ספר השמות האבודים // קריסטין הרמל

מאי 2005

שבת בבוקר, ובאמצע המשמרת שלי בספרייה הציבורית וינטֶר פארק אני רואה אותו.

את הספר שראיתי לאחרונה לפני יותר משישה עשורים.

הספר שהאמנתי כי נעלם לעד.

הספר שהיה הכול עבורי.

הוא ניבט אלי עכשיו מתצלום ב"ניו יורק טיימס" שמישהו השאיר פתוח על שולחן ההחזרות. העולם עובר לדום כשאני מושיטה אל העיתון יד, והיא רועדת, כמעט כמו בפעם האחרונה שהחזקתי את הספר. "לא יכול להיות," אני לוחשת.

אני בוהה בתמונה, גבר בשנות השבעים לחייו מחזיר לי מבט. שערו המלבין דליל ומדובלל, עיניו צפרדעיות משהו מאחורי משקפיו העבים.

"שישים שנה אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, ספרן גרמני מבקש להשיב ספרים שנבזזו לבעליהם החוקיים", מכריזה הכותרת, ואני מבקשת לצעוק לאיש שבתמונה שאני הבעלים החוקיים של הספר שהוא מחזיק בידו – כריכת עור דהויה, קילוף בפינה הימנית התחתונה ושִדרה מוזהבת עם השם בצרפתית שפירושו "איגרות ובשורות". הספר הזה שלי – ושל רֵמי, שמת כבר מזמן, האיש שאחרי המלחמה נשבעתי לא לחשוב עליו עוד לעולם.

אבל למרות כל מאמצַי הוא בכל זאת העסיק את מחשבותי השבוע. מחר, ב-8 במאי, העולם יחגוג את יום השנה השישים לניצחון באירופה. כל שדרני החדשות הצעירים מדברים על המלחמה בכובד ראש כאילו הם מסוגלים בכלל להבין אותה במידה מתקבלת על הדעת, ואילו אני אינני יכולה שלא לחשוב על רמי, על התקופה שלנו יחד, על האנשים שהצלנו ואיך כל זה הסתיים. הבן שלי אומר לי שלהיות צלולה כל כך בגילי המופלג זו ברכה, אבל כמו הרבה ברכות, גם לה יש פנים לכאן ולכאן.

רוב הזמן אני דווקא כמהה לשכוח.

עכשיו אני מתנערת מן המחשבות הלא קרואות על רמי ומחזירה את תשומת לבי אל הכתבה. האיש בתצלום הוא אוטו קוּן, ספרן מהספרייה המרכזית של ברלין, אשר השבת ספרים שנבזזו בידי הנאצים היתה למשימת חייו. מתברר שבספרייה שלו לבדה ישנם יותר ממיליון ספרים כאלה, אבל הספר שהוא מחזיק בתצלום – הספר שלי – הוא זה שלדבריו מדיר שינה מעיניו.

"הטקסט הדתי הזה," קון סיפר לכתב העיתון, "הוא הקרוב ביותר ללבי מבין כל התעלומות הרבות שמאכלסות את מדפי הספרים שלנו. זהו ספר נדיר מאוד שראה אור בפריז ב-1732, אבל לא בגלל זה הוא יוצא דופן. הוא ייחודי משום שמצאנו בתוכו חידה מרתקת: סוג של צופן. למי הוא היה שייך? מה משמעות הצופן? איך הוא הגיע במהלך המלחמה לידי הגרמנים? אלה השאלות שרודפות אותי."

אני מרגישה דמעות בעיני, דמעות שאין להן מקום, ואני מוחה אותן, כועסת על עצמי שאחרי כל השנים שחלפו אני עדיין רגשנית כל כך. "זה בטח נחמד," אני אומרת חרש לתמונה של קון, "להיות רדוף בגלל שאלות ולא בגלל רוחות רפאים."

"סליחה, גברת אבּרמס? את מדברת אל העיתון?"

קולה של ג'ני פיש, סגנית מנהל הספרייה, עוקר אותי באחת מערפל הזיכרונות. היא מהטיפוסים שמתלוננים על כל דבר – ונדמה שהיא נהנית בכל הזדמנות לרמוז כי מאחר שאני בת שמונים ושש, ודאי אשקול לפרוש בקרוב. היא כל הזמן משגיחה עלי בחשדנות, כאילו אינה מסוגלת פשוט להאמין שבגילי אני עדיין רוצה לעבוד כאן. היא לא מבינה מה פירוש לאהוב ספרים בעוצמה כזאת שבלעדיהם מתים, מפסיקים לנשום, מפסיקים להתקיים. האמת היא שנשגב מבינתי מדוע היא בכלל בחרה להיות ספרנית.

"כן, ג'ני, זה נכון," אני עונה בלי להרים את עיני.

