יוני 1957, אחר צהריים לוהט אחד באזור נידח בדרום העמוק של ארצות הברית. חוואי שחור בשם טאקר קאליבן זורה מלח על השדה שלו, יורה בסוס שלו, מעלה באש את ביתו ויוצא צפונה עם אשתו ובנו. העזיבה שלו סוחפת אחריה את הקהילה השחורה כולה, ובזה אחר זה הם מתחילים לעזוב את המדינה במעין יציאת מצרים מודרנית.

העלילה מסופרת דווקא מנקודת מבטם של תושבי העיירה הלבנים, שעומדים משתאים ולא מצליחים להבין מה מתרחש לנגד עיניהם. הם יושבים במקום המפגש הקבוע שלהם על המרפסת של החנווני תוֹמָסוֹן ומנסים לחבר בין סיפורים מהעבר לחדשות המקומיות כדי למצוא פשר לעזיבה ההמונית, שמערערת את ביטחונם. לאן כולם עוזבים? מדוע? ומה יקרה לעיירה ולמדינה ללא האוכלוסייה השחורה?

כשישה עשורים לאחר פרסומו נותר מתופף אחר הישג ספרותי מרהיב ויוצא דופן, אחת מפסגות היצירה שהוליד מאבק הקהילה האפרו-אמריקאית למען זכויות אזרח בארצות הברית. בכתיבה חדה, מדויקת ומלאת יופי הוא מציע צורת הסתכלות רעננה ושונה על מאבקם של החלשים והנדכאים למען כבוד ושוויון.

ויליאם מלווין קלי (2017-1937) גדל בברונקס ועסק בהוראת כתיבה יוצרת וספרות. כשפרסם בגיל עשרים וארבע את רומן הביכורים שלו, מתופף אחר, השוו אותו המבקרים לענקי ספרות אמריקאים קודמים כמו ויליאם פוקנר ויצחק בשביס-זינגר. זהו ספרו החשוב ביותר והראשון שרואה אור בעברית.

"גאון נשכח של הספרות האמריקאית… מבריק". – הניו יורקר
"יצירה מקורית לעילא הכתובה בידו של אמן שהשכיל לעסוק בפוליטיקה גזעית שלא בעזרת אידיאולוגיה פשטנית… תמהיל רב-עוצמה של מיתולוגיה, רכילות, היסטוריה, טיעונים פוליטיים ודרמה משפחתית… כוח כביר ממלא את מתופף אחר ברוח חיים, והיסטוריה ארוכה כל כך מזינה אותו, עד שלא ניתן לסכמו בקצרה". – הוול סטריט ג'ורנל
"רומן עז ומבריק הכתוב בסימפטיה משולבת בצער. זהו סיפור אגדי שהעולם האמיתי מהדהד מבעדו". – הגרדיאן
"רדיקלי וחשוב". – פייננשיאל טיימס
"קלי מזג עובדות ובדיה ויצר עולם חלופי שמזכיר בהיקפו ובמורכבותו את ויליאם פוקנר וג'יימס ג'ויס". – הניו יורק טיימס
"רומן ביכורים נדיר; דינמי, עשיר בדמיון ומעולה". – שיקגו סאנדיי טריביון
"עוצמתי… אמיץ… מתנה לעולם הספרות". – האובזרוור
"רומן הביכורים הזה הוא כה מבריק עד שאין אלא לשער כי קלי צפוי לקבל מקום של כבוד ברשימה העתידית של ספרות המופת האמריקאית". – בוסטון סאנדיי הראלד
"כתוב נפלא ומעורר מחשבה". – בולטימור איוונינג סאן
"רומן הביכורים הזה יכול אולי להשפיע ולשנות את ההיסטוריה שלנו". – קנזס סיטי סטאר
"הישג מדהים… אל-זמני, מיתי… רלוונטי ועוצמתי גם כיום". – הסאנדיי טיימס (לונדון)
"עוצר נשימה… מוכרח להיכלל ברשימת ספרי הביכורים המבטיחים ביותר בכל הזמנים". – שון, מחבר הספר קוֹ-דקס 1962 (CoDex 1962)
"תיאור מלא דמיון ומבריק בהבחנותיו בקשר לדרום ארצות הברית של המאה העשרים בשעת מהפכה… קלי מתבל את ההבחנות בהומור ארסי ובחמלה מפתיעה. יש צדק בהשוואות של רומן הביכורים שלו ליצירותיהם של ויליאם פוקנר וג'יימס בולדווין". – האייריש טיימס
"קלאסיקה אפריקאית-אמריקאית שנתגלתה מחדש… רומן רב-עוצמה ששוזר יחדיו נושאים מורכבים כגון גזענות, דיכוי ממסדי ושאלות של זהות". – בוקריוט

לינקים
מאמר על הסופר: מאת קתרין שולץ, התפרסם בניו יורקר ב 2018 (אנגלית).

ביקורת: בר ג'וזפין, מקור ראשון, 23.5.21

ביקורת: זהר אלמקייס, המוסך, 25.3.21

המלצה: טליה שנברגר, הבלוג "טליה קוראת ומספרת", 12.6.21

A DIFFERENT DRUMMER

William Melvin Kelley

לקריאת פרק ראשון
תרגום: רעות בן יעקב
תאריך הוצאה: פברואר 2021
קטגוריה: בקליסט, פרוזה
מספר עמודים: 240
עריכת תרגום: דניס הרן בן-דור
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק
איור עטיפה: אוריין שביט

A DIFFERENT DRUMMER

William Melvin Kelley

יוני 1957, אחר צהריים לוהט אחד באזור נידח בדרום העמוק של ארצות הברית. חוואי שחור בשם טאקר קאליבן זורה מלח על השדה שלו, יורה בסוס שלו, מעלה באש את ביתו ויוצא צפונה עם אשתו ובנו. העזיבה שלו סוחפת אחריה את הקהילה השחורה כולה, ובזה אחר זה הם מתחילים לעזוב את המדינה במעין יציאת מצרים מודרנית.

העלילה מסופרת דווקא מנקודת מבטם של תושבי העיירה הלבנים, שעומדים משתאים ולא מצליחים להבין מה מתרחש לנגד עיניהם. הם יושבים במקום המפגש הקבוע שלהם על המרפסת של החנווני תוֹמָסוֹן ומנסים לחבר בין סיפורים מהעבר לחדשות המקומיות כדי למצוא פשר לעזיבה ההמונית, שמערערת את ביטחונם. לאן כולם עוזבים? מדוע? ומה יקרה לעיירה ולמדינה ללא האוכלוסייה השחורה?

כשישה עשורים לאחר פרסומו נותר מתופף אחר הישג ספרותי מרהיב ויוצא דופן, אחת מפסגות היצירה שהוליד מאבק הקהילה האפרו-אמריקאית למען זכויות אזרח בארצות הברית. בכתיבה חדה, מדויקת ומלאת יופי הוא מציע צורת הסתכלות רעננה ושונה על מאבקם של החלשים והנדכאים למען כבוד ושוויון.

ויליאם מלווין קלי (2017-1937) גדל בברונקס ועסק בהוראת כתיבה יוצרת וספרות. כשפרסם בגיל עשרים וארבע את רומן הביכורים שלו, מתופף אחר, השוו אותו המבקרים לענקי ספרות אמריקאים קודמים כמו ויליאם פוקנר ויצחק בשביס-זינגר. זהו ספרו החשוב ביותר והראשון שרואה אור בעברית.

