המדריך של צ'רלי ג'ו ג'קסון 3 – לחופשת הקיץ // טומי גרינוולד

איך שראיתי את השלט בכניסה למחנה מיד ידעתי מה הולך להיות:

קייטנת קראספר:

מעצבים מוחות צעירים מאז 1933

מצטער, אבל אני לא רוצה שמישהו יעצב את המוח שלי. זה גורם לי לחשוב על תוכנית בישול פלצנית שבה מסדרים על צלחת שני עלי חסה ותבשיל מוח. אני לא אוהב את זה.
אני מעדיף את המוח שלי בטיגון עמוק, עם אבקת סוכר ומכוסה כולו בסירופ שוקולד.

במבט ראשון מחנה קראספר נראה כמו כל קייטנה נחמדה אחרת. היו שם אגם גדול שאפשר לשחות בו, מגרש כדורסל, מגרש טניס ומגרשי כדור־בסיס וכדורגל. ילדי הקייטנה ישנו ביער בתוך בקתות עץ מגניבות, וחדר האוכל היה ענקי עם שולחנות וכיסאות עץ. היו חדר ליצירה ואמנות ודברים כאלה ואולם תיאטרון להציג בו את ההצגות שלנו.
זה היה ממש מקום נחמד, אם הצלחת לשכוח מה אתה אמור לעשות שם.
שזה לקרוא ולכתוב.
אפילו שקייטי ונארים היו שם איתי, לא הפסקתי לחשוב על כל החברים שנשארו בבית. בעיקר חשבתי על זוֹאי אַלְווָרֶז הנהדרת והמדהימה, שהיתה הכמעט־חברה שלי. היא היתה הילדה היחידה שהיה אפשר להשוות להאנה סְפִּיבֵרוֹ הנהדרת והמדהימה. כבר התחלתי להתגעגע אל זואי, למרות שעזבתי את הבית בסך הכול לפני חמש שעות. חשבתי גם על שאר החבר'ה: גֵ'ייק, טִימִי, פִּיט וכן, גם האנה. דמיינתי אותם בחוף הים, נהנים מלא לעשות שום דבר; או בקולנוע, אוכלים צ'יפס ומדברים על איזה אפס אני. שזה בדיוק מה שאני הייתי עושה אם הייתי במקומם.
לצערי, לא הייתי במקומם. הייתי במקומי.
ולכן במקום ליהנות מלא לעשות שום דבר, מצאתי את  עצמי עומד עם כל שאר ילדי הקייטנה במעגל גדול סביב עמוד הדגל. בגלל שזה היה היום הראשון של המחנה, היינו צריכים לעשות את מה שנקרא "מעגל קבלת הפנים". זה אומר שכולנו החזקנו ידיים ושרנו את המנון הקייטנה, "לומדים לאהוב ואוהבים ללמוד".
זה בערך כל מה שאתם צריכים לדעת על ההמנון.
בהיתי בקייטי ובנארים ששרו בכל הכוח. "אתם רציניים?"
קייטי ציחקקה. "צ'רלי ג'ו, אתה בקייטנה עכשיו. תפסיק להיות כזה קוטר ותזרום עם התוכנית," היא אמרה, ואיכשהו הצליחה להמשיך לשיר באותו הזמן.
"אבל אני לא עם התוכנית," הסברתי. "אני דווקא נגד  התוכנית."
"אני עדיין לא מאמין שהחלטת להירשם לקייטנה, צ'רלי ג'ו," אמר נארים. "אתה לא בדיוק מישהו שאני מקַשֵר עם ספרים וקריאה ולימודים."
"'תה חושב?" הוסיפה קייטי, מה שגרם לשניהם לצחקק  שוב.
גילגלתי עיניים ועשיתי את עצמי שר, עד שסוף־סוף נגמר השיר. אחר כך נעמד במרכז המעגל איש גבוה מאוד, לבוש מכנסיים קצרים מאוד. כל הילדים מחאו כפיים, עד שהוא הרים יד להפסיק אותם. הם הפסיקו מיד.

"שלום, וברוכים הבאים למחנה קראספר!" הכריז האיש הגבוה. "ברוכים השבים, כל הפרצופים המוכרים שאני רואה. ולכם החדשים, הרשו לי להציג את עצמי. קוראים לי ד"ר מַלְקוֹלְם מֵאלְסטרוֹם, אבל תקראו לי ד"ר מָאל. אבל אני לא רופא, אז אם אתם חולים, אל תקראו לי בכלל." הוא עצר כדי לאפשר לכולם לצחוק, ובאמת הגיע גל צחוקים גדול. מה שהיה מוזר, כי מה שהוא אמר לא היה באמת מצחיק.  "כולנו מתרגשים לקראת עוד עונה נהדרת כאן בקראספר," המשיך ד"ר מאל. "יש לנו הרבה מאוד הפתעות חדשות, שיהפכו את הקיץ הזה לקיץ הכי טוב שלנו אי־פעם."
הסתכלתי על קייטי כאומר, ברצינות?
היא הסתכלה עלי בחזרה כאומרת, תתנהג יפה.
ד"ר מאל הציץ בניירות שלו. "לפני שנלך לבקתות שלנו כדי להתארגן לארוחת הערב, רציתי לציין רק עוד דבר אחד." הוא חייך כאבא שעומד לתת את המתנה הכי טובה אי־פעם. "השנה אנחנו נעניק את 'פרס קראספר'. הכבוד יוצא הדופן הזה יוענק לילד שיביא לידי ביטוי את ערכי היושרה, הקהילה והלמידה של המחנה בצורה הטובה ביותר."
כולם השמיעו קריאות התפעלות והשתאות.
"הזוכה ב'פרס קראספר'," הוסיף ד"ר מאל, "יקבל מלגה מלאה לקייטנה בשנה הבאה, ללא כל עלות, וכשיגיע לגיל המתאים, יתקבל לתוכנית המדריכים של הקייטנה."
קריאות ההתפעלות וההשתאות הפכו לצווחות נרגשות של אושר. אפילו קייטי ונארים הינהנו בשמחה.
"לדעתי זה יותר עונש מאשר פרס," לחשתי, קצת יותר מדי בקול. הילדה משמאלי הסתכלה עלי כאילו הרגע סיימתי לאכול צלחת שלמה של שבלולים מטוגנים.
קייטי ניסתה להשתיק אותי, אבל כבר היה מאוחר מדי – מתברר שלד"ר מאל יש שמיעה מצוינת.
הוא פסע לכיווני. "שלום, בחור צעיר."
הרמתי את מבטי אליו. הוא היה ממש גבוה. הפנים שלו היו גבוה מעלי. "שלום, אדוני."
"קרא לי ד"ר מאל," הוא אמר בחיוך. "איך קוראים לך?"
"צ'רלי ג'ו גֶ'קסוֹן."
"אה, כן," אמר ד"ר מאל והינהן. "מר ג'קסון, כבר יש לך קצת מוניטין."
"תודה," אמרתי, למרות שהייתי די בטוח שזאת לא היתה מחמאה.
"אני שמח שאתה כאן, גם אם מבחינתך זה עונש," אמר ד"ר מאל ושם את כף ידו הגדולה על הכתף שלי. "אולי תאמר לנו מה אתה מקווה ללמוד כאן במחנה קראספר?"
אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש, שהיה בדיוק מה שאמרתי לטימי ולפיט, החברים שלי בבית, כשהם שאלו אותי אותה שאלה.
"אני מקווה ללמוד איך לקרוא תוך כדי שינה."
כולם השתנקו, ואז דממו. אף אחד לא זז. נדמה לי שאפילו הציפורים הפסיקו לצייץ.
אופס.
קייטי גילגלה את עיניה כהרגלה.
אבל ד"ר מאל המשיך לחייך. "אז אתה לא ממש חובב קריאה."
"לא," אמרתי בגאווה. "האמת, אף פעם לא קראתי ספר מההתחלה עד הסוף, חוץ מאשר בנסיבות חירום שהיו מעבר לשליטתי."
ציפיתי שהילדים יצחקו, כמו שקורה בדרך כלל כשאני אומר משהו מצחיק. במקום זה כולם פשוט בהו בי. כמה מהם אפילו התלחששו והצביעו עלי, כאילו תוהים מי זה הבחור הזה?
שמתי לב שילד אחד נראה כאילו הוא עומד לצחוק – אבל הוא לבש חולצה של אוניברסיטת הארוורד, אז מיד הפסקתי להתייחס אליו כאל חבר לשנאת־הספרים.
ד"ר מאל הינהן שוב. "אם כך, ברשותך אשאל למה הצטרפת אלינו למחנה?"
"שאלה טובה, ד"ר מאל. אני מניח שעשיתי את זה כדי לשמח את ההורים שלי. למען האמת, זה היה רגע של חולשה."
גם שורת המחץ הזאת היתה גוררת צחוקים בדרך כלל. אבל לא כאן. זה היה כאילו נכנסתי למין "יום הפוך" תמידי, שבו הילדים החנונים הם המגניבים, והילדים המגניבים – או לפחות המצחיקים – מנודים.
ד"ר מאל הציץ שוב בניירות שלו, ואז הינהן לעבר בחור גדול שעמד מחוץ למעגל. "נראה שאתה הולך להיות עם דְוֵויין, שהוא אחד המדריכים הכי טובים שלנו." דוויין הינהן בחזרה בלי לחייך. הוא היה, באופן חד־משמעי, הבן־אדם הכי פחות חנוני באזור. הוא נראה יותר כמו חייל מָארִינְס מאשר מדריך בקייטנה.
ד"ר מאל החל ללכת חזרה למרכז המעגל. "יכול להיות שתגלה, צ'רלי ג'ו, שאתה יותר דומה לשאר הילדים במחנה מכפי שאתה חושב," הוא אמר. הוא הסתכל לי ישר בעיניים והוסיף, "עוד נהפוך אותך לאחד משלנו."
נהפוך אותך לאחד משלנו?
אוי באמת, אני בחיים לא אהפוך לאחד מהם.
אבל… התחלתי לחשוב… אולי אני יכול להפוך אותם לאחד משלי!
קלטתי שזו לפחות תהיה דרך להפוך את שלושת השבועות הקרובים לנסבלים. אוכל לעזור לילדים האלה להשתנות. אוכל להפוך אותם לאנשים לא־קוראים רגילים.
אני אציל אותם מחיים של חנוניות.

ספרים נוספים