נערת שנות העשרים // סופי קינסלה

לא רצוי לשקר להורים, אבל העניין הוא שלפעמים חייבים לשקר כדי להגן עליהם. זה לטובתם. כלומר, קחו לדוגמה את ההורים שלי. אם הם היו יודעים את האמת המרה על מצבי הכלכלי/ חיי האהבה שלי/ מצב האינסטלציה בדירה/ חובות הארנונה שלי, הם היו חוטפים מיד התקף לב והרופא היה שואל, "האם מישהו גרם להם להלם נוראי?" והכול היה באשמתי. ובדיוק בגלל זה הם נמצאים בדירה שלי בערך עשר דקות וכבר סיפרתי להם את השקרים הבאים:

1. סוכנות אל־אנד־אן גיוס מנהלים תתחיל להכניס רווחים בקרוב, אני בטוחה בזה.
2. נטלי היא שותפה עסקית נהדרת והרעיון להתפטר מהעבודה ולהקים איתה סוכנות לציד כישרונות היה פשוט נפלא.
3. ברור שאני לא חיה רק על וודקה, פיצה ויוגורט דובדבנים שחורים.
4. כן, בטח שידעתי שאם לא משלמים דוחות חניה מצטברת ריבית.
5. כן, ודאי שצפיתי בדי־וי־די של צ'רלס דיקנס שהם נתנו לי לחג המולד, הוא היה נהדר, במיוחד הגברת ההיא עם המגבעת. כן, כן, פגוטי. אליה התכוונתי.
6. האמת היא שבדיוק התכוונתי לקנות גלאי עשן בסוף השבוע, איזה צירוף מקרים שהם מזכירים את זה.
7. כן, יהיה נחמד לראות שוב את כל המשפחה.

שבעה שקרים. לא כולל את כל אלה לגבי מה שאמא לובשת. וזה עוד בלי שהזכרנו אפילו במילה אחת את הנושא.

אני יוצאת מחדר השינה בשמלה שחורה, מורחת בזריזות מסקרה ורואה את אמא מסתכלת על חשבון הטלפון שמועד התשלום שלו חלף עבר לו, המונח על מדף האח.

"אל תדאגי," אני ממהרת לומר. "אני אטפל בזה."

"אם לא תטפלי בזה," אמא אומרת, "ינתקו לך את הקו, ויעברו שנים עד שתצליחי להתקין אותו בחזרה, והקליטה הסלולרית כאן כל כך גרועה. מה אם יהיה לך מקרה חירום? מה תעשי?" המצח שלה מקומט בדאגה. היא נראית כאילו כל זה עומד להתרחש ממש עכשיו; כאילו בחדר השינה יש כרגע אישה בצירי לידה שצורחת, והמפלס של מי השיטפון עולה עוד ועוד מחוץ לחלון, ואיך ניצור קשר עם המסוק? איך?

"אה… לא חשבתי על זה. אמא, אני אשלם את החשבון. בחיי."

אמא תמיד היתה דאגנית. היא מחייכת מין חיוך מתוח כזה ומעיניה נשקף מבט מרוחק ומפוחד, ופשוט ברור שהיא מריצה איזה תרחיש אפוקליפטי בראש. היא נראתה ככה לאורך כל היום האחרון של הלימודים בבית הספר, ואחר כך התוודתה שהיא הבחינה פתאום בנברשת שהיתה תלויה מהתקרה על שרשרת רופפת והתחילה לחשוב באובססיביות מה יקרה אם היא תיפול על הראשים של הבנות ותתנפץ לאלפי רסיסים.

עכשיו היא מיישרת את החליפה השחורה שהיא לובשת, שיש לה כריות בכתפיים וכפתורי מתכת מוזרים והיא גדולה עליה בכמה מידות. אני זוכרת אותה במעורפל מלפני כעשר שנים, כשאמא עברה שלב של הליכה לראיונות עבודה והייתי צריכה ללמד אותה את כל הדברים הכי בסיסיים שקשורים למחשבים, כמו איך להשתמש בעכבר. בסופו של דבר היא מצאה עבודה בארגון צדקה לילדים שאין בו קוד לבוש רשמי, תודה לאל.

אף אחד במשפחה שלי לא נראה טוב בשחור. אבא לובש חליפה מבד שחור קודר שמעמעם את כל תווי הפנים שלו. הוא דווקא די חתיך באופן מאופק כזה, צנום ועדין. השיער שלו חום ודק, לעומת השיער של אמא, שהוא בהיר ודק כמו שלי. שניהם נראים ממש נהדר כשהם רגועים ובשטח הטבעי שלהם – כמו למשל כשכולנו בקורנוול על הסירה הישנה והרעועה של אבא, לבושים בבגדי צמר ואוכלים פשטידות. או כששניהם מנגנים בתזמורת החובבים המקומית שלהם, שם גם הכירו. אבל היום אף אחד פה לא רגוע.

