49.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!

יון-ג'ה נולד עם תסמונת נדירה המקשה עליו לחוות רגשות או לזהות אותם אצל אחרים. בין מדפי הספרים העמוסים של חנות הספרים המשומשים של אמו, ובעזרת הרבה אהבה ממנה ומסבתו, הוא מתאמן ברגשות – מתי לצחוק, איך לזהות עצב, מתי להביע תודה. אבל ביום הולדתו ה-16 אמו וסבתו נופלות קורבן למעשה אלימות אקראי, ויון-ג'ה נדחף לעבר עצמאות שלא ביקש לעצמו.

יום אחד הוא פוגש בגון – נער בעייתי ומלא כעס שמוציא עליו את תסכוליו. יון-ג'ה, הזר לעולם הרגש, חושב שאם יכיר לעומק את גון מלא הרגש יוכל ללמוד כיצד להרגיש בעצמו, וכך מפתחים השניים חברות יוצאת דופן. כעת, כשיון-ג'ה נפגש עם אנשים כמו ד"ר שים השכן ובת כיתתו דורה, משהו בו מתחיל להשתנות. וכשחייו של גון נתונים בסכנה, יון-ג'ה הוא שעומד להפוך לגיבור בלתי-צפוי.

שקד הוא רומן התבגרות רענן ושונה, מלא הומור ואופטימיות, שיצליח לרגש צעירים ומבוגרים כאחד.
סוֹן ווֹן-פּיוֹנג נולדה בסיאול ב-1979. היא למדה סוציולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת סוגאנג והתמחתה בבימוי באקדמיה הקוריאנית לקולנוע. הספר שקד זכה בפרס צ'אנגבי לספרות נוער והוא הרומן הראשון שלה.

"חזק ומרגש… ספר יוצא דופן". – וול סטריט ג'ורנל

"ספר מקורי ואמיץ הצולל לנבכי המצב האנושי בליווי לא מעט הומור". – אנטרטיינמנט ויקלי

"הקסם של הדמויות והיופי האופף את הקשר העמוק בין שני הגיבורים הוא תמצית ההישג הספרותי שהיצירה הזו מגיעה אליו". – מנימוקי ועדת השיפוט לפרס צ'אנגבי

ALMOND

Sohn Won-Pyung

לקריאת פרק ראשון
תרגום: ענת חיינה
תאריך הוצאה: יולי 2021
קטגוריה: חדשים, ילדים ונוער, פרוזה
מספר עמודים: 240
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק
איור עטיפה: אוריין שביט

ALMOND

Sohn Won-Pyung

 49.00

יון-ג'ה נולד עם תסמונת נדירה המקשה עליו לחוות רגשות או לזהות אותם אצל אחרים. בין מדפי הספרים העמוסים של חנות הספרים המשומשים של אמו, ובעזרת הרבה אהבה ממנה ומסבתו, הוא מתאמן ברגשות – מתי לצחוק, איך לזהות עצב, מתי להביע תודה. אבל ביום הולדתו ה-16 אמו וסבתו נופלות קורבן למעשה אלימות אקראי, ויון-ג'ה נדחף לעבר עצמאות שלא ביקש לעצמו.

יום אחד הוא פוגש בגון – נער בעייתי ומלא כעס שמוציא עליו את תסכוליו. יון-ג'ה, הזר לעולם הרגש, חושב שאם יכיר לעומק את גון מלא הרגש יוכל ללמוד כיצד להרגיש בעצמו, וכך מפתחים השניים חברות יוצאת דופן. כעת, כשיון-ג'ה נפגש עם אנשים כמו ד"ר שים השכן ובת כיתתו דורה, משהו בו מתחיל להשתנות. וכשחייו של גון נתונים בסכנה, יון-ג'ה הוא שעומד להפוך לגיבור בלתי-צפוי.

שקד הוא רומן התבגרות רענן ושונה, מלא הומור ואופטימיות, שיצליח לרגש צעירים ומבוגרים כאחד.
סוֹן ווֹן-פּיוֹנג נולדה בסיאול ב-1979. היא למדה סוציולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת סוגאנג והתמחתה בבימוי באקדמיה הקוריאנית לקולנוע. הספר שקד זכה בפרס צ'אנגבי לספרות נוער והוא הרומן הראשון שלה.

