היום שבו כל עולמי ירד מהפסים החל כאשר שמים בצבע כחול עז, ללא כל ענן, נפרשו מעל. זה היה יום שישי קר כקרח בשבוע שלפני חג ההודיה. מאז אותו יום שאלתי את עצמי פעמים רבות אם הייתי יכולה לצפות זאת מראש. מדוע לא הבחנתי בכלום? כיצד היה יכול אירוע הרה גורל כזה להגיח אל תוך חיי, בלי שתהיה לי כל תחושה מוקדמת שתבשר על כך? דווקא לי, השונאת כל כך הפתעות. אני, המכינה בקפדנות רבה כל כך כל משא ומתן, כל נסיעה, ואפילו טיול של סוף שבוע או בישול עם חברים. לא אהבתי לסמוך על המזל. התקשיתי להתמודד עם הלא־צפוי. הוא לא נמנה עם ידידי.

איימי היתה בטוחה שהיו תסמינים ראשונים. אלה קיימים תמיד. העניין הוא שאנחנו כה שקועים ביומיום שלנו, אנחנו שבויי השגרה שלנו, עד כי אבד לנו הכושר להבחין בתסמינים – בסיפורים הקטנים המספרים לנו את התמונה הגדולה.

היא היתה משוכנעת שכל אדם הוא החידה הגדולה ביותר של עצמו ושמשימת חיינו היא להתקרב ככל האפשר אל פתרון חידה זו. איימי טענה שלעולם לא נוכל לפתור אותה, אולם חובה עלינו לעשות את הצעד הנכון לקראת הפתרון. ואין זה משנה מה אורכה של הדרך או לאן היא תוביל אותנו.

אני לא הייתי בטוחה כל כך. לעתים קרובות היינו חלוקות בדעותינו, איימי ואני. אין זה אומר שבמקרה זה לא הסכמתי עם דבריה במידה מסוימת. סביר להניח שבחודשים שקדמו לאותו יום היו מדי פעם בפעם רגעים שיכלו להתריע בפני. אבל כמה זמן כבר אפשר להקדיש מדי יום לחיפוש ולהאזנה אל תוך האני הפנימי שלנו, כדי לפענח אותות וסימנים אפשריים לדבר כלשהו?

לא הייתי אחת מאותם אנשים הממהרים לפרש מיד כל שינוי גופני כאות להפרעה בשיווי המשקל הנפשי שלהם.

הפצעונים האדומים, הקטנים, על הצוואר, שתוך ימים אחדים הפכו לפריחה מכאיבה וצורבת על העור, פצעונים שאף רופא לא הצליח למצוא להם הסבר ותוך כמה שבועות הם חלפו בפתאומיות כלעומת שבאו, היו יכולים להיגרם מסיבות רבות. אותו הדבר תקף גם לגבי הרחשושים האקראיים באוזניים. נדודי השינה שלי. הרוגז ההולך וגובר שלי וחוסר הסבלנות, שבמרבית המקרים היו מופנים כלפי עצמי. לשניהם הייתי מודעת, אך ייחסתי אותם לעומס במשרד. המחיר שכל אחד מאיתנו בלשכה נאלץ לשלם ואף היה מוכן לשלם. לא התלוננתי.

המכתב היה מונח באמצע שולחן הכתיבה שלי. זו היתה מעטפת דואר אוויר מקומטת קצת, בצבע תכלת, מהסוג שכמעט אינו בשימוש עוד כיום. את כתב היד שלו זיהיתי מיד. איש מלבדו לא כתב במסירות כזאת. הוא היה היחיד שהפך מכתבים ליצירות אמנות קטנות. את השורות הרהוטות משך בדיו שחורה בעדינות כה מוקפדת כאילו עסק בכתיבה תמה. כל אות היתה מתנה. שני עמודים כתובים בצפיפות, כל משפט, כל אות, מובאים אל הנייר בקפדנות ובמסירות, כפי שמסוגלים לעשות זאת רק אותם אנשים שעבורם הכתיבה היא מתת הראויה להוקרה ללא גבול.

על המעטפה היה מודבק בול דואר אמריקאי. נראֶה שהִפקיד אותה בידי תייר, שכן זאת היתה הדרך המהירה והבטוחה ביותר. הסתכלתי בשעון. הפגישה הבאה עמדה להתחיל תוך דקות ספורות, ולא נותר מספיק זמן לקרוא את המכתב כולו. אולם סקרנותי היתה גדולה מדי. פתחתי את המעטפה וחלפתי ביעף על השורות הראשונות.

קאלאו, תשעה בנובמבר,

בשנת אלפיים ושש

"אחותי הקטנה היקרה,

אני מקווה, … וימצא אותך… ובבריאות טובה. בבקשה … על שתיקתי… הפעם האחרונה… שורות אחדות…? זמן רב כל כך… חלתה… תמות בקרוב. בתנועה מתמדת…? החיים… כמה מהר מסתובב העולם שלך.

אתמול… דבר מוזר… אישה אחת … התמוטטה ומתה… וביקשה מחילה. דמעות… גדולות כמו בוטנים…"

נקישות עזות בדלת החזירו אותי להווה. מליגן ניצב בדלת. גופו המסיבי עם שריריו המפותחים מילא כמעט את פתח הדלת כולו. עמדתי לבקש ממנו שיתאזר במעט סבלנות. מכתב מאחי בבורמה. יצירת אמנות קטנה, ש… הוא חייך ולפני שהספקתי לומר מילה, נגע קלות באצבעו בשעון היד הגדול שלו. הנהנתי. מליגן היה אחד השותפים במשרד סימוֹן את קוּנְס, הטוב בין עורכי הדין שלנו, אבל דמעות גדולות כמו בוטנים היו חסרות כל משמעות בשבילו. ולא היה סיכוי שיראה אותיות כמתנה. כתב ידו היה לא קריא.

הקולגות האחרים כבר המתינו. ניחוח קפה התפשט במשרד, מארק תחב את חתיכת המָאפִין האחרונה אל פיו וחייך אלי. היתה בינינו התערבות – האם יצליח לאבד חמישה קילו ממשקלו עד חג המולד. הרעש פחת בהדרגה לאחר שהתיישבנו. בשבוע הבא עלינו להגיש תביעה בשמו של הלקוח החשוב ביותר שלנו. סיפור מסובך. פגיעה בזכויות יוצרים, העתקות פיראטיות מאמריקה ומסין, ריגול כלכלי לכאורה. חוק העסקים הבינלאומי. גובה הנזק מוערך במאה מיליון דולר לכל הפחות. הזמן דחק.

אט־אט הטביע מליגן ארבע קוביות סוכר בכוס הקפה שלו, בחש במלוא השלווה והמתין עד שהשתרר שקט מוחלט. הוא דיבר בשקט ואף על פי כן חדר קולו העמוק עד לפינה הרחוקה ביותר של החדר. אבל אני, אחרי משפטים בודדים בלבד, כבר התקשיתי לעקוב אחריו. ניסיתי להתרכז במילים שלו, אולם משהו הסיט אותי מהן, הרחק מהחדר הזה. הרחק מהעולם הזה של חשדות, האשמות, טענות וטענות שכנגד.

הרהרתי באחי הנמצא בבורמה. פתאום הנוכחות שלו היתה מוחשית כל כך, כאילו לא כתב לי מכתב אלא הגיע בגופו לביקור. חשבתי על פגישתנו הראשונה בבית התה הרעוע והעגום בקאלאו. כיצד נעץ בי את מבטו, קם לפתע וניגש אלי. בחולצתו הלבנה שהצהיבה, בלונגי הדהוי ובסנדלי הגומי המרופטים שלו. אחי־למחצה שעד אז לא ידעתי דבר על אודותיו, שבכלל לא ניחשתי שהוא קיים. כשראיתי אותו חשבתי שהוא אדם זקן ועני הרוצה לבקש ממני נדבה. כעת נזכרתי כיצד התיישב לידי כדי לשאול אותי שאלה. "האם את מאמינה באהבה, יוליה?" היום אני עדיין חשה בצליל מילותיו באוזני. כאילו בשאלה זו עמד הזמן מלכת. בתגובה פרצתי בצחוק רם – והוא לא הניח לכך להוציאו משלוותו.

בעוד מליגן מסביר משהו על אודות "ערכו של הקניין הרוחני", שָבו משפטיו הראשונים של אוּ־בָּה ועלו בזיכרוני. מילה במילה. "אני מתכוון לזה ברצינות," המשיך ואמר לאחר הצחוק שלי, שלא הרתיע אותו. "אני מדבר על אהבה ההופכת את העיוורים לרואים. על האהבה החזקה יותר מהפחד. אני מדבר על האהבה המפיחה היגיון בחיים…"

"לא,"  עניתי לו בשלב כלשהו. "לא, בזה אני לא מאמינה."

בימים שלאחר מכן פקח או־בה את עינַי. וכעת? כמעט עשר שנים מאוחר יותר, האם אני עדיין מאמינה בכוח ההופך עיוורים לרואים? האם יש לי סיכוי לשכנע מישהו במעגל הנוכחים כאן שהאדם מסוגל לגבור על אנוכיותו? הם ילעגו לי.

מליגן דיבר על "התיק החשוב ביותר של שנה זו… לכן אנחנו חייבים…" בכל כוחי חידשתי את מאמצי להתרכז, אולם המחשבות שלי נסחפו משם, נכנעות כחתיכת עץ שהגלים משתעשעים בה.

"יוליה." מליגן משך אותי בחזרה למנהטן. "עכשיו תורך."

הנהנתי אליו, העפתי מבט חסר אונים ברשימות שלי, התכוונתי לפתוח בכמה משפטים סטנדרטיים, ואז עצרה אותי לחישה הססנית.

קפאתי.

מי את?

נאמר בלחישה, אך אי־אפשר היה שלא לשמוע זאת.

מי את?

קולה של אישה. עדיין בלחש, אך צלול וברור.

הסתכלתי מעל כתפי הימנית, כדי לראות מי קוטע את דברי בשאלה כזאת, דווקא ברגע זה. אף אחד.

אז מהיכן הוא מגיע?

מי את?

באופן בלתי־נשלט פניתי שמאלה. שום דבר. לחישה משום מקום.

מה רוצים ממך הגברים האלה?

דממה מתוחה מקיפה אותי. שאפתי עמוקות ואז נשפתי. נעשה לי חם. שתקתי בתחושת מועקה והשפלתי את עינַי. מישהו כחכח בגרונו.

תיזהרי מהם.

"יוליה?"

אף מילה. אף לא אחת. קשה לי לנשום. מהיכן מגיע הקול הזה? מי דיבר אלי? מה היא רוצה? מדוע עלי להיזהר מהקולגות שלי?

"את יכולה להתחיל. כולנו מקשיבים." חוסר הסבלנות ההולך ומתגבר של מליגן. כחכוח נוסף נשמע.

את חייבת להיות זהירה מאוד. שימי לב למה שאת אומרת. שימי לב במי את מביטה.

הרמתי את הראש ובזהירות העברתי את מבטי סביבי. גווים אחדים נעו בעצבנות. הבעתו המודאגת של מארק, הוא סובל יחד איתי, כך שיערתי. על פניו הרחבות של פרנק חולף חיוך לגלגני. כאילו מאז ומתמיד ניחש כי יבוא היום שלא אוכל עוד לשאת את הלחץ ואכשל בצורה מבישה.

