עדיין לא נפגשנו // סופי קאזנס

"נתחיל?" אני שואלת את הזוג שעל הספה. "פשוט ספרו לי את הסיפור שלכם, כמה שיותר בטבעיות, ואל תשכחו להסתכל עלי ולא על המצלמה."

שאן ופול מחייכים ומהנהנים. היא – ג'ינג'ית מאופרת בקפידה. הוא – סוג של בודי בילדר עם לסת מרובעת כמו בקומיקס של מארוול. דילן הצלם עושה כמה התאמות אחרונות לתאורה ופול לוחש משהו באוזנה של שאן ומלטף קלות את הברך שלה בגב כף ידו. הסטודיו קטן ואני קרובה מספיק לראות את הצמרמורת בעור רגלה. מתי בפעם האחרונה מישהו נגע בי ועשה לי צמרמורת? לא, ברצינות. מתי? אני באמת לא מצליחה להיזכר, אלא אם כן סופרים את מה שקרה לפני שבועיים, כשמישהו התנגש בי עם עוף שלם במעבר הקפואים בסופר.

"הכול מוכן," דילן אומר, והנורה האדומה במצלמה שלו מפסיקה להבהב ודולקת באור יציב.

"טוב, אז פול, שאן, ספרו לי – איך נפגשתם?" אני שואלת. ככה אני מתחילה את כל הראיונות שלי.

"זה קצת מביך," שאן אומרת ומצמידה את קצות האצבעות לשפתיה כמו דוגמנית בפרסומת משנות החמישים. "הייתי במסיבת רווקות של חברה. וכשחזרתי לדירה שלי לפנות בוקר, שיכורה רצח, נכנס לי לראש רעיון טיפשי להכין פופקורן בסיר. אבל אז כמובן שכחתי מזה ונשפכתי במיטה."

"מישהו התקשר אלינו ואמר שהוא רואה שריפה במטבח בדירה בבניין ממול," פול אומר. "אני כבאי, כן?"

"נראה לי שזה ברור, מותק," שאן מחייכת, מסמנת בשתי ידיה על פלג גופו העליון ועל מדי הכבאי שביקשתי ממנו ללבוש בריאיון. אין לי מושג איך הוא לא מתבשל מחום מתחת לכל השכבות האלה. הסטודיו פצפון ואין בו חלונות. יש כאן רק מצלמה אחת וכמה עמודי תאורה, ספה אדומה ולוגו של "לאב לייף" על הקיר מאחור. התאורה מחממת את החדר בשנייה, אבל פול ושאן עדיין נראים כמו ברבי ואקשן-מן שיצאו הרגע מהקופסה. אולי רק אני מזיעה ומתה מחום.

"לי לא היה שום מושג שכל זה קורה," שאן צוחקת.

"הייתי צריך לפרוץ את הדלת בבעיטה, לכבות את האש ולהציל את העלמה במצוקה," פול אומר. הוא מסתובב ועושה פרצוף מסכן למצלמה.

"רק שאני לא ידעתי בכלל שאני זקוקה להצלה. עוד הייתי קצת מטושטשת מכל הג'ין סלינגס." היא קורצת לי.

"הייתי צריך לסחוב אותה על הכתף –"

"סחיבת פצוע קלאסית – ואני לא הפסקתי לבעוט ולצרוח כל הדרך למטה במדרגות החירום."

"היא השאירה עלי סימנים," הוא אומר ומכווץ את הגבות בכאב מדומה.

"סליחה, מותק." היא מנשקת אותו על הלחי, הוא מועך לה את הברך והם מביטים זה בזה באהבה. אפשר ממש לשמוע את החשמל ביניהם.

נראה לי שאם מחפשים בגוגל "כבאי חתיך שיציל אותי" מקבלים תמונה של פול. אם אני הייתי שורפת את המטבח שלי, אני די בטוחה שהייתי ניצלת על ידי כבאית מפחידה שנראית כמו מורה ושהיתה שוטפת אותי כי לא תחזקתי כמו שצריך את גלאי העשן בדירה. כשאני מסתכלת על שאן ופול מביטים זה לזה עמוק בעיניים, אני נקרעת בין שתי תחושות. מצד אחד אני ממש שמחה בשבילם שהם מצאו זה את זה, ומצד אחר אני קצת מקנאה, כי דברים כאלה אף פעם לא קורים לי.

