דרך האמת לשלמות פנימית // מרתה בק

גם אם אתם לא טסים הרבה, זה בטח קרה לכם. הנוסעים יושבים כולם במטוס. כל המכשירים הוכנסו לתיקים. הדיילים ביצעו את הריקוד המתחייב של חגורות הבטיחות ויציאות החירום ומסכות החמצן שלא יתנפחו. ואז, כשכבר נדמה שעומדים לצאת לדרך, הכול עוצר. קולו המבויש של הקפטן מחרחר בחלל המטוס. "סליחה, חברים, יש לנו תקלונת – כנראה שום דבר, אבל אנחנו צריכים לקרוא לטכנאים לבדיקה. נראה שאנחנו הולכים לחכות כאן קצת."

רחש של ייאוש חולף בין הנוסעים. מועקה מתגנבת ללבכם. כמה זמן תהיו לכודים במושב הלא נוח הזה, בין האיש שמסריח מבושם זול והתינוק שמקטר כי הוא מצמיח שיניים, לפני שהמטוס ימריא סוף-סוף? אבל אחרי התקף הבהלה הראשוני הזה, כולם פולטים אנחה ומשתדלים להתרווח. אתם מעריכים את הזהירות שהצוות נוקט. הרי אתם עומדים לטוס שמונה קילומטרים מעל פני כדור הארץ במכונה הגדולה הזאת. אף אחד, אפילו לא התינוק, לא רוצה שהמטוס ימריא אם הוא לא תקין לחלוטין. תקינות המטוס והטיסה תלויה בכך שכל חלקיו יפעלו יחד באופן מושלם. אך כשחלקיו של מטוס אינם פועלים יחדיו בהלימה מושלמת, הוא עלול להתרסק. אין כאן שיפוט. זוהי פיזיקה.

וכמו המטוסים, כך אנו בחיי היומיום: כשיש הלימה מלאה בין הכוונות, תחומי העניין ותחושת התכלית שלנו, אנחנו מנהלים את חיינו כמו כלבי ציד הדולקים אחר טרף. במילים אחרות: אנחנו עושים בשמחה את מה שהכי טבעי ונכון לנו בכל רגע. אנחנו משתקעים באופן מלא בעבודתנו היומיומית, בין שמדובר בתכנות ובין שבגינון או בבניית בתים – עד כדי כך שבסוף היום אנחנו לא ממש רוצים להפסיק. אבל כשאנחנו בכל זאת מפסיקים, אנחנו נהנים מאוד לבלות עם המשפחה והחברים, והשינה ערבה כל כך שקשה לדמיין דבר מתוק ממנה. למחרת בבוקר, כשאנחנו מתעוררים, היום הצפוי לנו מלהיב כל כך שאנחנו פשוט קופצים מהמיטה.

אם אתם כמו רבים מהאנשים שאימנתי, אולי אתם מגלגלים עיניים עכשיו. אולי נשמע לכם שאני מרכיבה משקפיים ורודים מדי ומנשנשת נוגדי דיכאון כמו אגוזים. אולי מעולם לא הרגשתם את שמחת החיים שאני מתארת. אולי אתם בכלל לא מאמינים שחיים מספקים כאלה אפשריים.

אבל הם אפשריים.

האמת הטרגית היא שאנשים רבים מעבירים את חייהם בלי להבין זאת, בלי לחוות כלל את הקלילות המשמחת שההלימה המלאה בין כל היבטי חיינו מביאה עמה. כמה מהאנשים האלה חיים בחיכוך פנימי אדיר עם עצמם ומדלגים מכישלון לכישלון, מהחמצה להחמצה. אולי אתם מכירים מישהו כזה: החבר מהתיכון שמגיע שוב ושוב לכלא, בת הדודה שמתחתנת שוב ושוב עם חלאות, העמיתה שמצליחה איכשהו לחבל בכל פרויקט שהיא לוקחת על עצמה. הטיפוסים האלה הם כמו מטוסים שהחלקים המרכזיים שלהם, כמו הכנפיים והמנועים, פשוט לא מסונכרנים.

החיים שלכם כנראה נמצאים אי-שם על הרצף שבין אושר עילאי להרס מוחלט. אולי יש לכם תחושת תכלית מעורפלת, ואתם מקווים לממש אותה יום אחד. העבודה שלכם לא מושלמת, אבל היא טובה מספיק. ומערכת היחסים שלכם בסדר. בגדול. נכון, לפעמים מישהו – בן או בת הזוג, הילדים, ההורים, הבוסים – עושה לכם חשק לזייף את מותכם ולעבור לגור במלון באיי קיימן. אבל בגדול, אתם בסדר גמור. אתם לא מרגישים רע, אלא שיש איזו חרדה עמומה, אי-נוחות, אכזבה. ונורמלי לחלוטין שהמוח שלכם נוטה לדוש בתוכניות שלא יצאו לפועל ובחלומות שספק אם יתגשמו אי-פעם.

כשאני פוגשת לקוחות שנופלים לקטגוריה הזאת ואומרת להם שחייהם יכולים להיות טובים יותר, רובם מתעקשים שהם דווקא ממש בסדר, בסדר גמור. תקשיבי, הם אומרים לי: החיים הם חרא, ובסוף מתים; הכישלון הרבה יותר שכיח מההצלחה; אנחנו לא יכולים לנפנף בידיים ולעוף. הם חושבים שהם פשוט משלימים עם האמת המרה. אבל מה שאני שומעת הוא שקשוק של ברגים רופפים ורכיבים חורקניים, קולו של אדם שמעולם לא נהנה מתיאום מושלם בין גוף, שכל, לב ונשמה.

אני חייבת להדגיש: זה אינו שיפוט מוסרי. אם אתם לא תמיד מרגישים נפלא, זה לא אומר שאתם בני אדם פגומים או רעים – למעשה, אני מתערבת שרוב חייכם ניסיתם להיות אנשים טובים. ואין בכם שום דבר מקולקל. אתם יצורים מתוחכמים בתפקוד גבוה. ברמה העמוקה ביותר, אתם יודעים מה משמח אתכם ואיך ליצור לעצמכם את החיים הכי טובים. הידע הזה מקודד בטבע שלכם.

אבל הטבע שלכם מצוי בעימות מתמיד עם כוח שקורע אותו לגזרים: התרבות.

כשאני אומרת "תרבות", אני לא מתכוונת לאופרה או לציור סוריאליסטי. אני מתכוונת לאוסף של אמות המידה החברתיות שמעצבות את אורח המחשבה וההתנהגות שלנו. לכל קבוצה של בני אדם, החל מזוגות ומשפחות, עבור באסירים בכלא ותלמידים בחוג תפירה וכלה באנשי צבא, יש ציפיות וכללים תרבותיים שעוזרים לה לשתף פעולה. חלק מהכללים והציפיות האלה מפורשים, כמו חוקי התנועה וקוד הלבוש במקום העבודה. אחרים מרומזים, כמו הציפייה שאם אנחנו יוצאים לארוחת ערב במסעדה טובה, נשתמש בסכו"ם ולא נדחף את הפרצוף לתוך האוכל כמו חזיר באבוס.

בני אדם יוצרים תרבויות מורכבות כי הם יצורים חברתיים במהותם התלויים מרגע לידתם ברצונם הטוב של אחרים. יש לנו גם יכולת מדהימה לספוג ולחקות את התנהגותם של האנשים סביבנו. כבר מילדות אנחנו לומדים איך לזכות באישור ובהשתייכות בתוך ההקשר התרבותי הייחודי שלנו, לפעמים בלי שנהיה מודעים לכך בכלל. אנחנו מפגינים שמחת חיים, איפוק או אומץ כדי לרַצות את משפחתנו. אנחנו מתחילים מיד לאהוב את מה שהחברים שלנו אומרים שהם אוהבים. אנחנו משקיעים בשיעורי הבית, בבייביסיטר, בריבים משפחתיים – כל מה שנראה לנו שיבטיח לנו מקום בעולמם של בני האנוש.

