מוח בריא // רהול ג'נדיאל

שיעור אנטומיה שאין דומה לו

שנאתי את קורס מבוא לאנטומיה, שהוא קורס בסיסי לכל תלמידי הרפואה החדשים. הקורס שלי התקיים באולם ענקי שהסריח מפורמלין והיו דחוסות בו גופות עירומות על שולחנות פלדה. כל אחת הוקפה בכנופיית סטודנטים שהיו להוטים להתחיל לחפור בה.

כל העסק היה בעיני מבעית ודוחה ובו בזמן גם משמִים. מה הסיכון בניתוח גופה? כל העניין היה מטריד ומערער עד כדי כך שבמשך כל השנה הראשונה ללימודי הרפואה לא החזקתי אזמל מנתחים ביד אפילו פעם אחת. במקום זאת התעקשתי רק להשקיף כשסטודנטים אחרים חתכו וחקרו. ניתוחים, התברר לי, אינם העתיד שלי.

אפילו המוח, כשפגשתי בו לראשונה, התגלה כאכזבה כמו כל שאר הגוף. אחרי כל ההרצאות וספרי הלימוד שהיללו את נפלאותיו, הדבר שראיתי בשנה הראשונה בבית הספר לרפואה, כשהיה מת ומרוקן מדם, נראה כמו כרובית קמוטה בצבע בז'. הבנתי לגמרי למה המדענים הקדמונים התעלמו ממנו במשך 1,000 שנים. אבל דבר אחד במוח משך את תשומת לבי: עד כמה קשה להגיע אליו. כדי לחדור לגולגולת קיבלנו מסור חשמלי רגיל מחנות כלי עבודה ואמרו לנו לעשות חתך מעגלי סביב היקפו.

חוסר העניין שלי באנטומיה של גוף האדם, ואולי אפילו הדחייה שחשתי כלפיו, נעלמו בשנה השלישית שלי בבית הספר לרפואה, אז הורשינו לראשונה לצפות בניתוח לב במטופל אמיתי. העוצמה, הסיכון והאדרנלין הכרוכים בכך היו כל מה שחיכיתי לו. עד אז שאלתי את עצמי ברצינות אם אני מתאים לרפואה. הכול היה ספרים ושעמום וגופות. פתאום הדם זרם. ידעתי שלא אוכל להעביר את כל הקריירה שלי בכתיבת מרשמים. מזוויע ככל שהדבר יישמע, הייתי זקוק לדם על הידיים.

אחרי שהשלמתי ארבע שנים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה, התקבלתי לתקופת הסטאז' בכירורגיה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, מתוך כוונה להיעשות מנתח לב. ההתמחות הזאת נראתה לי המסוקסת ביותר בהתמחויות הכירורגיות. על נוירוכירורגיה לא חשבתי לרגע. לא צפיתי בניתוח מוח אחד בכל ארבע השנים שלי בבית הספר לרפואה.

בשנה הראשונה של הסטאז' עברתי יחד עם שאר המנתחים לעתיד ברוטציה מהתמחות להתמחות – טראומה, אורתופדיה, פלסטיקה, ניתוחי בטן, לב, אף-אוזן-גרון, ולכאורה מוח. אבל נחשבנו לכאלה גלמים, שהנוירוכירורגים אפילו לא הרשו לנו להיכנס לחדר הניתוח. נשארנו בחוץ ושימשנו כלבלרים מהוללים באזורי טרום הניתוח ולאחר הניתוח.

אבל בסוף אותה שנה התחילה להסתובב שמועה במסדרונות בית החולים: הנוירוכירורגים עומדים לסלק את הסטאז'ר הנבחר שלהם, משהו לא הסתדר איתו. התת-התמחות הזאת היתה אליטיסטית כל כך, שהם לקחו רק סטאז'ר אחד בשנה, בהשוואה לשלושה סטאז'רים או יותר בכל התמחות אחרת.

ערב אחד התיישב לידי מתמחה בנוירוכירורגיה בקפטריה של בית החולים וציין שהמחלקה שלו לא תוכל לתפקד בלי הסטאז'ר היחיד הזה מדי שנה.

"אנחנו מחפשים לגנוב מישהו מהמחלקות הכירורגיות האחרות," אמר לי הבחור.

"את מי חושבים לקחת?" שאלתי.

"אותך," הוא אמר.

חשבתי: ברצינות?

לא ידעתי כמעט כלום על המוח. סטאז'רים בכירורגיה נוטים להתעלם ממנו אם הם לא מתכוונים להתמחות בו. פשוט לא מבזבזים עליו את הזמן כי בהמשך הדרך, אם נתקלים במקרה שמערב את המוח, מפנים אותו למומחה בלי לחשוב על זה פעמיים.

"יצא לך מוניטין," אמר לי המתמחה. "אתה יודע הכי פחות, אבל עושה הכי הרבה. הם אוהבים את איך שאתה עובד ואת העובדה שאתה לא נרתע. הפרופסורים חוששים בעיקר שלא יהיה לך מספיק זמן להשלים את הידע הבסיסי ולעבור את הבחינות. הם יודעים שיש לך ידיים טובות – מנתחי הלב אמרו להם – אבל שואלים את עצמם כמה אתה חכם."

"תודה, כאילו," אמרתי, כי לא הייתי בטוח איך להגיב.

בתוך שבוע, הפרופסורים ואני ישבנו לדון בהצעתם הרשמית אלי שאעבור לנוירוכירורגיה.

"למה שלא תנסה," אמר אחד מהם. "אם לא תשתלט על העניינים, נפטר אותך."

הוא צחק. גם האחרים צחקו. אבל הם לא התלוצצו.

"אף פעם אפילו לא ראיתי ניתוח מוח," אמרתי. "לפני שאני עושה את הצעד הזה, הייתי רוצה לצפות בניתוח."

הם הציעו לי לצפות בקרניוטומיה קדמית דו-צדדית שתוכננה לבוקר המחרת. הניתוח, אמרו, מתחיל בהסרת מרבית עצם הגולגולת מעל המצח.

"ואפשר לעשות את זה בלי להרוג את המטופל?" שאלתי.

הפעם הם צחקו לתמימותי.

אבל אף אחד לא צחק למחרת בשבע וחצי בבוקר, כשעמדתי מול המנתח, בצד השני של שולחן הניתוחים. המטופל שלו, ששכב לפנינו, היה מכוסה כולו בסדין, פרט לקודקודו, שגולח קודם לכן. המנתח חתך את הקרקפת, קדח בעצם ופתח אותה, חתך את הדורה ופתח גם אותה, ואז התגלה בשר לבן גלי מנומר בכלי דם זעירים. לרגע אחד היתה לי הרגשה של חילול הקודש. ניתוח לב הוא עניין מרשים, אבל איכשהו זה כמו לעבוד על מנוע של מכונית: מלא שסתומים ובוכנות וצינורות דלק. אבל המוח שונה.

המוח הוא הליבה המסתורית של כל בן אנוש. חשבתי שאולי גולגולת של אדם חי צריכה להיות מרחב קדוש, אסור בכניסה.

התחושה הזאת נמשכה כחמש שניות. ואז הגיע הריגוש. אם קמרון הגולגולת הוא מקום קדוש, כך יהיה: אני יכול להיות אחד המעטים שזוכים באמון ונכנסים אליו. באותו יום הודעתי לפרופסורים שאקבל את הצעתם להיכנס להכשרה נוירוכירורגית.

וכך קרה שקיבלתי שיעור אנטומיה מיוחד במינו. ועכשיו אשמח להציג לפניכם את המקום שאני עובד בו.

מעבר לגולגולת

לפני הכול: המוח לא ממש יושב בתוך הגולגולת, אלא צף, ומגן עליו בולם זעזועים בשם הנוזל המוחי-שדרתי. הנוזל הזה מיוצר בקצב של כשתי כוסות ליום בתוככי החללים העמוקים והנחבאים של המוח: חדרי המוח.

