מגדל השעון הנודע הטיל צל מאיים על הבניינים המפוארים. אור ירח אפרפר השתקף בפני השעון. המחוגים העצומים הצביעו על השעה שלוש וחצי. לונדון הייתה שקטה עכשיו, שקטה כל כך שאילו עמדתם ברחוב אולי הייתם שומעים את גלגלי השיניים נעים בתוך המגדל הרחק למעלה. אך בחשכת הלילה התחלף עד מהרה התקתוק במשהו אחר.

צעדים.

אורם העמום של פנסי הרחוב חשף צללית של אדם שהלכה וגדלה ככל שקול הצעדים גבר. לבסוף הופיעה דמות גבוהה ועצרה מול הגדר המקיפה את ביג בן.

זה היה איש בכובע רחב שוליים ובמעיל ארוך. הוא הביט מעלה בפניו של השעון. לרגע עמד בדממה מוחלטת, כמו פסל ברחוב החשוך. ואז, בזינוק מהיר, הוא דילג מעל הגדר וניגש אל הקיר של מגדל השעון. הוא פשפש בכיסיו עד שמצא לבסוף את מה שחיפש: דלת מתכת קטנה שגודלה כקופסת גפרורים. הוא החליק את ידו החיוורת על גבי אבני הגיר המחוספסות של קיר המגדל ואז, כאילו הקיר מגנטי, הוא קיבע אליו את דלת המתכת הקטנה. הדלת השמיעה שורה של תקתוקים מכניים והחלה לגדול ולגדול עד שהייתה בגודל של דלת רגילה.

האיש הציץ סביבו בזהירות, פתח את הדלת, עבר בה וסגר אותה מאחוריו.

זמן קצר לאחר מכן נפתחה הדלת שוב, והאיש יצא מתוכה. בידיו הוא החזיק משהו שנראה כבד והיה עטוף בבד מלוכלך.

הוא סגר את הדלת. היא התכווצה, והוא תלש אותה מהקיר. האיש הכניס אותה לכיס, הביט סביבו, זינק מעל הגדר ונעלם באפלה.

קול צעדיו הלך ונחלש, ולבסוף השתררה דממה מוחלטת. הרחוב היה שקט עוד יותר משהיה לפני כן.

ביג בן עמד מלכת.

בחדר בקרה סודי במכון למחקר פוסט־אנושי באנגליה החלה נורה אדומה להבהב. מתחת לנורה הייתה תווית קטנה ועליה כתוב: ביג בן, לונדון. טכנאי מבוהל הרים את מבטו. הקפה נתקע לו בגרון ושיעול נורא תקף אותו, אבל עיניו לא עזבו את הנורה המהבהבת.

"תתקשר לגוֹפְמן," אמר בקול רועד. "עכשיו!"