"גאון נשכח של הספרות האמריקאית… מבריק". – הניו יורקר
"יצירה מקורית לעילא הכתובה בידו של אמן שהשכיל לעסוק בפוליטיקה גזעית שלא בעזרת אידיאולוגיה פשטנית… תמהיל רב-עוצמה של מיתולוגיה, רכילות, היסטוריה, טיעונים פוליטיים ודרמה משפחתית… כוח כביר ממלא את מתופף אחר ברוח חיים, והיסטוריה ארוכה כל כך מזינה אותו, עד שלא ניתן לסכמו בקצרה". – הוול סטריט ג'ורנל
"רומן עז ומבריק הכתוב בסימפטיה משולבת בצער. זהו סיפור אגדי שהעולם האמיתי מהדהד מבעדו". – הגרדיאן
"רדיקלי וחשוב". – פייננשיאל טיימס
"קלי מזג עובדות ובדיה ויצר עולם חלופי שמזכיר בהיקפו ובמורכבותו את ויליאם פוקנר וג'יימס ג'ויס". – הניו יורק טיימס
"רומן ביכורים נדיר; דינמי, עשיר בדמיון ומעולה". – שיקגו סאנדיי טריביון
"עוצמתי… אמיץ… מתנה לעולם הספרות". – האובזרוור
"רומן הביכורים הזה הוא כה מבריק עד שאין אלא לשער כי קלי צפוי לקבל מקום של כבוד ברשימה העתידית של ספרות המופת האמריקאית". – בוסטון סאנדיי הראלד
"כתוב נפלא ומעורר מחשבה". – בולטימור איוונינג סאן
"רומן הביכורים הזה יכול אולי להשפיע ולשנות את ההיסטוריה שלנו". – קנזס סיטי סטאר
"הישג מדהים… אל-זמני, מיתי… רלוונטי ועוצמתי גם כיום". – הסאנדיי טיימס (לונדון)
"עוצר נשימה… מוכרח להיכלל ברשימת ספרי הביכורים המבטיחים ביותר בכל הזמנים". – שון, מחבר הספר קוֹ-דקס 1962 (CoDex 1962)
"תיאור מלא דמיון ומבריק בהבחנותיו בקשר לדרום ארצות הברית של המאה העשרים בשעת מהפכה… קלי מתבל את ההבחנות בהומור ארסי ובחמלה מפתיעה. יש צדק בהשוואות של רומן הביכורים שלו ליצירותיהם של ויליאם פוקנר וג'יימס בולדווין". – האייריש טיימס
"קלאסיקה אפריקאית-אמריקאית שנתגלתה מחדש… רומן רב-עוצמה ששוזר יחדיו נושאים מורכבים כגון גזענות, דיכוי ממסדי ושאלות של זהות". – בוקריוט

לינקים
מאמר על הסופר: מאת קתרין שולץ, התפרסם בניו יורקר ב 2018 (אנגלית).

ביקורת: בר ג'וזפין, מקור ראשון, 23.5.21

ביקורת: זהר אלמקייס, המוסך, 25.3.21

המלצה: טליה שנברגר, הבלוג "טליה קוראת ומספרת", 12.6.21

לקריאת פרק ראשון
תרגום: רעות בן יעקב
תאריך הוצאה: פברואר 2021
קטגוריה: בקליסט, פרוזה
מספר עמודים: 240
עריכת תרגום: דניס הרן בן-דור
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק
איור עטיפה: אוריין שביט
/ האפריקאי /

עכשיו זה כבר נגמר. רוב הגברים שעמדו, השתופפו או ישבו במרפסת הקדמית של תוֹמָסוֹן מרכולים בע״מ היו בחווה של טאקֶר קאליבַּן ביום חמישי כשהכול התחיל, אך איש מהם, חוץ ממר הַרפֶּר אולי, לא ידע אז שמשהו מתחיל. לאורך יום שישי כולו וברובו של יום שבת הם צפו בשחורים של סאטוֹן, שנשאו בידיהם מזוודות או עמדו בידיים ריקות והמתינו בקצה המרפסת לאוטובוס המגיע פעם בשעה שייקח אותם במעלה הרכס המזרחי, דרך הַרמוֹנ'ס דרוֹ, לניו מַרסיילס ולתחנת הרכבת העירונית. מהידיעות ברדיו ובעיתונים הם כבר למדו שסאטון איננה העיירה היחידה. הם ידעו שכל השחורים בכל הערים, העיירות וצומתי הדרכים במדינה נעזרים בכל אמצעי התחבורה האפשריים, בין השאר גם בשתי רגליהם, כדי לנוע אל עבר גבולות המדינה, לחצות למיסיסיפי, לאלבמה או לטנסי, אפילו שכמה מהם (רובם לא) יעצרו כבר שם ויתחילו לחפש מחסה ועבודה. הגברים ידעו שרבים מהשחורים לא יעצרו מיד מעבר לגבול, אלא ימשיכו עד שיגיעו למקום שאולי תהיה להם בו איזושהי אפשרות דחוקה לחיות, או למות, כמו בני אדם, כי הם ראו תמונות של התחנה המלאה להתפקע בשחורים, ובשל מיקומם על אם הדרך בין ניו מרסיילס ובין וילסון סיטי, הם יכלו לצפות בשיירת המכוניות הדחוסות באנשים שחורים ובציוד בכמות כזו ששכנעה אותם שהאנשים האלה לא טרחו עד כדי כך בשביל להתרחק רק כמה מאות מיילים או משהו כזה. וכולם קראו את הצהרתו של המושל: ״אין מה לדאוג. מעולם לא היינו זקוקים להם, מעולם לא רצינו אותם, ואנחנו נסתדר מצוין בלעדיהם; הדרום יסתדר בסדר גמור בלעדיהם. אפילו שהאוכלוסייה שלנו הצטמצמה בשליש, אנחנו נהיה בסדר גמור. נשארו לנו גם ככה הרבה מאוד אנשים טובים".

כולם רצו להאמין בזה. הם לא חיו מספיק זמן בעולם נטול פרצופים שחורים כדי להיות בטוחים בכך, אבל קיוו שהכול יהיה בסדר גמור. הם ניסו לשכנע את עצמם שזה באמת כבר נגמר, אבל הרגישו שמבחינתם זה רק מתחיל.

אף על פי שהם נכחו שם ממש ברגעים הראשונים, הם פיגרו מאחור לעומת שאר תושבי המדינה כיוון שעדיין לא נתקלו בכעס ובטינה המרה שעליהם קראו בעיתונים, מפני שלא ניסו למנוע מהשחורים לעזוב כפי שעשו אנשים לבנים אחרים בעיירות אחרות, שהרגישו שאלו זכותם וחובתם לתלוש מזוודות מידיים שחורות שנשאו אותן, ולא המטירו אגרופים. נחסך מהם הגילוי המייאש המבהיר שמחוות שכאלה הן חסרות תוחלת, או שנמנע מהם להפגין זעם צדקני – מר הרפר הוכיח להם שאי-אפשר לעצור את השחורים; הארי לילנד ביטא בקול את הרעיון מרחיק הלכת ולפיו לשחורים שמורה הזכות לעזוב – וכך, עכשיו, בשבת לפנות ערב, כשהשמש צללה מאחורי הבניינים שטוחי החזיתות והבלתי מסוידים, הניצבים לאורך הכביש הראשי, הם פנו אל מר הרפר וניסו בפעם האלף בשלושה ימים להבין איך הכול התחיל בכלל. הם לא יכלו לדעת הכול, אבל מה שהם ידעו היה יכול לספק להם איזושהי תשובה חלקית, והם תהו אם הדברים שמר הרפר אמר על ״דם״ נכונים איכשהו. בדרך כלל, מר הרפר מגיע למרפסת בשמונה בבוקר, וכבר עשרים שנה שהאיש הישוב בכיסא גלגלים ישן ומגושם שמשמש לו כס מלוכה אוסף סביבו קהל מאזינים. הרפר הוא איש צבא בגמלאות אשר הצפין עד וסט פוינט, וגנרל דיוּאי וילסוֹן בכבודו ובעצמו הוא שהציע אותו כמועמד לאקדמיה הצבאית. בווסט פוינט למד מר הרפר לנהל את המלחמות שמעולם לא היה לו הסיכוי להילחם בהן: הוא היה צעיר מכדי להשתתף במלחמה בין המדינות,[1] לא הגיע לקובה אלא זמן רב אחרי שהסתיימה מלחמת ארצות הברית–ספרד והיה מבוגר מכדי להשתתף במלחמת העולם הראשונה, המלחמה אשר לקחה ממנו את בנו. המלחמה לא נתנה לו כלום אבל גזלה ממנו הכול, ולכן, לפני שלושים שנה הוא החליט שלא משתלם לחיות את החיים על הרגליים כי הם תמיד מפילים אותך והושיב את עצמו בכיסא גלגלים כדי להשקיף על העולם מן המרפסת וכדי להסביר את דפוסיו הכאוטיים של העולם הזה לאנשים שהתקבצו סביבו מדי יום ביומו.

ובשלושים השנים הללו, עד כמה שיכלו כולם לראות, הוא קם מכיסא הגלגלים פעם אחת ויחידה – ביום חמישי, כדי להגיע לחווה של טאקר קאליבן. עכשיו היה שוב נעוץ בכיסא כאילו מעולם לא קם ממנו, שערו הלבן המקליש והארוך, שביל באמצעו, גולש כמעט כשערה של אישה משני צדי פניו, ידיו שלובות מעל כרס קטנה אך מזדקרת.

