ב-1959 עברו על פלורנס גרין כמה לילות שבהם לא הייתה בטוחה אם אמנם עלה בידה להירדם. את מנוחתה טרדה השאלה אם לרכוש נכס קטן המכונה "הבית הישן", ולו מחסן שניצב על החוף, כדי לפתוח בו את חנות הספרים היחידה בהַרְדְבּוֹרוֹ. אי־הודאות, ככל הנראה, היא שהדירה שינה מעיניה. פעם ראתה אנפה מתעופפת מעל שפך הנהר ומנסה, תוך כדי מעוף, לבלוע צלופח שלכדה. הצלופח נאבק להיחלץ מזפק האנפה, וגופו בצבץ החוצה כדי רבע מאורכו, כדי מחצית ממנו, ומדי פעם בפעם גם כדי שלושה רבעים. חוסר ההחלטיות של שני היצורים עורר בה חמלה. הם יצאו מגדרם יותר מכפי הנחוץ. פלורנס חשה שאם אמנם לא יָשנה כלל — אנשים אומרים זאת לעתים קרובות בלי להתכוון לכך — היה זה מרוב הרהורים על האנפה.

לבה היה רחום, אף על פי שאין בזה ערך רב למי שמנסה לשרוד. היא עמדה באמצע שנותיה, ויותר משמונה מהן גרה בהרדבורו והתקיימה מסכום קטן שבעלה המנוח הוריש לה. לאחרונה החלה לתהות שמא עליה להבהיר לעצמה, ואולי גם לאחרים, שהיא קיימת בזכות עצמה. נראה שהישרדות היא המֵרב שאדם יכול לבקש לעצמו באווירהּ הקר והצלול של מזרח אנגליה. או שהוא הורג, או שהוא מרפא, האמינו התושבים — בריאות עד זקנה ושיבה, או שילוח מיידי אל תוך אדמת הכבול המלוחה שבחצר הכנסייה.

היא הייתה קטנה למראה, דקיקה ומגוידת, חסרת ייחוד למדי במבט מלפנים וחסרת ייחוד לחלוטין במבט מאחור. לא הרבו לדבר עליה, אפילו לא בהרדבורו, מקום שבגלל המרחבים הגדולים בו איש לא חמק מעין, וכל מה שנגלה לעין שימש נושא לדיון. את תלבושתה שינתה אך מעט, לפי עונות השנה. כולם הכירו את מעיל החורף שלה, שתמיד נראה כאילו בדוחק יחזיק מעמד עוד שנה אחת.

ב-1959 לא הייתה בהרדבורו שום חנות פיש־אנד־צ'יפס, לא הייתה בה מכבסה ולא היה בה קולנוע, למעט הקרנה אחת בשבת בערב פעם בשבועיים. הצורך בכל אלה הורגש היטב, אך איש לא חשב לפתוח בה חנות ספרים; ואיש לא העלה על דעתו שמרת גרין שוקלת לפתוח חנות שכזאת.

"מובן שלא אוכל להתחייב בשם הבנק כרגע — לא אני המחליט — אבל אני בטוח שלא תהיה התנגדות עקרונית למתן הלוואה. בינתיים הממשלה נוטה להגביל את האשראי ללוֹוים פרטיים, אבל יש סימנים מובהקים להתרככות — זה לא סוד גדול. מובן שתהיה לך תחרות מעטה מאוד, אם בכלל — שמעתי שמשאילים כמה רומנים ב'סבתא סורגת — חומרי סריגה', לא יותר. והבנתי ממך שיש לך ניסיון נרחב בענף."

פלורנס התכוננה להסביר בשלישית למה התכוונה בדבריה, ונזכרה בה ובידידתה, שערן מסולסל בתסרוקת "גלי יוּגִ'ין", ועפרונות ענודים לצוואריהן בשרשרת, כששימשו עוזרות בחנותו של מר מִילֶר ברחוב וִיגְמוֹר לפני עשרים וחמש שנה. רישום המלאי היה טבוע בזיכרונה יותר מכול: מר מילר היה מורה לכולם לשתוק, ואז, לאחר השתהות מכוונת, היה קורא בקול את רשימת הגברות הצעירות ושותפיהן שנבחרו בהגרלה לבדיקה היומית. הבחורים היו מעטים, ולמזלה הרב היא הוצמדה לצ'רלי גרין, קניין ספרי השירה, ב-1934.