אסור לך לתת בהם אמון, ולא משנה מה הם אומרים.

הקול גרם לתחושת מחנק בגרוני. הייתי משותקת. הפרצופים החלו להיטשטש אל מול עיני. ידַי שטופות זיעה. הרגשתי כיצד לבי מאיץ את פעימותיו.

"יוליה. את מרגישה לא טוב?"

אף אחד לא יעזור לך.

"סליחה," אמרתי.

מיד נרגעו הרוחות. המילה נאמרה בקול רם מדי. היא נשמעה כצעקה יותר מאשר כבקשה מנומסת לתשומת לב. המבטים שלהם. הדממה שבאה אחר כך. ראשי הסתחרר. עמדתי להתמוטט.

"את רוצה לשתות משהו?"

נדמה שהשאלה נשאלה מתוך דאגה. או שמא אני טועה? האם עלי להיזהר?

אל תגידי כלום. תשתקי.

תהום אפילה נפערה מולי, תהום שהלכה וגדלה עם כל שנייה שעברה. רציתי להתחבא, להסתתר איפשהו. מה נכנס בי פתאום? שמעתי קול, קול רם, שאין לטעות בו. קול שלא היתה לי שום שליטה עליו. קול זר. בתוכי. הרגשתי כיצד אני הולכת וקטֵנה. קטנה יותר ונזקקת יותר. לא אוכל לבטא אף מילה כל עוד לא תשוב ותשרור השלווה בראשי. הצמדתי את כפות ידי אל אוזני ולחצתי פעמים אחדות בקצרה ובכוח, כפי שהייתי עושה לעתים כאשר הרחשים האקראיים נעשו רועשים מדי. ניסיתי שוב לנשום עמוקות אבל עד מהרה הבנתי ששום תועלת לא תצמח מכך.

הם אינם מעוניינים בטובתך. החיוך שלהם לא היה אמיתי. הם מסוכנים.

לצעוק. להתגבר עליה בקולי האמיתי. תעזבי אותי במנוחה. תשתקי סוף־סוף. תשתקי. תשתקי.

אף מילה. אף לא אחת.

המבטים של מליגן ושלי נפגשו. במצחו עלו קמטים, שפתיו היו פס דק, עיניו התכולות התמקדו בי. הבנתי שבחדר זה איש אינו יכול באמת לעזור לי. הייתי חייבת לצאת. מיד. רציתי ללכת לשירותים, למשרד שלי, הביתה, לא משנה לאן – העיקר להסתלק מכאן. הם ציפו להרצאה, הם ציפו לרעיונות ולהצעות, ואם לא הייתי מסוגלת לעשות זאת, הרי לכל הפחות ציפו להסבר להתנהגותי. התנצלות. אף דבר מכל אלה לא יכולתי לתת להם. לא היה לי הכוח לכך. לא היה לי מה לומר. היסוס קצר, ואז הזדקפתי באטיות, דחפתי לאחור את הכיסא שלי וקמתי. רגלי רעדו.

מה את עושה?

"יוליה, בשם אלוהים, מה קורה לך?"

לקחתי את המסמכים שלי, פניתי משם והלכתי אל הדלת. מליגן קרא משהו אחרי, אך כבר לא הבנתי מה הוא אומר.

פתחתי את הדלת, יצאתי החוצה וסגרתי אותה בשקט מאחורי.

ומה עכשיו?

חלפתי על פני השירותים כשצעדתי במסדרון המוביל אל המשרד שלי, הנחתי את המסמכים על השולחן, לקחתי את המעיל שלי, הכנסתי את מכתבו של או־בה לתוך התיק ועזבתי את הלשכה בלי למהר ובלי לומר מילה נוספת.

באותו הרגע עוד לא ידעתי שלמעשה יצאתי לדרכי.

באותו בוקר סתווי קר כקרח, חף מכל ענן, בשבוע שלפני חג ההודיה.