מיתוסים // סטיבן פריי

פתח דבר

כשהייתי די קטן, התמזל מזלי וקראתי ספר בשם "מעשיות מיוון העתיקה". זאת היתה אהבה ממפגש ראשון. בהמשך חיי איהנה מהמיתוסים ומהאגדות של תרבויות ועמים אחרים, אך כבר בסיפורים היווניים האלה היה משהו ששלהב אותי. האנרגיה, ההומור, התשוקה, העומק והאמינות של עולמם ריתקו אותי מההתחלה. אני מקווה שכך יהיה גם בשבילכם. אולי אתם כבר מכירים אחדים מהמיתוסים שיסופרו כאן, אבל אני מברך יותר מכול על הקוראות והקוראים שלא נתקלו קודם לכן בדמויות ובסיפורים של המיתולוגיה היוונית. אין צורך בשום ידע מקדים כדי לקרוא את הספר הזה, שכן הוא מתחיל ביקום ריק. על אחת כמה וכמה אין צורך ב"השכלה קלאסית", או בהבנה של ההבדלים בין נקטר לנימפה, בין סאטיר לקנטאור, בין אלות הגורל ואלות הנקם. אין שום דבר אקדמי או אינטלקטאולי במיתולוגיה היוונית. היא ממכרת, מבדרת, נגישה ואנושית להדהים.

אך מאין הם באו, המיתוסים של יוון העתיקה? אולי אם ננבור בסבך ההיסטוריה האנושית נצליח למשוך קצה חוט יווני ולעקוב אחריו עד למקורותיו, אבל כל מי שבוחר בתרבות אחת יחידה, באוסף אחד ויחיד של סיפורים, נוטל לעצמו בהכרח חירויות באשר למקורו האמיתי של המיתוס האוניברסלי. בימי קדם תהו בני אדם בכל העולם על מקורות הכוח המזינים את הרי הגעש, סופות הרעמים, נחשולי הענק ורעידות האדמה. הם היללו והוקירו את מקצב העונות, את מצעד הגופים השמימיים ברקיע הלילי ואת נס הזריחה היומיומי. הם שאלו את עצמם איך התחיל הכול. הלא-מודע הקולקטיבי של תרבויות רבות סיפר סיפורים על אלים זועמים, אלים שגוססים ומתחדשים, אלות של פוריוּת ומיני ישויות, שדים ורוחות של אש, מים ואדמה.

מובן שהיוונים לא היו העם היחיד שטווה מארג של אגדות וסיפורי עם מהחומרים המבלבלים של הקיום. אם מתעקשים לנקוט גישה ארכיאולוגית ופלאו-אנתרופולוגית, אפשר למצוא חוט מקשר בין האלים של יוון לבין אבות השמים, אלות הירח והשדים מהסהר הפורה של מסופוטמיה – עיראק, סוריה וטורקיה של ימינו. לבבלים, לשומרים, לאכדים ולתרבויות אחרות מהאזור ההוא, שפרחו הרבה לפני היוונים, היו סיפורי בריאה ואגדות עם משלהם, ולסיפורים האלה, כמו לשפות שסופרו בהן, יש מקורות בהודו ולפני כן מערבה משם, באפריקה הפרהיסטורית, ערש המין האנושי.

אבל בכל פעם שאנחנו מספרים סיפור, עלינו לחתוך את החוט הנרטיבי במקום כלשהו כדי ליצור נקודת התחלה. במיתולוגיה היוונית קל לעשות זאת, כי היא שרדה בפירוט, בעושר, בחיים ובצבע שמייחדים אותה מהמיתולוגיות האחרות. המשוררים הראשונים הם שתיעדו ושימרו אותה, והיא התגלגלה עד אלינו בקו ישר ובלתי קטוע, שנמשך כמעט מראשית הכתיבה ועד ימינו. אף שלמיתוסים היווניים יש הרבה במשותף עם המיתוסים של סין, פרס, הודו, בני המאיה, אפריקה, רוסיה, אמריקה הילידית, עם ישראל והעמים הנורדיים, הם בראש ובראשונה – כפי שאומרת הכותבת והמיתוגרפית אדית המילטון – "פרי יצירתם של המשוררים הגדולים".[1] היוונים היו הראשונים שכתבו סיפורים קוהרנטיים היוצרים עולם שלם, ואולי אפשר אף לומר "ספרות", על אודות האלים, המפלצות והגיבורים שלהם.

קשת המיתוסים היווניים עוקבת אחר עליית המין האנושי ומאבקנו לשחרר את עצמנו מידם המתערבת של האלים – מהתעללותם, מתחמנותם ומשלטונם הרודני על חיי האדם והתרבות האנושית. היוונים לא התרפסו בפני אליהם. הם היו מודעים לצורך היהיר שלהם בתחינות ובהוקרה, אבל האמינו שהאדם שווה להם. במיתוסים שלהם באה לידי ביטוי ההבנה שמי שיצר את העולם המבלבל הזה, על כל אכזריותו, יופיו, טירופו, נפלאותיו, גחמותיו ועוולותיו, לבטח היה בעצמו אכזרי, יפה, מטורף, נפלא, גחמני ובן עוולה. היוונים בראו אלים בדמותם: לוחמניים אך יצירתיים, חכמים אך פראיים, אוהבים אך קנאים, עדינים אך חסרי רחמים, חומלים אך נקמנים.

ספר זה מתחיל בהתחלה, אבל אינו מסתיים בסוף. אילו כללתי בספר גיבורים כמו אֶדיפּוּס, פֶּרסֶאוּס, תֵסֶאוּס, יאסוֹן, הֵרקולס ותיארתי לפרטיה את מלחמת טרויה, הוא היה כבד כל כך שאפילו טיטאן לא היה מצליח להרים אותו. יתרה מזאת, כל ענייני בספר זה הוא לספר את הסיפורים, לא להסביר אותם או לחקור את האמיתות האנושיות והתובנות הפסיכולוגיות שבבסיסם. המיתוסים האלה כה מטלטלים, כה מפתיעים, כה רומנטיים, קומיים, טרגיים, אלימים ומקסימים, שהם מרתקים מספיק כדי לעמוד כסיפורים בפני עצמם. אם תוך כדי קריאה לא תוכלו שלא לתהות מה נתן ליוונים השראה להמציא עולם עשיר כל כך ומורכב כל כך בדמויותיו ובאירועיו, אם תמצאו את עצמכם מהרהרים באמיתות העמוקות שהמיתוסים מקפלים בתוכם – זה בלי שום ספק חלק מההנאה.

והנאה היא הסיבה העיקרית לצלול לתוך עולם המיתולוגיה היוונית.

סטיבן פריי

[1] אדית המילטון. מיתולוגיה. מאנגלית: אלה אמיתי. מסדה, 1976.

ספרים נוספים