אנחנו להוטים כל כך ללכת בתלם, שלא אחת אנחנו מתעלמים מרגשות אמיתיים – אפילו רגשות עזים, כמו כמיהה או ייסורים – או מדחיקים אותם כדי לרצות את התרבות שלנו. ואז אנחנו מפולגים בתוך עצמנו. במקום לחיות בהלימה מושלמת בין כל "חלקינו", כדבר אחד ויחיד, אנחנו חיים בפילוג, במעין דו-פרצופיות. ואם אנחנו מנסים להשתלב בכמה קבוצות שונות, אנחנו חיים עם ריבוי אישיוּיוֹת. אנחנו זונחים את טבענו האמיתי ונהפכים לכלי משחק בידי התרבות: מחייכים בנימוס, מקשיבים רוב קשב, לובשים בגדים "הולמים" ולא נוחים. זאת הסיבה שבגללה חייל צועד אל תוך אש האויב בלי תלונה. זאת הסיבה שבגללה קהילות שלמות חשבו בעבר שהגיוני לשרוף כמה מכשפות פה ושם. לפעמים מחריד לראות עד כמה בני אדם הולכים נגד הטבע הפנימי שלהם רק כדי לשרת את התרבות. אבל העסק הזה עובד מצוין בכל מה שקשור ליצירה של קבוצות אנושיות ושימורן.

יש רק בעיה אחת: הטבע לא מוותר בלי להשיב מלחמה.

אם מצאתם את עצמכם פעם מתפרצים על מישהו שאתם אוהבים מאוד, או מתיישבים לסיים פרויקט לעבודה ובמקום זה מקדישים חמש שעות לקניית ערכות קעקועים ביתיות באינטרנט, הסיבה היא כנראה פילוג פנימי. אתם מנסים להתנהג באופן שמעורר בכם התנגדות עמוקה. בכל פעם שאנחנו עושים את זה, יש לנו קצר במערכת. רגשית, אנחנו עצבניים, עצובים או קהי חושים. גופנית, מערכת החיסון והשרירים שלנו נחלשים, ולעתים אנחנו נעשים חולים, או סתם מרגישים חסרי אנרגיה. מנטלית, אנחנו מתקשים לשמור על ריכוז ועל בהירות. כך מרגישים כשחיים בפילוג.

כל התגובות הפנימיות האלה משפיעות על חיינו החיצוניים. מכיוון שקשה לנו להתרכז, העבודה שלנו נפגעת. מכיוון שאנחנו עצבניים ועגמומיים, לא כיף לבלות איתנו, ומערכות היחסים שלנו נפגעות. כשאנחנו מצויים בפילוג, בחוסר הלימה, כל חיינו מושפעים לרעה, מבפנים ומבחוץ. ומפני שהטבע האמיתי שלנו יעשה כל מה שהוא יכול כדי להחזיר אותנו למצב של הלימה בין המרכיבים, הוא שולף את הכלי היחיד שיזכה אותו תמיד בתשומת לבנו: סבל.

אני, באופן אישי, לא נהנית לסבול. זה כואב לי. אם אתם בקטע, אני לא שופטת – אבל חשוב לי להבהיר משהו: סבל אינו מילה נרדפת לכאב, לפחות בלקסיקון שלי. פעם, במרפאה, ראיתי שלט שאומר "הכאב בלתי נמנע. הסבל אינו מחויב המציאות". כאב פיזי נובע מאירועים. סבל פסיכולוגי נובע מהאופן שבו אנו מתמודדים עם האירועים האלה. הוא עלול להתעצם מעריכית במצבים נטולי כל כאב. אפילו כשאתם מכורבלים בכורסה נוחה, הסבל עלול לגרום לכם להצטער שנולדתם. אני יודעת, כי עברו עלי תקופות ממושכות מאוד בתוך הסבל. זה מה שהוביל אותי לחיפוש אובססיבי בן עשרות שנים אחרי הדרך אל האושר.

לא היתה לי שום שאיפה להיות קול סורר נגד התרבות. להפך. נולדתי עם אישיות של כלבלבה אסופית הכמהה לאישור. בכל פעם שהטבע שלי והתרבות היו חלוקים ביניהם, העפתי את הטבע שלי לכל הרוחות. וזה עבד! קיבלתי המון אישורים! אבל בקושי יכולתי לשאת דברים כמו, נו, להיות בחיים. במבט לאחור אני אסירת תודה על כך. התחלתי מוקדם להילחם בסבל בכל המשאבים העומדים לרשותי.