אף על פי שהוא נראה כמו מים, הנוזל המוחי-שדרתי מלא במרכיבים ביו-אקטיביים שמשמשים בתור "הנוזל המזין" של המוח. הוא מוליך גורמים ביו-אקטיביים שמשאירים את המוח בכושר וגם מנקזים ממנו את תוצרי הפסולת שלו.

אחד הדברים המוזרים במוח הוא המרקם שלו כשנוגעים בו. אנשים משערים שהוא כמו שריר או שומן גוף – שאפשר לדחוף לתוכו את האצבע כמו לתוך הבטן, והוא יימעך קצת ואז יחזור לצורתו המקורית. אבל זה לא מה שקורה. במציאות, המרקם של המוח לא דומה לשום רקמת גוף אחרת. הוא יותר כמו פלאן או פודינג לחם. אם תוקעים בו את האצבע, היא שוקעת לתוכו. אפשר לקחת אצבעון ולחפון בו, כמו בכף של גלידה, מיליון ומשהו תאי מוח כמו כלום.

דרך אגב, התאים האלה שבבטנה החיצונית של המוח הם החשובים מכול. בטח שמעתם על הקורטקס – קליפת המוח. המילה "קורטקס" מקורה בלטינית, באותה מילה שממנה הגיעה המילה "קורק" – שַעַם, שהוא בעצם קליפה של עצי אלון מזן מסוים. הקורטקס הוא הקליפה שעל המוח – לא ייאמן, אבל עובייה כחצי סנטימטר בלבד – ושם קורה רוב הקסם של בני האדם: המודעות, השפה, התפיסה, המחשבה.

תו ההיכר הבולט ביותר בפני השטח של המוח הוא הדמיון שלהם לגבעות ולעמקים צפופים מאוד. הסיבה לכל הקפלים האלה היא שכך שטח הפנים גדול יותר. אם נפרוש את קליפת המוח לגמרי, היא תהיה בגודל של פיצה אקסטרה-לארג'. המוח רוצה לקבל כמה שיותר שטח של הקליפה הדקה אך העוצמתית הזאת, ולכן הוא מצא דרך להכניס לגולגולת כמה שיותר ממנה, באמצעות כיווצים כמו באקורדיון או בקפלים בווילון.

מה שצריך להבין בקשר לקליפת המוח הוא שהיא כולה "חומר אפור", כלומר הגופים המרכזיים של תאי המוח (נוירונים, או תאי עָצָב). אם מסתכלים עליהם תחת עדשה של מיקרוסקופ עוצמתי, נראה שהנוירונים עומדים זקופים כמו אורנים ביער. וכמו שורשי עץ, לכל נוירון יש רשת מסועפת של חיבורים דמויי חוטים שמתחברים לנוירונים אחרים. המַחְברים האלה – המקבילה הביולוגית לכבלים – הם "החומר הלבן". 60 אחוז מהמוח הם חומר לבן.

הסיבים הנכנסים, שנושאים מסרים מן התאים האחרים, נקראים דנדריטים. הסיבים היוצאים, ששולחים מסרים אל התאים האחרים, נקראים אקסונים. אם נוירון אחד רוצה לדבר עם נוירון אחר, הוא שולח אות חשמלי לאורך האקסון שלו, שפוגש את אחד הדנדריטים של נוירון אחר. אבל הם אף פעם לא נוגעים זה בזה פיזית, כמו בציור של מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית: אלוהים ואדם שולחים את ידיהם זה אל זה ולא נוגעים.

המרווח ביניהם, שנקרא סינפסה, הוא המקום שבו מתערבל מגוון של מסרים כימיים. גחלים כימיות, שנקראות מוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטורים), צפות על פני המרווח הסינפטי. יש עשרות סוגים של מוליכים עצביים, שעל חלקם אולי שמעתם – למשל, דופמין, סרוטונין, אדרנלין והיסטמין – ולכל אחד מהם יש השפעות שונות על התקשורת ועל התפקוד העצביים. אם מחברים הכול יחד, אפשר להתחיל להבין את המנגנון שיוצר מגוון אינסופי של רגשות, מחשבות ודמיון, שאנחנו בני האדם חווים.

נוירו-כאסח: התפקידים הרבים של הכימיקלים במוח

יש מי שחושבים על דופמין כעל המוליך העצבי של "הרגשה טובה", ששוטף את המוח כשנשטפים בתחושות של אהבה או שמחה, או מופעל בעזרת סמים כמו קוקאין. אבל כמו כל המוליכים העצביים, יש לו תפקידים רבים. נכון, הדופמין מעורב מקרוב ביצירת תחושות סובייקטיביות של עונג. אבל חוסר דופמין במוח גורם לחולי פרקינסון להתקשות בתנועה. וכאשר ניתנות תרופות כמו לֵבוֹדופּה, שמחליפות את הדופמין החסר על מנת לטפל בבעיות תנועה, מגוון תופעות הלוואי האפשריות חושף מגוון של בעיות. חלק מהמטופלים מפתחים התמכרות להימורים, ואחרים נעשים היפר-סקסואליים (כלומר סובלים מעודף מיניות). השורה התחתונה היא שייחוד של תחושה אחת או תפקיד קוגניטיבי אחד לכל מוליך עצבי הוא פשטנות יתר מוגזמת. כל המוליכים העצביים – דופמין וגם אדרנלין, נוראדרנלין, גלוטמט, היסטמין ורבים אחרים – ממלאים תפקידים שונים בחלקים שונים של המוח.

אבל הבה נחזור למפה הגדולה של המוח. תפקודית, קליפת המוח מחולקת לארבעה מדורים, או אונות. כל אונה מוקדשת לסדרה מסוימת של משימות. אולם מבחינה מבנית – במבט-על – המוח גם מחולק למחצית שמאלית ולמחצית ימנית, הנקראות המיספרות (חצאי כדור). בין שני החצאים מחבר כפיס המוח (שמו הלטיני הוא corpus callosum, גוף קשה), ששוכן עמוק בתוכו, הרבה מתחת לקליפת המוח, והוא צרור של מאות מיליוני אקסונים. כל אחת מארבע האונות וכל שאר מבני המוח, הממוקמים עמוק יותר בתוכו, קיימים בזוגות, ממש כמו העיניים, האוזניים והגפיים שלנו.

נתחיל מהאונה הייחודית ביותר לבני אנוש: האונה הקדמית הענקית, שבולטת מתחת למצח שלנו.

האונה הקדמית

האונה הקדמית ממלאת תפקיד ראשי במוטיבציה ובהתנהגויות מתגמלות.

כשמקשיבים בריכוז למה שהמורה או הבוסית אומרים, האונה הקדמית נמצאת בפעולה. תרגילים במתמטיקה? האונה הקדמית. תשבץ? האונה הקדמית. מנסים להבין איך להתמודד עם חבר לשעבר שלאחרונה מלכלך עליכם מאחורי הגב? השילוב של כל הרגשות, הזיכרונות והתגובות האפשריות דורש את היכולת לתפקד כמו רכז במשחק כדורסל, יכולת שיש לאונה הקדמית.

וכשמתחשק לנו לזנק מהמכונית ולצעוק על מישהו שעומד לצדנו בפקק תנועה, האונה הקדמית היא שאמורה להתערב ולומר, "רגע, חבל, לא שווה את זה."