"חזק ומרגש… ספר יוצא דופן". – וול סטריט ג'ורנל

"ספר מקורי ואמיץ הצולל לנבכי המצב האנושי בליווי לא מעט הומור". – אנטרטיינמנט ויקלי

"הקסם של הדמויות והיופי האופף את הקשר העמוק בין שני הגיבורים הוא תמצית ההישג הספרותי שהיצירה הזו מגיעה אליו". – מנימוקי ועדת השיפוט לפרס צ'אנגבי

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: ענת חיינה
תאריך הוצאה: יולי 2021
קטגוריה: חדשים, ילדים ונוער, פרוזה
מספר עמודים: 240
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק
איור עטיפה: אוריין שביט
/ פרולוג /

יש לי שקדים בתוכי.

גם לך יש.

וגם למי שהכי יקר לך או למי שאתה מאחל לו רק רע.

אף אחד לא יכול להרגיש אותם.

אפשר רק לדעת שהם שם.

 

בקצרה, זהו סיפור על מפלצת כמוני שפגשה מפלצת אחרת. אבל אין זה המקום לומר אם סוף הסיפור יהיה קומדיה או טרגדיה. קודם כול, כל סיפור נעשה משעמם ברגע שמספרים את הסוף. ומאותה סיבה, אם לא אספר מה הסוף יגדלו הסיכויים שתמשיכו לקרוא את הסיפור הזה. וההסבר האחרון הוא שבעצם לא אתם, לא אני ולא אף אחד אחר נוכל אי-פעם לדעת איזה סיפור הוא קומדיה ואיזה הוא טרגדיה.

 

 

חלק ראשון

 

1.

היו שישה הרוגים ופצועה אחת באותו יום. ראשונות היו אמא וסבתא. אחר כך סטודנט שניסה לעצור את האיש. אחריו היו שני גברים בשנות החמישים לחייהם שעמדו בראש התהלוכה של צבא הישע ושוטר אחד. ובסוף היה האדם עצמו. הוא בחר בעצמו כקורבן האחרון של מסע הדקירות המטורף שלו. כמו שאר קורבנותיו, האיש שנעץ את הסכין עמוק לתוך החזה של עצמו נשם את נשימתו האחרונה לפני שהאמבולנס הספיק להגיע. כל זה קרה מול עיני, ואני רק הסתכלתי.

ללא הבעה, כמו תמיד.

 

2.

הפעם הראשונה היתה כשהייתי בן חמש. הסימנים היו שם הרבה קודם, אבל רק בגיל חמש התגלה עומק הבעיה. מאוחר מכפי שאמא ציפתה. אולי כי היא היתה שאננה מדי. באותו יום אמא לא באה לאסוף אותי מהגן. מאוחר יותר גיליתי מה באמת קרה. אמא אמרה שבאותו יום היא הלכה לבקר את אבא בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, כמה שנים אפילו. "אני מנסָה עכשיו לשכוח אותךָ. זה לא אומר שאכיר מישהו אחר, אבל אני בכל זאת מנסה לשכוח אותך," היא אמרה וניגבה את הקיר הדהוי שעליו היה שמו. וברגע שאהבתה של אמא תמה סופית, כך גם אני, אורח לא קרוא, תוצאתה של אהבה ילדותית, נשכחתי לחלוטין.

אחרי שכל הילדים הסתלקו יצאתי גם אני בשלווה מהגן. הדבר היחיד שידעתי על הדרך הביתה בגיל חמש היה שצריך לחצות את הגשר. עליתי על הגשר והרכנתי את ראשי מעבר למעקה. המכוניות נסעו במהירות למטה, כאילו הן גולשות על הכביש. נזכרתי פתאום במשהו שראיתי פעם ואספתי את כל הרוק שבפי. ניסיתי לפגוע במכונית חולפת, אבל הרוק שלי נעלם באוויר לפני שהגיע לקרקע. הסתכלתי והמשכתי לנסות לפגוע בעוד כמה מכוניות עד שהיתה לי סחרחורת.

"מה אתה עושה?! איכס, מגעיל."

הרמתי את הראש וראיתי עוברת אורח נועצת בי מבט. האישה חלפה על פני, כמו המכוניות הגולשות על הכביש, והשאירה מאחוריה רק את המילים. שוב הייתי לבד. המדרגות היורדות מהגשר הובילו לארבעה כיוונים ולא ידעתי באיזה מהם ללכת. בכל מקרה, הנוף מימין והנוף משמאל היו קרים ואפורים באותה המידה. כמה יונים עברו במשק כנפיים מעל ראשי, והחלטתי לפנות לכיוון שאליו עפו.

כשהבנתי שפניתי לכיוון הלא נכון כבר הייתי רחוק מאוד. באותה תקופה למדנו בגן את השיר "נצעד קדימה". וחשבתי שכמו בשיר, העולם הוא עגול, אז אם אצעד קדימה אגיע מתישהו הביתה. לכן המשכתי להתקדם בנחישות בצעדים קצרים וגסים.

