ללמוד לדבר עם צמחים // מרתה אוריאולס

 79.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!

אזהרה: הספר שבידיך יעטוף וילכוד אותך לאט ובעדינות. אנו הקוראים, יחד עם שלל צמחים השוכנים במרפסת של דירה בברצלונה, נהיה עדים לדרמה קיומית אינטימית ולהשתלשלות רגשית שלא נוכל להסיר ממנה את העיניים.

פאולה סיד, רופאת ילוֹדים בת ארבעים ושתיים, חיה חיים מסודרים בברצלונה – יש לה עבודה מאתגרת וזוגיות יציבה. היא לא חוששת לרגע שחייה עומדים להשתנות בשורת אירועים הדומים לבדיחה מקאברית. פאולה עומדת לאבד את בן זוגה בתאונת דרכים מיד אחרי שאיבדה אותו לאישה אחרת במהלך ארוחת צהריים, שבה סיפר לה שאחרי חמש-עשרה שנות חיים משותפים, הוא עוזב את הבית.

פאולה תצטרך להתאבל כשהיא מיטלטלת בין עצב עמוק ובין זעם גדול כלפי בן זוגה. זוהי נקודת הפתיחה של ללמוד לדבר עם צמחים, ספר רגיש הנושא בתוכו שלל תמונות אנושיות וסיפורים אכזריים אך בעלי עדינות תהומית, אשר מובילים את הגיבורה בדרכה. העיר, החברים והצמחים במרפסת, השייכים למאורו, האדם שאיננו עוד, יהיו שם לצד חילופי העונות וחילופי מצבי הרוח והזמן וילוו את פאולה כשתתחיל לשרטט לעצמה אופק חדש.

ללמוד לדבר עם צמחים זכה בפרס רומן השנה בקטלוניה ועשה למרתה אוריאולס – סופרת, עורכת, לקטורית בהוצאות ספרים והיסטוריונית לתולדות האמנות בהכשרתה – שם כאחת הסופרות המעניינות ביותר בספרד כיום. זהו ספרה הראשון הרואה אור בעברית.

"רומן ביכורים מבריק!" – טיים אאוט

"מרתה אוריאולס היא סופרת יוצאת דופן." – אל פריודיקו

"למרתה אוריאולס יש את היכולת לקפל במילים את המהות הבלתי צפויה והקצרה להחריד של החיים." – אל פאיס

 

APRENDRE A PARLAR AMB LES PLANTES

Marta Orriols

לקריאת פרק ראשון
תרגום: יוסי טל
תאריך הוצאה: יוני 2022
קטגוריה: חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 256
עריכת תרגום: דניס הרן בן-דור
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: מירב רוט
איור עטיפה: שרית עברני

ללמוד לדבר עם צמחים // מרתה אוריאולס

APRENDRE A PARLAR AMB LES PLANTES

Marta Orriols

 79.00

אזהרה: הספר שבידיך יעטוף וילכוד אותך לאט ובעדינות. אנו הקוראים, יחד עם שלל צמחים השוכנים במרפסת של דירה בברצלונה, נהיה עדים לדרמה קיומית אינטימית ולהשתלשלות רגשית שלא נוכל להסיר ממנה את העיניים.

פאולה סיד, רופאת ילוֹדים בת ארבעים ושתיים, חיה חיים מסודרים בברצלונה – יש לה עבודה מאתגרת וזוגיות יציבה. היא לא חוששת לרגע שחייה עומדים להשתנות בשורת אירועים הדומים לבדיחה מקאברית. פאולה עומדת לאבד את בן זוגה בתאונת דרכים מיד אחרי שאיבדה אותו לאישה אחרת במהלך ארוחת צהריים, שבה סיפר לה שאחרי חמש-עשרה שנות חיים משותפים, הוא עוזב את הבית.

פאולה תצטרך להתאבל כשהיא מיטלטלת בין עצב עמוק ובין זעם גדול כלפי בן זוגה. זוהי נקודת הפתיחה של ללמוד לדבר עם צמחים, ספר רגיש הנושא בתוכו שלל תמונות אנושיות וסיפורים אכזריים אך בעלי עדינות תהומית, אשר מובילים את הגיבורה בדרכה. העיר, החברים והצמחים במרפסת, השייכים למאורו, האדם שאיננו עוד, יהיו שם לצד חילופי העונות וחילופי מצבי הרוח והזמן וילוו את פאולה כשתתחיל לשרטט לעצמה אופק חדש.