למעשה קבלת ההחלטות המורכבת הזאת והלהטוטנות בין אפשרויות מנוגדות מנוהלות על ידי תת-מדור של האונה הקדמית שנקרא קליפת המוח הקדם-מצחית. ממש כפי שמעיד שמו, הוא החלק הקדמי ביותר של האונה הקדמית. כאן שוכנות כמה מהיכולות האנושיות ביותר: תכנון, אישיות, למידת כללים ושאר תפקודים "ניהוליים", המאפשרים לנו לחיות בעולם מורכב ומלא בדקויות שמפגיז אותנו בגירויים.

תת-מדור נוסף של האונה הקדמית, קרוב לקצה החיצוני של הגבות, נמצא רק בצד אחד בראש. זוהי ההמיספרה ה"דומיננטית", שלרוב נמצאת בצד שמאל (אצל מי שימני) ולעתים נדירות בצד ימין (אפילו אצל מי ששמאלי). תת-מדור זה, שנקרא אזור בְּרוֹקה, הוא המקום שבו שוכנת יכולת הדיבור. בפרק 3, "מקום מושבה של השפה", יש תיאור מלא של אזור ברוקה ושל אזורים קרובים אליו, ששולטים לא רק ביכולת הדיבור, אלא גם בהבנה.

האונה הקודקודית

מרחק סנטימטרים ספורים מפסגת הקודקוד ולכיוון העורף משתרעת האונה הקודקודית, המנהלת את החישה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 מיפה הנוירוכירורג הקנדי-אמריקאי ויילדר פנפילד במדויק איזה חלק באונה הקודקודית מקושר לאיזה איבר בגוף. הוא השתמש בגשוש זעיר בעל קצה מפוצל, שזרם חשמלי קלוש עובר בין שני קצותיו, כדי לגרות את האונות הקודקודיות של מטופלים, שהיו בהכרה, בזמן שעברו ניתוח מוח.

(זה אולי נשמע מוזר, אבל אנחנו עדיין עושים ניתוחי מוח במטופלים ערים כדי לסייע להם. מתברר שאין תחושה על פני השטח של המוח. הקרקפת חשה כאב, אבל על פני השטח של המוח אין קולטני כאב. המוח מסתמך על שליחיו העצבים, שהוא שולח אל הפנים ואל הגוף דרך חוט השדרה. לכן, אם אני מאלחש לאדם את הקרקפת ופותח לו את הגולגולת כשהוא מורדם, ואז מפחית את מינון ההרדמה, הוא מתעורר ישנוני ולא חש כאב ומסוגל לומר לי אם אני נוגע במשהו שפוגם ביכולתו לזוז, לדבר, לראות – או כל דבר אחר.)

שלב אחר שלב צעד פנפילד בשיטתיות במעלה האונה הקודקודית וסביב לה כדי לזהות את התחושה התואמת של מגע בכל חלקי הגוף. באזור זה ההרגשה היתה כאילו נגעו בכף הרגל; באזור זה ההרגשה היתה כמו ליטוף בלחי. פנפילד מיפה את האונה הקודקודית וכך יצר את מה שידוע כיום בשם הוֹמוּנקוּלוּס, או "איש קטן".

אפשר לראות באיור שללשון, לשפתיים ולאצבעות לבדן מוקדש במוח בערך אותו שטח שמוקדש בו לכל החלק התחתון של הגוף מתחת לירכיים. לא פלא שנשיקה או ליטוף מעוררים אותנו.

באופן מדהים, יותר מ-40 שנה אחרי מותו של פנפילד, המפות שלו נותרו מדויקות כל כך, שעדיין משתמשים בהן היום כמדריך כללי למיקום תפקודי החישה והתפקודים המוטוריים.

האונה העורפית

החלק במוח שנמצא ממש בירכּתי הראש נקרא האונה העורפית. החלק הזה הוא מרכז העיבוד החזותי של המוח. פציעה או שבץ בשתי האונות העורפיות, השמאלית והימנית, יגרמו לעיוורון, גם אם העיניים בסדר גמור.

התוצאות יהיו מוזרות יותר אם רק האונה העורפית השמאלית נפגעה, או רק הימנית. לפי מיקום הנזק, לפעמים כמעט לא מבחינים בהשפעה על הראייה. אבל מדי פעם יכול אדם לפתח מצב רפואי בר-טיפול שנקרא המיאנופסיה הומונימית: עיוורון חלקי בשתי העיניים, אבל רק בצד שמאל של שדה הראייה, או רק בצד ימין. מי שיש לו המיאנופסיה הומונימית יכול לראות מצוין במבט היישר לפנים, אבל הראייה ההיקפית שלו פגומה.

האונה הרקתית

הניחו אצבע כשלושה סנטימטרים מעל לכל אוזן. קצת מתחת לנקודה הזאת נמצאים שני החלקים של האונה הרביעית, היא האונה הרקתית (מהמילה "רקה"). שלא במפתיע, האונה הרקתית מנהלת את עיבוד הצלילים באופן כללי, ובפרט את הבנת הדיבור.

ד"ר פנפילד השתמש בגשוש החשמלי שלו גם כדי לגרות את האונה הרקתית. הוא גילה שיש נקודות שכאשר מגרים אותן, אנשים פתאום נכשלים בהבנת דיבור. כשגירה נקודות אחרות, הם חוו מגוון מדהים של תחושות: מצבים דמויי חלום, מחנק, בעירה, נפילה, דז'ה וו, אפילו רוחניות עמוקה.

פעם השתמשתי במכשיר גירוי חשמלי על אונה רקתית של מטופל שהיה בה גידול עמוק בפנים. גיריתי אותו פה ושם כדי למצוא מקום שבו אוכל לחתוך לעומק בבטחה ובכל פעם שאלתי מה הוא חווה, אם בכלל.

"אני שומע את קנדריק לאמאר!" הוא אמר בשלב כלשהו. "קנדריק עושה ראפ!"

זה היה כל כך מוחשי, הוא אמר. הוא שמע את זה כאילו הפעלתי רמקול ממש ליד אוזנו.

אי-שם למטה

ארבע האונות שדנו בהן הן רק אונות קליפת המוח, השכבה החיצונית ביותר שלו. מתחתיה, האקסונים והדנדריטים מחברים ומתעלים את מיליוני הנוירונים שמעליהם זה אל זה ואל מבנים עמוקים יותר במוח למטה. המבנים התת-קליפתיים הללו משמשים חלקית כמרכזי מעבר לאותות שמגיעים מחוט השדרה או יוצאים אליו. הם מווסתים ומכוונים בעדינות את המסרים האלה.

נוירו-כאסח: החומר האפור אינו אפור

במוח חי, החומר האפור אינו אפור והחומר הלבן אינו לבן. הצבעים האלה מופיעים רק ברקמות של מוח מת, שמלא בחומרי שימור. במוח חי, חומר אפור הוא למעשה בצבע בז'-ורוד מבריק, וחומר לבן – שהוא אקסונים עטופים בנרתיק מיאלין שומני – הוא בצבע פנינה נוצצת. באור העז של חדר הניתוח, פני השטח הססגוניים של המוח מנוקדים בצפיפות בעורקים בצבע אדום-שני ובוורידים בצבע כחול-יקינתון.

ההיפּוֹקמפּוּס ממוקם במרתף האונה הרקתית. שמו נגזר מהדמיון בינו ובין סוסון ים (ביוונית, "היפוס" הוא סוס ו"קמפוס" הוא מפלצת), שהבחין בו לראשונה ונציאני בן המאה ה-16 שעסק באנטומיה. למעשה יש שני היפוקמפוסים, מתחת לשתי האונות הרקתיות, משמאל ומימין, והם חיוניים ליצירת זיכרונות חדשים.

בדרך כלל, אחד ההיפוקמפוסים, השמאלי או הימני, הוא הדומיננטי, והיתירות הזאת מאפשרת להסיר את אחת האונות הרקתיות אם אדם סובל מהתקפי אפילפסיה שנובעים ממנה, וזאת בלי להרוס את יכולתו לזכור אנשים, מקומות ואירועים חדשים. כדי להבין איזה צד הוא הדומיננטי מכבים צד אחד בכל פעם בעזרת חומר משתק זמנית, ואז שואלים סדרה של שאלות זיכרון.