"ואז שלחנו את שאן לבית החולים כדי לבדוק אם היא נפגעה משאיפת עשן. זה ההליך המקובל," פול ממשיך, "וכשהמשמרת שלי הסתיימה, קפצתי לבדוק מה שלומה."

"אתה עושה את זה עם כל האנשים שאתה מציל?" אני מפנה את המבט הכי ידעני שלי למצלמה.

"יכול להיות שהיא עשתה עלי רושם יותר חזק מהרגיל." הוא שולח יד ומלטף קווצה משערה הג'ינג'י הגלי. "את האש הזאת אני לא רוצה לכבות."

"אוֹווו…" אני אומרת ומרגישה צביטת רגש של ממש למראה החיבור הניכר ביניהם. הצופים שלנו ימותו על הבחור הזה – גוף מברזל ולב ממרשמלו.

"הוא בא לבקר אותי בבית החולים," היא אומרת ומעפעפת, "אבל אני כבר התפכחתי ודאגתי לחתולה שלי שנעלמה בשריפה, אז התגנבתי החוצה לפני ששחררו אותי באופן רשמי."

"היינו יחד במעלית, ורק אז קלטתי שזאת היא." הוא שוב מלטף לה את הרגל.

"ואז המעלית נתקעה – היית מאמינה?" שאן נאנחת ומתרפקת על כתפו. "אחרי שלושת רבעי שעה כבר הייתי מאוהבת."

"בתוך עשר דקות כבר ידעתי שזאת הבחורה שאני רוצה להמשיך לדבר איתה כל החיים."

כמה פעמים בחיים שלי הייתי במעלית? לפחות ארבע מאות פעם. טוב, זה סתם ניחוש פרוע, אין לי מושג כמה פעמים הייתי במעלית. אבל הייתי הרבה פעמים במעלית, ואפילו פעם אחת לא נתקעתי, בטח שלא עם בחור שהיה לי איזשהו סיכוי איתו. אולי החלק ביקום שאחראי על פגישות רומנטיות מקריות אחראי גם על תקלות במעליות.

"מתוק שלי," שאן לוחשת ומטה אליו את פניה.

הם מתנשקים למצלמה, וזאת ממש לא נשיקה צנועה כזאת של "יש עוד אנשים בחדר", אלא יותר בכיוון של "בוא נרוץ עכשיו הביתה ונקרע אחד מהשני את הבגדים". היא בטח אומרת לו ללבוש את המדים במיטה. אני מנערת את הראש בניסיון לעצור את המחשבות האלה, שהולכות לכיוונים בלתי הולמים בעליל. אבל אז אני מסתכלת עליהם שוב ורואה אותה נושכת קלות את תנוך האוזן שלו.

אולי היה לי קל יותר לעשות את הראיונות האלה כשלא הייתי רווקה. הסקס עם האקס שלי דיוויד לא בדיוק עשה לי פרפרים בבטן, אבל הוא כנראה הספיק כדי למנוע התקפי קנאה כשישבתי מול זוגות מאוהבים בטירוף.

ואם אף פעם לא אמצא חיבור כמו שיש להם? המחשבה נתקעת לי כמו גוש בגרון. כולם מניחים שרווקות שמתקרבות לגיל שלושים נלחצות מהאפשרות שלעולם לא יתחתנו או שלא יהיה להן ילד. אבל מה שמפחיד אותי הוא שאף פעם לא אדע איך מרגישים כשיש חיבור משנה חיים עם מישהו אחר ושלעולם לא יהיה לי סקס כמו בסרטים. אני יודעת, אני יודעת, הסקס בסרטים הוא לא אמיתי – זה הכול כוריאוגרפיה וכולם גומרים יחד באופן מתוזמר היטב, אבל בטוח שלמישהו יש סקס מדהים כמו בסרט "היומן". הזוג הזה, לזוג הזה יש סקס כזה.

"אל תנסו את זה בבית, חברים," אני אומרת למצלמה בקול הכי עליז ולא-חושב-על-סקס שאני מצליחה לגייס. "זאת לא המלצה לשרוף את הבית כדי למצוא את האחד או האחת, חחח! אם גם לכם יש סיפור היכרות שווה ואתם רוצים להופיע ב'איך נפגשתם?' כתבו לנו דרך האתר. אנחנו אוהבים לשמוע סיפורי אהבה מדהימים מהחיים האמיתיים! אני לורה לה קזני, ואנחנו 'לאב לייף – לאהוב את מה שקונים, לקנות את מה שאוהבים'."