"אז את מוכנה?" אמא מסתכלת על הרגליים שלי, שיש עליהן רק גרבונים. "איפה הנעליים שלך, יקירתי?"

אני צונחת על הספה. "אני חייבת לבוא?"

"לארה!" אמא אומרת בתוכחה. "היא היתה דודה־רבתא שלך. ואת יודעת שהיא היתה בת מאה וחמש."

היא אמרה לי שדודה־רבתא שלי היתה בת מאה וחמש בערך מאה וחמש פעמים. אני די בטוחה שזאת פשוט העובדה היחידה שהיא יודעת עליה.

"אז מה? לא הכרתי אותה. אף אחד מאיתנו לא הכיר אותה. זה כל כך טיפשי. למה אנחנו נסחבים עד לפּוֹטרס בר בשביל איזו זקנה בלה שאפילו לא פגשנו?" אני זוקפת כתפיים, מרגישה יותר כמו פעוטה זועפת בת שלוש ולא כמו אישה בוגרת בת עשרים ושבע שיש לה עסק משלה.

"דוד ביל והאחרים באים," אבא אומר. "ואם הם יכולים לעשות את המאמץ…"

"זה אירוע משפחתי!" אמא מוסיפה בעליצות.

הכתפיים שלי שוקעות עוד יותר. אני אלרגית לאירועים משפחתיים. לפעמים אני חושבת שהיה לנו טוב יותר אם היינו כמו זרעים של סביון – בלי משפחה, בלי היסטוריה, פשוט מרחפים לנו אל העולם, כל אחד מאיתנו על פיסת המוך שלו.

"זה לא יימשך הרבה זמן," אמא אומרת בנימה משדלת.

"זה כן יימשך הרבה זמן." אני בוהה בשטיח. "וכולם ישאלו אותי על… דברים."

"לא נכון!" אמא אומרת מיד ושולחת מבט אל אבא לבקש גיבוי. "אף אחד אפילו לא יזכיר… דברים."

משתררת דממה. הנושא מרחף באוויר, וכולנו כאילו מנסים לא להסתכל עליו. לבסוף אבא קופץ למים.

"אז! אם כבר מדברים על… דברים." הוא מהסס. "את באופן כללי… בסדר?"

אני רואה שאמא מקשיבה בכוננות סוּפּר־גבוהה, למרות שהיא מעמידה פנים שהיא מתרכזת בסירוק שערה.

"אה, אתה יודע," אני אומרת אחרי שתיקה קצרה. "אני בסדר. כלומר, אי־אפשר לצפות ממני פשוט לחזור בחזרה בבת אחת – "

"לא, ברור שלא!" אבא נסוג מיד. ואז הוא מנסה שוב. "אבל את… במצב רוח טוב?"

אני מהנהנת בהסכמה.

"יופי!" אמא אומרת ונראה שהוקל לה. "ידעתי שתתגברי על… דברים."

ההורים שלי כבר לא אומרים "ג'וש" בקול רם, בגלל שנהגתי לפרוץ ביבבות משתנקות בכל פעם ששמעתי את שמו. לזמן מה אמא התייחסה אליו בתור "זה שאסור לנקוב בשמו". עכשיו הוא רק "דברים".

"ולא היית… בקשר איתו?" אבא מסתכל לכל מקום חוץ מאשר אלי, ואמא נראית שקועה מאוד בתיק היד שלה.

זה עוד ביטוי בלשון עדינה. מה שהוא מתכוון בעצם לומר זה, "האם שלחת לו עוד הודעות אובססיביות?"

"לא," אני אומרת ומסמיקה. "לא הייתי איתו בקשר, בסדר?"

כל כך לא הוגן מצדו להעלות את זה. למעשה כל העניין הזה יצא לגמרי מפרופורציות. שלחתי לג'וש רק כמה הודעות. שלוש ביום, אפילו לא. כמעט לא שלחתי הודעות, בעצם. והן לא היו אובססיביות. הן היו רק הודעות שכתבתי בכנות ובפתיחות, שדרך אגב, ככה אמורים להיות במערכת יחסים.

זאת אומרת, אי אפשר פשוט לכבות את רגשות כי האדם השני עשה את זה, נכון? אי אפשר פשוט להגיד, "אה, אוקיי! אז התוכנית שלך היא שלעולם לא נתראה שוב, לעולם לא נשכב שוב, לעולם לא נדבר או נתקשר בינינו בשום דרך. רעיון מעולה, ג'וש, איך זה שאני לא חשבתי על זה?"

אז את כותבת את הרגשות האמיתיים שלך בהודעה, פשוט כי את רוצה לחלוק אותם איתו, ובתוך רגע החבר לשעבר שלך מחליף מספר טלפון ורץ לספר להורים שלך. הוא כזה מלשן.

"לארה, אני יודע שנפגעת מאוד ושזאת היתה תקופה כואבת מאוד בשבילך." אבא מכחכח בגרונו. "אבל עברו כבר כמעט חודשיים. את חייבת להמשיך הלאה, מותק. לצאת עם גברים צעירים אחרים… לבלות וליהנות…"

אוי לא, אני לא יכולה להתמודד עם עוד הרצאה של אבא על איך המון גברים הולכים ליפול לרגליה של יפהפייה כמוני. כלומר, נתחיל בזה שאין גברים בעולם, כולם יודעים את זה. ובחורה לא שזופה ועם אף גדול בגובה מטר ושישים היא לא בדיוק יפהפייה.

אוקיי, אני יודעת שאני נראית בסדר לפעמים. יש לי פנים בצורת לב, עיניים ירוקות גדולות וכמה נמשים על האף. וחוץ מזה יש לי פה קטן, אדום ומתוק שאין לאף אחד אחר במשפחה שלי. אבל תאמינו לי כשאני אומרת לכם, דוגמנית־על אני לא.

"זה מה שאתה עשית כשאתה ואמא נפרדתם אז בכפר הנופש ההוא, פולזית? יצאת עם נשים אחרות?" אני לא מצליחה להתאפק וזורקת לו את זה, למרות שהנושא הזה כבר נטחן עד דק. אבא נאנח ומחליף מבטים עם אמא.

"לא היינו צריכים לספר לה על זה," היא ממלמלת ומשפשפת את המצח. "חבל שהעלינו את זה בכלל – "

"כי אם היית עושה את זה," אני ממשיכה ללא רחמים, "לעולם לא הייתם חוזרים להיות יחד, נכון? אבא לעולם לא היה אומר שהוא הקשת לכינור שלך ולעולם לא הייתם מתחתנים."

השורה הזאת על הקשת והכינור נכנסה לפנתיאון הסיפורים המשפחתי. שמעתי את הסיפור הזה מיליארד פעם. אבא הגיע לבית של אמא, מיוזע כולו כי הוא רכב על אופניים, והיא בכתה קודם אבל העמידה פנים שהיא מצוננת, והם השלימו אחרי הריב שלהם וסבתא נתנה להם תה ועוגיות חמאה (אני לא יודעת למה עוגיות החמאה רלוונטיות לסיפור, אבל תמיד מציינים אותן).

"לארה, יקירתי." אמא נאנחת. "זה היה שונה מאוד, היינו יחד שלוש שנים, היינו מאורסים – "

"אני יודעת!" אני אומרת בהתגוננות. "אני יודעת שזה היה שונה. אני רק אומרת שאנשים לפעמים חוזרים להיות ביחד. זה קורה."

משתררת דממה.

"לארה, תמיד היתה לך נשמה רומנטית – " אבא מתחיל.

"אני לא רומנטית!" אני צועקת כאילו זה עלבון נורא. אני בוהה בשטיח, משפשפת את הקצה עם הבוהן, אבל בראייה ההיקפית שלי אני רואה את אמא ואבא מדברים בתנועות שפתיים בלבד, כל אחד מהם מאיץ בשני בהתרגשות להגיד משהו עכשיו. אמא מנידה בראשה ומצביעה על אבא כאילו אומרת, "דבר אתה!"

"כשאת נפרדת ממישהו," אבא מתחיל שוב לדבר, קצת מהר יותר מרוב מבוכה, "קל להסתכל אחורה ולחשוב שהחיים יהיו מושלמים אם רק תחזרו להיות יחד. אבל – "

הוא הולך להגיד לי שהחיים הם כמו מדרגות נעות. אני חייבת להקדים אותו, מהר.

"אבא. תקשיב. בבקשה." אני מצליחה איכשהו לגייס את הקול הכי רגוע שלי. "לא הבנת. אני לא רוצה לחזור לג'וש." אני מנסה להישמע כאילו הרעיון מגוחך בעיני. "לא בגלל זה כתבתי לו. אני רק רציתי סגירת מעגל. כלומר, הוא נפרד ממני בלי שום אזהרה, בלי לדבר על זה, בלי לדון בזה. לא קיבלתי תשובות. זה כמו… עסק לא גמור. זה כמו לקרוא ספר של אגתה כריסטי ואף פעם לא לגלות מי היה הרוצח!"