מדענים למדו לראשונה מה תפקיד ההיפוקמפוס עקב מקרה טרגי של גבר שנודע ברבים רק בראשי התיבות של שמו, ה"מ, עד אחרי מותו בשנת 2008. הנרי מולייסון סבל מאפילפסיה מילדות, עד שב-1953, בגיל 27, עבר ניתוח ניסיוני: חלקים מהאונות הרקתיות שלו משמאל ומימין הוסרו בתקווה לחסל את הפעילות העצבית החריגה שגרמה לאפילפסיה שלו. בסופו של דבר הוציאו לו את שני ההיפוקמפוסים והאזור המקיף אותם. לאחר מכן הוא עדיין הצליח ליצור זיכרונות חטופים לטווח קצר (לדוגמה, הוא זכר מה אמר מישהו לפני דקה), אבל לא זיכרונות חדשים לטווח ארוך (מקץ שעה, הוא לא זכר כלום מהשיחה).

האמיגדלה מזכירה שקד בצורתה, וכמו שיש שני היפוקמפוסים, יש שתי אמיגדלות, אחת בכל צד של המוח. כדי להמחיש היכן הן ממוקמות, אפשר לדמיין שני קווים שנמתחים לאחור היישר מאחורי העיניים, וכל אחד מהם מצטלב עם קו שלישי, שעובר בין האוזניים.

למרבה הצער, למבנה הזוגי הזה יצא שם רע כמקום שבו שוכן הפחד. פשטנות היתר המוגזמת הזאת היא נאיבית ומטעה. מקורה בתיאורים בעיתונות של מחלה נדירה בשם תסמונת קלובר-בוסי, שמאופיינת באובדן כמעט מוחלט של פחד בעקבות פציעה באמיגדלה. אמנם נכון שהאמיגדלות ממלאות תפקיד חשוב בפחד, אבל הן ממלאות תפקיד חשוב גם ברגשות אחרים. הן לא מרכז הפחד, אלא צומת חשוב של רגשות.

התלמוס הוא מבנה זוגי נוסף. הוא גדול ממבנים אחרים בעומק המוח ויושב קרוב לתחתית המוח, מעל גזע המוח. אשכול גדול זה של חומר אפור, שממוקם במרכז האמיתי של המוח החצי-כדורי שלנו, משרת כסוג של תחנת רכבת לכל האקסונים שעוברים שם בדרכם לחוט השדרה. כאן מכוּוננים האותות של האקסונים; מעדנים ומחליקים את האותות שנשלחו להניע את השרירים. התחושות שבאות מן הגוף עוברות אפנון דומה ונשלחות במסלולים הנכונים לכיוון המיקומים המתאימים בקליפת המוח. התלמוס הוא כמו מרכזניות במרכזייה מיושנת, שמכוונות זרם של שיחות נכנסות ויוצאות ליעדן.

ההיפותלמוס, הממוקם מתחת לתלמוס, הוא רק בגודל של ענב שמנמן, אבל הוא מסדיר את ההורמונים ששולטים בלחץ הדם, בחום הגוף, בגדילה ועוד. הוא אזור אסור לטיסה במהלך ניתוחים.

מתחת לכל שאר הדברים, בתחתית ובמרכז המוח, שוכן גזע המוח, שהוא מבנה בעובי אגודל. אם מכניסים אצבע לפה, היא מצביעה על גזע המוח. מאחור הוא בערך בקו צווארון החולצה. גזע המוח הוא החלק במוח ששולט בתפקודים בסיסיים, כגון נשימה, שינה, קצב הלב, מודעות ורגישות לכאב. אם הוא ניזוק, אין סיכוי להחלים. לא מתרחשים נסים אחרי שהאזור הזה נפגע.

המוח הקטן (צֶרֶבֶּלוּם בלטינית) נח מאחורי גזע המוח, מתחת לכל שאר המוח, ונמצא אותו אצל כל בעלי החוליות. הוא עוזר לעדן את תנועות הגוף ויש לו השפעה חזקה במיוחד על הקואורדינציה ועל התזמון. אמנם פעם האמינו כי השליטה המוטורית היא התפקיד היחיד של המוח הקטן, אבל כיום נוירולוגים מבינים שהוא ממלא תפקיד חשוב גם במגוון פעולות נפשיות ורגשיות. יש מי שחושבים עליו בתור "מכונת למידה מפוקחת", שמעדנת מחשבות ורגשות ממש כפי שהיא מעדנת את התנועות. כמו רוב הידע שלנו על המוח, זה לא סופי.

מתחת לצוואר

המוח תמיד מתואר כאיבר מבודד שיושב מעל הגוף כמעין שליט עליון. למעשה שלוחותיו מגיעות לכל קצווי הגוף. 32 עצבים משתרגים מחוט השדרה, שהוא הזנב של המוח, ויוצאים מעמוד השדרה לעבר הזרועות והרגליים. הם מאפשרים למוח לחוש במה נוגעים קצות האצבעות ולומר להם בתגובה אם להרים את הענב הזה או להשליך את הגבעול. עצבים אחרים יוצאים היישר מהמוח ויורדים ללב ולמעיים כדי לווסת את תפקודיהם. הם אומרים להם כמה מהר לפעום או להתעוות – ובתגובה מספרים לנו מתי אנחנו מרגישים כל כך לחוצים, עד שיש לנו פרפרים בבטן.

לא רק העצבים מתווכים את השפעת המוח על הגוף. המבנים העמוקים יותר במוח, כמו ההיפותלמוס, מייצרים הורמונים המשמשים כווסתי-על ומפעילים את בלוטת יותרת המוח הקרובה, שמטפטפת הורמונים לדם. כשההורמונים האלה יורדים בדם מהמוח אל הגוף, הם אומרים לבלוטת התריס, ליותרת הכליה, לאשכים ולשחלות מה עליהם לעשות. כל הבלוטות בגוף נתונות לשליטת הכימיקלים שמשחררת בלוטת יותרת המוח, התלויה מתחת למוח, קצת מאחורי גשר האף העליון. וכמו עם העצבים שהמוח שולח כלפי מטה, רמות ההורמונים מאותרות בסדר הפוך כדי לשמור על איזון עדין. מחלות פורצות כשהאיזון הזה מופר.

עדיין אין לנו מושג איך המודעות נוצרת מבשר ודם או איך הנפש עולה מן החומר. כמו הקרטוגרפים המוקדמים, שרטטנו את מפות הגולגולת רק בקווים גסים. אני אישית משתוקק לגלות איך ימולאו השטחים הריקים.

נוירו-חנון: סוד תאי הגְלִייָה של איינשטיין

אלברט איינשטיין הותיר הוראות מדויקות בנוגע לשרידיו ומה שייעשה בהם אחרי מותו: הוא רצה שגופתו תישרף ואפרו יפוזר בחשאי. במקום זאת, עם מותו, ב-18 באפריל 1955, הפתולוג התורן, תומס הארווי, גנב את מוחו של איינשטיין ולקח אותו הביתה. הוא פרס אותו ל-240 פיסות, הכניס אותן לנוזל שימור והניח הכול בשתי צנצנות במרתפו. בסופו של דבר הוא שלח כמה מהפיסות למדענים ברחבי העולם.

בין המדענים האלה היתה הנוירואנטומאית מריאן דיימונד. אני זוכר את ד"ר דיימונד היטב מקורס האנטומיה הפופולרי שלה בברקלי. היא היתה המדענית הראשונה שהוכיחה, בחולדות, כי סביבה עשירה בצעצועים ובחולדות נוספות הגדילה את עובי המוח ואת ביצועיו. אבל תהילתה באה לה ב-1985, כאשר דיווחה על תוצאות מחקרה בארבע פיסות ממוחו של איינשטיין.

היא גילתה כמות גדולה משמעותית של תאי גלייה – תאי המוח שלרוב מתעלמים מהם, אשר מקיפים את הנוירונים ומגינים עליהם – מאשר במוח זכרי ממוצע. תגליתה פתחה את הדלת להבנת החשיבות תאי הגלייה, שהם הרבה יותר מסתם ניצבים בהתפתחות המוח.

כיום אנחנו מבינים ש-85 מיליארד תאי גלייה בקירוב מזינים את הנוירונים בחומרי הזנה ובחמצן, מבודדים אותם זה מזה, הורסים פתוגנים פולשים, מסלקים נוירונים מתים ומשפרים את התקשורת ביניהם.

2

מעבר לזיכרון ולמנת המשכל

בסוף השנה השנייה בבית ספר לרפואה, כל הרופאים לעתיד מוכרחים לעבור מבחן מפרך שאורך יום שלם: השלב הראשון בבחינה בת שלושה שלבים, שבסופה מקבלים רישיון לעסוק ברפואה בארצות הברית. זהו מבחן אמריקאי שנמשך שמונה שעות וכולל נושאים רבים: אנטומיה, ביוכימיה, מדעי ההתנהגות, גנטיקה, אימונולוגיה, פתולוגיה, פרמקולוגיה, פיזיולוגיה, לוחות טקטוניים, מכניקת הקוונטים, מדע טילים וההיסטוריה הפליאוליתית העליונה של סיביר.

קצת הגזמתי, אבל המבחן הזה כואב, כי הציון בו הוא יחסי לעוד כ-18 אלף סטודנטים לרפואה, שמצטיינים בזכירת פרטים ובהיבחנות במבחנים.

לא יהיה מדויק להגיד שכל עתידו של רופא תלוי בציון במבחן הזה, אבל זה כמעט נכון. הציון בו הוא המרכיב העיקרי שקובע את יוקרת המוסד שבו יעבור התמחות וגם את תחום ההתמחות שאליו יוכשר.

ההכנות כוללות מאות שעות של שינון, פשוטו כמשמעו. אני קיבלתי ציון טוב מהממוצע, אבל בחור שהיה איתי בהתמחות קיבל, לפי השמועות, את הציון הגבוה ביותר בארצות הברית כולה באותה שנה. זה אותו בחור שהזכרתי בפרק הראשון, שנבחר תחילה להיות סטאז'ר בנוירוכירורגיה בבית החולים שלנו וסולק אחרי חודשים ספורים.

איי-קיו לא חסר לו. הוא היה מעולה בהצטיינות במבחנים. אבל ממה ששמעתי, הוא לא ידע מתי לבקש עזרה עם חולה שהיה בסכנת חיים, ומתי להתמודד עם חולה בעצמו. המשברים התמידיים בלבלו אותו. כדי שמנתח טירון יצליח ללהטט במחלקה הנוירוכירורגית עם 20 מטופלים, נחוצות לו היכולת לבצע הרבה משימות בו זמנית ויכולת שיפוט – ולאלה אין הרבה קשר לשאלות במבחנים ולידע גולמי.

לאלה שמקבלים את הציונים הטובים ביותר בבית הספר לרפואה ניתנת הזדמנות לקבל הכשרה בכירורגיה, אבל במבחנים שם אף פעם לא נבחנים יכולתם הטכנית וביצועיהם תחת לחץ. לכן, כצפוי, לעתים קרובות יש חוסר התאמה בין החוכמה ליכולת.

האינטליגנציה כמובן חשובה. אבל השאלה היא עד כמה היא חשובה. ביל גייטס ואופרה וינפרי לא נעשו ענקים בתחומם בלי יכולת אינטלקטואלית. מצד שני, הם לא הפכו את רעיונותיהם החכמים לאימפריות עסקיות רק באמצעות מנת המשכל שלהם. הם היו זקוקים ליכולת לשפוט בתבונה, להחלטיות להצליח וליכולת לנהל, להאציל סמכויות ולעורר השראה בקרב הסובבים אותם.

בואו נראה איך כל היכולות החיוניות הללו מקורן במוח וכיצד למקסם את הכישרונות הטבעיים שלכם.

נוירו-חנון: אפקט פלין

ב-1984 גילה חוקר ניו זילנדי בשם ג'יימס ר' פלין תגלית מעניינת. הוא בדק תוצאות מבחני איי-קיו מתחילת המאה ה-20 והבחין כי הממוצע עלה בהתמדה בערך בשלוש נקודות מדי עשור. הציון הממוצע ב-1920 מקביל לציון 70 כיום – ובאמות המידה של היום נחשב ללקוי משהו מבחינה אינטלקטואלית. הציון הממוצע היום הוא 130 – ואדם עם ציון כזה היה נחשב כמעט גאון לו קיבל אותו אי-אז ב-1920.

חלק מהחוקרים פוטרים את אפקט פלין, כפי שהוא מכונה, בטענה שאנשים פשוט השתפרו בהיבחנות במבחנים. שיטות הלימוד המשופרות, גני הילדים והחינוך המוקדם והשיעור הגבוה יותר של בוגרי בתי ספר – כל אלה מובילים, לטענתם, לצעירים שפשוט יודעים להיבחן.

אבל פלין מתעקש שהילדים נעשים חכמים יותר, פשוטו כמשמעו, גם בזכות בית הספר, אבל גם הודות לתזונה טובה יותר ולעובדה שיש היום פחות מחלות ילדות. חשובה עוד יותר, אומר פלין, היא העובדה שהעולם נעשה מאתגר יותר מבחינה קוגניטיבית. לפני 100 שנה, כמעט שליש מהאמריקאים חיו בחוות; כיום שיעורם הוא פחות משני אחוזים. רק ב-1920 נעשה הרדיו פופולרי; ורק בסוף שנות ה-50 הגיעה הטלוויזיה לרוב הבתים; בשנת 2000, פחות ממחצית מכל הבתים בארצות הברית היו מחוברים לאינטרנט; הטלפון החכם של היום לא היה קיים עד שחברת אפל הוציאה את האייפון ב-2007.

"אנחנו הראשונים מבני מיננו שחיים בעולם של קטגוריות, שאלות היפותטיות, סמלים לא מילוליים ודימויים חזותיים, שמציירים מציאות אלטרנטיבית," כתב פלין. "התפתחנו כך שנוכל להתמודד עם העולם הזה, שהיה זר ומוזר לדורות הקודמים."

על דבר אחד אי-אפשר להתווכח: אפקט פלין מדגים שבני אדם מסוגלים להיעשות חכמים יותר, שאינטליגנציה לא נקבעת פשוט על ידי הדנ"א שלנו.

איך המוח זוכר

במשך מרבית המאה ה-20, מדענים האמינו שכל זיכרון מאוחסן במוח בתור רשת קשרים בין נוירונים – לא בנוירון אחד או באוסף נוירונים, אלא באופן שבו הם קשורים זה לזה. השקפה זאת הוכחה לכאורה מעבר לכל ספק במאמר ידוע שפרסם ב-1950 הפסיכולוג קרל לאשְלי. הוא ערך מאות ניסויים על חולדות שבהם לימד אותן לזכור מבוך, משימה או חפץ, ובשלב הבא ביצע חיתוכים שונים במגוון חלקים של מוחותיהן. לא משנה היכן חתך, החולדות עדיין זכרו מה שלמדו – אבל טיפה פחות טוב. שני חתכים גרמו להן לשכוח קצת יותר; שלושה חתכים – עוד יותר; וכן הלאה. לא היה מקום אחד שהשפיע יותר מאחרים.