החיפוש הלא רשמי הזה הוביל לשנים של מחקר רשמי. מגיל שבע-עשרה עד עשרים ושמונה השלמתי שלושה תארים במדע המדינה בהרווארד. זמן מה אחר כך לימדתי קורסים בפיתוח קריירה, בסוציולוגיה ועוד. אבל האג'נדה הנסתרת שלי היתה תמיד לנסות להבין איך אני ואחרים נוכל ליצור חיים שניהנה מהם באמת.

הקריירה האקדמית היתה קריירה לא רעה מבחינתי – באמת, קריירה בסדר גמור – פרט לכל החלקים ששנאתי בה (ההתמודדות עם הפוליטיקה בפקולטה, או כתיבת מאמרים אקדמיים משעממים כל כך שגרמו לי להרגיש כאילו מגררים לי את המוח בפומפייה). היה לי הרבה יותר מעניין לדבר עם הסטודנטים על החיים שלהם מאשר להרצות להם. בסופו של דבר חלקם התחילו לשלם לי על השיחות האלה. וכך קרה שנהפכתי למאמנת אישית (קואוצ'רית) עוד לפני שהכרתי את המונח הזה.

השינוי הזה האיץ את החיפוש שלי אחרי אסטרטגיות "תכנון חיים" שבאמת עובדות. המשכתי לקרוא וגם התחלתי לכתוב: ממואר, עזרה עצמית, עשרות רבות של מאמרים. קיבלתי טור חודשי בכתב העת "O, The Oprah Magazine". הופעתי לעתים קרובות בטלוויזיה ונתתי לצופות ולצופים טיפים לחיים מאושרים יותר. כדי לבחון את השיטות שלי אימנתי מגוון רחב מאוד של אנשים: תושבי כפרים מדרום אפריקה, ניו יורקרים משכילים, מכורים להרואין שהשתחררו זה עתה מהכלא, מיליארדרים, סלבריטאים, זרים שפגשתי בתור במשרד הרישוי. מתוך כל החוויות האלה, החל במפגשים הפרטיים האינטימיים ביותר וכלה במחקרים הרשמיים השקדניים ביותר, התגלתה בהדרגה עובדה אחת פשוטה:

האמת הפנימית היא המזור לאומללות. נקודה.

מכל האסטרטגיות והמיומנויות שלמדתי אי-פעם, המוצלחות ביותר הן אלה שעוזרות לנו להבין היכן זנחנו את חוש האמת העמוק שלנו והלכנו בעקבות סט אחר של הנחיות. הפיצול הזה מהאמת קורה כמעט תמיד באופן לא מודע. מכרי ולקוחותי שנטשו את האמת שלהם אינם מרושעים, ולמען האמת רובם מקסימים. הם שואפים לציית לכל כלל חיים שהם למדו מהתרבויות שלהם. וזאת דרך נהדרת לנהל את החיים, אם אתם אוהבים להיראות טוב ולהרגיש רע.

אבל יש דרך אחרת, שתחלץ אתכם מהסבל ותביא אתכם לרמות של אושר ולתחושת תכלית שאולי לא הבנתם שאפשר להגיע אליהן. אני קוראת לה דרך האמת.

הספר הזה נועד להנחות אתכם וללוות אתכם בדרך הזאת. דרך האמת תוביל אתכם מכל מקום פיזי ורגשי שאתם נמצאים בו כעת אל חיים מלאים משמעות, קסם וסקרנות. עזרתי למאות אנשים לחוות זאת. גם אני עצמי חייתי את התהליך הזה – ותאמינו לי, אני לא הייתי מקרה קל. אבל אחרי כל האומללות, דרך האמת הובילה אפילו אותי לחיים נהדרים כל כך שזה כמעט מגוחך. ולא כי אני מיוחדת. אני פשוט יודעת את הדרך.