"כשהייתי נערה למדתי את העבודה לעומק," אמרה. "אני מניחה שהיא לא השתנתה ביסודה מאז."

"אבל לא נמצאת בתפקיד ניהולי. אם ככה, יש דבר או שניים שכדאי לעבור עליהם. את יכולה לקרוא לזה עצות לדרך."

מעט מאוד עסקים חדשים נפתחו בהרדבורו, והרעיון שדבר כזה עומד לקרות הרטיט את האווירה הלֵאה בבנק כמו משב של רוח ים המעמיק לחדור ליבשה.

"לא הייתי רוצה לגזול מזמנך, מר קיבְּל."

"אה, מבחינתי זה בסדר גמור. אני חושב שאומר זאת כך. כשאת מדמיינת את עצמך פותחת חנות ספרים, את צריכה לשאול את עצמך מה היעד האמיתי שלך. זו השאלה הראשונה הנחוצה לעסקים מכל סוג שהוא. האם את מקווה להעניק לעיירה הקטנה שלנו שירות כלשהו שהיא זקוקה לו? האם את מקווה להרוויח יפה? או אולי, מרת גרין, את אחת מהמצטרפים למרוץ, שאינם מבינים כראוי את השינוי העצום ששנות השישים צופנות עבורנו? תמיד חשבתי שחבל שאין קורסי הכנה מוסדרים לבעלי ולבעלות עסקים קטנים…"

מן הסתם, לא היה מחסור בקורסים כאלה למנהלי סניפי בנק. משהחל מר קיבְּל להפליג במים מוכרים, שטפו דבריו יותר ויותר כנהר עמוק ואיתן. הוא דיבר על החשיבות שבניהול ספרים מקצועי, על כלים להחזר הלוואות ועל עלויות מזדמנות.

"מרת גרין, אני רוצה להדגיש נקודה שאין לי ספק שלא עלתה על דעתך, אבל לאלה מאיתנו שמתוקף עמדתם יש להם פרספקטיבה רחבה יותר היא ברורה כשמש. הנקודה היא זאת: אם בנקודת זמן כלשהי ההכנסות קטנות מההוצאות, סביר להניח שהקשיים הכספיים לא יאחרו לבוא."

פלורנס ידעה זאת למן היום שבו קיבלה את המשכורת הראשונה שלה, כשהחלה לפרנס את עצמה בגיל שש־עשרה. היא עצרה בעד התשובה הזועמת שעלתה על דל שפתיה. מה קרה להחלטה שגמלה בה בשעה שחצתה את השוק לעבר סניף הבנק, שלבֵניו האדומות והאיתנות קוראות תיגר על הרוח, לנהוג בנימוס וברגישות?

"במה שקשור למלאי, מר קיבּל, ידוע לך שכשהחנות של מילר נסגרה, ניתנה לי ההזדמנות לרכוש משם את רוב מה שאני זקוקה לו." היא הצליחה לומר זאת בנימה נחושה, אף על פי שהרגישה כאילו הַסגירה כוּונה לפגוע בזיכרונותיה האישיים. "בנוגע לזה עדיין אין לי אומדן. ובמה שקשור למקום, הסכמת לכך ששלושת אלפים וחמש מאות לירות סטרלינג תמורת בעלות על הבית הישן ועל ביתן הצדפות הן מחיר הוגן."

להפתעתה, היסס המנהל.

"הנכס עומד ללא שימוש זמן רב. זה כמובן עניין לסוכן הנכסים שלך ולעורך הדין שלך — ת'וֹרְנְטוֹן, נכון?" זו הייתה הפגנת ידע שאין בה אלא התרברבות או סוג של חולשה, היות שבהרדבורו היו שני עורכי דין בלבד. "אבל אני מאמין שהמחיר עתיד לרדת אפילו יותר… המבנה לא יברח אם תחליטי לחכות קצת… מצב ירוד… לחות…"

"הבנק הוא הבניין היחיד בהרדבורו שאין בו לחות," השיבה פלורנס. "אולי העבודה היום־יומית כאן העלתה את הרף שלך."

"…וכמו כן, שמעתי שהציעו — אני בעמדה שמאפשרת לי לומר שלמיטב הבנתי ייתכן שהציעו — לייעד את הבית הישן לשימושים אחרים, אם כי תמיד יהיה אפשר למכור אותו שוב."

"מן הסתם אני מעוניינת לצמצם את ההוצאות ככל האפשר."

המנהל התכונן לחייך בהבנה, אך נפטר מהטרחה הכרוכה בכך כשפלורנס הוסיפה בקול חד: "אבל אין לי שום כוונה למכור אותו שוב. בגיל העמידה צעד כמו זה שאני מתכוונת לעשות עלול להיות משונה, אבל מרגע שהחלטתי אני לא מתכוונת לסגת ממנו. לאילו שימושים אחרים אנשים חושבים לייעד את הבניין? למה לא עשו שום דבר בעניין בשבע השנים האחרונות? קְאָקים קיננו שם, חצי מהרעפים היו חסרים, והכול הסריח מעכברושים. לא יהיה טוב יותר אם אנשים יוכלו לעמוד שם ולהסתכל בספרים?"

"את מדברת על תרבות?" שאל המנהל בקול שנמזגו בו יראת כבוד ורחמים.

"תרבות זה לחובבנים. אני לא יכולה לנהל עסק מפסיד. שייקספיר היה קודם כל איש מקצוע!"

פלורנס התרגזה בקלות רבה מן הראוי, אך לפחות התמזל מזלה והיה לה תחום עניין החשוב לה באמת ובתמים. המנהל השיב בנימה מרגיעה שקריאה דורשת זמן רב. "הלוואי שלי היה יותר זמן פנוי. את יודעת, אנשים לא באמת יודעים מהן שעות הסגירה של הבנק. באופן אישי, יש לי מעט מאוד פנאי בערבים. אל תביני אותי לא נכון, בעיני ספר טוב ליד המיטה הוא דבר שלא יסולא בפז. אבל כשאני הולך סוף־סוף לישון, אני מספיק לקרוא רק דף או שניים לפני שהשינה משתלטת עלי."

היא הרהרה שבקצב הזה ספר טוב אחד יספיק למנהל למשך יותר משנה. מחירו הממוצע של ספר עמד על שנים־עשר שילינגים ושישה פני. היא נאנחה.

את מר קיבל לא הכירה היטב, כמוה כרוב אנשי הרדבורו. אמנם בטלוויזיה וברדיו אמרו השכם והערב שבריטניה נהנית משנות שפע, אך מרבית בני הרדבורו עוד סבלו ממחסור ונמנעו מלבוא במגע עם מנהל הבנק מתוך עיקרון. שלל ההרינג הידלדל, הגיוס לצי עמד בשפל, ורבים מהתושבים יצאו לגמלאות זה מכבר וחיו מקצבה קבועה. בשל כך לא זכה מר קיבל לתשובה על חיוכיו ועל נפנופיו מחלון האוסטין־קיימברידג' שלו. אולי בשל כך האריך כל כך בדיבור עם פלורנס, אף על פי שהשיחה לא התמקדה בעסקים. למעשה, היא לבשה בעיניו גוון אישי הרבה יותר מן הרצוי.

פלורנס גרין, בדומה למר קיבל, יכלה להיחשב לטיפוס בודד, אך קשה לומר שהדבר ייחד אותם בהרדבורו, השופעת טיפוסים בודדים. חוקרי הטבע המקומיים, קוצץ הקָנים, הדוור, מר רֵייבֶן איש הביצות — כולם עלו על אופניהם ונעלמו בזה אחר זה, רכונים כנגד הרוח, נראים ואינם רואים, והיה אפשר לדעת מה השעה המדויקת על פי הופעתם באופק בדרכם חזרה. בקרב המתבודדים הללו היו גם כאלה שלא יצאו מביתם כלל. מר בְּרַנדיש, נצר לאחת המשפחות הוותיקות ביותר במחוז סאפוֹק, הסתגר בביתו כגירית במאורתה. כאשר הגיח משם בקיץ, בבגדי טוויד שגונם ירוק כהה או אפור, הוא נדמה כשיח מתנועע בשדה קוצים או כעפר על רקע הטיט. גסות רוחו הטרידה אנשים רק במידה שהטריד אותם מזג אוויר בהיר המתקדר בהמשך היום על אף הבטחותיו.

העיירה עצמה ניצבה על אי בין הים לנהר, וכשחשה בכפור הראשון נהגה לרטון ולהתכנס לתוך עצמה. מדי חמישים שנה בערך גרמו לה רשלנותה או אדישותה לאבד את אחד מאמצעי הקשר שלה. ב-1850 נעשה נהר הלֵייז בלתי ראוי לשיט, והרציפים והמעבורות נרקבו והתפוררו. ב-1910 נפל הגשר התלוי, ומאז נאלצו כל כלי הרכב המבקשים לחצות את הנהר לעבור דרך סַקספוֹרד, מרחק עשרה מייל משם. ב-1920 נסגרה תחנת הרכבת. רוב ילדי הרדבורו, צוללים ומשכשכי־רגליים כאחד, לא נסעו ברכבת מעולם. הם התבוננו בתחנה של חברת הרכבות הלונדונית־צפונית־מזרחית בהערצה אדוקה. רצועות פח חלודות ועליהן פרסומות לקקאו פְרַיי ולגלולות ברזל גֶ'לוֹאיד נתלו שם והיטלטלו ברוח.

ההצפות הגדולות של 1953 פגעו בקיר החוף ושָׁחקו אותו, ומאז היה מסוכן לחצות את פי הנמל שלא בשעת השפל. סירות משוטים נעשו האמצעי היחיד שאפשר לחצות בו את הלֵייז. בכל יום רשם איש המעבורת את השעות בגיר על דלת הסככה שלו, אך זו ניצבה על החוף המרוחק, ושום אדם בהרדבורו לא היה יכול לדעת אל נכון מה הן.

לאחר הריאיון בבנק, בהכירה בכך שכל אדם בעיירה יודע שהייתה שם, יצאה פלורנס לטייל. היא עברה על לוחות העץ שעל גבי התעלות, ובעודה מהלכת מיהרו לפניה יצורים קטנים שאת שמם לא ידעה ונכנסו למים, מרשרשים ומתיזים. השחפים והעורבים שממעל הפליגו על נחשולי האוויר בביטחון. הרוח שינתה כיוון ונשבה לעבר החוף.

מעל לביצות התגבהה המזבלה, ומעבר לה השתרעו השדות הגסים, שרק בקושי היו ראויים שהאיכרים יגדרו אותם. היא שמעה שקוראים בשמה, וליתר דיוק ראתה זאת, שכן הרוח נשבה וסילקה את המילים בן־רגע. איש הביצות קרא לה שתבוא.

"בוקר טוב, מר רייבן." גם את המילים האלה לא היה אפשר לשמוע.

בשעת הדחק שימש מר רייבן מין וטרינר שלא מן המניין. הוא עמד בחלקת השדה של המועצה המקומית, שזכויות מרעה הוצעו בה לכל מי שרק ירצה בהן תמורת חמישה שילינגים בשבוע, ובקצה החלקה המרוחק ממנו עמד סוס ערמוני מסורס מזן סאפוֹק פַּנְץ', אוזניו חגות בעדנה על קודקודו המעוגל ונעות לעבר בני האנוש שחדרו לשטחו. הוא ניצב במקומו שליד הגדר בנחישות ובחשד, רגליו מתוחות.

כשהגיעה למרחק חמישה יארדים מרייבן, הבינה שהוא מבקש לשאול ממנה את מעילה. בגדיו שלו היו נוקשים, שכבה על גבי שכבה, ולא היה קל להסירם.

רייבן לא ביקש ממנה דבר מעולם, אלא אם כן היה בזה צורך גמור. הוא קיבל את המעיל במנוד ראש, ובעודה עומדת ברוח ומתחממת ככל יכולתה בחסות המשוכה הקוצנית, ניגש בשקט אל היצור הקשיש שנעץ בו מבט חודר. הסוס עקב אחר כל תנועה בנחיריים מורחבים, שבע רצון מכך שרייבן אינו נושא אפסר, וסירב להבין יותר מכך. לבסוף היה עליו להחליט אם יבין אם לאו, ורטט עמוק, שאנחה בצדו, עבר בו מזנב עד חוטם. אז הרכין את ראשו, ורייבן כרך את אחד משרוולי המעיל סביב צווארו. בניסיון אחרון להפגין עצמאות הטה הסוס את ראשו הצדה והעמיד פנים שהוא מחפש עשב חדש בחלקה הלחה שמתחת לקרשי הגדר. לא היה שם עשב כזה, והוא פסע בעקבות איש הביצות על פני השדה, נבוך, הלאה מן הפרות האדישות ולעבר פלורנס.

"מה הבעיה איתו, מר רייבן?"

"הוא אוכל, אבל העשב לא נכנס. שיניים שחוקות; זאת הסיבה. הוא תולש עשב, אבל לא לועס."

"אז מה אפשר לעשות?" שאלה באהדה מוכנה מראש.

"אני יכול לארגן להן שיוף," השיב איש הביצות. הוא הוציא מכיסו אפסר והשיב לה את המעיל. היא פנתה לעבר הרוח כדי לרכוס את רכושה לגופה. רייבן הוליך את הסוס הזקן קדימה.

"גברת גרין, אשמח אם תחזיקי את הלשון. לא הייתי מבקש מכל אחד, אבל אני יודע שאת לא נבהלת."

"איך אתה יודע?" שאלה.

"אומרים שאת עומדת לפתוח חנות ספרים. זה אומר שאת מוכנה להסתכן ומאמינה שיש סיכוי שיקרו דברים לא סבירים."

הוא תחב את אצבעו תחת העור הרופף והמקומט להחריד שמעל הלסת התחתונה של הסוס, והפה נפער לאטו בפיהוק מפואר. שיניים צהובות ועצומות הזדקרו חשופות. פלורנס לפתה בשתי ידיה את הלשון הכהה, שחלקה העליון חלקלק והתחתון מחוספס, וכמו צייד לווייתנים מימים עברו נתלתה עליה בעוז כדי לחשוף את השיניים שמאחוריה. הסוס עמד בשקט, הזיע והמתין לבוא הקץ. רק אוזניו רטטו לאות מחאה על כל מה שהחיים מתירים לעצמם לעולל לו. רייבן החל לשייף את כותרות שיניו הצדיות בפצירה גדולה.

"תחזיקי חזק, גברת גרין. אל תפסיקי למשוך. זה חָלק נורא, אני יודע."

הלשון התפתלה כמו יצור חי. הסוס בטש בכל פרסה מפרסותיו לפי התור, כאילו הוא חושש שלא כולן נוגעות בקרקע.

"מר רייבן, הוא מסוגל לבעוט קדימה?"

"הוא יכול אם הוא רוצה." היא נזכרה שסוסי סאפוֹק פנץ' מסוגלים לכל דבר, חוץ מלדהור.

"למה אתה חושב שחנות ספרים זה לא סביר?" צעקה מול הרוח. "אין בהרדבורו מי שירצה לקנות ספרים?"

"אף אחד לא רוצה היום דברים מיוחדים," קרא רייבן בתשובה. "דגים מלוחים, למשל, הולכים הרבה יותר טוב מדגים חצי־מעושנים, שהטעם שלהם עדין יותר. אז עכשיו אני מניח שתאמרי לי שספרים לא צריכים להיות דבר מיוחד."

כששחררו את הסוס, נאנק זה אנקה מהדהדת ונעץ בהם מבט כמי שהתפכח כליל מאשליות. מבטנו האצילית עלתה תרועה מתכתית, חצוצרה יותר מקרן, וגוועה בקול חרחור. ענני אבק עלו מגופו כאילו היה שטיח שחובטים בו. אז הותיר את כל העניין מאחוריו, טפף הלאה למרחק בטוח והרכין את ראשו כדי ללחך עשב. כעבור רגע זיהה חלקה של אנג'ליקה ירוקה בהירה והחל זולל כאחוז דיבוק.

רייבן הכריז שהבהמה הקשישה תהיה כמו חדשה, ובקרוב תרגיש טוב יותר. פלורנס לא יכלה לומר את אותם הדברים על עצמה, אבל מישהו סמך עליה, ובהרדבורו אין זה בגדר חזון נפרץ.