"אין תאים מיוחדים השמורים לזיכרונות מיוחדים," כתב לאשלי.

המתקפה הראשונה על ההשקפה האורתודוקסית הזאת הגיעה ב-1984, כאשר הנוירולוג ריצ'רד תומפסון אילף ארנבות למצמץ בכל פעם ששמעו תו מוזיקלי מסוים בכך שחיבר שוב ושוב בין הצליל לבין משב אוויר על עיניהן. מרגע שהן למדו לקשר בין הצליל המוזיקלי למשב האוויר, הן מצמצו בכל פעם ששמעו אותו, גם ללא המשב. אבל בסתירה לממצאים של לאשלי, תומפסון גילה כי אם הסיר רק כמה מאות נוירונים ממדור במוח הקטן, קרוב לגזע המוח, הארנבות לא מצמצו יותר. איפשהו בנוירונים הללו, הוא תיאר, היה מאוחסן הזיכרון של הארנבות שחיבר בין משב האוויר לצליל.

ב-2005 מדענים כבר הוכיחו כי נוירונים נפרדים מעורבים בזיהוי פנים מסוימות. כשהראו לנבדקים תמונה של ג'ניפר אניסטון, לדוגמה, נוירון יחיד בהיפוקמפוס הגיב. נוירון אחר נדלק בתגובה לתמונות של האלי ברי.

מאז פיתחו חוקרים מגוון כלים נוירו-מולקולריים כדי ליצור זיכרונות כוזבים בעכברים – מסוג הדברים שרואים בסרטו של כריסטופר נולן "התחלה".

טכניקה אחרת שימשה להעלמת פחד שמקושר לגירוי מסוים. טיפול כזה עשוי יום אחד להיות בעל ערך לאנשים שסובלים מפוביות או מהפרעת דחק פוסט-טראומטית.

ללמוד מהחיידק

בלבה של כל צורת חיים יש זיכרון מסוג כזה או אחר. כי מהו דנ"א אם לא דרכם של החיים לזכור את השרטוטים לצורך ייצור חוזר?

אולי אתם מניחים שהמוח דרוש לשם זכירה, אבל האמת שונה. ניקח לדוגמה את האִי-קולי, חיידק חד-תאי שחי במעיים שלנו ושל רוב היצורים בעלי הדם החם. הוא בלתי מזיק, אך מפעם לפעם גורם מחלות שמועברות במזון. לא ייאמן, אבל יש לחיידקים האלה צורה של זיכרון לטווח קצר. כשהם שוחים להם במערכת העיכול ומחפשים מזון, הם נעים בקו ישר פחות או יותר, כל עוד הם לא מוצאים נשנוש ראוי. אבל ברגע שהם מוצאים משהו מזין, הם עוצרים, אוכלים ואז מסתובבים במקומם בתקווה למצוא עוד מטעמים בסביבה. אחרי שנגמרים המעדנים באזור הזה, הם ממשיכים בדרכם.

כמעט כל בעלי החיים נוהגים כך. הדבר נקרא חיפוש מוגבל בשטחו. יונה שמצאה פירור לחם מתחת לכיסא תמשיך לנקר ולחפש פירורים נוספים בקרבת מקום, עד שלא יישאר כלום. רק אז היא תנופף בכנפיה ותעבור למקום אחר.

שני חלקי האסטרטגיה הזאת חשובים: לוודא שמוצאים כל פירור, עד האחרון, באזור נתון, ולחפש בשיטתיות באזורים אחרים.

הדבר המוזר ממש הוא שזיכרון עובד באותו אופן: באמצעות חיפוש מוגבל בשטחו. אם אבקש מכם להכין רשימה של כל בעלי החיים שתוכלו לחשוב עליהם, רוב הסיכויים שתתחילו בקטגוריה של חיות מחמד ותציינו חתולים, כלבים, דגי זהב ותוכים. ברגע שייגמרו לכם הפריטים בקטגוריה הזאת, תמשיכו הלאה (כמו היונה שלא מוצאת עוד פירורים) לקטגוריה אחרת: חיות משק, כמו פרות, תרנגולות, חזירים, עזים וסוסים. ברגע שלא תצליחו לחשוב על חיות נוספות בקטגוריה הזאת, תעברו לחיות בר: אריות, טיגריסים, קופים. וכן הלאה. התהליך שבו חיידקי אי-קולי מחפשים מזון במעיים שלנו הוא אותו תהליך שבו אנחנו מנסים לזכור את הפריט שהיינו אמורים לקנות במכולת (מה זה היה? מוצר חלב? פרי או ירק? בשר?).

מחקר ממש מעניין על הנושא הזה פורסם בכתב העת "ממורי אנד קוגנישן". התגלה בו שאנשים חכמים יותר יכולים באופן כללי לציין יותר בעלי חיים מאנשים פחות אינטליגנטיים, אבל רק כי הם טובים יותר בלחשוב על יותר קטגוריות ולערוך בהן חיפוש מנטלי. החוקרים חזרו על המחקר עם קבוצת משתתפים אחרת וביקשו מהם להשתמש ברשימה מוכנה של קטגוריות שסופקה להם (חיות מחמד, חיות משק, חיות בר וכו'). כתוצאה מכך נעלם הפער בין החכמים יותר לחכמים פחות.

מצד שני, אצל אנשים עם סימנים מוקדמים של דמנציה יש נטייה לבעיה ההפוכה: כאשר הם מנסים להיזכר ברשימת פריטים ארוכה, הם פחות טובים במעבר על כל קטגוריה. הם קופצים לקטגוריה הבאה לפני שמיצו את הקודמת.

לכן, כשאתם מנסים לזכור דברים, נסו ללמוד מניסיונם של חיידקי אי-קולי ושל יונים: התאמנו באופן מכוון בחיפוש מוגבל בשטחו. סרקו בקפידה את מוחכם, תחילה בחיפוש אחר קטגוריות ואחר כך בחיפוש פריטים בתוך כל קטגוריה.

בואו ננסה תרגיל קל שיגזול פחות מחמש דקות מזמנכם: קחו נייר ועיפרון או פתחו מסמך חדש במחשב וכוונו טיימר על שתי דקות. כשתהיו מוכנים, כתבו שמות של כמה שיותר יצורים שוכני מים במסגרת הזמן המוקצב.

מוכנים? צאו!

אוקיי, ברגע שסיימתם, נסו שוב. אבל הפעם השתמשו בקטגוריות הבאות, ושוב קחו לכם שתי דקות לרשום כמה שיותר שמות.

ברגע שאתם מוכנים, צאו!

1. דגי מים מתוקים
2. דגי ים
3. יונקים ימיים
4. דגים מסוכנים
5. יצורים ימיים בעלי קונכיות

אם נתתם לה הזדמנות, רשימת הקטגוריות עזרה לכם לחשוב על סוגים חדשים של יצורים שוכני מים. חיפוש מוגבל בשטחו עובד אצל אנשים ממש כפי שהוא עובד אצל חיידקים!

עץ הלמידה

סדרת ניסויים מדהימה שערכה מוניקה גליאנו, אקולוגית אבולוציונית באוניברסיטת אוסטרליה המערבית, הוכיחה כי צמח יכול ללמוד.

הצמח הראשון שחקרה גליאנו, מימוזה פּוּדיקה, הוא עשב רב-שנתי ממשפחת האפונה. שמו העממי הוא "הצמח הרגיש" או "אל-תיגע-בי", והוא מפורסם בכך שעליו מתקפלים פנימה ומידלדלים כשנוגעים בהם או מנערים אותם. כעבור כמה דקות העלים שבים ונפתחים.