הרחוב הראשי הוביל לסמטה שמשני צדדיה עמדו בתים ישנים. הרחוב היה ריק מאדם. על קירות הבטון המתפוררים הופיעו פה ושם באדום ספרות שלא הבנתי ומילים כמו "הכניסה אסורה".

מישהו קרא פתאום בקול חלוש. זה היה "אָה" או "אוֹ". אולי אפילו "אההה". בכל אופן זו היתה צעקה חלשה וקצרה. הלכתי לכיוון שממנו הגיע הקול. לאט-לאט הקול התגבר והצעקה הפכה ל"אֶה" ואז ל"אִייי". הקול הגיע מעבר לפינה. בלי להסס, פניתי.

ילד שכב על הקרקע. זה היה ילד קטן, ולא הצלחתי להעריך את גילו. צללים שחורים כיסו את הילד והתרחקו ממנו שוב ושוב בתנועה תזזיתית. הם הכו אותו. הצעקות הקצרות לא בקעו מהילד, אלא היו קריאות קצרות ומרוכזות שהגיעו מהצללים. הם בעטו בילד וירקו עליו. אחר כך נודע לי שהם היו רק תלמידי חטיבה, אבל באותו זמן הצללים נראו לי ארוכים וענקיים כמו מבוגרים.

הילד כנראה הוכה כבר הרבה זמן, כי הוא לא התנגד ולא השמיע קול. הוא רק נזרק מצד לצד כמו בובת סמרטוטים. אחד הצללים, כאילו לסיכום, הנחית מכה חדה בצד כף היד על הצלעות של הילד. מיד אחר כך הם נעלמו. כל גופו של הילד היה מכוסה דם, כאילו נצבע בצבע אדום. התקרבתי אליו. הוא נראָה גדול ממני. בן עשר או אחת-עשרה, כלומר כפול ממני בגילו. למרות זאת בעיני הוא נראה רק ילד. החזה שלו נע במהירות בנשימות קצרות ושטוחות, כמו גור כלבים שרק נולד. הבנתי שהוא נפגע קשה.

פניתי בחזרה לרחוב. כמו קודם, הוא היה ריק מאדם. הכתובות האדומות על הקירות האפורים הבהירים רק גרמו לי סחרחורת. הסתובבתי ברחוב זמן רב עד שנתקלתי במכולת קטנה. פתחתי את דלת ההזזה, נכנסתי ופניתי אל המוכר.

"סליחה."

בטלוויזיה שודר שעשועון. המוכר צפה בו וצחקק ונראה שלא שמע אותי. המשתתפים בתוכנית הרכיבו אטמי אוזניים והיו צריכים לנחש את המילה שאומר המשתתף שמולם לפי תנועת השפתיים שלו בלבד. המילה היתה "קטטוני". אני לא יודע למה אני זוכר את המילה הזאת. באותו זמן לא ידעתי מה הפירוש שלה. משתתפת צעירה אמרה כל הזמן מילים לא קשורות והצחיקה את הקהל ואת המוכר בחנות. בסופו של דבר הזמן נגמר והקבוצה שלה נכשלה בסיבוב. המוכר צקצק בשפתיו באכזבה.

"סליחה," קראתי שוב.

"הממ?" המוכר סובב את הראש.

"ילד אחד התעלף ברחוב," אמרתי.

"כן?" הוא ענה בשוויון נפש והזדקף. בטלוויזיה עמדו שתי הקבוצות להתחרות בשאלה עם ניקוד גבוה שיכול לחולל מהפך.

"אולי הוא ימות." נגעתי בסוכריות הקרמל שהיו מסודרות במעמד על הדלפק.

"באמת?"

"כן, באמת."

רק אז המוכר הפנה אלי את מבטו.

"אתה אומר דברים מפחידים אבל אתה מאוד רגוע. אתה יודע שאסור לשקר."

שתקתי וחיפשתי מילים שיצליחו לשכנע את המוכר. אבל בגילי הצעיר לא הכרתי הרבה מילים כאלה, ועד כמה שניסיתי לא הצלחתי לחשוב על מילים אמיתיות יותר מאלה שכבר אמרתי.

"אולי הוא ימות," יכולתי רק לחזור על המילים האלה.

 

3.

בזמן שהמוכר חיכה שהתוכנית תיגמר לפני שהתקשר למשטרה, בזמן שהמוכר אמר, "אם אתה לא קונה כלום צא," כשנמאס לו לראות אותי נוגע בסוכריות הקרמל, ובזמן שהשוטר התמהמה עד שהגיע למקום האירוע, כל הזמן הזה חשבתי על הילד ששוכב על האדמה הקרה. עד אז הילד כבר מת.