תומסון כמעט לא שהה בתוך חנותו, משום שעסקיו היו דלילים למדי, וכעת עמד מאחורי מר הרפר, גבו שעון על הזגוגית המטונפת של חלון הראווה שלו. בּוֹבּי-ג׳וֹ מק׳קוֹלוּם, הצעיר בחבורה, בקושי בן עשרים, ישב על מדרגות המרפסת, רגליו בתעלת הניקוז, ועישן סיגר. לוּמיס, מהחברים הקבועים בחבורה, ישב על כיסא והתנדנד לאחור על שתי הרגליים האחוריות. הוא למד באוניברסיטה בווילסון שבצפון המדינה, אם כי החזיק שם מעמד במשך שלושה שבועות בלבד, וחשב שההסבר של מר הרפר להתרחשויות נשמע דמיוני מדי, פשטני מדי. ״בחייכם, אני פשוט לא יכול להאמין שזה עניין של דם.״

״מה זה עוד יכול להיות?״ נפנה מר הרפר אל לומיס וצמצם את עיניו כדי לראות מבעד לשערו. הוא דיבר אחרת משאר הגברים; קולו היה גבוה, מנושף, יבש, ברור, כמו קולו של מי שבא מניו אינגלנד. ״תדע לך שאני לא מאלה שמאמינים באמונות תפלות; אני לא מאמין ברוחות רפאים וכאלה דברים. אבל ממה שאני רואה, זה פשוט עניין גנטי: משהו מיוחד זורם בדם. ואם יש מישהו בעולם הזה שיש משהו מיוחד שזורם לו בדם, השם שלו הוא טאקר קאליבן.״ הוא דיבר בשקט, כמעט לחש. ״אני חושב שמה שיש אצלו בדם היה פשוט רדום שם, חיכה, ואז יום אחד זה התעורר וגרם לטאקר לעשות את מה שהוא עשה. אין שום סיבה אחרת. אף פעם לא היתה לנו שום בעיה איתו, ולו לא היתה שום בעיה איתנו. אבל פתאום הדם שלו התחיל לבעבע לו בוורידים, והוא התחיל את ה… את המהפכה הזאתי. ואני מבין במהפכות; אנחנו למדנו על זה בווסט פוינט. למה נראה לכם שאני חשבתי שזה מספיק חשוב וקמתי מהכיסא שלי?״ הוא בהה אל מעבר לרחוב. ״זה מוכרח להיות הדם של האפריקאי! חד וחלק!״

בובי-ג'ו חפן את סנטרו בידיו. הוא לא הסתובב להביט באיש הזקן, ולכן מר הרפר לא הבין באותו הרגע שהבחור לועג לו. ״אני שומע דיבורים על האפריקאי הזה ואני אפילו זוכר שמישהו סיפר לי על זה לפני הרבה זמן, אבל אני פשוט לא מצליח להיזכר איך הולך הסיפור.״ מר הרפר סיפר אותו יום לפני כן ועוד הרבה פעמים בעבר. "למה שלא תספר את הסיפור, מר הרפר, ותַראה לנו איך הוא קשור לכל זה. מה אתה אומר?״

בשלב הזה כבר הבין מר הרפר מה מתרחש, אבל זה לא שינה שום דבר. הוא ידע גם שכמה מהגברים חושבים שהוא זקן מדי ושהוא היה אמור להיות כבר מת במקום לבוא בכל בוקר למרפסת. אבל הוא אהב לספר את הסיפור. ולמרות זאת, הם יצטרכו לשדל אותו. ״כולכם כבר מכירים את הסיפור הזה טוב בדיוק כמוני.״

״אבל בחייך, מר הרפר, אנחנו רק רוצים לשמוע אותך מספר אותו עוד פעם.״ בובי-ג׳ו פנה אליו בנימה של מי שמנסה לשכנע ילד קטן. מישהו פרץ בצחוק מאחורי מר הרפר.

״לעזאזל! לא אכפת לי. אני אספר אותו גם אם אתם לא רוצים לשמוע – דווקא!״ הוא התרווח בכיסאו ונשם נשימה עמוקה. ״תראו, אף אחד לא אומר שהסיפור הזה אמיתי לגמרי

״כן, לפחות עכשיו אמרת משהו אמיתי.״ בובי-ג׳ו ינק מהסיגר שלו וירק.

״טוב, טוב, אולי פשוט תיתן לי לספר את הסיפור.״

״כן, אדוני.״ בובי-ג׳ו התנצל בהגזמה מכוונת, אך כשהסתובב לא מצא ולו מעט תמיכה בהבעות פניהם המוצלות של שאר הגברים; מר הרפר כבר לכד את תשומת לבם. ״כן, אדוני.״ הפעם בובי-ג׳ו התכוון לכך.

כמו שאמרתי, אף אחד לא אומר שכל הסיפור הזה אמיתי לגמרי. הוא בטח היה בהתחלה סיפור אמיתי, אבל מתישהו במשך הזמן מישהו או מישהם בטח הבינו שהם יכולים לשפר קצת את האמת. וזה מה שהם עשו. וזה סיפור פי אלף יותר טוב בגלל שחצי ממנו שקרים. אין שום סיפור טוב אם אין בו כמה שקרים. תראו את הסיפור של שמשון. יכול להיות שלא הכול שם קרה באמת כמו שכתוב בתנ״ך; אנשים בטח הבינו שאם יש מישהו שהוא רק קצת יותר חזק מרוב האנשים, זה לא יזיק אם יעשו ממנו עוד יותר חזק. וכנראה שזה מה שהאנשים עשו גם במקרה הזה; לקחו את האפריקאי, שהיה כנראה מראש די גדול וחזק, ותיארו אותו עוד יותר גדול וחזק.

נראה לי שהם רצו להיות בטוחים שאנחנו נזכור אותו. אבל אם חושבים על זה, אין שום סיבה שנשכח את האפריקאי, אפילו שכל זה קרה לפני הרבה זמן, כי האפריקאי, בדיוק כמו טאקר קאליבן, עבד בשביל משפחת וילסון, האנשים הכי חשובים באזור הזה, אלא שבימים ההם אנשים אהבו את הווילסונים הרבה יותר ממה שעכשיו. בזמנו הם לא היו כל כך מתנשאים כמו הווילסונים שלנו.

אלא שאנחנו לא מדברים על הווילסונים של היום; אנחנו מדברים על האפריקאי שהיה בבעלותו של דֵוויט וילסון, אבא של הגנרל, אפילו שדוויט אף פעם לא זכה לראות אותו עובד בשבילו. אבל הוא היה הבעלים שלו בכל זאת.

הפעם הראשונה שהאפריקאי נראה בניו מרסיילס – אז היא עדיין נקראה ניו מרסיי, על שם העיר הצרפתית – היתה בשעת בוקר, מיד אחרי שגררו אל הנמל את ספינת העבדים שהוא היה על הסיפון שלה. אז, בימים ההם, כל אונייה שהגיעה היתה מאורע גדול, ואנשים היו יורדים אל המזח כדי לקבל את פניה; זה לא היה מרחק גדול כי העיירה כולה לא היתה אז גדולה יותר מהגודל של סאטון כיום.

ספינת העבדים התקרבה, עם המפרשים מנופחים, עגנה ופתחה את הכֶּבֶשׁ. בעל הספינה עלה לאטו על הכבש, הוא היה גם מוכר העבדים הראשי בניו מרסיילס – הוא ידע לדבר כל כך יפה וכל כך מהר שהוא היה יכול למכור שחור עם יד אחת, רגל אחת וחצי מוח במחיר מלא. מספרים שהוא היה בחור דקיק, בלי שום שרירים בגוף.

היו לו עיניים שיודעות בדיוק מה הן רוצות ובכמה ואף נפוח ומחוטט כמו תפוז רקוב, והוא תמיד לבש חליפה כחולה בסגנון מיושן עם צווארון תחרה ומעין מגבעת דרבי עשויה בד לבד ירוק. ומאחוריו, במרחק של שלוש פסיעות בדיוק, עמד איש שחור. היו מי שאמרו שזהו הבן של מוכר העבדים מאישה שחורה. אני לא יודע לומר את זה בוודאות, אבל אני כן יודע שהשחור הזה נראה, התהלך ודיבר בדיוק כמו האדון שלו. היו לו אותו מבנה גוף, אותן עיניים ערמומיות, והוא גם היה לבוש כמוהו – מגבעת דרבי ירוקה וכל זה – ככה ששניהם נראו כמו הדפס ותשליל של אותו תצלום, כי הצעיר היה שחום והיה לו שיער מקורזל. השחור הזה היה מנהל החשבונות של מוכר העבדים וגם המשגיח וגם שימש בכל תפקיד אחר שתחשבו עליו. אז שניהם עלו על הסיפון, השחור עמד שם והמוכר לחץ את ידו של הרב חובל שעמד על הסיפון והשגיח שאנשי הצוות מבצעים את עבודתם. אתם מבינים, הם דיברו אחרת בימים ההם, אז אני לא יכול להיות בטוח בדיוק מה הם אמרו, אבל נראה לי שמה שהם אמרו היה: ״שלום לך. איך היתה ההפלגה?״

כמה אנשים שעמדו על המזח כבר ראו שהרב חובל נראה די חולה. ״בסדר, חוץ מאיזה בן זונה חמום מוח אחד. נאלצנו לקשור אותו לבד, רחוק מכולם.״

״בוא נעיף בו מבט,״ אמר המוכר. השחור שמאחוריו הנהן, כמו שעשה בכל פעם שהמוכר דיבר, והיה נראה כאילו הוא פיתום והמוכר הוא הבובה שלו, בַּסֵּדר הזה או להפך.