גליאנו החליטה לבחון אם הצמח יכול ללמוד להתעלם מסוג מסוים של הפרעה. היא הציבה עשרות צמחים כאלה בכלים שבאופן מחזורי נפלו מטה כ-30 סנטימטרים. בתחילה עלי הצמחים התקפלו פנימה מיד אחרי הנפילה. אבל אחרי כמה נפילות כאלה, העלים חדלו להגיב; הם נותרו פתוחים. ככל הנראה הם התרגלו לנפילות. הם למדו.

ב-2016 פרסמה גליאנו דוח מדהים עוד יותר. רוב הצמחים גדלים בכיוון האור, נכון? היא תכננה ניסוי שיבדוק אם צמחים יכולים ללמוד תגובה מותנית באותו אופן שבו פבלוב לימד כלבים לייצר רוק בתגובה לצלצול פעמון. הפעם היא השתמשה ב-45 שתילים מסוג אחר של אפונה, פּיסוּם סַטיווּם, והציבה מאווררים ומקור אור בצד אחד של הצמחים או בצדדים מנוגדים. אחרי שלושה ימים של טיפול כזה, ביום הרביעי, היא בחנה את צמיחת הצמחים כאשר רק המאוורר פעל, בלי שום אור.

ואכן – בלי שיהיה להם מוח! – רוב צמחי האפונה החלו לצמוח לכיוון המאוורר או בכיוון ההפוך ממנו, בדיוק כפי שלמדו לצפות לאור שיופיע בהתבסס על שלושה ימים של אימון והכשרה.

גליאנו ואחרים העלו כמה השערות חכמות בנוגע לאופן שבו צמחים יכולים ללמוד טריקים כאלה, אבל בינתיים, דבר אחד בטוח: היכולת ללמוד ולזכור כל כך חשובה לחיים, עד שאפילו צמחים וחיידקים ניחנו בה!

נוירו-כאסח: אימוני מוח, האם זה בולשיט?

בכתבות רבות כיום נטען כי אימון המוח הוא שטות מבחינה מדעית. לכן, כאשר רשות המסחר הפדרלית קנסה בשני מיליון דולר את הספק המסחרי הגדול ביותר של משחקי מוח מקוונים, לוּמוֹסיטי, התקשורת געשה.

אבל כנוירוכירורג וכמדען מוח, למדתי את הספרות המדעית וראיתי את היתרונות שהעניקו אימוני המוח למטופלים שלי, ואני יודע שלפחות סוג מסוים של אימוני מוח – אולי לא לומוסיטי, אלא סוגים אחרים שנחקרו הרבה יותר טוב – יכול לשפר את התפקוד של אנשים במידה משמעותית.

בקיץ 2006 דווח על אחת ההדגמות המדהימות ביותר ליעילות אימוני המוח. מחקר של ACTIVE (אימון קוגניטיבי מתקדם לקשישים עצמאיים וחיוניים), במימון המכון הלאומי להזדקנות, גייס 2,832 זקנים בריאים, שממוצע הגיל שלהם בתחילת הניסוי היה 73.6 שנים. החוקרים חילקו אותם אקראית לארבע קבוצות. קבוצה אחת לא קיבלה שום אימוני מוח; שתי קבוצות למדו טריקים לשיפור הזיכרון וההבנה; הקבוצה הרביעית והאחרונה בילתה עשר שעות במשחקי וידיאו שתוכננו לשפר את מה שכונה "מהירות העיבוד" שלהם.

מקץ חמש שנים, מספר תאונות הדרכים שבהן היו מעורבים חברי קבוצת מהירות העיבוד היה מחצית מזה של האנשים מהקבוצות האחרות.

מקץ עשר שנים, הסיכון של מי שהשלים הכי הרבה שעות אימונים בקבוצת מהירות העיבוד לפתח דמנציה הצטמצם למחצית – שום תרופה או טיפול אחר לא התקרבו אפילו להישג הזה.

אימון מהירות העיבוד פותח בחברה בשם BrainHQ, והוא כולל התבוננות במרכז מטרה, על צג המחשב, בשעה שאייקונים קטנים מופיעים לזמן קצרצר בשולי המסך. האתגר הוא לקבע את העיניים חזק למרכז ובכל זאת לזהות נכון בדיוק היכן האייקונים הופיעו. ככל שמשתפרים, כך האייקונים מופיעים ונעלמים מהר יותר בקצוות המסך.

בדרך כלל אני לא ממליץ על מוצרים מסחריים, אבל התוכנה של BrainHQ היא אחת התוכנות שנחקרו באופן הטוב ביותר וזמינות לאימוני מוח. אם תרצו לנסות אימון ממוחשב, אני לא מכיר אתר טוב יותר לנסות בו.

זקנים הם ממש לא היחידים שעשויים להרוויח מאימוני מוח. מאחר שאני מתמחה בניתוחים של סרטן במוח, מדאיגה אותי ההשפעה הקוגניטיבית של הכימותרפיה וההקרנות שהקולגות שלי מציעים בדרך כלל אחרי הניתוח. כשאנחנו אומרים "מוח-כימו", הכוונה אינה רק תחושת תשישות. ידוע כי ילדים סובלים במיוחד מירידה באיי-קיו לאורך החיים אחרי ניתוח מוח, שבעקבותיו קיבלו טיפולי כימותרפיה או הקרנות. מחקרים ניסיוניים בתוכנת אימוני מוח ששמה Cogmed גילו כי היא עשויה לעזור במניעת שינויים כאלה בילדים או להפוך את כיוונם.

את תוכנת Cogmed מציעים רק פסיכולוגים שעברו הכשרה בחברה, והיא כוללת סדרת תרגילים ממוחשבים שדורשים קשב מוקפד וריכוז. רשת תלת-ממדית, למשל, מאתגרת את המשתמש להקיש על סדרת פאנלים באותו רצף שבו הוארו לרגע קצר. בתרגיל אחר יש להקליד סדרת מספרים אחרי שהם נאמרים בקול, אבל לעשות זאת בסדר הפוך. התרגילים קלים בהתחלה ונעשים קשים יותר ככל שהסדרה מתארכת – וגם ההשפעה על הקשב ועל הריכוז משתפרת.

נראה שאימוני מוח משתלמים אפילו לבוגרים צעירים ובריאים. אחד המחקרים המתוכננים בקפידה ביותר בתחום, שהתפרסם ב-2018, בוצע בידי חוקרים מאוקספורד, מהרווארד ומחטיבה של חברת הניוול אירוספייס. הם גייסו 113 סטודנטים מאוניברסיטאות מובילות ובחנו את ההשפעה של משחק המוח "מפעל הרובוטים" לבדו או בשילוב עם גירוי קל וחיצוני של המוח, שנקרא גרייה מוחית חשמלית tDCS)). אחרי שלושה שבועות בלבד הם גילו אצל הסטודנטים שעברו גירוי וגם אימוני מוח עלייה ניכרת בציונים של מבחני אינטליגנציה, בעוד שאצל שאר הסטודנטים לא היתה עלייה כזאת.

מעבר לאינטליגנציה

זיכרון ויכולת חישובית גבוהה הם חשובים, אבל אם אינכם רוצים במיוחד להיות מתמטיקאים, כנראה כדאי שתרכשו כמה תכונות מוח אחרות:

אינטליגנציה רגשית. מארגז החול ועד למשרד הפינתי, היכולת לשחק יפה עם אחרים היא חשובה ביותר. כפי שהראה דניאל גולמן, עיתונאי בתחום המדע, בספרו רב-המכר "אינטליגנציה רגשית", אינטליגנציה מסוג זה היא היכולת "לרסן דחפים רגשיים; לקרוא את רגשותיו הפנימיים ביותר של הזולת; לנהל יחסים בצורה חלקה".

כל כמה שתכונות אלה עשויות להיראות אמורפיות וחלקלקות, יש להן בסיס במוח – בעיקר באונה הקדמית. אמנם נהוג לראות בה את מפקדת האיי-קיו שלנו, אבל האונה הקדמית היא גם המקום שממנו מגיעה השליטה העצמית הרגשית והחברתית שלנו. נזק לאונה הקדמית הופך אדם לשבר כלי מבחינה רגשית. אנשים עם דמנציה פרונטו-טמפורלית (של האונות הקדמית והרקתית) מאבדים שליטה על הרגשות. הם בוכים מכל שטות, צוחקים בהלוויות או חוטפים התקפי זעם סתם כך.

אבל עם כל חשיבותה של האינטליגנציה הרגשית, כולנו מכירים אנשים שהגיעו להישגים בלעדיה. אמנים רבים ואפילו אנשי עסקים מובילים, כמו סטיב ג'ובס, ידועים במזג המתעלל שלהם, ביחס משפיל לשותפיהם ובפרצי דיכאון משתקים. אם כן, מה יכול שבר כלי רגשי לעשות כדי להצליח?

עיקשות ונחישות. הפסיכולוגית אנג'לה דקוורת, דוגלת ברעיון שחריצות והתמדה ממלאות תפקיד גדול בהרבה בהצלחה מאשר כמעט כל תכונה אחרת. הרעיון הזה אף נעשה פופולרי בזכותה. האדם החכם ביותר בחדר, טוענת דקוורת, אף פעם לא יצליח כמו זה שעובד הכי קשה. התלמיד שתמיד מכין שיעורי בית, המדענית שאף פעם לא מוותרת, הם אלה שמגיעים הכי רחוק. אם צריך להמר על גאון עצלן או על חרשן בלתי נלאה, כדאי מאוד להמר על האחרון, תמיד. באחד המחקרים המעטים שבדקו את הבסיס העצבי לעיקשות במוח זיהו אזור זעיר בקליפת המוח הקדם-מצחית הימנית, שמחקרים אחרים הראו כי הוא מעורב בוויסות עצמי, בתכנון, בהצבת יעדים ובחשיבה על הדרך שבה אפשר להפוך כישלונות עבר להצלחות.

כל זה טוב ויפה. מי יכול להתווכח עם ערכן של עבודה קשה ונחישות? אבל האם באמת נרצה יצירת מופת שצייר אדם שעובד כמו חמור אך הוא נטול כישרון? האם נרצה שהוא יחשוף את צפונות החלל החיצון או ינתח את מוחנו? האם אין תפקיד למחוננוּת מלידה?

תרגול, תרגול, תרגול. למען האמת, לדברי הפסיכולוג ק' אנדרס אריקסון, אין דבר כזה מחוננות מלידה. גאונות, הוא טוען, היא פשוט תוצאה של שנים רבות של עבודה קשה ותרגול שקול.

כדי לתמוך בהשקפתו, אריקסון פרסם מחקרים שמראים כי אדם בעל זיכרון רגיל יכול ללמוד להיות בעל זיכרון-על למספרים. הוא הוכיח כי תלמיד ממוצע בקולג' יכול ללמוד לזכור עד 90 ספרות אקראיות בבת אחת, פשוט באמצעות תרגול של יכולות זיכרון כאלה במשך חודשים. אבל המלכוד, גילה אריקסון, הוא שהסטודנט הזה לא יהיה טוב יותר בזכירת מילים – או כל דבר אחר מלבד טורי מספרים אקראיים – מכפי שהיה מלכתחילה. הכישרון היחיד שהשתפר אצלו יהיה המיומנות המסוימת שתרגל. יתרה מכך, טען אריקסון, תרגול הוא גם המפתח ליצירת רבי-אמן בשחמט וכנרים מקצוענים. מעבר לסף מינימלי מסוים, הכישרון או האינטליגנציה הכללית פשוט לא משנים.

בספרו "מצוינים" הביא מלקולם גלדוול לידיעת הציבור הרחב את מחקרו של אריקסון בכך שקידם את תפיסת "חוק 10,000 השעות". לפי החוק כביכול הזה, כל מה שאדם צריך לעשות כדי להצטיין בדבר-מה הוא לתרגל בכוונה רבה, למשל שחמט או נגינה בגיטרה או מה שלא יהיה, במשך 10,000 שעות. באמת? ואם תרגלת במשך 9,738 שעות בלבד?

אלה שטויות, כמובן. נכון, תרגול משפר את המיומנות של כולם, והוא חיוני במיוחד בחלק מהתחומים. אבל האם מדליות זהב באולימפיאדה פשוט מחולקות על בסיס מספר השעות שהספורטאים התאמנו? האם כל סופר שמקליד ומקליד במשך עשר שנים זוכה בפרס פוליצר? לא. יש מנתחים שביצעו 10,000 ניתוחים – ולא נחשב בכלל את מספר שעות הניתוח שלהם – ונשארו בינוניים. כישרון הוא מרכיב שאי-אפשר להכחיש.

בעיני זה פשוט: מספר הדרכים להצלחה (ולכישלון) הוא כמספר האנשים בעולם. ככל שאדם חכם יותר, כך סיכוייו טובים יותר. ככל שאדם מאוזן יותר רגשית, כך טוב יותר. ככל שאדם נחוש יותר להתגבר על מכשולים וככל שהוא מתרגל יותר, כך הוא משתפר. וגם אם האונה הקדמית או גלעין בקליפת המוח הקדם-מצחית הימנית ממלאים תפקיד חיוני בהגברת היכולות האלה, השורה התחתונה היא זאת: כדי להשיג תוצאות מיטביות, המוח כולו מוכרח לעבוד יחד כשָלֵם משולב והרמוני.

נוירו-כושר: כוחה של הבחינה העצמית

לאף אחד אין חוברת הוראות לזכייה בפרס נובל, אבל ידוע לנו היטב איך לשנן כל כמות של חומר מהר וטוב יותר. אולי לא נהיה חכמים יותר לטווח הארוך אם נעשה את זה, אבל אין ספק שזה יכול לעזור לנו ללמוד בזמן הקצר ביותר.

נניח שאנחנו צריכים ללמוד אוצר מילים בשפה זרה, את שמות כל השרירים בגוף האדם, או את שושלות הפרעונים במצרים העתיקה. איך ניגשים ללימוד הזה?

רוב האנשים יקראו שוב ושוב את החומר או אולי יכינו רשימה או תרשים וילמדו אותו כך. קשה באימונים, קל במבחנים, נכון?

לא נכון. למידה של אותו חומר שוב ושוב היא אפקטיבית הרבה פחות לשיפור הזיכרון מאשר בחינה עצמית, לפי מחקרים שערכו הפסיכולוגים הנרי ל' רודיגר השלישי וג'פרי ד' קרפיקה מאוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. הם הראו שאחרי מעבר אחד על החומר, בחינה עצמית חוזרת משפרת את הלמידה הרבה יותר משינון. בחנו את עצמכם וגלו את טווח הידע שלכם: שם מתרחשת הלמידה.

בואו נבחן על המקום כמה עובדות אתם זוכרים מהחלק לעיל שעסק באימוני מוח:

1. באיזה סכום נקנסה חברת לומוסיטי על ידי רשות המסחר הפדרלית?
2. בכמה תאונות היו מעורבים אנשים שהתאמנו במהירות עיבוד, לעומת מי שלא התאמנו בכך?
3. מה פירוש tDCS?
4. כמה שנים אחרי שהחלו אימוני מהירות העיבוד ראו החוקרים השפעה על הסיכון של המשתתפים לפתח דמנציה?

אחרי שתבדקו את התשובות שעניתם, עברו לקרוא את הפרק הבא. אחר כך נסו לענות על השאלות הללו שוב. אני בטוח שתצליחו. בחינה עצמית היא כלי עוצמתי שעוזר לנו לזכור!

ספרים נוספים