למילה "דרך" יש שתי משמעויות – תהליך או נתיב. בספר הזה הכוונה לשתיהן גם יחד. כשאתם לא יודעים מה הצעד הבא, דרך האמת תספק לכם הוראות, כמו מתכון. אם אתם לא יודעים מה היעד הבא, דרך האמת תכוון אתכם, כמו מפה. אם תישמעו להנחיות, תגיעו אל האושר. ולא כי הדרך הזאת מלאה במידות טובות, אלא כי היא מביאה אתכם למצב של הלימה עם המציאות, לכדי שלמות פנימית. החיים שלכם יהיו מוצלחים מאותה סיבה שמטוס בנוי היטב מצליח לטוס: בגלל הלימה מושלמת בין המרכיבים. זה אינו גמול על התנהגות טובה. זאת פשוט פיזיקה.

ובכן, אם אתם מוכנים לנטוש את הסבל, לאמץ את טבעכם האמיתי ולחוות את האושר שאתם יודעים שאתם אמורים להרגיש, בואו נתחיל. יכול להיות שהשאלה הראשונה שלכם היא: אבל איך דרך האמת נראית, בעצם? אני אומַר לכם. היא נראית כמו הרפתקת פנטזיה איטלקית אפית מימי הביניים!

רגע אחד. אני אסביר.

לאורך הקריירה שלי כסופרת וכמאמנת גנבתי שוב ושוב, בשמחה ובלי בושה, רעיונות מ"הקומדיה האלוהית" שכתב דנטה אליגיירי בראשית המאה הארבע-עשרה. לא כי אני חוקרת של דנטה. מעולם לא למדתי קורס על דנטה, איני מדברת איטלקית, ואני לא יודעת הרבה על ההיסטוריה של ימי הביניים. בצעירותי קראתי את "הקומדיה האלוהית" מאותה סיבה שקראתי כל ספר אחר בימים ההם: חיפשתי תובנות שיעזרו לי להרגיש טוב יותר. ומצאתי אותן.

יצירת המופת של דנטה היא אוסף ההנחיות המוצלח ביותר שאני מכירה, חד וחלק, להבראת פצעינו הפסיכולוגיים, להשבתנו אל חיי אמת ולמִקסום יכולתנו להרגיש טוב. "הקומדיה האלוהית" לוקחת אותנו מתחילת התהליך ועד סופו, צעד אחד צעד. כן, זה מוגש כסיפור על אדם בהרפתקה מיסטית. כן, האדם הזה משתמש בדימויים מאירופה של המאה הארבע-עשרה. אבל המטפורות הפסיכולוגיות באפוס של דנטה עודן תקפות לימינו. הן עדיין מראות לנו את הדרך. חוץ מזה, זה סיפור מהנה. אל תחשבו שדנטה הוא נאד נפוח. הוא לא. הוא סופר העומד מול הקוראים ומבקש מהם לצעוד בעקבותיו מהאומללות אל האושר.

לאורך הספר הזה אני אוביל אתכם בדרך הנשענת על התשתית שהניח דנטה ב"קומדיה האלוהית". תוכלו לצעוד בה לאט ובעדינות, או לרוץ בה כאצנים אולימפיים – כל אחת ואחד והקצב שלהם. כך או כך, תעברו ארבעה שלבים. ורק כדי לתת לכם מושג כללי, הנה מה שמצפה לכם.

המסע אל האמת יתחיל ב"יער האפל", מקום שבו אנו מרגישים אבודים, מותשים, מוטרדים ומהוססים. זאת המטפורה של דנטה לחיים החורקים שרובנו מנהלים. במובנים מסוימים – ואולי בכל המובנים – אנחנו מרגישים שהחיים שלנו אינם מה שנועדו להיות. אנחנו לא יודעים מתי סטינו מהמסלול, או איך להיחלץ מהבלבול. אל דאגה. נצליח להיחלץ ממנו.

השלב הבא הוא "התופת" המפורסם של דנטה. כשנעבור בו, נמצא את החלקים הסובלים בתוכנו, הכלואים בתוך הגיהינום הפנימי שלנו, ונשחרר אותם. האזמל שנשתמש בו כדי לנתץ את השלשלאות יהיה חוש האמת שלנו. נגלה שסבל פסיכולוגי נובע תמיד מפערים פנימיים בין מה שמוחנו המתורבת חושב לְמה שאחנו חשים שנכון ברמה עמוקה. דרך האמת תעזור לנו לאחות את הפילוגים האלה. נתחיל לחוש שלמוּת שכמוה לא ידענו. סביר להניח שההקלה תהיה מוחשית ומיידית.

ברגע שהחיים הפנימיים שלכם יתחילו להחלים, נמשיך אל כור המַצְרֵף, או הפּוּרגָטוֹריוּם, מילה שמקורה בשורש לטיני המדבר על היטהרות או הזדככות (ואכן אני אוהבת לומר שההלימה עם האמת מזככת אותנו). בשלב הזה של המסע תשנו את ההתנהגות החיצונית שלכם כך שתתאים לאמת הפנימית שמצאתם. ככל שתתקדמו, זה ייעשה קל יותר.

לבסוף, כשהחיים הפנימיים והחיצוניים שלכם יתקרבו להלימה מלאה, תמצאו את עצמכם ב"גן העדן" המטפורי. כאן אין עוד עבודה לעשות, אלא אם כן בעיניכם זאת עבודה ליהנות מחיים שבהם הכול – הנפש, הקריירה, חיי האהבה – עובד חלק. אזהרה: בשלב הזה אולי תתחילו לחוות חוויות נהדרות כל כך שהתרבות תאמר לכם שהן בלתי אפשריות. ברור שאיש לא לימד אתכם איך להתמודד עם נפלאות כאלה. אל דאגה. אתם תלמדו מהר. נולדתם לזה.

אז זה המסע בקווים כלליים. במהלכו לא רק אשתמש במטפורות של דנטה, אלא גם אספק לכם תובנות ממחקרים מדעיים עדכניים (פסיכולוגיה, סוציולוגיה, נוירולוגיה) שיהפכו את המסע לנגיש ויעיל יותר. אני אספר לכם סיפורים אמיתיים על לקוחות או חברים שלי, אנשים שחוויותיהם ימחישו ויבהירו את התהליך. כדי להסביר לכם מבפנים מה התחושה, אני אחלוק עמכם גם דוגמאות מהמסע המתמשך שלי אל האמת. ומדי פעם אזמין אתכם לבצע תרגילי מחשבה שיהפכו את הדרך למהירה וקלה ככל האפשר.

ב"קומדיה האלוהית" דנטה יורד אל בור עמוק (התופת), ואז מטפס במעלה הר (כור המצרף). ככל שהוא מתקרב לפסגת ההר, הוא מתחזק וצועד בפחות ופחות מאמץ. ואז, לתדהמתו, הוא מוצא את עצמו מתרומם. עף. זה מה שקורה כשהחלקים החורקים של החיים פועלים בתיאום מושלם, בהלימה גמורה. דנטה משתמש בתעופה כמטפורה לחיים שנראים לנו בלתי מוגבלים – אכן, שמימיים.

בכל פעם שאני טסה, גם אם יש בעיות ועיכובים, אני נדהמת מרגע ההמראה. מטורף בעיני שהמכונה הגדולה הזאת מסוגלת להשליך את עצמה לאוויר ולהמשיך כך בבטחה לאורך אלפי קילומטרים. וזאת התחושה שמתעוררת בי כשאני רואה אנשים מתחילים לחיות לפי האמת הפנימית שלהם, ממריאים כל אחד בדרכו, מוצאים תכלית, אהבה והצלחה. מדי יום אני נדהמת שזה הצליח גם אצלי. החיים נדמים כנס מסחרר ובלתי אפשרי.

אבל הם לא. זאת פשוט פיזיקה.

אז אם אתם מוכנים – אפילו אם אתם סתם קצת סקרנים – ודאו שאתם חגורים ושאחסנתם את התיק מתחת למושב שלפניכם. דרך האמת תיקח אתכם לגבהים של אושר שלא חלמתם עליהם. קיבלתם אישור להמריא.

ספרים נוספים