זהו. עכשיו הם יבינו.

"טוב," אבא אומר לאט. "אני יכול להבין את התסכול שלך…"

"זה כל מה שרציתי," אני אומרת בצורה משכנעת ככל האפשר. "להבין מה ג'וש חשב. לדבר על הדברים. לתקשר כמו שני בני אדם מתורבתים."

ולחזור אליו, המוח שלי מוסיף, כמו חץ דומם של אמת. כי אני יודעת שג'וש עדיין אוהב אותי, גם אם אף אחד אחר לא חושב ככה.

אבל אין טעם להגיד את זה להורים שלי. הם לעולם לא יבינו. איך הם יכולים להבין? אין להם שום מושג איזה זוג מדהים ג'וש ואני היינו; איך התאמנו זה לזה בצורה מושלמת. הם לא מבינים איך הוא קיבל את ההחלטה מן הסתם מתוך פאניקה, בלי לחשוב, כמו ילד, כנראה על סמך איזו סיבה לא קיימת, ואיך אם הייתי יכולה פשוט לדבר איתו, אני בטוחה שהייתי מצליחה ליישר את ההדורים והיינו שוב יחד.

לפעמים יש לי הרגשה שאני מקדימה את ההורים שלי בשנות אור, בדיוק כמו שאלברט איינשטיין בטח הרגיש כשהחברים שלו אמרו לו כל הזמן, "היקום הוא שטוח, אלברט, תאמין לנו," ובלב הוא חשב בסתר, "אני יודע שהוא מתקמר. אני אראה לכם יום אחד".

אמא ואבא שוב מדברים זה עם זה בחשאי ובלי קול. אני צריכה לשים קץ לייסוריהם.

"בכל מקרה, אין לכם מה לדאוג לי," אני אומרת בחיפזון. "כי המשכתי הלאה. זאת אומרת, אוקיי, אולי לא המשכתי הלאה לגמרי," אני מתקנת את עצמי כשאני רואה את פרצופיהם הספקניים, "אבל קיבלתי את זה שג'וש לא רוצה לדבר. הבנתי שזה פשוט לא נועד לקרות. למדתי הרבה על עצמי, ו… אני במקום טוב. באמת."

החיוך מודבק על פני. אני מרגישה כאילו אני מדקלמת מנטרה של איזו כת מטורפת. אני צריכה ללבוש גלימות ולהכות על תוף מרים.

אוֹמממ… המשכתי הלאה… אומממ… אני במקום טוב…

אבא ואמא מחליפים מבטים. אין לי מושג אם הם מאמינים לי, אבל לפחות נתתי לכולנו מוצא כלשהו מהשיחה הדביקה הזאת.

"זאת הגישה הנכונה!" אבא אומר, ונראה שהוקל לו. "כל הכבוד, לארה, ידעתי שתגיעי לשם. ויש לך את העסק עם נטלי להתמקד בו, וברור שהולך לכן פשוט מעולה…"

החיוך שלי נהיה עוד יותר דומה לחיוך של חברה בכת. "בהחלט!"

אומממ… העסק שלי הולך טוב… אומממ… הוא בכלל לא אסון…

"אני כל כך שמחה שיצאת מזה." אמא מתקרבת ומנשקת אותי על הראש. "טוב, בואו נזוז. תמצאי לעצמך זוג נעליים שחורות, קדימה, קדימה!"

אני קמה על רגלי באנחת מרמור וגוררת את עצמי לחדר השינה. זה יום שמש יפהפה. ואני עומדת לבלות אותו באירוע משפחתי נוראי בכיכובה של אישה מתה בת מאה וחמש. לפעמים החיים ממש מבאסים.

אנחנו חונים בחניון הקטן והאפרורי של מרכז הלוויות של פוטרס בר, ואני מבחינה בהתקהלות קטנה של אנשים מחוץ לדלת צדדית. ואז אני רואה הבזק של מצלמת טלוויזיה ומיקרופון מתנודד מעל ראשיהם של אנשים.

"מה קורה?" אני מציצה החוצה מחלון המכונית. "משהו שקשור לדוד ביל?"

"כנראה." אבא מהנהן.

"אני חושבת שמישהו עושה עליו סרט תיעודי," אמא מוסיפה. "טרודי אמרה משהו. בגלל הספר שלו."

זה מה שקורה כשאחד מקרובי המשפחה שלך הוא סלב. מתרגלים לזה שיש מצלמות טלוויזיה בסביבה. ולזה שאנשים אומרים, כשאת מציגה את עצמך, "רגע, לינגטון? יש לך קשר כלשהו לקפה לינגטונס, חחח?" ולזה שהם נדהמים כשאת עונה, "כן."

דוד שלי ביל הוא ביל לינגטון המפורסם, שהקים את קפה לינגטונס יש מאין בגיל עשרים ושש והפך אותו לאימפריה עולמית של בתי קפה. הפנים שלו מודפסות על כל כוס קפה, וככה הוא נהיה מפורסם יותר מהביטלס או משהו. אתם תזהו אותו אם תראו אותו. ובימים אלה הוא מפורסם אפילו יותר מהרגיל כי האוטוביוגרפיה שלו, "שני מטבעות קטנים", יצאה לאור בחודש שעבר והיא רב־מכר. כנראה פירס ברוסנן יגלם את הדמות שלו בסרט.

אני כמובן קראתי בשקיקה כל מילה בו. הוא מספר איך פעם הוא נשאר עם עשרים פני אחרונים בכיס וקנה בהם קפה ולקפה היה טעם נורא כל כך, שזה נתן לו את הרעיון לנהל בתי קפה. אז הוא פתח בית קפה אחד, והקים רשת, ועכשיו הוא די שולט בעולם. מכנים אותו "האלכימאי", ולפי איזה מאמר שפורסם בשנה שעברה, כל עולם העסקים היה רוצה לדעת את סודות ההצלחה שלו.

לכן הוא התחיל להעביר סמינרים בשם "שני מטבעות קטנים". הלכתי לסמינר כזה בחשאי לפני כמה חודשים. רק כדי לקבל כמה טיפים לניהול עסק חדש לגמרי. היו שם מאתיים אנשים, ששתו בצמא כל מילה, ובסוף היינו צריכים להחזיק שני מטבעות באוויר ולהגיד, "זאת ההתחלה שלי." זה היה הכי קיטשי ומביך, אבל כולם סביבי נראו כאילו הם באמת קיבלו השראה. אני באופן אישי הקשבתי טוב־טוב לאורך כל הסמינר ואני עדיין לא מבינה איך הוא עשה את זה.

זאת אומרת, הוא היה בן עשרים ושש כשהרוויח את המיליון הראשון שלו. עשרים ושש! הוא רק הקים עסק ונהפך להצלחה באופן מיידי. אני, לעומת זאת, פתחתי עסק לפני שישה חודשים וכל מה שקרה זה שאיבדתי את השפיות באופן מיידי.

"אולי יום אחד את ונטלי תכתבו ספר על העסק שלכן!" אמא אומרת, כאילו היא קוראת את המחשבות שלי.

"והשלב הבא – סניפים בכל העולם," אבא מוסיף בלבביות.

"תראו, סנאי!" אני מצביעה בחיפזון על משהו מחוץ לחלון. ההורים שלי כל כך תמכו בעסק שלי, שאני לא יכולה לספר להם את האמת. אז אני פשוט משנה נושא בכל פעם שהם מזכירים אותו.

אם אנחנו רוצים ממש להקפיד על הפרטים, אפשר לומר שאמא לא תמכה באופן מיידי. למעשה אפשר לומר שכאשר הודעתי להם שאני מתפטרת מהעבודה שלי בשיווק ומוציאה את כל החסכונות שלי כדי להקים חברה לציד כישרונות, אחרי שמעולם לא הייתי ציידת כישרונות ולא ידעתי על זה שום דבר, היא עברה התמוטטות עצבים מלאה.

אבל היא נרגעה כשהסברתי שאני נכנסת לשותפות עם החברה הכי טובה שלי, נטלי. ושנטלי היתה מנהלת בכירה בחברה לציד כישרונות ותעמוד בחזית העסק בהתחלה, בזמן שאני אטפל באדמיניסטרציה ובשיווק ואלמד בעצמי את המיומנויות של ציד הכישרונות. ושכבר יש לנו כמה חוזים באופק ושנפרע את ההלוואה שלקחנו מהבנק בתוך זמן קצר.

התוכנית נראתה כל כך טובה. היא היתה תוכנית טובה. עד לפני חודש, כשנטלי יצאה לחופשה, התאהבה בגולש בגואה ושלחה לי כעבור שבוע הודעה שבה אמרה שהיא לא יודעת מתי בדיוק היא תחזור, אבל שכל הפרטים של הכול נמצאים במחשב ואני אסתדר ושהגלים כאן מעולים לגלישה, ואני ממש צריכה לבוא לבקר, המון נשיקות, נטלי.

אני לעולם לא אקים שוב עסק עם נטלי. לעולם לא.

"טוב, זה כבוי?" אמא מקישה בחוסר ביטחון על הטלפון הנייד שלה. "אני לא יכולה שזה יתחיל לצלצל באמצע הטקס."

"תני לי לראות." אבא נכנס למקום חניה, מכבה את המנוע ולוקח אותו. "אני אשים אותו על שקט."

"לא!" אמא אומרת בבהלה. "אני רוצה שתכבה אותו! המצב השקט עלול לא לפעול!"

"הנה." אבא לוחץ על הכפתור בצד. "כבוי לגמרי." הוא מחזיר אותו לאמא, שמתבוננת בו בדאגה.

"אבל מה אם הוא איכשהו ידליק את עצמו בזמן שהוא בתיק שלי?" היא מביטה בשנינו במבט מפציר. "זה קרה למרי ממועדון הסירות, שתדעו. המכשיר פשוט התעורר לחיים בתיק שלה וצלצל, בזמן שהיא היתה בתפקיד בחבר מושבעים. אמרו לה שהיא בטח נתנה לו מכה, או נגעה בו איכשהו…"

קולה מתגבר ונהיה קצר נשימה. זה השלב שבו אחותי טוניה היתה מאבדת את הסבלנות ואומרת בעצבים, "תפסיקי לדבר שטויות, אמא, ברור שהטלפון שלך לא ידליק את עצמו!"

"אמא." אני לוקחת אותו ממנה בעדינות. "מה דעתך שנשאיר אותו במכונית?"

"כן." היא נרגעת קצת. "כן, זה רעיון טוב. אני אשים אותו בתא הכפפות."

אני מציצה אל אבא, והוא מחייך אלי חיוך קטנטן. אמא המסכנה. כל הדברים המגוחכים האלה שמסתובבים לה בראש. היא ממש צריכה להכניס דברים לפרופורציות.

כשאנחנו מתקרבים לבית הלוויות, אני שומעת את המבטא הייחודי של דוד ביל נישא באוויר, ואכן, כשאנחנו מנסים לעבור דרך ההתקהלות הקטנה, הוא עומד שם, בז'קט העור שלו עם השיזוף הקבוע והשיער המלא. כולם יודעים שדוד ביל אובססיבי לשיער שלו. הוא סמיך ושופע ובצבע שחור כהה, ואם בעיתון כלשהו רק רומזים שהוא צובע אותו, הוא מאיים לתבוע אותם.

"משפחה זה הדבר הכי חשוב," הוא אומר למראיין בג'ינס. "משפחה היא הצוק שכולנו עומדים עליו. אם אני צריך לשבש את לוח הזמנים שלי בשביל ההלוויה, כך יהיה." אני רואה את ההתפעלות חולפת בקהל. בחורה אחת, שמחזיקה בידה כוס טייק אוויי של לינגטונס, מתרגשת בעליל ולוחשת בלי הרף לחברתה, "זה באמת הוא!"

"בואו נעצור כאן בינתיים…" אחד העוזרים של דוד ביל ניגש אל הצלם. "ביל צריך להיכנס לבית הלוויות. תודה, חברים. רק כמה חתימות…" הוא מוסיף לקהל.

אנחנו מחכים בסבלנות בצד עד שדוד ביל מסיים לשרבט לכולם בטוש על ספלי הקפה שלהם ועל דפי התוכנייה של ההלוויה בזמן שהמצלמה מצלמת אותם. ואז, סוף־סוף, הם נעלמים ודוד ביל ניגש אלינו.

"היי, מייקל. טוב לראות אותך." הוא לוחץ את ידו של אבא, ואז מסתובב מיד בחזרה לעוזר. "השגת כבר את סטיב בטלפון?"

"הנה." העוזר ממהר להושיט לו טלפון.

"שלום, ביל!" אבא תמיד מתנהג בנימוס רב כלפי דוד ביל. "מזמן לא התראינו. מה שלומך? ברכותי על הספר שלך."

"תודה על העותק החתום!" אמא מצטרפת בעליזות.

ביל מהנהן קצרות לכולנו, ואז אומר לטלפון, "סטיב, קיבלתי את המייל שלך." אמא ואבא מחליפים מבטים. מתברר שזהו סופו של המפגש המשפחתי הגדול שלנו.

"בוא נברר לאן אנחנו אמורים ללכת," אמא ממלמלת לאבא. "לארה, את באה?"

"אה, אני אשאר כאן בחוץ לעוד רגע," אני אומרת באימפולסיביות. "נתראה בפנים!"

אני מחכה עד שההורים שלי נעלמים ואז מתקרבת לאט לדוד ביל. רקמתי כרגע תוכנית שטנית. בסמינר שלו, דוד ביל אמר שהמפתח להצלחה עבור כל יזם הוא לנצל כל הזדמנות שאפשר. ובכן, אני יזמית, לא? וזאת הזדמנות, לא?

אני מחכה עד שנראה שהוא סיים את השיחה שלו ואז אומרת בהיסוס, "היי, דוד ביל. אפשר לדבר איתך לרגע?"

"חכי שנייה." הוא מרים יד ומקרב את הבלאקברי שלו לאוזנו. "היי, פאולו. מה קורה?" עיניו פונות אלי והוא מסמן בידו, ואני מנחשת שזה הרמז שלי לדבר.

"ידעת שאני ציידת כישרונות עכשיו?" אני מחייכת חיוך לחוץ. "נכנסתי לשותפות עם חברה. קוראים לנו אל־אנד־אן גיוס מנהלים. אני יכולה לספר לך על העסק שלנו?"

דוד ביל מקמט את מצחו בהרהור לרגע ואומר, "חכה שנייה, פאולו."

אה וואו! הוא שם את שיחת הטלפון שלו בהמתנה! בשבילי!

"אנחנו מתמחות במציאת אנשים בעלי כישורים מעולים ומוטיבציה גבוהה לתפקידי ניהול בכירים," אני אומרת ומשתדלת לא לגמגם. "חשבתי שאולי אוכל לדבר עם מישהו במחלקת משאבי האנוש שלך, להסביר על השירותים שלנו, אולי להכין הצעה שיווקית…"

"לארה." דוד ביל מרים יד כדי לעצור אותי. "מה תגידי אם אני אקשר אותך עם ראשת מחלקת הגיוס שלי ואגיד לה, 'זאת האחיינית שלי, תני לה הזדמנות'?"

אני מרגישה פיצוץ של אושר. בא לי לשיר הללויה. ההימור שלי השתלם!

"אני אגיד לך תודה רבה, דוד ביל!" אני מצליחה לומר ומנסה להישאר רגועה. "אני אעשה את העבודה הכי טובה שאפשר, אעבוד עשרים וארבע שעות ביממה, אני אהיה כל כך אסירת תודה – "

"לא." הוא קוטע את דברי. "זה לא מה שיקרה. מה שיקרה זה שלא תכבדי את עצמך."

"מה – מה?" אני משתתקת באי־הבנה.

"אני אומר לא." הוא מחייך אלי חיוך לבן מסנוור. "אני עושה לך טובה, לארה. אם תעשי את זה לבד, תרגישי הרבה יותר טוב. תרגישי שהרווחת את זה ביושר."

"אוקיי." אני בולעת רוק ופני בוערות מהשפלה. "כלומר, אני רוצה להרוויח את זה. אני רוצה לעבוד קשה. פשוט חשבתי שאולי…"

"אם אני התחלתי משני מטבעות קטנים, לארה, גם את יכולה." הוא מיישיר אלי מבט לרגע. "תאמיני בעצמך. תאמיני בחלום שלך. הנה."

אוי לא. בבקשה לא. הוא מכניס יד לכיס ועכשיו מושיט לי שני מטבעות של עשרה פני.

"אלה שני המטבעות הקטנים שלך." הוא מביט בי במבט עמוק ורציני, בדיוק אותו מבט כמו בפרסומת בטלוויזיה. "לארה, תעצמי עיניים. תרגישי את זה. תאמיני בזה. תגידי, 'זאת ההתחלה שלי.'"

"זאת ההתחלה שלי," אני ממלמלת וכל הגוף שלי מתכווץ ממבוכה. "תודה."

דוד ביל מהנהן וחוזר לטלפון. "פאולו. כן, סליחה על ההמתנה."

אני מתרחקת משם, סמוקה מהשפלה. טוב, אז הניסיון לנצל הזדמנויות פחות עבד. שלא לדבר על לנצל קשרים. אני רק רוצה לעבור כבר את ההלוויה המטופשת הזאת וללכת הביתה.

אני מקיפה את הבניין, נכנסת דרך דלתות הזכוכית הקדמיות של בית הלוויות ומוצאת את עצמי במבואה עם כיסאות מרופדים, פוסטרים של יונים ואווירה מאופקת. אין איש בסביבה, אפילו לא בדלפק הקבלה.

פתאום אני שומעת שירה מאחורי דלת עץ בהירה. לעזאזל. זה התחיל. אני מפסידה את זה. אני פותחת את הדלת בחיפזון – ואכן, שורות הספסלים מלאות באנשים. החדר דחוס כל כך, שכשאני נדחקת פנימה, האנשים שעומדים מאחור צריכים להצטופף לצד אחד. אני מוצאת לעצמי מקום בצורה הכי לא בולטת שאפשר.

אני מביטה סביב ומנסה למצוא את אמא ואבא, המומה ממספר האנשים כאן. והפרחים. בכל פינות החדר יש סידורי פרחים יפהפיים בגוונים של לבן ושמנת. אישה בחזית שרה רקוויאם, אבל יש כל כך הרבה אנשים לפני, שאני לא יכולה לראות אותה. כמה אנשים לידי מושכים באף, ולבחורה אחת זולגות דמעות על הפנים ללא מעצורים. אני מרגישה קצת מבוישת. כל האנשים האלה באו לכאן בשביל דודה־רבתא שלי, ואני בכלל לא הכרתי אותה.

אפילו לא שלחתי פרחים, אני קולטת פתאום ומתביישת בעצמי. הייתי צריכה לכתוב כרטיס ברכה או משהו? אלוהים, אני מקווה שאמא ואבא טיפלו בכל זה.

המוזיקה כל כך יפה והאווירה כל כך מרגשת, שפתאום אני לא יכולה להתאפק, אני מרגישה דמעות מעקצצות גם בעיניים שלי. לידי יושבת אישה מבוגרת בכובע קטיפה שחור, שמבחינה בי ומצקצקת בלשונה באהדה.

"יש לך ממחטה, יקירתי?" היא לוחשת.

"לא," אני מודה, והיא פותחת מיד את תיק העור המבריק, הגדול והמיושן שלה. ריח של נפטלין עולה ממנו ואני רואה בחטף כמה זוגות משקפיים, קופסת סוכריות מנטה, חבילה של סיכות לשיער, קופסה שכתוב עליה "חוטי רקמה" וחפיסה חצי מלאה של עוגיות.

"תמיד צריך להביא ממחטה להלוויה." היא מציעה לי חבילת טישו.

"תודה," אני מושכת באף ולוקחת טישו. "זה ממש נחמד מצדך. אני הבת של האחיין, דרך אגב."

היא מהנהנת באהדה. "זו בטח תקופה נוראית עבורכם. איך המשפחה מתמודדת?"

"אה… טוב…" אני מקפלת את הטישו, תוהה איך לענות. הרי אני לא בדיוק יכולה לומר, "תשמעי, זה לא ממש מזיז לאף אחד, למעשה דוד ביל עדיין בחוץ, מדבר בבלאקברי." "כולנו צריכים לתמוך זה בזה בשעה קשה זו," אני מאלתרת לבסוף.

"בדיוק." הגברת המבוגרת מהנהנת בכובד ראש כאילו אמרתי משהו ממש חכם ולא ציטטתי מכל כרטיס ברכה ממוצע. "כולנו צריכים לתמוך זה בזה." היא תופסת את ידי. "אני אשמח לדבר, יקירתי, מתי שתרצי. לכבוד הוא לי לפגוש כל קרוב משפחה של ברט."

"תודה – " אני מתחילה לומר אוטומטית, ואז משתתקת.

ברט?

אני בטוחה שלדודה שלי לא קראו ברט. למען האמת, אני יודעת שלא קראו לה ככה. קראו לה סיידי.

"את יודעת, את מאוד דומה לו." האישה סוקרת את פני.

לעזאזל. אני בהלוויה הלא נכונה.

"משהו במצח. ויש לך את האף שלו. מישהו אמר לך את זה פעם, יקירה?"

"אממ… לפעמים!" אני אומרת במהירות. "האמת היא שאני פשוט חייבת… אה… תודה רבה על הטישו…" אני מתחילה ללכת במהירות לכיוון הדלת.

"זאת הבת של האחיין של ברט." אני שומעת את קולה של הגברת הזקנה נישא בעקבותי. "היא מאוד נסערת, מסכנה שכמותה."

אני כמעט משליכה את עצמי על דלת העץ הבהירה ואז אני שוב במבואה, כמעט מתנגשת באמא ואבא. הם עומדים לצד אישה בחליפה כהה עם שיער אפור פלומתי וערימה של עלונים בידה.

"לארה! איפה היית?" אמא מסתכלת בתמיהה על הדלת. "מה עשית שם?"

"היית בהלוויה של מר קוקס?" האישה אפורת השיער נראית מופתעת מאוד.

"הלכתי לאיבוד!" אני אומרת בהתגוננות. "לא ידעתי לאן ללכת! למה לא תולים שלטים על הדלתות?"

האישה מרימה בדממה את ידה ומצביעה על שלט עם אותיות פלסטיק שתלוי מעל הדלת: "ברטראם קוקס – 13:30". לעזאזל. למה לא שמתי לב לזה?

"אוקיי, בכל מקרה." אני אוספת את שאריות כבודי האבוד. "בואו נלך. אנחנו צריכים לתפוס מקום."

ספרים נוספים