"טוב, אז עדיף כנראה לא לעשות את זה בנוכחות המבקרים בספרייה." ואת זה היא אומרת ללא שמץ של אירוניה. "הם עלולים לחשוב שאת סנילית." אין לה חוש הומור.

"תודה, ג'ני. העצות שלך תמיד מועילות כל כך."

היא מהנהנת בכובד ראש. ככל הנראה אינה מסוגלת להבין שמישהי שנראית כמוני – קטנה, לבנת שיער, סבתאית – יכולה להיות סרקסטית.

אבל היום אין לי זמן בשבילה. אני מסוגלת לחשוב רק על הספר. הספר שאוצֵר בתוכו סודות רבים כל כך. הספר שנלקח ממני לפני שהצלחתי להבין אם הוא מכיל את התשובה האחת והיחידה שנזקקתי לה נואשות.

והנה עכשיו, במרחק טיסה אחת בלבד, ישנו אדם שמחזיק בידיו את המפתח שיפענח הכול.

"שאעשה את זה?" אני ממלמלת אל התצלום של אוטו קון. ואני עונה בעצמי על השאלה שלי לפני שיתגנב ללבי ספק כלשהו. "אני מוכרחה לנסות. אני חייבת את זה לילדים."

"גברת אברמס?" זו שוב ג'ני, שפונה אלי בשם המשפחה שלי אפילו שאמרתי לה כבר אלף פעמים לקרוא לי אֵווה – אל שאר הספרניות היא פונה בשמן הפרטי. כמה חבל שמבחינתה אני רק גברת זקנה. אחד התגמולים הנלווים להתקדמות מעשור לעשור הוא תהליך הדרגתי של מחיקה.

"כן, ג'ני?" אני מרימה אליה לבסוף את מבטי.

"את רוצה ללכת הביתה?" אני מאמינה שהיא אומרת את זה בציפייה שאסרב. היא קצת מגחכת, בטוחה שהכריזה על עליונותה. "כדי להתעשת אולי?"

לכן בעונג רב אני מסתכלת לה ישר בעיניים ואומרת, "כן, ג'ני, תודה רבה. אני חושבת שזה בדיוק מה שאעשה."

אני לוקחת את העיתון והולכת.

ברגע שאני מגיעה הביתה – בית קטן ונוח במרחק חמש דקות הליכה מהספרייה – אני מתחברת למחשב.

כן, יש לי מחשב. וכן, אני יודעת להשתמש בו. לבן שלי, בֵּן, יש הרגל מגונה להגות בנוכחותי לאט מונחים של מחשבים – אינ-טר-נט או אי-מייל – כאילו כל עולם הטכנולוגיה פשוט גדול עלי. אני לא מאשימה אותו, לא ממש. בן נולד שמונה שנים אחרי המלחמה, אחרי שכבר עזבתי את צרפת והשארתי מאחור גם את מי שהייתי. בן מכיר אותי רק כספרנית ועקרת בית שמדי פעם מתקשה באנגלית.

איפשהו לאורך הדרך הוא החליט בטעות שאני בן אדם פשוט. מה הוא היה אומר אילו ידע את האמת?

אני אשמה, כי מעולם לא סיפרתי לו ולא תיקנתי את הטעות הזאת. אבל כשמתרגלים להתחבא בנוחות בתוך שריון של הגנות, קשה יותר מכפי שנדמה לעמוד על הרגליים ולהגיד, "בעצם, רבותי, הנה מי שאני."

אולי גם פחדתי שאביו של בן, בעלי לואיס, יעזוב אותי אם יבין שאני לא רק מי שרציתי לחשוף לפניו. הוא בכל מקרה עזב אותי – סרטן הלבלב, לפני עשר שנים – ואף שאני מתגעגעת לחברתו, למדתי להפתעתי שבעצם יכולתי כבר מזמן להסתדר בלעדיו.

אני נכנסת לאתר של חברת התעופה דלתא – מתוך הרגל כנראה. לואיס הִרבה לטוס בענייני עבודה והיה נוסע מתמיד של החברה. המחירים מופקעים, אבל יש לי לא מעט חסכונות. עכשיו כמעט שתים-עשרה בצהריים. יש טיסה שיוצאת בעוד שלוש שעות, וטיסה נוספת הלילה בשעה 21:35, עם קונקשן באמסטרדם מחר ונחיתה בברלין בשעה 15:40. אני מקליקה מיד על הטיסה השנייה. יש משהו פואטי בעובדה שאגיע לברלין בדיוק שישים שנה אחרי היום שבו הגרמנים חתמו בה על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית.

צמרמורת עוברת בי, אינני יודעת אם מפּחד או מהתרגשות.

אני חייבת לארוז, אבל קודם אני צריכה להתקשר אל בן. הוא לא יבין, אבל אולי הגיע סוף-סוף הזמן שהוא ילמד שאמא שלו היא לא מה שהוא תמיד חשב.

ספרים נוספים