ללמוד לדבר עם צמחים זכה בפרס רומן השנה בקטלוניה ועשה למרתה אוריאולס – סופרת, עורכת, לקטורית בהוצאות ספרים והיסטוריונית לתולדות האמנות בהכשרתה – שם כאחת הסופרות המעניינות ביותר בספרד כיום. זהו ספרה הראשון הרואה אור בעברית.

"רומן ביכורים מבריק!" – טיים אאוט

"מרתה אוריאולס היא סופרת יוצאת דופן." – אל פריודיקו

"למרתה אוריאולס יש את היכולת לקפל במילים את המהות הבלתי צפויה והקצרה להחריד של החיים." – אל פאיס

 

  • סימניה חינם בכל קנייה!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: יוסי טל
תאריך הוצאה: יוני 2022
קטגוריה: חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 256
עריכת תרגום: דניס הרן בן-דור
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: מירב רוט
איור עטיפה: שרית עברני

ללמוד לדבר עם צמחים // מרתה אוריאולס

/ לפני /

היינו בחיים.

ההתנקשויות, התאונות, המלחמות והמגפות לא הטרידו אותנו. יכולנו לצפות בסרטים שהתייחסו בקלות דעת אל פעולת המוות, או בכאלה שהפכו אותה למעשה אהבה, אבל היינו מחוץ לתחום שהכיל את המשמעות המוחשית של אובדן החיים.

לילות אחדים, בעודנו במיטה, התעטפנו בנוחות של כריות רכות עצומות וביהירות הגיל הצעיר המאוחר שלנו וצפינו בחדשות בחדר הלא מואר, כשרגלינו משתלבות אלה באלה; ובדיוק ברגעים ההם, מבלי שנודע לנו על כך, התמקם המוות – כחלחל לגמרי – על משקפיו של מָאוּרוּ. מאה שלושים ושבעה אנשים מתים בפריז בפיגועים שאת האחריות עליהם נטל ארגון הטרור דאע"ש, שישה מתים בתוך פחות מעשרים וארבע שעות בכבישים בשלוש התנגשויות חזיתיות שונות, הצפה של נהר מביאה למותם של ארבעה בני אדם בכפר קטן בדרום ספרד, לפחות שבעים הרוגים בשרשרת מתקפות בסוריה. ואנחנו, שהזדעזענו לרגע, היינו מפטירים, "לעזאזל, איזו זוועה" או "מסכן, איזה ביש מזל," והחדשות, אם לא היו מסדר גודל רציני במיוחד, התמוססו כבר באותו הלילה בגבולות חדר השינה של זוג שהלך וכבה גם הוא. היינו מעבירים ערוץ וצופים בסוף של סרט כלשהו, ובינתיים אני הייתי מפרטת באיזו שעה אגיע מחר או מזכירה לו לעבור בניקוי היבש ולאסוף את המעיל השחור; אם עבר עלינו יום טוב, בחודשים האחרונים, יכול להיות שניסינו לשכב, אבל בחוסר חשק. אם החדשות היו יותר משמעותיות, ההשפעה שלהן היתה נמשכת עוד זמן-מה – היו מדברים עליהן בעבודה, בהפסקת הקפה או בשוּק, בתור לדוכן הדגים.

אבל אנחנו היינו בחיים, המוות היה של אנשים אחרים.

השתמשנו בביטויים כמו "אני מת" כדי לבטא עייפות אחרי יום עבודה ארוך, בלי שהמילה תפלח לנו את הנשמה. כשהיינו בתחילת הקשר שלנו, יכולנו לצוף באמצע הים, במפרץ הקטן המועדף עלינו, ולהתבדח, בשפתיים מלאות מלח ושמש, על טביעה היפותטית שתסתיים בשערורייה ובהרבה צחוק. המוות לא היה שייך לנו.