הצרה היתה שהילד היה הבן של המוכר.

 

ישבתי על הספסל בתחנת המשטרה ונדנדתי את הרגליים שלי שעוד לא הגיעו לרצפה. התנועה קדימה ואחורה יצרה רוח קרירה. כבר החשיך בחוץ ונעשיתי ישנוני. ברגע שהתחלתי להירדם, אמא פתחה בדחיפה את דלת תחנת המשטרה ונכנסה. כשראתה אותי היא פרצה בבכי וליטפה את ראשי עד שהוא כאב. לפני ששמחת האיחוד הספיקה לדעוך, דלת תחנת המשטרה נפתחה פתאום שוב. המוכר נכנס, ממרר בבכי. כל פניו היו רטובות מדמעות וגופו נתמך על ידי שוטרים. ההבעה שלו היתה שונה מאוד ממה שהיתה כשצפה בטלוויזיה. המוכר קרס על ברכיו, ובגוף רועד הכה באגרופים ברצפה. לפתע הוא הרים את גופו, הצביע עלי וצעק. לא הצלחתי להבין מה בדיוק הוא אמר, אבל המסר היה "אם היית מדבר קצת יותר ברצינות, לא היינו מגיעים מאוחר מדי".

השוטר שלצדו שאל, "מה כבר ילד בגן יודע?" והקים בקושי את המוכר שהשתטח על פניו. לא הסכמתי עם דבריו של המוכר. הייתי רציני כל הזמן. לא צחקתי או התרגשתי אפילו פעם אחת, לכן לא הבנתי למה הוא נוזף בי ככה. אבל אוצר המילים שלי בגיל חמש היה מוגבל מכדי להביע את השאלה, אז לא אמרתי כלום. במקומי, אמא הרימה את הקול. בבת אחת נוצרה בתחנת המשטרה מהומה בין האיש שאיבד את בנו לאישה שמצאה את בנה.

באותו ערב שיחקתי בקוביות כרגיל. היתה קובייה בצורת ג'ירפה שאם סובבתי את הצוואר שלה למטה, היתה הופכת לפיל. הרגשתי את המבט של אמא בוחן כל נקודה בגוף שלי.

"לא פחדת?" היא שאלה.

"לא," עניתי.

 

איכשהו השמועה שמישהו מת מולי ואני לא הנדתי עפעף התפשטה בבת אחת. מאותו רגע התחילו לקרות שוב ושוב הדברים שאמא חששה מהם.

הבעיה החמירה כשהתחלתי ללכת לבית הספר. יום אחד בדרך חזרה הביתה, ילדה שהלכה לפני נתקלה בסלע ונפלה. מכיוון שהיא השתטחה על הקרקע וחסמה את המעבר, חיכיתי שתקום והסתכלתי על קוקיית המיקי מאוס שהיתה תלויה מאחורי הראש שלה. אבל הילדה שנפלה רק בכתה. אמא שלה הופיעה פתאום ועזרה לה לקום. אחר כך היא הביטה בי בעיניים מצומצמות וצקצקה בלשונה.

"לא למדת שאפשר לשאול, 'את בסדר?' כשחברה נפצעת? שמעתי את השמועות, אבל הילד הזה באמת לא נורמלי…"

לא ידעתי מה לענות אז לא אמרתי כלום. הילדים בסביבה שמו לב שקורה משהו והתקהלו סביבי, וקול ההתלחשות שלהם דגדג את אוזני. אני לא בטוח, אבל אולי הם חזרו על דבריה של האישה. מי שהצילה אותי אז היתה סבתא. סבתא הופיעה פתאום כמו וונדר וומן והרימה אותי בקלות בזרועותיה.

"אל תגידי דברים סתם. לילדה שלך לא היה מזל והיא נפלה, איך מישהו אחר אשם בזה?" נהמה סבתא.

היא לא שכחה לנזוף גם בילדים.

"מה כל כך מעניין אתכם? ילדים טיפשים."

אחרי שהתרחקנו מספיק מהקבוצה, הרמתי את המבט אל הפנים של סבתא. פיה היה קפוץ ושפתיה השתרבבו.

"סבתא, למה אנשים אומרים שאני מוזר?"

השפתיים הקפוצות של סבתא נפשקו.

"כנראה כי אתה מיוחד. אנשים לא מסוגלים להתמודד עם מה ששונה מהם. אַייגוּ, מפלצת יפה שלי."

סבתא חיבקה אותי חיבוק מוחץ שהכאיב לי בצלעות. סבתא היתה קוראת לי מדי פעם מפלצת. אבל לפחות עבור סבתא למילה הזאת לא היתה משמעות שלילית.

 

 

 

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן