ארבעה חשודים היו באונס של לינדי סימפסון שהתרחש על המדרכה ברחוב פייני קריק, אותה מדרכה שהורינו חרתו בה בתקווה את ראשי התיבות של שמותיהם שנים רבות קודם לכן, כשגרו ברחוב הראשון של שכונת וודלנד הילס שבכל מגרשיו כבר נבנו בתים. את הפשע הזה לא היה אפשר לבצע לאור היום, כשאנו ילדי השכונה התרוצצנו ברחובות במכוניות קרטינג, ציירנו בגירים צבעוניים על שבילי הגישה לבתים או רדפנו אחרי נחשים שנמלטו לתעלות הניקוז. אבל בלילה היו רחובות וודלנד הילס ריקים ושקטים, למעֵט קריאות העונג של הצפרדעים במפגשן עם להקות היתושים שריחפו מעל הביצות מאחורי חצרות בתינו.

אלא שבאותו ערב, בעיקול חשוך, מתחת לפנס הרחוב הראשון שנופץ אי־פעם ברחוב פייני קריק, עמד גבר, או אולי נער, ובידו חבל ארוך. הוא קשר קצה אחד של החבל לעמוד הפנס השבור בסמוך לכביש ואת הקצה השני כרך על ידו. ואז, במחשבה שאיש אינו רואה אותו, הוא הזדחל בין שיחי האזליאה ליד ביתו של קֵייסמוֹר הזקן עם החבל שנגרר מאחוריו כמו זנב בין הצללים, ושם אולי התאמן וניסה למשוך את החבל פעם או פעמיים עד שנמתח לגובה מעל המדרכה. ואז האיש הזה, או הנער הזה, שהכיר את הֶרגליה של הנערה ממשפחת סימפסון, המתין שאופני השְׁוִוין שלה, עם המושב המוארך, יתקרבו בשקשוק מעבר לפינת הרחוב.

חשוב שתדע:

העיר באטון רוז' שבלואיזיאנה היא מקום חם.

אפילו הלילה היורד אינו מביא עמו שום הקלה. אף משב רוח קל אינו מלטף את התעלוֹת והביצות האפלות, אף טיפת גשם אינה מצליחה לצנן את האוויר, להפך, כשהגשם יורד כאן, הוא רק רותח על המדרכה, מכסה משקפיים באדים ומעיק. לכן אין ספק שהאיש הזה, או הנער הזה, הזיע כהוגן כשהשתופף בין השיחים, אין ספק שהחרקים אכלו אותו חי. הם נוגסים בך כאן בכל פה. הם מכסים אותך. כך שלא תהיה זו טעות לתהות אם אולי היה נרתע מביצוע מעשה האלימות הזה לוּ היה חי במקום קצת יותר סלחני. כשחושבים על מה שקרה, על האיש או הנער שהסתתר בין השיחים, חשוב לדעתי לתהות אם אולי משב אחד של רוח מלטפת היה מרגיע אותו, היה מרכך את מצב הרוח שלו, היה משנה את דעתו.

אבל זה לא קרה.

לכן המעשה התרחש בחשכה, בדממה כמעט מוחלטת, בחום, ולינדי סימפסון לא זכרה הרבה, אלא רק את החבל שצץ פתאום מול אופניה, את המתיחה החדה של סיביו הקלועים לרוחב החזה שלה. כעבור חודשים ואחרי טיפולים פסיכולוגיים רבים היא תיזכר גם כיצד האופניים שלה המשיכו לנסוע אחרי שהיא נפלה. היא תיזכר גם שלא הספיקה לראות אותם נופלים וכבר נדחס גרב לפיה ופניה נהדפו לתוך המדשאה. היא תיזכר בכובד המשקל המוחץ על גבה. בחיכוך האספלט בברכיה. היא תיזכר גם בכל אלה. ואחר כך בקול הלא מוכר באוזניה. ואחר כך במהלומה בעורפה.

היא היתה בת חמש־עשרה.

זה קרה בקיץ של שנת 1989 ואיש לא נעצר. אל תאמין למה שאתה רואה היום בסרטי פשע בטלוויזיה. אף שערת אדם לא נאספה בפינצטה מהמדשאה של קייסמור הזקן. אף פיסת חבל לא נשלחה למעבדה. שום די־אן־איי לא נאסף מאבני המדרכה שלנו. ואף על פי שתושבי וודלנד הילס ענו בכובד ראש על כל שאלה שהמשטרה שאלה אותם בהתחלה והשתדלו לסייע כמיטב יכולתם, לא היו שום ראיות מיידיות שהצדיקו התייחסות.

לכן כל ארבעת החשודים הראשוניים לא הוכרזו ככאלה באופן רשמי ולא הוגש נגדם כתב אישום, כי האונס התרחש מהר כל כך, וכנראה בלי אף עד ראייה, וכך זירת הפשע עצמה החלה להתמסמס ברגע שלינדי סימפסון שבה להכרתה בערב ההוא ודחפה את האופניים שלה בחזרה הביתה, מרחק ארבעה בתים בלבד, והשעינה אותם במקומם הרגיל. זירת הפשע התמסמסה עוד יותר כשהיא נכנסה הביתה בדלת האחורית, עלתה במדרגות אל חדר האמבטיה והתקלחה במים בטמפרטורה לא ידועה. ברגעים מסוימים בחיי אני מדמיין שהמים האלה היו רותחים. ובאחרים, קפואים.

כך או כך, לינדי לא ירדה בכלל לארוחת הערב.

הוריה חשבו בוודאי שהיא מקשקשת עם חברות בטלפון, כורכת את הכבל המסולסל סביב אצבעותיה הצעירות, עד שאִמהּ, אישה ששמה פגי, עלתה לסיבוב הערב שלה עם סל הכביסה. רק אז היא ראתה באמבטיה זוג תחתונים מגואלים בכתמי דם אדומים בהירים, מוטלים לצד נעל ספורט יחידה. הנעל השנייה, ריבּוֹק כחולה, לא היתה שם.

בינתיים כבר היתה הבת שלה, לינדי, מצונפת על המיטה, מוכת הלם.

מיטה שרק הבוקר עוד היתה מיטה של ילדה.

אני צריך לספר לך עכשיו שהייתי אחד החשודים.

תקשיב למה שיש לי להגיד.

תן לי להסביר.