מוריארטי על עצמה:

גדלתי בסידני עם ארבע אחיות, אח אחד, שני כלבים ו-12 תרנגולות, ורובנו אהבנו לספר סיפורים. (הילדים, זאת אומרת. לא התרנגולות.) אבא שלנו נהג להזמין מאיתנו סיפורים: קיבלתי חמישים דולר אם מילאתי מחברת במילים.

את הרומן הראשון שלי כתבתי כשהייתי בת שבע. זה היה חיקוי של אניד בלייטון על צעצועים מדברים. בסופו של הרומן, הצעצועים נקלעוים לקרב אגרוף והכל הולך לעזאזל. "את יודעת, זה באמת די טוב!" אמרה דודה שלי אליזבת. אבל יכולתי לראות לפי איך שהיא הסתכלה על אמי, מעבר לראשי, שהיא בכלל לא חשבה כך.

למרות הכישלון הזה, המשכתי לכתוב.

רציתי להיות סופרת אבל ידעתי שצריך למצוא עבודה אמיתית. חברתי הטובה קלי ואני קיווינו להיות דיילות אבל דאגנו כל הזמן שלא נגדל להיות גבוהות מספיק. תמיד מדדנו אחת את השניה. זו הייתה הקלה כשהחלטנו ללכת על אסטרונומיה. בתיכון חשבתי שאולי אעבוד בפרסום, אבל אז אחותי קיבלה עבודה בתעשיית הפרסומים אז הקריירה הזאת כבר נתפסה. עברתי לעיתונאות. שאלתי שכנה איזה קורס עיתונות עלי לקחת והיא ענתה מיד: "את חייבת ללמוד אנגלית ומשפטים באוניברסיטת סידני".

כך עשיתי.

התזה שלי באנגלית הייתה על רואלד דאל. פרק אחד של התזה שלי היה ניתוח דקונסטרוקטיבי פוסט-מודרני של צ'רלי בממלכת השוקולד.

ברגע שהתחלתי ללמוד משפטים לא יכולתי להפסיק. עשיתי תואר שני במשפטים בייל. אחר כך עשיתי דוקטורט במשפטים בקיימברידג'.

בזמן שעשיתי את הדוקטורט בקיימברידג', כתבתי ספר נוער בשם לרחם על סיליה. בחרתי בספר לנוער כי אני אוהבת לקרוא ספרי נוער, ואני אוהב את הצעירים עצמם. נראה שהם מאוד נלהבים, מצחיקים וחכמים. אני מניחה שלא כולם, אבל אני כל הזמן פוגש אנשים צעירים כאלה.

כמו כן, הדוקטורט שלי עסק במשפטים הנוגעים לנוער ולתקשורת - במיוחד הזכויות לפרטיות של הנוער - אז הם היו בראש שלי.