מאה שלושים ושישה ימים לפני

שבוע לפני שעזבתי את המשפחה שלי ואת פלורידה ואת החיים הזעירים שלי ועברתי לפנימייה באלבּמה, אמא שלי התעקשה לארגן לי מסיבת פרֵדה. להגיד שהיו לי ציפיות נמוכות זה שימוש קיצוני בלשון המעטה. למרות שפחות או יותר הכריחו אותי להזמין את כל "חברי ללימודים", כלומר מקבץ פליטי מגמת המשחק והחננות ממגמת ספרות, שבהיעדר ברירה חברתית אחרת ישבתי איתם תמיד בקפטריה האפלולית של בית הספר הציבורי שלמדתי בו, ידעתי שהם לא יבואו. אמא שלי בכל זאת התעקשה, שקועה באשליה שאיכשהו הסתרתי ממנה את הפופולריות הסודית שלי במשך כל השנים האלה. היא הכינה הר קטן של מטבל ארטישוק. היא הציפה את הסלון שלנו בסרטים ירוקים וצהובים, הצבעים של בית הספר החדש שלי. היא קנתה עשרים וארבעה מְכלי קונפטי וסידרה אותם יפה סביב שולחן הקפה שלנו.

וכשהגיע יום שישי האחרון הזה, אחרי שכבר כמעט גמרתי לארוז, היא התיישבה איתי ועם אבא שלי על הספה בסלון, בשעה 16:56, וחיכתה בסבלנות לבואה של משלחת הפרֵדה ממַיילְס. המשלחת הנדונה מנתה בדיוק שני אנשים: מרי לוֹסוֹן, בלונדינית קטנטונת עם משקפיים מלבנים, והחבר השמנמן שלה (בניסוח סלחני), ויל.

"היי מַיילְס," מרי אמרה כשהתיישבה.

"היי," אמרתי.

"איך עבר הקיץ?" ויל שאל.

"בסדר. ולך?"

"היה טוב. הרמנו הפקה של 'ישו כוכב עליון'. אני עזרתי עם התפאורה. מרי התעסקה עם התאורה," ויל אמר.

"מגניב." הנהנתי בידענות, ובזה התמצו פחות או יותר נושאי השיחה שלנו. יכולתי אולי לשאול משהו על "ישו כוכב עליון" אלא ש־1. לא ידעתי מה זה, ו־2. לא היה לי דחוף לברר מה זה, ו־3. אף פעם לא ממש הצטיינתי בשיחות סלון. אמא שלי, לעומת זאת, יכולה לפטפט על כלום במשך שעות, אז היא משכה את הזמן ושאלה אותם על לו"ז החזרות שלהם, ואיך היה המופע בסופו של דבר, ואם זאת היתה הצלחה.

"נראה לי שכן," מרי אמרה. "באו הרבה אנשים, נראה לי." מרי היתה מסוג האנשים שהכל נראה להם.

בסופו של דבר ויל אמר, "טוב, אז רק קפצנו להגיד שלום. אני צריך להחזיר את מרי הביתה עד שש. תיהנה בפנימייה, מיילס."

"תודה," אמרתי בהקלה. אם יש דבר אחד יותר גרוע ממסיבה שאף אחד לא מגיע אליה, זאת מסיבה שרק שני אנשים בלתי מעניינים בעליל מגיעים אליה.

הם עזבו, אז ישבתי עם ההורים שלי ובהיתי בטלוויזיה הכבויה ורציתי להדליק אותה אבל ידעתי שזה לא לעניין. הרגשתי איך שניהם מסתכלים עלי, כאילו מחכים שאפרוץ בבכי או משהו, כאילו לא ידעתי מלכתחילה שככה בדיוק זה ייגמר. אבל כן ידעתי. הרגשתי את הרחמים שלהם בזמן שהם גרפו את מטבל הארטישוק עם נאצ'וס שנועדו לחברים המדומיינים שלי, אבל הם היו זקוקים לרחמים יותר ממני: אני לא הייתי מאוכזב. הציפיות שלי התגשמו.

"בגלל זה אתה רוצה לעזוב, מיילס?" אמא שלי שאלה.

שקלתי את התשובה שלי לרגע, נזהר לא להביט בה. "אה, לא," עניתי.

"אז למה?" היא שאלה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהיא הציבה בפני את השאלה הזאת. אמא לא התלהבה במיוחד מכך שאני עוזב לפנימייה ולא טרחה להסתיר את זה.

"בגללי?" אבא שלי שאל. גם הוא למד ב"קאלְבֶר קְריק", הפנימייה שנרשמתי אליה, כמו שני אחיו וכל הילדים שלהם. אני חושב שמצא חן בעיניו שאני הולך בדרכו. הדודים שלי סיפרו לי שאבא היה ידוע ברחבי בית הספר כמי שהצליח גם לעורר מהומות אלוהים וגם להצטיין בכל המקצועות. זה נשמע כמו חיים הרבה יותר מוצלחים מאלה שהיו לי בפלורידה. אבל לא, לא רציתי לעזוב בגלל אבא. לא בדיוק.

"חכו רגע," אמרתי. הלכתי לחדר העבודה של אבא ומצאתי את הביוגרפיה של פְרַנסוּאָה רַבְּלֶה. אהבתי לקרוא ביוגרפיות של סופרים, אפילו אם (כמו במקרה של מֶסייה רבּלֶה) לא קראתי שום דבר שהם עצמם כתבו. דפדפתי לסוף הספר ומצאתי את הציטוט המְמוּרקר ("לעולם אל תמרקר בספרים שלי," אבא שלי אמר לי אלף פעם. אבל איך אפשר למצוא את מה שאתה מחפש בלי למרקר?).

"אז הבחור הזה," עמדתי בפתח הסלון ואמרתי, "פרנסוּאָה רבּלֶה. הוא היה משורר. והמילים האחרונות שאמר היו 'אני יוצא לחפש אחר האפשרי'. בגלל זה אני עוזב. כדי שלא אצטרך לחכות עד המוות בשביל להתחיל לחפש אחר האפשרי."

זה השתיק אותם. חיפשתי לעצמי "אפשרי", והם ידעו טוב כמוני שלא אוכל למצוא אותו במחיצת אנשים כמו ויל ומרי. התיישבתי שוב על הספה, בין אמא שלי לאבא שלי, ואבא שלי הניח עלי את ידו, ונשארנו ככה בשקט על הספה די הרבה זמן, עד שנראה לנו שכבר אפשר להדליק את הטלוויזיה, ואז אכלנו מטבל ארטישוק לארוחת ערב וצפינו בערוץ ההיסטוריה, ובכל הנוגע למסיבות פרֵדה – היה יכול להיות יותר גרוע.