לאון ולואיז // אלכס קאפוס

ישבנו בקתדרלת נוטרדם וחיכינו לכומר. אור שמש ססגוני נפל דרך חלון הרוֹזֶטָה אל ארון הקבורה הפתוח, המעוטר בפרחים, שהיה מונח על שטיח אדום בחזית המזבח הגבוה. בגלריית המקהלה כרע על ברכיו נזיר קפוצ'יני אל מול פסל הפְּיֵיטה. באגף השמאלי ניצב בנאי על גבי פיגום והשמיע בכף הבנאים שלו קולות גירוד שהדהדו בין הקירות בני שמונה מאות השנים. חוץ מזה שררה דומייה במקום. השעה היתה תשע בבוקר, התיירים עדיין ישבו אל שולחן ארוחת הבוקר שלהם בבתי המלון.

קהל האבלים שלנו היה מצומצם, המת זכה לחיים ארוכים. מרבית האנשים שהכירו אותו מתו לפניו. על הספסל הקדמי, במרכזו, ישבו ארבעת הבנים שלו, בתו והכלות שלו, לצד כל אלה ישבו שנים־עשר הנכדים שלו, ששישה מהם עדיין נותרו ברווקותם, ארבעה היו נשואים ושניים גרושים. בקצוות ישבו ארבעת הנינים שלו שכבר הספיקו להיוולד עד אותו יום בשישה־עשר באפריל 1986 – וזאת מתוך הסך הכולל של ניניו שעתיד להיות שלושים ושניים. מאחורינו השתרעו באור האפלולי, עד דלת היציאה, חמישים ושמונה ספסלים ריקים – ים של שורות ריקות מאדם, שהיו יכולות לאכלס את כל אבותינו החל מהמאה השתים־עשרה.

אנחנו היינו קומץ קטן ומגוחך, הכנסייה היתה הרבה יותר מדי גדולה. נוכחותנו במקום לא היתה אלא מעשה הקונדס האחרון של סבי, כימאי המשטרה בקֵה דז־אוֹרפֶבְר שחש בוז עמוק כלפי אנשי דת. במקרה שימות אי־פעם, כך הצהיר תכופות בשנים האחרונות, רצונו שתיערך לו תפילת אשכבה בכנסיית נוטרדם. כאשר ציינו בפניו שבשבילו, כאדם לא מאמין, אחת היא באיזו כנסייה יבחר, ובשביל משפחתנו הקטנה תתאים יותר כנסיית הרובע הנמצאת מעבר לפינה, הוא השיב: "כנסיית סן־ניקוֹלָה דוּ שַׁרדוֹנֵה? לא בא בחשבון, ילדים, תארגנו לי את נוטרדם. היא במרחק כמה מאות מטרים בלבד ותעלה לכם קצת כסף, אבל תתגברו על זה. חוץ מזה, רצוני במיסה לטינית ולא צרפתית. על פי ליטורגיה עתיקה, בבקשה, עם הרבה קטורת, רצ'יטטיבים ארוכים ומזמור גרגוריאני." ואז הוא חייך מתחת לשפמו, בעודו מדמיין כיצד יישׁחקו ברכיהם של צאצאיו במשך שעתיים וחצי על ספסלי העץ הקשים. הבדיחה הזו כה מצאה חן בעיניו, עד כי כלל אותה ברפרטואר מטבעות הלשון הקבועים שלו. "אם לא אעשה עד אז מעקף בדרך, לנוטרדם," אמר למשל, כאשר הזמין תור אצל הסַפָּר או: "חג פסחא שמח ולהתראות בנוטרדם!" במשך הזמן הפכה הבדיחה לנבואה, וכאשר באמת הגיעה שעתו של סבי, היה ברור לכולנו מה עלינו לעשות.

וכך הוא שכב עכשיו, פניו פני שעווה חיוורים וגבותיו מורמות בפליאה, בדיוק במקום שבו הכתיר את עצמו נפוליון בונפרטה לקיסר הצרפתים, ואנחנו ישבנו על אותם ספסלים שלפני מאה שמונים ושתיים שנה אֶחיו, אחיותיו והגנרלים שלו ישבו עליהם. הזמן חלף ואנחנו חיכינו לכומר. קרני השמש לא נפלו עוד על ארון הקבורה, אלא לימינו, על לוחות האבן שצבעם שחור־לבן. מתוך האפלה הופיע שַמָּש הכנסייה, הדליק נרות אחדים וחזר אל תוך האפלה. הילדים החליקו אנה ואנה על גבי הספסלים, הגברים עיסו לעצמם את העורף, הנשים זקפו את גבן. בן דודי ניקולא הוציא את המריונטות שלו מכיס המעיל וערך בפני הילדים מופע שהציג בעיקר שודד בעל זיפי זקן החובט באמצעות האלה שלו בכובעו המחודד של גיניול.*

[* שמו של השוטה בתיאטרון הבובות הצרפתי.]

ואז, הרחק מאחורינו, נפתחה בחריקה חרישית דלת צדדית בקרבת שער הכניסה. הסתובבנו לאחור. דרך החרך ההולך ומתרחב זרם פנימה, אל תוך האפלולית, האור החמים של אותו בוקר אביבי ועמו הרעש של רוּ דֶה לָה סיטֵה. דמות אפורה, קטנה, בעלת צעיף אדום זוהר החליקה אל החלל המרכזי של הכנסייה.

"מי זו?"

"האם האישה משלנו?"

"תשתקו, אפשר לשמוע אתכם."

"היא שייכת למשפחה?"

"או שאולי זאת…?"

"אתה חושב?"

"איך בכלל?"

"לא פגשת אותה פעם בחדר המדרגות?"

"כן, אבל היה שם די חשוך."

"תפסיקו ללטוש עיניים."

"אבל איפה יכול להיות הכומר?"

"מישהו מכיר אותה?"

"האם זו…"

"אולי…"

"נראֶה לך?"

"אתם מוכנים בבקשה להיות בשקט?"

כבר ממבט ראשון היה לי ברור שהאישה אינה שייכת למשפחה. הצעדים הקטנים והנמרצים הללו והעקבים הנוקשים, שבהקישם על לוחות האבן נשמעו כמחיאות כפיים, הכובע הקטן הזה, עם הטול השחור, ומתחתיו הסנטר המחודד המושט קדימה בגאווה, ההצטלבות הזריזה הזו ליד אגן מי הטבילה וכפיפת הברך האלגנטית – ובכן, היא לא היתה יכולה להיות שייכת למשפחת לֶה־גַל. על כל פנים, לא מלידה.

כובעים שחורים קטנים והצטלבויות זריזות אינם אופייניים למשפחתנו. אנחנו, בני משפחת לֶה־גַל, אנשים גבוהי קומה, כבדי ראש, ממוצא נורמני, הנוהגים להתהלך בצעדים ארוכים, מדודים, ומעל לכול אנחנו משפחה של גברים. מובן מאליו שקיימות גם נשים – אותן נשים הנשואות לנו – אבל כאשר נולד תינוק, הרי בדרך כלל זה בן. לי יש ארבעה בנים, ואף לא בת אחת. לאבי יש שלושה בנים ובת אחת, ואילו אביו, לאון לֶה־גַל, ששכב בארון הקבורה באותו בוקר, הוליד גם הוא ארבעה בנים ובת יחידה. יש לנו ידיים חזקות, מצח רחב וכתפיים רחבות, איננו עונדים כל קישוט, למעט שעון יד וטבעת נישואים, ויש לנו נטייה ללבוש בגדים פשוטים נטולי גדילים וקישוטים. בעיניים עצומות כמעט שלא היינו מסוגלים לומר מהו צבע החולצה שאנחנו לובשים באותו רגע. אף פעם אין לנו כאבי ראש או כאבי בטן, אך במקרה שכן, אנחנו מסתירים זאת בבושה, כי לפי תפיסתנו את הגבריות, אין הראש או הבטן – בוודאי שלא הבטן! – מכילים נקודות תורפה הרגישות לכאב.

אולם המאפיין הבולט ביותר אצלנו הוא עורף שטוח במידה יוצאת מהכלל, המהווה נושא להתלוצצות אצל הנשים הנשואות לנו. כאשר מתבשרים במשפחה על לידת תינוק, השאלה הראשונה אינה מתייחסת למשקל היילוד, לאורך הגוף או לצבע השיער, אלא לצורת העורף. "איך הוא – שטוח? האם היילוד הוא לֶה־גַל אמיתי?" וכאשר אנו נושאים אחד מאיתנו אלי קבר, אנחנו מתנחמים במחשבה שאף פעם אין גולגולת של לה־גל מתגלגלת בארון הקבורה בעת ההובלה, אלא תמיד מונחת יפֶה, שטוחה, על רצפת הארון.

אני חולק את ההומור המורבידי ואת המלנכוליה העליזה של אחַי, אבי והסבים שלי, ואני אוהב להיות בן לה־גל. למרות שלאחדים מאיתנו חיבה מיוחדת לאלכוהול ולטבק, אנחנו נהנים מתוחלת חיים ארוכה, ובדומה למשפחות רבות אנחנו מאמינים באמונה שלמה שאם גם משפחתנו אינה יוצאת דופן, הרי בכל זאת היא יחידה במינה.

את האשליה הזאת אי־אפשר לנמק בשום צורה והיא חסרת כל יסוד, כי מעולם – ככל שידוע לי – לא השיג אף לה־גל אחד הישג כלשהו שהאנושות אמורה לזכור. זה נובע ראשית כול מהיעדרם של כישרונות בולטים, ושנית מהיעדר חריצות, שלישית, מרביתנו מפתחים בתקופת הנעורים בוז מתנשא כלפי פולחני החניכה של ההשכלה הסדירה, ורביעית, כמעט בכל המקרים מוריש האב לבנו תחושה של סלידה עמוקה כלפי הכנסייה, המשטרה וכל סמכות אינטלקטואלית.

משום כך הקריירות האקדמיות שלנו מסתיימות לרוב כבר בתיכון, ולכל המאוחר בסמסטר השלישי או הרביעי באוניברסיטה. רק מדי כמה עשורים עולה בידי בן משפחת לה־גל להשלים את לימודיו ולמצוא את מקומו במסגרת של סמכות חילונית או דתית. אז הוא הופך למשפטן, לרופא או לכומר וזוכה בכבוד מבני המשפחה, אך גם בלא מעט אי־אמון.

לקצת תהילה שלאחר המוות זכה אבי סבו של הדוד רבא שלי, סֶרְג' לה־גל, שסולק מבית הספר התיכון מיד לאחר מלחמת גרמניה-צרפת, בגלל שימוש באופיום, ונעשה סוהר בבית הכלא של קֶאן. הוא נכנס להיסטוריה לאחר שניסה לסיים מרד אסירים בדרכי שלום ובלי הטֶבח המקובל במקרים כאלה. לאות תודה פיצח אחד האסירים את ראשו בגרזן. אב קדמון אחר הצטיין בזאת שעיצב בול בשביל הדואר הווייטנאמי, ואילו אבי השתתף בצעירותו בבניית קו צינורות הנפט במדבר סהרה האלג'ירי. אך חוץ מזה, אנחנו בני לה־גל מרוויחים את לחמנו כמדריכי צלילה, כמלגזנים או כמנהלנים. אנחנו מוכרים דקלים בבּרֶטַן ואופנועים גרמניים למשטרת התנועה של ניגריה, ואחד מהדודנים שלי עובד כבלש בחצי משרה עבור בנק סוֹסיֵיטֵה ג'נרל, בחיפוש אחר בעלי חוב נמלטים.

אם מרביתנו מצליחים על אף כל זאת לחיות את חיינו בצורה מסודרת למדי, הרי אנחנו חבים את תודתנו בראש ובראשונה לנשים הנשואות לנו. כל גיסותי, דודותי והסבות שלי מצד אבי הן נשים חזקות, מוכשרות לחיים ובעלות לב חם, המקיימות סדר מטריארכלי דיסקרטי שאין עליו עוררין. לעתים קרובות הצלחתן מבחינה מקצועית עולה על זו של בני זוגן, והן אף מרוויחות כסף רב יותר. הן מטפלות בענייני המסים ונאבקות עם רשויות החינוך. הגברים מצדם גומלים להן באמון שהם נותנים בהן ובשִפלות רוח.

אנחנו, כך אני מאמין, בני זוג שוחרי שלום. אנחנו איננו משקרים, ומשתדלים מאוד לא לשתות בכמות שתגרום נזק לבריאותנו. אנחנו מתרחקים מנשים אחרות, עוסקים ברצון בשיפוצים בבית, ומובן מאליו שאנחנו אוהבי ילדים במידה העולה על הממוצע. במפגשים המשפחתיים שלנו קיים הנוהג שאחר הצהריים מטפלים הגברים בילדים הקטנים ובתינוקות בגינה, בעוד הנשים נוסעות אל החוף או לקניות. נשותינו יודעות להעריך את העובדה שאין אנו זקוקים למכוניות יקרות כדי להיות מאושרים, שאיננו חייבים לטוס לברבדוס כדי לשחק גולף. הן מתייחסות בסלחנות לכך שבצורה כפייתית אנחנו הולכים לשוּקֵי פשפשים וגוררים הביתה כל מיני חפצים מוזרים – אלבומי תמונות של אנשים זרים, קולפים מכניים לתפוחי עץ, מקרני שקופיות חסרי ערך, שכבר מזמן אין שקופיות בפורמט המתאים עבורם, משקפות מקוריות של חיל הים, שרואים דרכן את הכול הפוך, מסורי ניתוחים, אקדחים חלודים, גרמופונים אכולי תולעים וגיטרות חשמליות שחסר בהן כל סריג שני – בשמחה אנחנו גוררים הביתה חפצים מוזרים, כדי לבלות אחר כך חודשים ארוכים בצחצוחם ובמירוקם. אנחנו מנסים לשפץ ולשקם אותם, לפני שניתן אותם במתנה, ניקח אותם בחזרה אל שוק הפשפשים או נשליך אותם לאשפה. אנחנו עושים זאת כדי לאושש את מערכת העצבים האוטונומית שלנו. כלבים אוכלים עשב, נערות מהחברה הגבוהה מקשיבות לשוֹפֶּן, מורי גימנסיה צופים במשחקי כדורגל, ואנחנו מתעסקים בחפצים ישנים. מפליא כמה רבים מבינינו יורדים למרתף בערב, כאשר הילדים כבר ישנים, ומציירים תמונות שמן. אחד מאיתנו כותב – וזאת אני יודע מכלי ראשון – שירה, בסתר. לא בהצלחה רבה, למרבה הצער.

הספסל הקדמי בנוטרדם רטט מרוב התרגשות מאופקת. האם באמת היתה זו מדמואזל זַ'נְבְייה, זו שהגיעה זה עתה, האם באמת העזה? הנשים נעצו שוב מבט קפוא נכחן וזקפו את גבן, כאילו היתה כל תשומת לבן נתונה אך ורק לארון הקבורה ולאור התמיד הדולק מעל למזבח. אולם אנחנו, הגברים, שהכירונו היטב את נשותינו, ידענו שהן מקשיבות במתח לסְטָקָטוֹ המתקתק של צעדיה הקטנים. הצעדים התקדמו הצדה, אל המעבר האמצעי, ואז פנו בזווית ישרה ומיהרו קדימה, בלי ההיסוס הקל שבקלים, בלי כל האצה או האטה, בקצב קבוע של מטרונום. ואז, מי שפזל אל האמצע יכול היה לראות בזווית העין את הדמות הקטנה, כיצד, ברגליים קלות כשל נערה צעירה, צעדה על השטיח האדום ועלתה בשתי המדרגות אל מרגלות ארון הקבורה. את ידה הימנית הניחה על דופן הארון ובצעדים חרישיים הלכה לאורך הדופן עד למראשותיו של הארון, ושם סוף־סוף עמדה מלכת וניצבה בעמידת דום צבאית כמעט, במשך שניות אחדות. היא הרימה את הטול מעל כובעה, רכנה קדימה, פרשה את הזרועות והניחה אותן על דופנות הארון, נשקה לסבי על המצח והניחה את הלחי שלה על ראשו חסר החיים, כאילו רצתה לנוח לרגע. בעשותה זאת לא הפנתה את פניה אל המזבח, להסתירן מאיתנו, אלא חשפה אותן מולנו. וכך יכולנו לראות שעיניה היו עצומות ופיה הצבוע אדום החל לחייך, חיוך שהלך וגדל, עד ששפתיה נפשקו לצחוק קטן ללא קול.

לבסוף התנתקה מהמת ושבה והזדקפה, הורידה את התיק מאמת ידה, פתחה אותו, ובתנועה מהירה שלפה חפץ עגול, בגודל אגרוף, בעל ברק עמום. כפי שיכולנו להיווכח זמן קצר לאחר מכן, היה זה פעמון אופניים ישן, בעל כיפה בצורת חצי כדור, ששכבת הכרום שלה היתה זרועה שריטות, ובכמה אזורים אף התקלפה. היא סגרה את התיק ותלתה אותו שוב על אמת היד, ואז צלצלה בפעמון פעמיים. ציל־צליל, ציל־צליל. בעוד הצלצולים מהדהדים בחלל הכנסייה, הכניסה היא את הפעמון לארון הקבורה, פנתה לכיוון שלנו והביטה היישר בעינינו, בזה אחר זה. היא התחילה בצד הקיצוני השמאלי, שם ישבו הילדים הקטנים עם אבותיהם, עברה על השורה כולה, והשתהתה מול כל אחד למשך כשנייה, וכאשר הגיעה לצד הקיצוני הימני, העניקה לנו חיוך מנצח והחלה לנוע. בצעדי תקתוק חלפה במהירות על פני המשפחה, דרך המעבר האמצעי, בדרכה אל היציאה.

ספרים נוספים