מה שחוויתי כילדה – אמא שחלתה ומתה בתוך חודשים ספורים – נהפך לזיכרון עמום שכבר לא צרב בי. אבא בא לקחת אותי מבית הספר שעה אחרי שחזרנו לכיתה מהפסקת הצהריים. מאות ילדים וילדות עלו במדרגות הלולייניות כדי להגיע לכיתות מחדר האוכל המשותף, בהמולה האמיתית של החיים שממשיכים לנוע בזמן שהכול נעצר בנקודה כלשהי. אבא הגיע לכיתה בחברת המנהלת. היא דפקה בדלת בדיוק כשהמורה לטבע סיים להסביר לנו שיש בעלי חיים חולייתנים ובעלי חיים חסרי חוליות. זיכרון המוות של אמא נותר אצלי כרוך תמיד באותיות הלבנות של הגיר על גבי הירוק של הלוח, האותיות שחילקו את ממלכת החי לשניים. היו גם כל אותם מבטים חדשים של אלה שעד אותו רגע היו שווים לי, ואני בשקט רב חשתי כיצד אני יורדת אל מחלקה שלישית, זאת של בעלי החיים הפגועים שתמיד תחסר להם אמא.

אף שלא היה אָיום פחות בשל כך, המוות ההוא כן הודיע לנו על בואו, ובהודעה ההיא היה גלום מרווח הזמן שקדם לו, זמן לפרידה ולבקשות, לאפיסת כוחות ולהזדמנות להביע את כל האהבה. והיתה מעל הכול התמימות שבאמונה בשמים, המקום שאמרו לי שהיא נמצאת בו, והתום של שבע שנותי שהציל אותי מהבנת האמת הקשה והמוחלטת שבעזיבתה.

 

מאורו ואני היינו זוג במשך שנים רבות. אחר כך, ורק למשך שעות אחדות, חדלנו להיות זוג. הוא מת פתאום לפני כמה חודשים, בלי שום הודעה מוקדמת. כשהמכונית התנגשה בו, היא לקחה אותו ודברים רבים אחרים.

 

בלי שמים ובלי נחמה ועם כל הכאב הכבד ההולם את הגיל הבוגר, כדי להימנע מהדיבור על מאורו בלשון עבר, פעמים רבות כשאני חושבת ומדברת אני משתמשת במילות היחס "לפני" ו"אחרי". ישנו מחסום פיזי. הוא היה בחיים באותו יום בשעת צהריים, איתי, הוא שתה יין ושאל אם אפשר לצלות לו עוד קצת את הפילֶה, הוא ענה לכמה שיחות מההוצאה לאור בזמן שהניח לידיו להשתעשע בטבעת המתכת שעל המפית, הוא כתב לי על צדו האחורי של כרטיס הביקור של המסעדה את שם הספר של סופרת צרפתייה שעליו המליץ לי בלהט, הוא גירד בתנוך האוזן השמאלית, בחוסר נוחות או בבושה, כנראה, ואחר כך סיפר לי על העניין. כמעט גמגם. כעבור כמה שעות הוא מת.

בלוגו של המסעדה משולב אלמוג. אני מסתכלת עליו פעמים רבות. אני שומרת את הכרטיס שעליו שרבט, בכתב ידו הברור והיפה, את שמו של הספר שכל כך מצא חן בעיניו. אולי מפני שכל אחד חופשי לייפות את אסונו בוורוד, באפור, בכחול ובירוק, כפי שמבקש ממנו הלב, מאז יום התאונה אני חושבת על הלפני והאחרי של חיי כמו על שונית המחסום הגדולה, חומת האלמוגים הגדולה ביותר בעולם. בכל פעם שאני חושבת אם דבר כלשהו אירע לפני המוות של מאורו או אחריו, אני מתאמצת לדמיין את חומת האלמוגים, למלא אותה בדגים בצבעים שונים ובכוכבי ים ולהפוך אותה לקו משווה של חיים.

כשהמוות חדל להשתייך רק לאנשים האחרים, הכרחי להכין לו מקום במלוא תשומת הלב בצד השני של השונית, אחרת הוא יתפוס את כל המרחב מתוך חירות גמורה.

מוות אינו דבר מיסטי. מוות הוא פיזי, הוא לוגי, הוא מוחשי.

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן