חנות ספרים מול האגם // ג'ני קולגן

"טוב, אז תספרי לי על הבכי?"

האישה ישבה אל השולחן הישן והמתפרק של שירות הבריאות הלאומי והיתה אדיבה אך רשמית. על הקיר מאחוריה נתלתה כרזה עם ראשי תיבות מבלבלים מאוד, שאנשים אמורים לזכור אם הם חושבים שאולי חטפו שבץ.

המחשבה שצריך לזכור את ראשי התיבות האלה בזמן שחוטפים שבץ הלחיצה מאוד את זואי, אפילו יותר מעצם ההימצאות במרפאה. תריס ונציאני מלוכלך כיסה בקושי את החלון הקטן שהשקיף אל קיר לבנים אדומות, והשטיח הקשה מקיר לקיר היה מוכתם בכתמי קפה.

"זה בעיקר בימי שני," אמרה זואי והסתכלה על שערה הכהה המבריק והיפה של האישה. גם השיער שלה היה ארוך וכהה, אבל הוא היה אסוף במה שקיוותה מאוד שהוא גומייה לשיער, ולא גומייה משרדית שהדוור הפיל, למשל. "ו… את יודעת. כשהרכבת התחתית מאחרת או כשאני לא מצליחה לעלות עם העגלה לקרון. או כשמישהו מצקצק בלשון כי אני מנסה לעלות עם העגלה לקרון, כי אם לא אקח את העגלה אני אאחר בשעה, אפילו שהוא גדול מדי בשבילה ואני יודעת את זה, תודה רבה, אז נראה לי שאפשר להפסיק עם המבטים השיפוטיים האלה.

"או כשאני תקועה בעבודה וסופרת את הדקות כי אני יודעת בדיוק כמה כל דקת איחור תעלה לי עד שאגיע לאסוף אותו, כך שכל יום העבודה כבר לא ישתלם לי. או כשאני חושבת אולי לקחת אוטובוס וכשאנחנו מגיעים לתחנה הוא בדיוק סוגר את הדלתות אפילו שהוא רואה אותי, כי אין לו סבלנות לאמא עם עגלה. או כשנגמרת לנו הגבינה ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות עוד. שמת לב למחירי הגבינה בזמן האחרון? או…"

האישה חייכה באדיבות אבל נראתה קצת על קוצים.

"התכוונתי לבן שלך, גברת אוקונל. למה הוא בוכה?"

"אה!" אמרה זואי בבהלה.

שתיהן הסתכלו על הילד הקטן כהה השיער, ששיחק בזהירות בחוות צעצוע בפינת החדר. הוא נשא אליהן את עיניו בהיסוס.

"לא… לא הבנתי אותך," אמרה זואי ופתאום הרגישה שהיא עומדת שוב לפרוץ בבכי. ד"ר בַּקְרי הנחמדה קירבה אליה את קופסת הממחטות שהיתה על שולחנה, ובמקום לעזור זה רק החמיר את המצב.

"…ואני לא 'גברת', אני לא נשואה," אמרה זואי בקול רועד. "בכל מקרה, הוא בסדר… כאילו, כמה דמעות, אבל הוא לא…" עכשיו היא כבר ידעה שעוד רגע תבכה. "הוא לא… לא משמיע קול."

*

זואי ניקתה את פניה אבל אחר כך שקעה שוב, ואז משכה את עצמה בחזרה למעלה כשהבינה לאימתה שהפגישה במרפאה של שירותי הבריאות, שהמתינה לה כבר חודשים, עומדת להיגמר והיא בזבזה כמעט את כולה בבכי ובנעיצת מבטים של תקווה וייאוש בד"ר בקרי, כשהארי מתפתל בעליזות בחיקה. אבל לפחות ד"ר בקרי לא אמרה את מה שאנשים תמיד אומרים…

"את יודעת, איינשטיין…" התחילה ד"ר בקרי לומר, וזואי נאנחה בלבה. הנה זה מגיע. "הוא לא דיבר עד גיל חמש."

זואי חייכה בחצי פה. "אני יודעת, תודה," אמרה בשיניים חשוקות.

"אילמות מבחירה… הוא עבר איזושהי טראומה?"

זואי נשכה את שפתה. אלוהים אדירים, היא מקווה שלא.

"טוב, אבא שלו… בא והולך קצת," היא אמרה, ואז הוסיפה בתחינה קלה, כמבקשת את אישורה של הרופאה, "אבל זה… זה לא חריג, נכון? אתה אוהב לראות את אבא, נכון?"

כשהארי שמע שמדברים על אבא שלו, פניו אורו כמו תמיד והוא תקע אצבע שמנמנה בלחייה.

"בקרוב," היא אמרה לו.

"מתי ראיתם אותו בפעם האחרונה?" שאלה הרופאה.

"אממ… שלושה… שישה…"

זואי ניסתה להיזכר. האמת היא שג'ז לא הגיע כל הקיץ. היא אמרה לעצמה שוב ושוב להפסיק לעקוב אחריו באינסטגרם, אבל זה היה כמו התמכרות. הוא נסע בערך לארבעה פסטיבלים. היו המון תמונות שלו בכל מיני כובעים צבעוניים.

"טוב," אמרה הרופאה. היא שיחקה עם הארי במשחק קלפים, לימדה אותו לנקוש באצבעותיו ואחר כך חיפשה איתו כל מיני חפצים שהחביאה במקומות שונים במשרד. בן הארבע ניסה לשתף פעולה, אבל פעם אחר פעם נמשך בעצבנות בחזרה לחיק אמו, ועיניו הכהות נראות עגולות ומפוחדות.

"זאת הפרעת חרדה חברתית."

"אני יודעת."

"חריג מאוד – " הרופאה בחנה את רשימותיה – "שילד לא מדבר אפילו עם ההורה שלו. אולי יש משהו שמלחיץ אותו בבית?"

הם גרו בקומת הקרקע של חורבה ויקטוריאנית מחולקת על הכביש הראשי של ומבלי. הצנרת קרקשה, והשכן מלמעלה נהג לחזור הביתה שיכור ולשמוע מוזיקה בקולי קולות עד אמצע הלילה. לפעמים הוא הביא איתו חברים, והם היו דופקים על הדלת וצוחקים בקול רם. אין שום סיכוי שהיא תצליח להשיג מספיק כסף בשביל פיקדון לדירה חדשה – שלא לדבר על שכר הדירה. המועצה הציעה לה לעבור לאכסניה, אבל זה נראה לה עוד יותר גרוע. אמא שלה לא יכלה לעזור – לפני כמה שנים היא עברה לגור בספרד והחיים שם התייקרו מיום ליום, ומכיוון שהפנסיה שלה לא הספיקה, היא נאלצה לעבוד בבר מגעיל שמציג תמונות מהתפריט בחלון.

חוץ מזה, מכיוון שבנה לא היה מתוכנן, במשך המון זמן זואי העמידה פנים לפני המשפחה והחברים שלה שהיא בסדר גמור ושהכול טוב. היא פשוט לא יכלה להתמודד עם חומרת המצב. אבל להתכחשות שלה היו תוצאות דרמטיות.

ד"ר בקרי ראתה את פניה.

"אני לא… אני לא מאשימה אותך."

שפתיה של זואי התחילו לרעוד שוב.

"את יודעת…" אמרה ד"ר בקרי. "הקשר ביניכם נראה טוב. הוא ביישן, אבל אני לא חושבת שהוא סובל מטראומה. לפעמים… לפעמים זה פשוט ככה."

שתיקה ארוכה השתררה.

"זה…" אמרה זואי בקול שקט, "כנראה הדבר הכי נחמד שמישהו אמר לי כבר המון זמן."

"בדרך כלל אנחנו מתחילים במערכת של תגמולים על מאמץ," אמרה ד"ר בקרי והושיטה לה ערימה של טבלאות ורשימות של מטרות. "רק עידוד, כמובן. פינוק קטן על לחישה… הפתעה על שיר."

זואי מצמצה וניסתה להבין איך תשלם על ההפתעות האלה, אם כבר עכשיו אין לה מושג מה הם יעשו כשיהיה קר מדי והארי לא יוכל להמשיך ללכת בסנדלים.

"אם זה לא יצליח, נוכל לנסות טיפול תרופתי."

זואי בהתה בה. לסמם את הילד היפה שלה? הם הגיעו לקצה – פשוטו כמשמעו: לקח להם שעתיים לחצות את לונדון ביום החם הזה כדי לפגוש קלינאית תקשורת מומחית, אחרי שמונה חודשים של המתנה לתור.

"את מדברת איתו הרבה?" שאלה ד"ר בקרי.

"אה־הא," אמרה זואי, שמחה סוף־סוף שיש משהו שאולי אינו באשמתה. "כן! אני באמת עושה את זה! כל הזמן!"

"טוב, תקפידי לא לדבר יותר מדי. אם את מבינה כל מה שהוא צריך ורוצה, אין לו מוטיבציה להתחיל לדבר. וזה מה שאנחנו צריכים."

ד"ר בקרי קמה. כשראתה את פניה ההמומות של זואי, היא חייכה.

"אני יודעת שלא קל לגלות שאין תרופת פלא," אמרה ואספה את כל החוברות שלה.

זואי הרגישה עוד גוש נוצר בגרונה.

"זה נכון," היא אמרה.

זה באמת היה קשה.

*

זואי ניסתה לחייך בעידוד אל הבן הקטן שלה. אבל בזמן שישבה באוטובוסים הצפופים מדי והרועשים מדי, ותלמידים צעקו וצרחו והתפרעו וצפו בסרטונים בקולי קולות בטלפונים שלהם, ויותר מדי אנשים נדחסו פנימה, וההתקדמות של האוטובוס היתה אטית עד כאב, והארי היה צריך לשבת עליה כדי לפנות מקום לאנשים אחרים ונרדמה לה הרגל, והיא ניסתה לחשב כמה כל זה עלה – המשמרת שפספסה, והבוסית שלה קסניה שכבר נגמרה לה הסבלנות אליה כי היא כל הזמן לוקחת ימי חופש, אפילו שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את מקום העבודה – הכול היה יותר מדי. ואז, כשהם הגיעו סוף־סוף הביתה והיא סגרה מאחוריהם את הדלת הפנימית הזולה והמטונפת, והארי כבר נפל מהרגליים מרוב עייפות, היא מצאה על השטיח בכניסה מכתב שעמד להחמיר את המצב עוד יותר.

ספרים נוספים