אני מסתכלת על דילן, מסמנת לו "קאט" ומזנקת לפתוח את הדלת ולהכניס קצת אוויר קריר. אנחנו שוכרים את הסטודיו הזה ואת כל הציוד לפי שעה, אז אני צריכה לשמור על מינימום טייקים.

"חברים, זה היה מושלם – הייתם נהדרים, ממש מתוקים," אני אומרת ועוצמת עיניים בתסכול. "אוי רגע, שכחתי לשאול על החתולה. החתולה בסדר?"

לרגע אחד הם שותקים, ואז שאן עוזבת את ידו של פול.

"לא…" היא מחבקת את עצמה. "מתברר שהכבאית של פול דרסה את פלישיה. היו צריכים להרדים אותה."

פול לוחץ על כתפה של שאן ונד בראשו.

"אוי – אני ממש מצטערת," אני אומרת, והתנוחה שלי משקפת את שפת הגוף העצובה שלהם. "טוב, אולי עדיף לא להכניס את זה – זה יכול קצת לדכא את הצופים שלנו."

שאן מתכווצת במחווה קלה שבקלות. נראה לי שהרגתי את מצב הרוח הסקסי עם השאלה על החתולה המתה, ועכשיו הם קצת פחות ממהרים הביתה לקרוע זה מזה את הבגדים. יש! אף אחד לא יעשה סקס!

מה הבעיה שלי? אני בן אדם נורא ואיום.

יש לי עוד שלושה ראיונות הבוקר: בני זוג מליברפול שנפגשו כשתפסו מחסה בסופת ברקים (הם קראו לבת הבכורה שלהם לייט-נינג ג'ונס – נשבעת), בני זוג מצפון לונדון שנולדו באותו בית חולים באותו יום ושלושים שנה אחר כך נפגשו והתאהבו (מה הסיכוי?), ובני זוג מנוטינגהם שנפגשו כשהיו מטופלים באותה מחלקה אונקולוגית. הרופאה שלהם היתה השושבינה הראשית בחתונה.

עד סוף הבוקר אני מותשת רגשית. כשהאישה עם הסרטן אומרת, "נכון שאיבדתי את כל השיער שלי בבית החולים, אבל שם גם מצאתי את הלב שלי," נפלטת לי מהפה יבבה קולנית כל כך, שאני צריכה לבקש ממנה לחזור על זה עוד פעמיים עד שאנחנו מצליחים לצלם טייק נקי.

אל תבינו אותי לא נכון, אני מתה על הסיפורים האלה. "איך נפגשתם?" היא השאלה האהובה עלי, הדבר הראשון שאני שואלת כל מי שנמצא בזוגיות. אני אוהבת לשמוע איך דרכיהם של אנשים הצטלבו באופן אקראי לכאורה, ואיך המפגש המקרי הזה השפיע עמוקות על מסלול החיים שלהם. אני רומנטיקנית חסרת תקנה. אבל לאחרונה, אולי מאז שאמא שלי מתה, קשה לי יותר ויותר לראות אנשים אחרים חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אולי היה לי קל יותר קל לשמוח בשמחתם של אחרים כשחשבתי שהנפש התאומה שלי מחכה לי מעבר לפינה, אבל אני עוברת בעוד פינה ובעוד פינה, ואף אחד לא מחכה לי שם אף פעם.

אחרי שמסתיימים הצילומים אני עוברת בסוהו בדרך חזרה למשרד וחולפת על פני הסמטה המתפצלת מרחוב קַרנבי שבה מסתתרת חנות הווינטג' של ורה, מאורה עמוסה בבגדים ותכשיטים מיד שנייה. לא נכנסתי לחנות כזאת מאז שאמא מתה, אבל היום אני מוצאת את עצמי עומדת מול חלון הראווה ומציצה פנימה אל המערה של אלאדין.

כשהייתי קטנה, אמא ואני היינו נוסעות כל סוף שבוע ברחבי המדינה במוריס מיינור החבוטה שלה ומבקרות בשוקי פשפשים ובירידי וינטג'. כמו עורב שמחפש אוצרות, היא היתה אלופה בזיהוי מציאות בשווקים האלה. אמא היתה אומרת לי שלחפצים יש זיכרון ושככל שלחפץ היו יותר בעלים, כך יש לו יותר משמעות. אם זה נכון, המגירות והארונות שלה היו עמוסים במשמעות יותר מכל מקום אחר ביקום המוכר לאדם.

היא אספה תכשיטים ישנים, השתמשה בהם כחומר גלם והעניקה להם חיים חדשים. בהתחלה זה היה רק תחביב, אבל אז היא גילתה שאנשים רוצים לקנות את מה שהיא יוצרת. אוסף התכשיטים העצום שלה היה הדבר היחיד שלא ידעתי מה לעשות איתו כשארזתי את הבית שלה. אני עדיין משלמת ארבעים פאונד בחודש כדי לאחסן את הארגזים במחסן בוופינג. קנס על דחיינות. אני מצמידה את כף ידי אל חלון הראווה. ההתבוננות באוצרות האלה נועצת שיפוד של כאב בלב הגעגוע היומיומי אליה.

בחזית חלון הראווה, ליד כף ידי, יש סיכה עם אבן אודם – אבן יפהפייה במסגרת כסף שראתה ימים יפים יותר עם כיתוב שחוק כמעט לגמרי. פרפור של התרגשות עובר בי. יש משהו רומנטי יותר מהקדשה עתיקה? אני מדמיינת שהאותיות החרוטות האלה הן רמז המחכה לי שאחשוף את הסיפור שמאחוריו, כמו המטבע שאני עונדת סביב צווארי מגיל חמש-עשרה. היד שלי נשלחת אל התליון, אל המקום שהיא תמיד הולכת אליו כשאני חושבת על אמא. בזמן שאני טווה סיפור רקע רומנטי לסיכת האודם שבחלון, גבר במעיל קאמל ארוך יוצא מהחנות. הוא מפיל משהו, חתיכת נייר. אני מרימה אותה וקוראת לו.

"סליחה, זה נפל לך."

הוא מסתובב ומיישיר אלי מבט. הוא בשנות השלושים לחייו, שיער שחור עם נגיעות לבן, עיניים שקועות ואף מלכותי. הוא גבר מושך, מעין קיסר רומי. ומשום מה, אולי בגלל הבוקר הרגשני שהיה לי או בגלל שאני עומדת כאן וחושבת על אמא, יש לי הרגשה שזאת יכולה להיות ההתחלה של הסיפור שלי של "איך נפגשתם?" הקיסר הסקסי מפיל קבלה, אני מרימה אותה, אנחנו מתחילים לדבר על תכשיטי וינטג', בוהים זה בעיניו של זה, ואז קאבום, אנחנו פשוט יודעים: זהו זה, סוף-סוף מצאנו זה את זה.

"מה?" הוא אומר.

"זה נפל לך." אני מושיטה יד ונותנת לו את הנייר, מסיטה קווצה של שיער בלונדיני אל מאחורי האוזן ושולחת אליו את החיוך הכי חם שלי.

"אני לא צריך את זה." הוא מנופף בידו בביטול ופונה ללכת.

"היי, רגע!" אני קוראת אחריו. "אתה לא יכול סתם לזרוק נייר ברחוב."

הוא עוצר, מסתובב ותוקע בי מבט זועם כאילו אני כלב קטן שהרגע השתין על המוקסינים האפורים שלו העשויים זמש.

"מי את, משטרת הרחוב?" הוא שואל, נד בראשו ומסתובב.

"אם כולם היו זורקים את הקבלות שלהם על המדרכה, איפה היינו חיים? היינו טובעים בים של קבלות ישנות!" אני צועקת אחריו, ומסיבה לא ברורה ממשיכה לנופף בחתיכת הנייר כאילו מצאתי את כרטיס הזהב של וילי וונקה.

"לכי תזדייני, מכשפה קטנה," הוא צועק מעבר לכתף ואני נושפת בעלבון. טוב, זה כנראה לא הסיפור שלי של "איך נפגשתם?". עדיף ככה. הוא חתיך, אבל לא הייתי רוצה שאהבת חיי יהיה טיפוס שזורק זבל ברחוב.

ספרים נוספים