״עוד לא. לעזאזל! אני אוציא אותו אחרי שכל שאר הכושים האלה יֵרדו מהאונייה. ואז נוכל להחזיק אותו כולנו ביחד. לעזאזל!״ הוא קירב את ידו אל המצח, ואז אנשים שהעיניים שלהם רואות טוב יכלו לראות את הסימן הכחול השמנוני שעל ראשו כאילו מישהו ירק עליו שמן מכונות ולא היה לו זמן לנגב את זה. ״לעזאזל!״ הוא אמר שוב.

טוב, אתם בטח מתארים לעצמכם שהאנשים היו ממש במתח, ולא רק בגלל שזה היה מעניין כמו תמיד, אלא כי כולם רצו לראות מי זה הבן זונה שעשה כאלה צרות.

גם דוויט וילסון היה שם. הוא לא בא לראות את האונייה ואפילו לא כדי לקנות עבדים. הוא בא לשם כדי לאסוף שעון אורלוגין. הוא בדיוק בנה לו בית חדש מחוץ לסאטון והזמין את השעון מאירופה ורצה שהוא יגיע מהר ככל האפשר, והכי מהיר היה משלוח בספינת עבדים. הוא שמע שלשלוח דברים בספינת עבדים מביא מזל רע מכל מיני סוגים, ובכל זאת, בגלל שהוא כל כך רצה לקבל כבר את השעון, הוא הרשה לשלוח אותו ככה. השעון אופסן בתא של הרב חובל והיה מרופד בצמר גפן וסגור בקופסה, ארוז בארגז ועטוף בבטחה. והוא בא לאסוף אותו והביא איתו עגלה כדי לקחת אותו הביתה ולהפתיע את אשתו.

דוויט וכל השאר חיכו, אבל הראשונים שירדו היו אנשי הצוות. הם הצליפו בשוטיהם והובילו את הטור הארוך של השחורים אל מחוץ לתא המטען. לנשים היו שדיים תלויים למטה עד המותניים, וחלק מהן החזיקו תינוקות שחומים. והגברים, הפנים שלהם היו מעוותות לגמרי וחמוצות כמו לימונים. כמעט כל העבדים היו עירומים לגמרי והם עמדו על הסיפון ומצמצו; כבר הרבה זמן אף אחד מהם לא ראה את אור השמש. מוכר העבדים והשחור שלו הלכו הלוך ושוב לאורך הטור, כמו תמיד, בחנו שיניים, מיששו שרירים, בדקו את הסחורה, אפשר לומר. ואז המוכר אמר, ״טוב, בואו נוציא את זה שעושה בעיות, מה אתם אומרים?״

״לא, אדוני!״ צעק הרב חובל.

״למה לא?״

״אמרתי לך. אני לא רוצה להביא אותו לפה לפני ששאר הכושים האלה יורדים מהאונייה.״

״כן, כמובן,״ אמר המוכר, אבל בלי הבעה. וככה נראה גם השחור שלו.

הרב חובל שפשף את הפצע הבוהק שלו שנראה כמו כתם שמן. ״לא הבנת? הוא הצ׳יף שלהם. אם הוא רק יגיד מילה יהיו לנו פה יותר צרות ממספר המאמינים שיש לאלוהים. נמאס לי כבר!״ והוא שפשף שוב את הפצע.

המלחים דחפו את כל השחורים לכבש, והאנשים שעמדו על המזח זזו ופינו להם את הדרך והסתכלו עליהם הולכים שם. לשחורים האלה היה אפילו ריח של כעס, אחרי שהם היו דחוסים יחד ולכל אחד היה מקום ממש קטן, כמו סרדינים בקופסה. הם היו מלוכלכים, עצבניים ומוכנים לקרב. אז הרב חובל שלח כמה אנשי צוות חמושים ברובים ללוות אותם. והשאר, עשרים או שלושים איש, פשוט עמדו על הסיפון וזזו בעצבנות. כל מי שעמד על המזח הבין מיד מה קורה: אנשי הצוות האלה חששו. ראו את זה בעיניים שלהם. כל הגברים האלה, שכבר לא היו ילדים, פחדו מהדבר הזה שהיה למטה בתא המטען של האונייה, כבול אל הדופן.

הרב חובל נראה בעצמו קצת מפוחד ומישש את הפצע שלו ונאנח ואמר לחבר שלו: ״אני חושב שאתה יכול כבר לרדת לשם ולהביא אותו.״ ולעשרים או שלושים הגברים שעמדו מסביב: ״אתם, תרדו איתו למטה – כולכם. אולי תצליחו להסתדר.״

האנשים בקהל עצרו את נשימתם כמו חבורת צעירים בקרקס שמחכים להולך על החבל שיצליח להגיע אל מקום מבטחים, כי אפילו אם אישה זקנה חירשת-עיוורת היתה עומדת שם על המזח, היא היתה מבינה שבתא ההוא שם למטה יש משהו שמתכונן להיראות בציבור. כולם השתתקו ומעל קולות הגלים שהכו בגוף הספינה יכלו לשמוע את כל המלחים האלה גוררים את הרגליים שלהם למטה, נחיל של אנשים במגפי עבודה כבדים, מושכים קצת את הזמן לפני שהם מודיעים למה שזה לא יהיה שנמצא שם למטה שקוראים לו לעלות לסיפון.

ואז, מתוך בטן האונייה, מאיזשהו מקום חשוך אי שם, עלתה שאגה, רועמת יותר משאגה של דוב במצוקה או אולי יותר משאגה של שני דובים מזדווגים. הקול היה כל כך חזק עד שדופנות האונייה התנפחו ובלטו החוצה. כולם ידעו שהקול הגיע מגרון אחד בלבד, כי הוא לא היה מעורבב בקולות נוספים, רק צליל חזק אחד ויחיד. ואז, מול עיניהם ממש, בדופן האונייה, למטה, הכי קרוב לקו המים, הם ראו חור נפער ושבבים מתעופפים ומתיזים לכל עבר כמו חלוקי נחל שזורקים לאגם. נשמעו משם הרבה קולות מאבק עמומים, דחיפות וצעקות, ואחרי כמה זמן אחד הבחורים התנודד על הסיפון כשדם מטפטף לו מהראש. ״בחיי – הוא תלש את השרשראות-ברזל שלו מהקיר של האונייה,״ הוא אמר. וכולם שוב נעצו את המבט שלהם בחוֹר הזה שנפער באונייה ולא שמו לב למַלח הזה, שמת מסדק בגולגולת.

כן, מה שאתם שומעים. כמובן כל האנשים בקהל נצמדו אחד לשני בקבוצות כדי להתגונן למקרה שהדבר הזה שבבטן האונייה ישתחרר איכשהו ויתחיל להתפרע בניו מרסיילס השלווה. ואז הכול נהיה די שקט פתאום, אפילו בתוך הספינה, והאנשים רכנו קדימה כדי להקשיב. הם שמעו שרשראות ברזל נגררות ואז הם ראו את האפריקאי בפעם הראשונה.

בהתחלה הם ראו את הראש שלו צץ ומופיע מעל כבש האונייה, ואז הכתפיים, רחבות כל כך עד שהוא נאלץ לעלות במדרגות עם הגוף שלו באלכסון; ואז הגוף שלו החל לצוץ, והרבה אחרי שהוא כבר היה אמור להיגמר, הוא המשיך ועלה. ואז האפריקאי היה כולו בחוץ, עירום לגמרי חוץ מבד שכיסה את מה שצריך, גבוה לפחות בשני ראשים מכל גבר אחר על הסיפון. הוא היה שחור ומבריק כמו פצע כתם השמן של הרב חובל. הראש שלו היה גדול כמו קדירה שרואים בסרטים על קניבלים והוא נראה גם כָּבד כמוה. כל כך הרבה שלשלאות נתלו עליו שהוא נראה כמו עץ מקושט של חג המולד. אבל מה שמשך בעיקר את מבטם של האנשים היה העיניים שלו; הן היו שקועות עמוק כל כך בתוך הראש שלו, שהוא נראה כמו גולגולת שחורה ענקית.

היה לו משהו מתחת לזרוע. בהתחלה כולם חשבו שזה איזשהו גידול או נגע גופני ולא התייחסו לזה, ורק אחרי שהדבר הזה זז מעצמו והם שמו לב שיש לו עיניים, הם ראו שזה תינוק. כן, מה שאתם שומעים, תינוק היה תחוב לו מתחת לזרוע כמו תיק אוכל שחור, הציץ והסתכל על כולם.

אז עכשיו הם ראו את האפריקאי והם זזו קצת אחורה כאילו המרחק בינו וביניהם לא היה מספיק גדול, כאילו הוא יכול להושיט את היד מעבר למעקה הספינה ולהגיע למטה עד אליהם ולפצפץ להם את הראש בהצלפה קלה של אצבעותיו. אבל הוא היה שקט עכשיו, לא מצמץ מול השמש כמו כל האחרים, רק התחמם ונהנה ממנה כאילו היא בבעלותו והוא הורה לה לצאת ולהאיר מעליו.

דוויט וילסון רק נעץ בו את מבטו. היה קשה לדעת מה עובר לו בראש, אבל כמה מהאנשים סיפרו שהם שמעו אותו אומר לעצמו לאט שוב ושוב: ״אני אהיה הבעלים שלו. הוא יעבוד בשבילי. אני אכניע אותו. אני מוכרח להכניע אותו.״ הם סיפרו שהוא רק בהה ודיבר לעצמו.

והעוזר השחור של מוכר העבדים, גם הוא נעץ מבט. אבל הוא לא מלמל ולא דיבר. אנשים סיפרו שהוא פשוט נראה כאילו הוא עסוק בתמחור של משהו – הביט באפריקאי מכף רגל ועד ראש וסיכם את הסכומים: כך וכך תמורת הראש והמוח; כך וכך תמורת מבנה הגוף והשרירים; כך וכך תמורת העיניים. הוא כתב הערות בעיפרון צבעוני על פיסת נייר.

הרב חובל הורה לאנשיו בצעקות שייקחו את כל השחורים האלה למגרש המכירה – תלולית עפר במרכז ניו מרסיילס, במקום שהיום שוכנת בו כיכר אוקשן, שקרויה על שם המכירות הפומביות של העבדים בימים ההם. כמה גברים פינו דרך ואחרים ירדו מהאונייה והתחילו לדחוף את טור השחורים הכבולים. ואחריהם הגיעו כל האנשים שעמדו על המזח, אלה שבאו לכיכר כדי לבדוק כמה עולה עבד טוב באותו יום, כמו שאנשים קוראים את המדור של שוק ההון בעיתון בימים שלנו, ויותר חשוב, הם באו לראות בכמה ימכרו את האפריקאי. ואחרי שהם התרחקו קצת, הגיעו האפריקאי ופמליית השומרים שלו, עשרים גברים לפחות, וכל אחד מהם תפס באחת השרשראות האלה ככה שהוא נראה כמו עמוד-מאי בחגיגות האביב, עם כל הגברים האלה שעמדו סביבו במעגל, תופסים ממנו מרחק ונזהרים ממנו כמה שרק אפשר.

כשהגיעו לכיכר הם גררו את שאר השחורים הרחק הצדה, והאפריקאי והמלווים שלו טיפסו מיד על הגבעה. ואז מוכר העבדים, עם השחור שלו מאחוריו, גם עכשיו במרחק שלושה צעדים בדיוק, החל את המכירה: ״ועכשיו, אנשים, מה שאתם רואים פה לפניכם זה כנראה הרכוש שכל אדם היה רוצה שיהיה לו. שימו לב לגובה, לרוחב שלו, למשקל; שימו לב לשריריוּת המפותחת, ליציבה המלכותית. זה הצ׳יף שלהם, אז בטח יש לו גם כישורי מנהיגות. הוא רך ועדין כלפי ילדים כמו שאפשר לראות תחת זרועו. הוא גם מסוגל לזרוע הרס, זה נכון, אבל אני טוען שזהו רק עוד סימן שמעיד שהוא יכול לעשות עבודה כמו שצריך. אני לא חושב שנחוצה איזושהי הוכחה למה שאני אומר; מבט אחד בו הוא הוכחה מספקת. תראו, אם הוא לא היה בבעלותי ואם היו לי חווה או מטע, הייתי מוכר חצי מהאדמה שלי ואת כל העבדים שלי כדי לגרד מספיק כסף בשביל לקנות אותו ולתת לו לעַבֵּד לבדו את מה שנשאר מהשטח. אבל הוא כן בבעלותי, ואין לי שום אדמה. זאת הבעיה שלי. אין לי איך להשתמש בו; אני לא צריך אותו; אני צריך להיפטר ממנו. וככה, חברים, אתם נכנסים לתמונה. אחד מכם יצטרך לקחת אותו ממני. ובתמורה לחביבותכם אני מוכן גם לשלם. כן, מה שאתם שומעים! שאף אחד לא יגיד שאני לא מכיר טובה על מה שחברים עושים למעני. וזה מה שנעשה: אני מציע מבצע, שניים במחיר אחד, אני מוכר אותו עם התינוק הקטן שהוא מחזיק.״

(והאמת, כמה אנשים סיפרו שהם גילו אחר כך שלמוכר לא היתה ברירה אלא להציע את המבצע הזה, כי הרב חובל כבר ניסה לחלץ את התינוק מבין זרועותיו של האפריקאי, וזאת היתה הסיבה לפצע בראשו. אז נראה לי שהמוכר לא באמת היה יכול למכור את שני הפריטים האלה בנפרד בלי שיצטרך להרוג אחד מהם בשביל לקחת את השני.)

״כן, אתם יודעים שזאת ממש מציאה,״ המוכר המשיך ואמר, ״כי התינוק הזה יגדל להיות בדיוק כמו האבא שלו. רק תדמיינו את זה: כשהגבר הזה כבר יהיה זקן מדי לעבודה, יהיה לכם עוד אחד בדיוק כמוהו שכבר יוכל להחליף אותו.

״ונראה לי שאתם יודעים שאני לא מומחה גדול לענייני מחירים ועלויות, אבל אני אומר מההתחלה שהעובד הזה שווה לא פחות מחמש מאות דולר. מה אתה אומר, מר וילסון, אתה חושב שהוא שווה את הסכום הזה?״

דוויט וילסון לא ענה, לא אמר שום דבר, רק שלח את ידו לכיס ושלף משם אלף דולר, ברוגע מוחלט כמו שמסירים מוך מבד של חליפה, טיפס עד אמצע הגבעה ומסר את הכסף למוכר העבדים.

המוכר טפח במגבעת הדרבי הירוקה על הירך. ״נמכר!״

אף אחד, אפילו לא מי שאומר שהוא ראה את זה בעיניים, לא בטוח מה בדיוק קרה אחרי זה. אבל מה שבטח קרה זה שהמלחים שהחזיקו את השרשראות-ברזל נרגעו כשהם ראו את כל הכסף, כי האפריקאי הסתובב פתאום ואז לאף אחד כבר לא היה שום דבר בידיים חוץ מאולי אגרוף מלא דם ועור מקולף במקום שהשרשראות התחככו בו במהירות כמו מסור עגול. ועכשיו האפריקאי החזיק את כל השלשלאות האלה, הרים אותן בידו כמו אישה שמגביהה את החצאית שלה כשהיא עולה לאוטו וזז מיד לכיוון מוכר העבדים כאילו הוא הבין מה הוא אמר ומה הוא עשה, מה שלא היה יכול להיות נכון כי הוא היה אפריקאי ובטח דיבר בג׳יבריש הזה של האפריקאים. בכל מקרה, הוא כן רדף אחרי המוכר, וכמה מהאנשים, אבל לא כולם, נשבעו שהוא השתמש בשרשראות-ברזל שלו וקצץ לו את הראש – עם מגבעת הדרבי והכול – ושהראש שלו טס באוויר כמו פגז של תותח למרחק רבע מייל ואז קיפץ לאורך עוד חצי מייל ואז עדיין היתה לו מספיק תנופה כדי לפצוע סוס שאיזשהו ברנש רכב עליו בדרך לניו מרסיילס. הברנש הגיע לעיירה ומלמל שהוא נאלץ לירות בסוס שלו אחרי שהרגל של החיה התרסקה בגלל איזה ראש מעופף עם מגבעת דרבי ירוקה.

כמה דברים מוזרים התרחשו בדיוק באותו זמן. השחור של המוכר זז לאחור כשהאפריקאי השתחרר ונדמה שהוא בכלל לא נתן את הדעת על המוכר כרות הראש ורק וידא שלא השפריץ עליו דם שיהרוס לו את הבגדים, ואז התקרב בריצה אל האפריקאי שעמד ליד הגופה, שאפילו עוד לא הספיקה ליפול לארץ, תפס בזרועו והצביע והתחיל לצעוק: ״לכיוון הזה! לכיוון הזה!״

אני משער שהאפריקאי לא בדיוק הבין, אבל הוא ידע שהשחור מנסה לעזור לו ופרץ בריצה לכיוון שאליו הצביע השחור, והשחור רץ אחריו בדיוק כמו שהוא נהג ללכת אחרי המוכר, במרחק של שלושה צעדים מאחוריו, והאפריקאי רץ במורד הגבעה אפילו שהשרשראות האלה שעליו בטח שקלו איזה מאה וארבעים קילו, והוא הניף אותן ושבר שבע או שמונה ידיים ורגל אחת בזמן שפילס לו ולשחור נתיב בקרב התושבים של ניו מרסיילס. כמה גברים כיוונו אליהם את הרובים והם יכלו אולי גם לפגוע בהם (אני לא אומר, אגב, שהם יכלו לעצור את האפריקאי), אבל דוויט וילסון רץ על הגבעה כמו משוגע, נעמד בין הגברים לבין האפריקאי והשחור וכל הזמן צרח: ״אל תירו ברכוש שלי! אני אתבע! זה הרכוש שלי!״ אבל אז האפריקאי כבר התרחק מחוץ לטווח והתקדם דרומה אל הביצות שבקצה העיירה. אז הגברים ודוויט הביאו סוסים ועוד רובים ואחר כך יצאו בעקבותיו.

האפריקאי התקדם במהירות (הוא בטח סחב עליו, נוסף על התינוק והשרשראות, גם את השחור ההוא, אחרת אני לא מבין איך יכול להיות שהשחור הפּיצי הזה עמד בקצב), ודוויט והגברים בטח לא היו מצליחים לעקוב אחריו אם הוא לא היה הולך ישר דרך היער והביצות ומשאיר אחריו שביל של שיחים ועצים קטנים קרועים ודשא מעוך במקומות שהשרשראות-ברזל נתפסו בכל מיני דברים והוא גרר אותם, כשצעד ישר לכיוון הים. הם יצאו לדרך על השביל הזה, שהיה רחב מספיק לשני סוסים יחד, ישר כמו סרגל, והלכו בו דרך הביצות, המשיכו אל החול ומשם לתוך המים. שם נגמר השביל.

הגברים חשבו שהאפריקאי בטח ניסה לשחות הביתה (כמה מהם אמרו שהוא בטח גם היה מצליח – עם השרשראות והתינוק והכול) ושהשחור של המוכר בטח נמלט לאנשהו, והם כבר היו עייפים ורצו ללכת הביתה, אבל דוויט היה משוכנע שהאפריקאי לא נעלם, לא שחה לשום מקום, שהוא יחזור, ושלח את הגברים לחפש איזשהו סימן לאורך החוף. וזה מה שהם עשו, ובמרחק של חצי מייל במורד החוף הם מצאו עקבות של שני אנשים פונים אל תוך היער.

בשלב הזה דוויט וילסון התקשה לשכנע את הגברים לעזור לו לרדוף אחרי הרכוש שלו. דבר ראשון, כבר התחיל להחשיך. דבר שני, לא היה שביל רחב כמו קודם, כי האפריקאי בטח הרים את השרשראות-ברזל מהאדמה כדי שלא ייתפסו בכל מיני דברים בדרך, כמו ילדה קטנה שמרימה את החצאית שלה מסביב למותניים כשהיא עוברת בבוץ. אז באופן טבעי ההתלהבות של הגברים ללכת לחפש איש פראי בלילה בתוך היער פחתה, כי במקרה הטוב רק יהיה קשה לראות אותו, וכשלא יהיה לך מושג איפה הוא בדיוק, הוא יוכל לקפוץ לביקור פתאום ולקצץ לך את הראש לפני שבכלל תשים לב שהוא שם. אז הם חנו על החוף וכמה מהם הלכו להביא ציוד, ועם הזריחה הם יצאו בעקבותיו שוב.

אבל הלילה האחד ההוא היה בדיוק הזמן שהאפריקאי והשחור של המוכר היו זקוקים לו, מפני שעכשיו יהיה עוד יותר קשה לתפוס אותו, כי כשהגברים הגיעו לקרחת יער במרחק של מייל אחד מהחוף הם ראו משהו מנצנץ בשמש ומצאו ערימה של אבנים שבורות וחוליות וצמידים ממתכת במקום שהאפריקאי חנה בו בלילה והוריד אותם ממנו. ועכשיו הוא היה משוחרר מהשרשראות, חופשי מהכבלים, והוא נמצא איפשהו בקרבת מקום. הוא היה גדול כל כך וזריז כל כך שלא היית רוצה לנחש איפה הוא יכול להיות, כי אנשים התחילו להבין שהוא יכול להיות בכל מקום ברדיוס של מאה מיילים. אבל דוויט, שהחבורה שאיתו הצטמצמה בינתיים, המשיך לחפש את הרכוש שלו במשך שבועיים, עבר את מחצית הדרך מפה ועד איפה שנמצאת היום וילסון סיטי ובחזרה, בסך הכול מאתיים מיילים, וגם לאורך החוף הדרומי כמעט עד מיסיסיפי וגם לכיוון השני לתוך אלבמה, ובסופו של דבר הגברים שנשארו עם דוויט שמו לב שהוא נראה קצת מוזר. הוא לא ישן בכלל ולא אכל, ישב על הסוס שלו עשרים וארבע שעות ביממה ודיבר לעצמו. הוא אמר: ״אני אתפוס אותך… אני אתפוס אותך… אני אתפוס אותך.״ ואז, כמעט חודש אחרי שהאפריקאי ברח, חודש שדוויט לא חזר הביתה, הוא נפל מהסוס שלו מול עיניהם של הגברים ולא התעורר עד שהם לקחו אותו באלונקה הביתה אל אחוזת המטעים שלו, ושם הוא ישן על מזרן נוצות במשך שבוע נוסף. אשתו סיפרה לאנשים שהוא המשיך לדבר לעצמו, וכשהוא התעורר בסופו של דבר הוא צרח: ״אבל גם אני. גם אני שווה אלף! גם אני!״

בשלב הזה האפריקאי שינה את השיטה שלו.

יום אחד אחר הצהריים דוויט ואשתו ישבו במרפסת שלהם. דוויט ניסה לחזור לעצמו אז הוא לגם משקאות קרים וישב בחוץ בשמש. ואז, במעלה המדשאה שמולם, לבוש בבגדים אפריקאיים בצבעים בוהקים ומחזיק חנית ומגן, הגיח האפריקאי, הסתער על הבית כאילו הוא רכבת והבית הוא מנהרה שהוא דוהר בה ועובר בתוכה – וכך הוא עשה, בא ואז יצא דרך הדלת האחורית, חצה את החצר האחורית אל מגורי העבדים, שחרר כל אחד ואחת מהשחורים של דוויט ושלח אותם להתחבא ביער החשוך לפני שדוויט הספיק להניח מידו את הכוס ולקום מהכיסא.

ואם זה לא מספיק, למחרת בערב אותו סיפור בערך חזר על עצמו גם אצל מישהו ממזרח לניו מרסיילס. האיש הזה הגיע לעיירה וסיפר לכולם: ״אני ישנתי לי בשקט ואז שמעתי איזה רעש בחוץ למטה ליד הבקתות של העבדים. בחיי, איך שהגעתי לחלון, מה אני רואה שם אם לא את כל הכושים שלי נכנסים לתוך היער והולכים אחרי איש שנראה גדול כמו סוס שחור שקופץ על הרגליים האחוריות שלו. והיה שם גם עוד אחד,״ האיש המשיך, ״שהלך לא יותר מכמה צעדים אחרי הגדול ההוא, נופף בידיים שלו ואמר לכושים שלי לאיפה ללכת ומה לעשות.״

אף על פי שהוא עדיין לא החלים, דוויט וילסון הגיע לעיירה והתייצב בפני אסיפה גדולה שהתכנסה כדי למצוא פתרון ואמר: ״אני נשבע לכם, עד שאני תופס את האפריקאי ומביא אותו או את מה שיישאר ממנו, אני לא חוזר הביתה. ותדאגו שכולם יֵדעו דבר אחד: כל מי שיעזור לי, לבן או שחור, מי שייתן לי מידע שיעזור לי לתפוס אותו, אני שם לו בכיס אלף דולר.״ והחדשות האלה התפשטו לכל מקום כמו הריח של כרוב שמתבשל, התפשטו צפונה ודרומה בכל האזור, עד כדי כך שגם אחרי שנים, אם נסעת לטנסי וציינת שבאת מכאן, מישהו היה שואל: ״אז מה, מי בסוף קיבל את האלף דולר האלה של דוויט וילסון?״

דוויט וילסון עמד במילה שלו; הוא יצא בעקבות האפריקאי בשנית. במשך חודש הוא התחקה אחריו וחיפש את עקבותיו בכל רחבי המדינה. לפעמים האנשים שלו אפילו היו כמעט קרובים לתפוס אותו, אבל לא קרובים מספיק. הם התנפלו עליו ועל החבורה שלו, שמנתה בערך שנים-עשר אנשים אחרי שהצליחו לצמצם אותה בהרג ובחטיפות, וניהלו קרב, אבל האפריקאי תמיד הצליח להתחמק בדרך כזאת או אחרת. באחת הפעמים הוא נותר בגבו לנהר, והם חשבו שלא השאירו לו שום מוצא, אבל הוא פשוט הסתובב, קפץ למים ושחה משם בצלילה. ואתם יודעים שיש אנשים שלא יכולים אפילו לזרוק אבן למרחק כזה. הם גם לא הצליחו לשים יד על השחור של המוכר. הוא היה תמיד בסביבה, החזיק את התינוק בידיים כשהאפריקאי נאבק והסתכל במתרחש בעיניים הרודפות בצע שלו שבהקו תחת מגבעת הדרבי הירוקה. כן, מה שאתם שומעים, הוא עדיין חבש את המגבעת הזאת, אבל שום דבר אחר ממה שלבש פעם; כמו האפריקאי, גם הוא היה לבוש עכשיו באחד הבדים הארוכים הצבעוניים האלה.

דוויט השתנה שוב, התנהג כמו אז לפני שהתמוטט, לא דיבר עם אף אחד, הפעם אפילו לא עם עצמו, כל הזמן היה מצוברח ושתק. וככה זה נמשך, האפריקאי פשט על איזה מקום ושחרר עבדים, דוויט וילסון השיג את החבורה, לכד בחזרה את רוב העבדים והרג עוד כמה, הקפיד שמספר האנשים של האפריקאי לא יעלה על שנים-עשר או שלושה-עשר, והאפריקאי והשחור של המוכר לא נלכדו אף פעם.

ואז לילה אחד הם חנו מצפון לניו מרסיילס. כולם נרדמו חוץ מדוויט. הוא ישב על הסוס שלו והביט באש הבוערת. הוא שמע קול מאחוריו, קול שנדמה כאילו בעליו היה יכול להיות רוחו של מוכר העבדים, אבל זה לא היה הקול שלו. ״אתה רוצה את האפריקאי? אני יכול לקחת אותך אליו.״

דוויט הסתובב וראה את השחור של המוכר עומד לו שם, לבוש בבד הארוך הזה והמגבעת על ראשו; הוא נכנס למחנה שלהם בלי שאף אחד שמע או ראה אותו.

״איפה הוא?״ שאל דוויט.

״אני אקח אותך אליו. אני אתקרב אליו ואחטיף לו על הלחי אם אתה מעדיף ככה,״ אמר השחור.

אז דוויט הלך איתו. רק אחר כך הוא סיפר שלא היה משוכנע שזאת היתה ההחלטה הנכונה ללכת איתו, כי זה היה יכול להיות מארב או מלכודת. אבל הוא אמר גם שהוא לא חשב שהאפריקאי היה עושה משהו כזה. כמה מהאנשים שהיו איתו שם סיפרו שבשלב הזה דוויט כבר השתגע לגמרי והיה עושה כל דבר בשביל לתפוס את האפריקאי, שהוא היה הולך לא משנה לאן ולא משנה עם מי, העיקר למצוא אותו. אז דוויט העיר את האנשים שלו, והם רכבו בעקבות השחור. אחרי רכיבה קצרה, אפילו לא מייל אחד, הם הגיעו למחנה של האפריקאי. במחנה לא דלקה מדורה, והשחורים, לא יותר משנים-עשר איש, שכבו על הקרקע החשופה בלי שום שמיכה וישנו. ושם, בדיוק במרכז קרחת היער, כשהוא נשען בגבו על סלע עצום והתינוק השחור מונח על ברכיו, ישב האפריקאי. פיסת בד כיסתה את ראשו ומולו ניצב גל אבנים, ונראה שהאפריקאי ממלמל לכיוונו. דוויט וילסון לא הצליח להבין למה אף אחד לא הזהיר את האפריקאי, איך יכול להיות שהוא יכול להתגנב אליו ככה, והוא פנה אל השחור ואמר: ״למה אין שומרים? הוא הרי ידע שאני נמצא קרוב לכאן. למה אין שומרים?״

השחור חייך אליו. ״דווקא היה שומר אחד. אני.״

״למה שתעשה דבר כזה? למה בגדת בו?״

השחור חייך עוד פעם. ״אני אמריקאי; לא איזה פרא אדם. וחוץ מזה, בן אדם צריך ללכת בעקבות המרשרשים, לא?״

דוויט וילסון הנהן. כמה אנשים סיפרו שהוא כמעט פנה לאחור וחזר למחנה שלו וכבר רצה לשכוח מהרעיון לתפוס את הרכוש שלו ככה, לחזור בבוקר אחרי שהאפריקאי כבר יעזוב ולרדוף אחריו ולתפוס אותו במשחק הוגן, כי כנראה אחרי כל השבועות שבהם הוא רדף אחריו ביערות, אחרי כל הזמן שהוא עקב אחריו וחשב שאולי הפעם ימצא אותו ואז גילה שהסיכוי שלו לתפוס אותו משתווה לסיכוי של ננס להיות שחקן כדורסל מקצועי, אחרי כל הרכיבות וכל הזיעה שניגרה והאוכל הגרוע וכל הלילות שלא הצליח לישון כמו שצריך, הוא למד לכבד את הבן אדם הזה, ונראה לי שהוא בטח התאכזב מהמחשבה שעד שהוא כבר הולך לתפוס את הרכוש שלו זה יהיה בגלל שמישהו שהאפריקאי סמך עליו החליט לבגוד בו ולהביא את הלבנים למחנה שלו. אבל שאר האנשים לא חשבו כמוהו. הם רצו לתפוס את האפריקאי ולא משנה איך, כי הוא עשה מהם צחוק והם ידעו את זה ורצו לשים לזה סוף.

אז הלבנים כיתרו את המחנה וכשהקיפו אותו מכל עבר, דוויט וילסון קרא לשחורים להיכנע. הלבנים הדליקו לפידי אש כדי שהאפריקאי יראה שהכול מוקף בלהבות, בסוסים ובאנשים עם רובים. השחורים זינקו מיד על רגליהם והבינו מהר מאוד שכלום לא יעזור להם כי היו להם רק כלי נשק אפריקאיים, אז הם זרקו אותם מידיהם לאדמה. אבל האפריקאי זינק באחת לראש הסלע, הושיב שם את התינוק, הסתובב סביב עצמו ונעמד כדי לראות ולהעריך מה ניצב מולו, מפני שהוא היה עכשיו לבד והוא ידע את זה, כי בשלב הזה כל השחורים כבר הסתלקו אל בין השיחים או עמדו בצד כאילו זאת הפעם הראשונה שהם רואים אותו וכאילו הם לא מצליחים להבחין בינו לבין אפיפיור קתולי מהמאה השלוש-עשרה.

הוא עמד על הסלע לבדו, זוהר באור האש, עירום כמעט לגמרי, עיניו חללים שחורים. ואז הוא ירד. מישהו הניף רובה.

״רגע!״ צעק דוויט. ״בואו נראה אם אנחנו יכולים לתפוס אותו בחיים. אתם לא מבינים? זה כל העניין. תתפסו אותו חי!״ הוא עמד על רגליות האוכף שלו ונופף בידיו כדי למשוך את תשומת לבם באור האש.

ברנש אחד חשב שביקשו ממנו להיות גיבור, ובמחשבה שהוא יכול לגבור על האפריקאי דהר על סוסו היישר אליו, אבל האפריקאי פשוט תפס אותו והפיל אותו מגב הסוס כמו במשחק הזה שתופסים טבעת כשמסתובבים בקרוסלה, פצפץ את גבו על ברכו כמו עצם יבשה של תרנגולת והעיף אותו הצדה.

״אם אתם יורים, תכוונו לגפיים,״ צרח דוויט.

