לפני שאגיד כן // סופי קאזנס

אודרי יצאה מהכנסייה בחיפזון, יחפה, המומה, לבדה. היא אספה את שולי שמלת המשי הלבנה והרימה את הבד מהמרצפות הרטובות של המרפסת. את הנעליים היא חלצה כבר בפנים, באזור הטקס, כי ידעה שלא תצליח לרוץ על עקבים בגובה שמונה סנטימטרים. אבל בלי העקבים, שמלת הכלה היתה ארוכה מדי בדיוק בשמונה סנטימטרים. ברגע שיצאה לאור היום, סנוור אותה הבזק חזק. היא מצמצה והסתכלה בבלבול על העוזר של הצלמת, גבר רזה וגבוה בן עשרים ומשהו עם פוני מוחלק. מה הוא מצלם עכשיו? למה הוא פה בכלל? הטקס היה אמור להסתיים רק בעוד עשרים דקות. לבה הלם. היא לא הצליחה לחשוב. מה יקרה עכשיו?

הצלם עמד קפוא במקומו, עם מצלמת האולימפוס שלו בהיכון. כשמבטיהם נפגשו, היא כיווצה את הגבות בשאלה וראתה את הבעת פניו משתנה מריכוז לדאגה כשקלט את רגליה היחפות, את האיפור המרוח סביב עיניה ולבסוף את הנפיחות האדומה התופחת על רקתה השמאלית. אודרי עקבה אחרי מבטו אל אצבעות רגליה שהציצו מתחת לשמלה. ציפורניה נמשחו בלק בגוון ששמו "ורודה עליך". בזמנו היא חשבה שזה מצחיק.

"אודרי, למה את בחוץ?" נשמע קול מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את פול, השושבין וחברהּ הטוב. הוא יצא בעקבותיה מהכנסייה. "את צריכה לחזור פנימה."

"אני בסדר," היא לחשה בצרידות. היא לא רצתה להיות בכנסייה.

אודרי שמעה סירנות. אורות האמבולנס הבהבו מרחוק. אורחי החתונה התחילו עכשיו לצאת מהכנסייה מאחוריה ומאחורי פול. היא עדיין שמעה את כמעט־חמותה, דבי, מייללת מבפנים. ועכשיו הפרמדיקים כבר היו בשער.

"הוא בפנים," היא אמרה והצביעה שלא לצורך על דלת הכנסייה.

שני גברים במדים ירוקים מיהרו עם אלונקה על שביל החצץ בין המצבות העקומות. אחד מהם החווה אליה בראשו באהדה כשעבר לידה.

פול, שעדיין היה בהלך רוח של שושבין וחילק לאנשים הוראות, פינה את הדרך לפרמדיקים. רעש ודיבורים ותוהו ובוהו מילאו את המקום שעד לפני רגע או שניים היה שקט.

אודרי חשה סחרחורת והרימה יד אל מצחה. היא הרגישה שהסצנה מתרחשת במהירות הלא נכונה. רגע אחד הכול נראה אטי, האוויר היה סמיך, כל תנועה היתה כרוכה במאמץ והתעכבה, ואילו ברגע הבא הכול עבר במהירות, ראשים זינקו לצדדים, קולות נשמעו חפוזים, כמו בהילוך מהיר. היא ראתה את אביה החורג, בריאן, מתקרב אליה בהילוך אטי. היא לא היתה מסוגלת לדבר איתו. לא היתה מסוגלת לדבר עם אף אחד. עיניה התרוצצו ימינה ושמאלה וחיפשו נתיב מילוט. היא הניחה לרוח לקחת אותה מעבר לקיר הצדדי של הכנסייה. האדמה הרכה הרטיבה את כפות רגליה וזר הפרחים השבור השתלשל מידה.

היא מצאה חורשה קטנה בין חצר הכנסייה לכביש שעבר באחוזת מילוורד, ושם התיישבה על האדמה והשעינה את גבה על עץ. כבר לא היה לה אכפת כמה נזק ייגרם לשמלה הלבנה. עכשיו, כשהיתה לבדה ולא בתנועה, היה לה סוף־סוף רגע לחשוב. האם היה בלתי נמנע שכך זה ייגמר? איפה השתבש הכול? אולי בשעה שמונה ושמונה דקות אתמול בערב, בארוחת הערב החגיגית שלפני החתונה? או שהזרע לאירועי היום נטמן כבר לפני שנים רבות?

ספרים נוספים