מישהו מהכיוון השני של המעגל ירה, והם ראו את הכדור עובר ממש דרך היד של האפריקאי ועף אל הקרקע סמוך לסוס של דוויט, אבל לא נראה שזה השפיע בכלל על האפריקאי, לא היה סימן לכאב שהוא אולי הרגיש ביד שלו, הוא אפילו לא התכווץ ולא זז. מישהו אחר ירה בו מעל הברך, ודם זלג במורד רגלו כאילו קישטו אותה בסרט אדום. הוא הקפיד להישאר עם הגב לכיוון הסלע, שם ישן התינוק, הוא הקיף אותו בסיבוב מלא, לאט, והעיניים שלו הסתכלו בכל אחד ואחד מהם, הוא הביט גם בשחור של המוכר, שעמד לצדו של דוויט, אבל לא השהה את מבטו עליו וגם לא חשף כעס או מרירות, ועצר רק כשעיניו נחו על דוויט וילסון, ואז הוא נעץ בו את מבטו. הם נעצו מבטים אחד בשני, לא כמו בתחרות מי ימצמץ ראשון, אלא כאילו הם שוחחו ביניהם בלי להשתמש במילים. ובסוף היה נדמה שהם הגיעו להסכמה, כי האפריקאי קד קלות כמו שמתאבק עושה בתחילת הקרב, ודוויט וילסון הניף את הרובה שלו, כיוון אותו לפנים שלו שנפנו למעלה, ירה ופגע בו פגיעה ישירה מעל גשר אפו הרחב.

הכדור פגע בו בלי ספק, אבל האפריקאי פשוט המשיך לעמוד שם, ואז לבסוף צנח על הברכיים ואחר כך קדימה על הידיים. היה נדמה שהוא נמס, ואז פתאום הוא הישיר מבט נדהם, כאילו נזכר בדבר-מה שהוא מוכרח לעשות לפני שימות, השמיע יללה רמה והתחיל לזחול לכיוון התינוק הישן, עיניו מוצפות דם ובאגרופו סלע גדול למדי. הוא הניף את הסלע מעליו, אבל דוויט וילסון חורר את עורפו מאחור לפני שהספיק לרוצץ את הראש של התינוק. וככה מת האפריקאי.

אף אחד לא זז. הם ישבו מאוכזבים על סוסיהם, כי כל אחד מהם רצה להיות זה שחוזר הביתה ומספר שהוא האיש שירה את הכדור שהרג את האפריקאי. דוויט וילסון ירד מסוסו וניגש אל התינוק, שעדיין היה שקוע בשינה, התינוק לא ידע שאבא שלו מת, סביר להניח שהוא לא ידע שאבא שלו חי פעם בכלל. כשפנה לחזור אל הסוס, דוויט מעד על גל האבנים שהאפריקאי דיבר אליו. היו שם רק אבנים דקות מאוד, ודוויט וילסון בהה בהן זמן ארוך. אחר כך הוא התכופף, לקח את הקטנה ביותר, אבן לבנה, והניח אותה בכיסו.

מר הרפר נעשה צרוד. הוא הפסיק לרגע את סיפורו, כחכח בגרונו והמשיך. ״דוויט וילסון חזר לניו מרסיילס, לקח את השעון שלו, שעד עכשיו הוא לא אסף אותו, ורכב הביתה, עם התינוק של האפריקאי לצדו במושב העגלה ועם השחור של המוכר והשעון המתקתק במושב מאחור, זה אותו השעון שראיתם בחווה של טאקר ביום חמישי.״ הוא השתתק והסתובב להביט במי שמאחוריו. ״טוב, זה הסיפור וכולכם יודעים ממש כמוני איך הוא קיבל את השם קאליבן מהגנרל, כשהגנרל בעצמו היה בן שתים-עשרה.״

״זה נכון. אחרי שהגנרל קרא אז את הספר ההוא של שייקספיר,״ אמר לוּמיס ונאנח.

״לא ספר, מחזה, ׳הסערה׳. שייקספיר לא כתב שום ספרים; אף אחד לא כתב ספרים אז, רק שירים ומחזות. לא ספרים. אתה כנראה לא למדת כלום בשלושת השבועות האלה שהיית בצפון באוניברסיטה.״ מר הרפר הכניע את לומיס במבטו.

״טוב, בסדר, מחזה,״ אישר לומיס, נבוך.

התקרבה שעת ארוחת הערב. כמה אנשים הלכו מהמרפסת. רוח חמה נשבה ובאה מהרכס המזרחי. מכונית מלאה באנשים שחורים שמבטיהם רציניים חלפה, פניה צפונה.

״וקאליבן, שקיבל אחר כך את השם הפרטי פירסט, כשכבר היתה לו משפחה וכבר היה יותר מקאליבן אחד, הוא היה האבא של ג׳ון קאליבן, והנכד של ג׳ון קאליבן זה טאקר קאליבן, והדם של האפריקאי עדיין זורם בוורידים של טאקר קאליבן.״ מר הרפר נשען לאחור בסיפוק.

״זה מה שאתה אומר.״ בובי-ג׳ו השליך את הסיגר שלו אל הרחוב.

״ילד, אני סולח לך שאתה כזה מטומטם. יום אחד אתה תבין שאני לא טיפש בכלל. אתה יכול להאמין לי או לא – זה לא משנה לי בכלל – אבל ביום מן הימים אתה כן תסכים איתי ואז תצטרך להתנצל.״

הגברים רטנו. ״נכון מאוד.״

״עכשיו תקשיב לי, מר הרפר,״ פתח בובי-ג׳ו את דבריו ברוך ואפילו לא הסתובב לכיוון הזקן, אלא נעץ את עיניו במעלה הרחוב שלפניו ובמורדו. ״טאקר קאליבן עבד בשביל משפחת וילסון בכל יום מימי חייו. איך זה שהוא בחר דווקא ביום חמישי להתחיל להרגיש פתאום את הדם של האפריקאי שזורם בו?״ עכשיו הוא הפנה את פניו אליו. ״אתה מוכן להגיד לי?״

״ובכן, ילד, אדם טוב לא ישקר לך; הוא לא יגיד לך על משהו שזאת האמת אם הוא לא בטוח בזה. ואני אומר לך חד וחלק שאני לא יכול לענות על השאלה שלך. אני רק אומר שטאקר קאליבן הרגיש את הדם והיה מוכרח לעשות משהו, ואפילו שזה שונה ממה שהאפריקאי היה אולי עושה, זה קשור לאותו הדבר. אז למה ביום חמישי? אני לא יכול לענות לך.״ הזקן הנהן בזמן שדיבר והסתכל מעל גגות הבתים אל השמים.

כל הנוכחים שמעו צעדים כבדים של נעלי אישה זקנה, ואז ראו את בתו של מר הרפר. היא היתה בת חמישים וחמש, רווקה מזדקנת, שערה צהוב ונבול. ״אתה מוכן לבוא הביתה לאכול, אבא?״

״כן, מותק. כן, אני בא.״

״מישהו יכול לעזור לו לרדת?״ כל ערב היא שאלה את אותה השאלה.

״טוב, אני משער שאני כבר לא אחזור לכאן הערב, אז נתראה מחר אחרי התפילה.״ מר הרפר כבר היה ברחוב, בתו מאחוריו, ממתינה, ידיה על המשענת הכמו-מלכותית.

״כן, אדוני,״ ענו כולם פה אחד.

״לילה טוב לכם. אל תסתבכו בצרות.״ חריקות הגלגלים הסיעו משם את הזקן.

ברגע שמר הרפר התרחק מטווח השמיעה, פנה בובי-ג׳ו לשאר הגברים. ״אתם באמת מאמינים לענייני הדם האלה? נראה לכם שזה מסביר את מה שקורה?״ הוא חשב שברגע שהזקן יסתלק הם כבר לא יצדדו בדעות שלו.

״אם זה מה שמר הרפר אומר, זה בטוח חלק מהעניין בכל מקרה.״ תומסון התרחק מהקיר ופנה אל הדלת.

״כן, בדיוק.״ לומיס השעין את הכיסא שלו קדימה, הניח את כפות ידיו על ברכיו והתכונן לקום.

״אתם באמת חושבים שזה כל כך פשוט?״

״בוא נגיד את זה ככה.״ תומסון פתח את דלת הרשת, נכנס פנימה והצמיד אליה את אפו. ״יש לך הסבר יותר טוב?״

״לא.״ בובי-ג׳ו הסתכל על כרסו של תומסון המעוכה כנגד רשת הדלת. ״לא, עדיין לא. אבל אני חושב על זה.״

[1] כינוי דרומי למלחמת האזרחים האמריקאית (1861–1865).

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן