אורחת לא קרואה // סופי קינסלה

אני יודעת שאני יכולה, אני יודעת שאני יכולה. ולא משנה מה כולם אומרים. זאת רק שאלה של התמדה.

"אפי, כבר אמרתי לך, את לא תצליחי לתלות שם את המלאך הזה," אומרת אחותי הגדולה בּין, שבאה לצפות בי עם כוס יין חם בידה. "בחיים לא."

"אני כן אצליח." אני ממשיכה ללפף בתקיפות חוטים סביב קישוט הכסף האהוב שלנו ומתעלמת מהדקירות של מחטי האורן בידי.

"את לא. תוותרי כבר! הוא כבד מדי!"

"אני לא מוותרת!" אני עונה. "מלאך הכסף תמיד תלוי בראש עץ חג המולד שלנו."

"כן, אבל העץ הזה הוא בערך חצי מהגודל של העצים שיש לנו בדרך כלל," מציינת בּין. "לא שמת לב? הוא ממש דקיק."

אני מביטה לרגע בעץ, שניצב בגומחה הרגילה שלו במסדרון. ברור ששמתי לב שהוא קטן. בדרך כלל יש לנו עץ ענקי, מרשים, עבות, ואילו העץ הזה די קטן ועלוב. אבל זה לא מה שמדאיג אותי כרגע.

"אני אצליח." אני קושרת את הקשר האחרון ברוב טקס ואז משחררת – וכל הענף מתמוטט מיד, המלאך מתנדנד ונתלה הפוך והחצאית שלו מכסה את ראשו וחושפת את התחתונים שלו. אוף.

"טוב, זה נראה ממש חגיגי," בּין נוחרת מצחוק. "שנכתוב לו 'חג מולד שמח' על התחתונים?"

"בסדר." אני מתירה את המלאך ונסוגה. "אני אחזק את הענף עם מקל או משהו."

"פשוט תתלי משהו אחר בראש העץ!" בּין נשמעת קצת משועשעת וקצת עצבנית. "אפי, למה את תמיד כזאת עקשנית?"

"אני לא עקשנית, אני מתמידה."

"תראי לה מה זה, אפי!" מתערב אבא, שחולף על פנינו עם שרשרת אורות צרורה בזרועותיו. "תילחמי למען הטוב! ואל תוותרי לעולם!"

העיניים שלו נוצצות ולחייו ורודות, ואני מחייכת בחזרה בחיבה. אבא מבין. הוא אחד האנשים הכי עקשנים שאני מכירה. הוא גדל בדירה קטנטנה בלייטון־און־סי עם אם חד־הורית ולמד בבית ספר ממש קשוח. אבל הוא התאמץ, למד בקולג' והתחיל לעבוד בחברת השקעות. עכשיו מצבו טוב: פנסיונר, אמיד, שמח, הכול נהדר. לא משיגים את זה אם מוותרים כבר במכשול הראשון.

אוקיי, אז העקשנות שלו נהפכת לפעמים לקשיות עורף לא רציונלית. כמו בפעם ההיא שהוא לא הסכים לוותר על ריצה של עשרה קילומטרים למטרות צדקה, למרות שהוא צלע והתברר שהוא קרע שריר בשוק. אבל כמו שהוא אמר אחר כך, הוא גייס את הכסף, הוא עשה את העבודה והוא ישרוד. אבא תמיד אמר, "את תשרדי!" בילדוּת שלנו. לפעמים זה היה מעודד ולפעמים מחזק ולפעמים לגמרי לא רצוי (לפעמים את לא רוצה לשמוע שתשרדי. את רק רוצה להסתכל על הברך המדממת שלך ולבכות, ושמישהו יגיד לך בחביבות, "די, די, את גיבורה").

ברור שאבא התחיל לשתות מהיין החם עוד לפני שהגעתי היום – אבל בעצם, למה לא? זה גם חג המולד וגם יום ההולדת שלו וגם יום הקישוטים. זאת המסורת שלנו מאז ומתמיד, לקשט את העץ ביום ההולדת של אבא. אפילו עכשיו כשאנחנו מבוגרים, כולנו מגיעים בשביל זה מדי שנה לגרינאוקס, בית המשפחה שלנו בססקס.

כשאבא נכנס אל המטבח, אני מתקרבת אל בּין ומנמיכה את קולי. "למה מימי קנתה עץ קטן כל כך השנה?"

"לא יודעת," אומרת בּין אחרי שתיקה קצרה. "כי זה יותר פרקטי, אולי? כלומר, כולנו מבוגרים עכשיו."

"אולי," אני אומרת, אבל אני לא מרוצה מהתשובה. האמא החורגת שלנו, מימי, היא טיפוס אמנותי ויצירתי ויש לה המון שיגעונות מוזרים. היא תמיד אהבה לקשט בחג המולד, וכמה שיותר גדול יותר טוב. למה שהיא תחליט פתאום להיות פרקטית? בשנה הבאה אני אצא איתה לקנות את העץ, אני מחליטה. אני אזכיר לה בעדינות שתמיד יש לנו עץ ענקי בגרינאוקס ושאין סיבה להפסיק את המסורת הזאת, גם אם בּין בת שלושים ושלוש וגאס בן שלושים ואחת ואני בת עשרים ושש.

"סוף־סוף!" קוטעת בּין את מחשבותי ומסתכלת בטלפון שלה.

"מה?"

"גאס. הוא שלח לי עכשיו את הסרטון. ממש ברגע האחרון." לפני חודש בערך, אבא אמר שהוא לא רוצה שנקנה לו מתנות השנה. לא שלקחנו אותו ברצינות. אבל האמת היא שכבר יש לו המון סוודרים וחפתים וחפצים, אז החלטנו להיות יצירתיים. בּין וגאס הכינו לו סרטון מכל מיני סרטים משפחתיים שהם מצאו, הסרטון שגאס סיים לערוך עכשיו, ואני הכנתי פרויקט הפתעה משלי, שאני כבר מתה להראות לאבא.

"גאס בטח היה די עסוק עם רומילי," אני אומרת וקורצת אל בּין, והיא מחייכת אלי בחזרה.

אח שלנו גאס הכיר לנו לא מזמן את החברה שלו רומילי, והיא מדהימה. ואנחנו לא מופתעות, אנחנו בהחלט לא מופתעות, אבל… כאילו… העניין הוא שזה גאס. הוא מפוזר. לא נוכח. הוא נאה בדרכו, מקסים ביותר וטוב מאוד בעבודה שלו בתחום התוכנה, אבל הוא לא בדיוק מה שקוראים "זכר אלפא", והיא בחורה פלפלית ומדהימה עם שיער מושלם שלובשת שמלות אופנתיות בלי שרוולים (חיפשתי אותה באינטרנט).

"אני רוצה לראות שנייה את הסרטון," אומרת בּין. "בואי נעלה למעלה." כשהיא עולה לפני במדרגות, היא מוסיפה, "עטפת את המתנה שלך לאבא?"

"לא, עדיין לא."

"הבאתי עוד נייר עטיפה, למקרה שתצטרכי, וסרט לקישוט. אגב, הזמנתי את הסל בשביל דודה ג'יני," היא מוסיפה. "אני אגיד לך כמה את חייבת לי."

"בּין, את נהדרת," אני אומרת בחיבה. וזה נכון. היא תמיד חושבת קדימה. היא תמיד עושה דברים.

"אה, ועוד משהו." בּין מפשפשת בתיק שלה כשאנחנו מגיעות למישורת. "היה להם מבצע של שלושה במחיר של שניים."

היא מושיטה לי תרסיס ויטמין די, ואני נושכת שפתיים ומנסה לא לצחוק. בּין נהפכת למין אחראית גהות ובטיחות משוגעת כזאת. בשנה שעברה היא קנתה לי שוב ושוב כמוסות שמן כבד בקלה ולפני כן זה היה אבקת תה ירוק.

"בּין, את לא צריכה לקנות לי ויטמינים! זאת אומרת, תודה," אני מוסיפה באיחור.

אנחנו נכנסות לחדר שלה ואני מסתכלת סביב בחיבה. הוא נשאר אותו הדבר מאז שאני זוכרת אותו, עם הרהיטים המצוירים ביד שהיו לה מגיל חמש – שתי מיטות עץ לבנות, שידה, ארון בגדים ושולחן איפור, כולם מעוטרים בפיטר ראביט. כל הילדות שלנו היא התכוונה לשדרג למשהו מגניב יותר אבל לא היתה מסוגלת להיפרד ממנו, אז הוא עדיין כאן. הקשר ביניהם כל כך חזק בעיני, שבכל פעם שאני רואה את פיטר ראביט אני חושבת על בּין.

"חשבת להזמין את דומיניק היום?" שואלת בּין ופותחת את האייפד שלה, ואני מרגישה חמימות בבטן כשאני שומעת את שמו.

"לא, זה קצת מוקדם מדי בשביל לפגוש את המשפחה. יצאנו רק לכמה דייטים."

"אבל דייטים טובים?"

"כן, דייטים טובים." אני מחייכת בשמחה.

"יופי. אוקיי, הנה…" היא מציבה את האייפד שלה על שולחן האיפור ושתינו צופות ברצף כותרות מהיר שכתוב בהן האחד והיחיד… טוני טאלבוט! לאחר מכן מופיעה תמונת סטילס של אבא מהעיתון המקומי של לייטון־און־סי, כשהיה בן אחת־עשרה וזכה בפרס במתמטיקה. אחר כך מופיעה תמונת סיום הלימודים, ואחריה תמונה מהחתונה עם האמא הביולוגית שלנו, אליסון.

אני מביטה בפניה היפות ובעיניה הפעורות ומרגישה את הריחוק המשונה שאני תמיד מרגישה כשאני רואה תמונות שלה. אני מייחלת שאוכל להרגיש קשר חזק יותר. הייתי רק בת שמונה חודשים כשהיא מתה, ובת שלוש כשאבא התחתן עם מימי. מימי היא ששרה לי שירים כשהייתי חולה, אפתה עוגות במטבח ופשוט היתה שם תמיד. מימי היא אמא שלי. זה אחרת בשביל בּין וגאס – להם עוד יש זיכרונות עמומים מאליסון. לי אין כלום פרט לדמיון משפחתי – שאותו, בואו נגיד את האמת, יש לי בענק. כולנו דומים לה, עם הפנים הרחבות, עצמות הלחיים החזקות והעיניים הרחוקות זו מזו. אני נראית מבוהלת תמיד, והעיניים הכחולות הגדולות של בּין נראות תמיד שואלות. גאס לעומת זאת נראה בדרך כלל נוכח־נפקד, כאילו הוא לא שם לב למתרחש (וזה גם נכון).

סדרה של סרטונים ביתיים ישנים מתחילה לרוץ על המסך ואני רוכנת קדימה כדי לצפות. אבא מחזיק את בּין התינוקת… פיקניק משפחתי… אבא בונה ארמון חול בשביל גאס הפעוט… ואז סרטון שראיתי בעבר: אבא ניגש לדלת של גרינאוקס ופותח אותה בתיאטרליות, ביום שבו קיבלנו את הבעלות על הבית. הוא אמר לא פעם שזה היה אחד הרגעים הגדולים בחייו, לקנות בית כזה. "ילד מלייטון־און־סי שהצליח בחיים," כך הוא מתאר את זה.

כי גרינאוקס הוא לא סתם בית ישן. הוא מדהים. יש לו אופי. יש לו צריח! יש לו חלון ויטראז'. האורחים קוראים לו לרוב "אקסצנטרי" או "משונה", או שהם פשוט קוראים "וואו!"

ונכון, יכול להיות שיש מעט מאוד אנשים, אנשים מרושעים שלא יודעים על מה הם מדברים, שקוראים לו "מכוער". אבל הם עיוורים וטועים. בפעם הראשונה ששמעתי במקרה אישה זרה בחנות הכפר מכנה את גרינאוקס "מפלצתי", הייתי המומה ונעלבתי עד עמקי נשמתי. לבי בן האחת־עשרה בער מזעם. מעולם לא נתקלתי עד אז בסנוביות אדריכלית, לא ידעתי שיש בעולם אנשים כאלה. ואני אהבתי בלהט כל מה שקשור לבית שלי. כל מה שהמבוגרת הלא מוכרת והרעה הזאת לעגה לו. מ"מבנה הלבנים המכוער" לכאורה – הוא לא מכוער – ועד לגבעה. הגבעה היא מעין תל קצת חסר תכלית ותלול שיש לנו בגינה, בצד אחד של הבית. האישה צחקה גם על הגבעה, והתחשק לי לצעוק עליה, "באמת? אז שתדעי לך שהיא מעולה למדורות!"

במקום זה יצאתי מהחנות בצעד נמרץ, תוך שאני שולחת מבט נעלב לעבר גברת מקאדם, שניהלה אותה. ייאמר לזכותה שהיא נראתה מופתעת קצת וקראה, "אפי, מותק, רצית לקנות משהו?" אבל אני לא פניתי לאחור ואני עדיין לא יודעת מי היתה הזרה הזאת שלעגה לנו.

מאז צפיתי בעיני נץ בתגובות של אנשים לגרינאוקס. ראיתי אותם נסוגים לאחור ובולעים רוק בעודם סוקרים אותו ומגששים אחר תגובה חיובית כלשהי. אני לא אומרת שזה מבחן לאופי שלהם – אבל זה מבחן לאופי שלהם. כל מי שלא מצליח למצוא אפילו דבר אחד נחמד להגיד על גרינאוקס הוא סנוב מרושע והוא מת בשבילי.

"אפי, תראי, זאת את!" קוראת בּין כשסרטון חדש מופיע על המסך, ואני מביטה בעצמי הפעוטה, מתנודדת ברחבי המדשאה, אוחזת בידה של בּין בת השמונה. "לא נורא, אפי," היא אומרת בעליצות כשאני מועדת ונופלת. "תנסי שוב!" מימי תמיד אומרת שבּין לימדה אותי ללכת. ולרכוב על אופניים. ולקלוע צמות.

דילגנו בלי להתעכב על השנה האפלה שבה מתה אליסון. אני מבחינה בזה אבל שותקת. הסרטון הזה מראה רק את התקופות המאושרות. טוב, למה לא? לא צריך להזכיר את זה לאבא. הוא מצא את האושר שלו עם מימי ומאז הוא מסופק.

האינטרקום מזמזם ובּין מתעלמת ממנו, אבל אני מרימה מבט בדריכות. אני מצפה לחבילה עם מתנת חג המולד של מימי. סידרתי במיוחד שהיא תגיע היום, ואני לא רוצה שמימי תפתח אותה בטעות.

"בּין," אני אומרת ולוחצת על כפתור עצירת הסרטון במסך האייפד. "את מוכנה לבוא איתי לשער? אני חושבת שזה השליח עם ארונית התפירה של מימי, ואני רוצה להכניס את החבילה בלי שהיא תראה. אבל זה די גדול."

"בטח," אומרת בּין ומכבה את הסרטון. "אז מה את אומרת?"

"מהמם," אני אומרת בנחרצות. "אבא ימות על זה."

אנחנו יורדות בזריזות במדרגות ורואות את מימי מלפפת צמחייה סביב עמודי המעקה. היא מרימה את מבטה ומחייכת אלינו, אבל פניה נראות מעט מתוחות. אולי היא צריכה חופשה.

"אני אפתח," אני נחפזת לומר. "זאת בטח חבילה."

"תודה, אפי מותק," אומרת מימי במבטא האירי העדין והמנחם שלה. היא לובשת שמלה הודית עם הדפס ושערה אסוף בתופסן עץ מצויר ביד. היא קושרת בזריזות קשר בסרט קטיפה אדום, ומובן מאליו שאצלה שום דבר לא מתמוטט ונופל. כמה אופייני.

כשבּין ואני צועדות בקול גריסה על שביל החצץ בדרכנו אל שערי הברזל הגדולים, אוויר אחר הצהריים כבר מתעטף בקדרות חורפית אפרורית. ואן לבן חונה בחוץ ולידו בחור עם ראש מגולח שמחזיק קופסת קרטון.

"זה בטוח לא זה," אני אומרת. "זה קטן מדי."

"משלוח לבית הכומר הישן," אומר הבחור כשאנחנו פותחות את השער להולכי הרגל. "אין שם אף אחד. אכפת לכן לקחת את זה?"

"בטח," אומרת בּין ומושיטה יד אל החבילה, אבל כשהיא עומדת לשרבט חתימה על המכשיר שלו, אני תופסת את ידה ועוצרת בעדה.

"רגע! אל תחתמי סתם ככה. אני חתמתי על חבילה לשכן שלי וזה היה אגרטל זכוכית שהגיע שבור, והם לא יכלו לקבל החזר כי אני חתמתי והם האשימו אותי." אני משתתקת, קצרת נשימה. "אנחנו צריכות לבדוק את זה קודם."

"זה בסדר," אומר הבחור בחוסר סבלנות ואני מתעצבנת.

"אתה לא יודע את זה." אני קורעת את הקופסה ומוציאה את החשבונית. "פסל יוגה," אני קוראת. "כולל הרכבה." אני מרימה את מבטי ומרגישה שנוקיתי מאשמה. "אתה רואה? זה לא בסדר! אתה אמור להרכיב אותו."

"אני לא מרכיב כלום," אומר הבחור ומושך באף בצורה מגעילה.

"אתה חייב," אני מציינת. "זה מה שכתוב על הדף. כולל הרכבה."

"כן, בטח."

"תרכיב את זה!" אני מתעקשת. "אחרת אנחנו לא חותמות."

הבחור שולח אלי מבט זועם בדממה, משפשף את ראשו המגולח ואז אומר, "את עקשנית וקוץ בתחת. אמרו לך את זה פעם?"

"כן," אני עונה ומשלבת את זרועותי. "כולם."

"זה נכון." בּין מהנהנת ומחייכת. "עדיף לך כבר להרכיב את זה. מה זה בכלל פסל יוגה?" היא שואלת אותי, ואני מושכת בכתפיים.

"אני אביא את הכלים שלי," אומר הבחור ועכשיו מביט בזעם בשתינו. "אבל זה בולשיט."

"קוראים לזה אזרחות טובה," אני עונה לו.

הוא חוזר כעבור רגע עם הכלים שלו, ואנחנו מתבוננות בסקרנות כשהוא מתחיל, תוך כדי התנשפויות של חוסר סבלנות, להבריג חלקי מתכת לכדי… מה זה בדיוק? סוג של ייצוג של בן אדם… לא, שני אנשים, זכר ונקבה, ונראה שהם משתלבים יחד… מה הם עושים?

חכו שנייה.

אוי אלוהים. הבטן שלי מתהפכת ואני מעיפה מבט אל בּין, שנראית מרותקת. פסל יוגה זה בעצם פסל סקס למבוגרים בלבד?

אוקייי. כן, זה בדיוק מה שזה.

ולמען האמת, אני בהלם! אנדרו וג'יין מרטין לובשים אפודות מרופדות תואמות. הם מציגים פרחי דליה ביריד של תחילת הקיץ. איך יכול להיות שהם הזמינו את זה?

"היד שלו אמורה להיות על הציצי שלה או על התחת שלה?" מתלבט הבחור ומרים אלינו את מבטו. "אין הוראות."

"אני… לא בטוחה," אני מצליחה לומר.

"אוי אלוהים." בּין מתעוררת לחיים כשהבחור שולף מהקופסה את חלק הגוף הגברי האחרון והגרפי ביותר. "לא! אין מצב. אתה יכול בבקשה לעצור רגע?" היא אומרת לבחור בקול גבוה. ואז היא פונה אלי ואומרת בנימה שקטה ומודאגת, "אנחנו לא יכולות להביא את זה לבני הזוג מרטין. אני לעולם לא אוכל להסתכל להם שוב בעיניים!"

"גם אני לא!"

"לא ראינו את זה. בסדר, אפי? פשוט לא ראינו את זה."

"מסכימה," אני אומרת בלהט. "אממ, סליחה?" אני פונה בחזרה לבחור. "שינוי קל בתוכנית. אתה חושב שתוכל לפרק הכול בחזרה ולהחזיר לקופסה?"

"את צוחקת עלי," אומר הבחור בתדהמה.

"אני מצטערת," אני אומרת בעדינות. "לא ידענו מה זה."

"תודה על הטרחה," מוסיפה בּין בחיפזון. "וחג מולד שמח!" היא מכניסה יד לכיס הג'ינס שלה ומוצאת שטר מקומט של עשרה פאונד, שמרכך מעט את השליח.

"איזה בלגן," הוא אומר וחוזר ומפרק שוב בזריזות את כל החלקים. "תחליטו כבר, לעזאזל." הוא מסתכל על דמות האישה העירומה בחוסר שביעות רצון. "בכל אופן, אם אתן שואלות אותי, היא תדפוק לעצמה ככה את הברכיים עם התנועות האלה. היא צריכה לשים כמה כריות, לרפד את המפרקים."

אני מעיפה מבט לכיוונה של בּין ומסיטה אותו שוב.

"רעיון טוב," אני מצליחה לומר.

"כן, לא יזיק לה להיזהר," מוסיפה בּין בקול רועד.

הוא דוחף את חלק הגוף המתכתי האחרון בחזרה לקופסה ובּין משרבטת חתימה על המסך האלקטרוני שלו, וכשהוא חוזר לוואן אנחנו מביטות שוב זו בזו.

"בעיות ברכיים," אומרת בּין. היא על סף התקף צחוק.

"של בני הזוג מרטין!" אני עונה בהיסטריה קלה. "אוי אלוהים, בּין, איך נצליח לדבר איתם שוב?"

הוואן נוסע סוף־סוף, ושנינו חוטפות התקף צחוק.

"אני אדביק את הקופסה בחזרה," אומרת בּין. "הם בחיים לא ידעו שפתחנו את זה."

בדיוק כשהיא מושיטה יד להרים את הקופסה, משהו לוכד את מבטי: דמות במרחק כעשרה מטרים מאיתנו, שצועדת לקראתנו על הכביש הראשי של הכפר. אני אזהה את הדמות הזאת בכל מקום, החל בשיער הכהה ועד לסנטר החיוור והחזק והצעדים הארוכים. ג'ו מוראן. וברגע שאני רואה אותו, היסטריית הצחוק שלי מתמוססת ונעלמת. בִּן רגע. כאילו לא היתה מעולם.

"מה?" אומרת בּין, שקולטת את ההבעה שלי ופונה לאחור. "אה. אה."

כשהוא מתקרב אלינו, הלב שלי מתכווץ. כאילו פיתון מוחץ אותו. אני לא יכולה לנשום. אני לא יכולה לנשום? תפסיקי עם זה, אפי. די עם השטויות. ברור שאני יכולה לנשום. בחייך. אני מסוגלת לראות את החבר לשעבר שלי בלי ליפול ולמות על המקום.

"את בסדר?" ממלמלת בּין.

"בטח!" אני אומרת במהירות.

"אוקיי." היא לא נשמעת משוכנעת. "תשמעי, אני אקח את הקופסה הזאת פנימה ואתם תוכלו… להתעדכן."

היא מתרחקת לכיוון הבית, ואני צועדת צעד אחורה כך שאני עומדת על החצץ של שביל הגישה שלנו. בטריטוריה ביתית. אני מרגישה צורך להיאחז ביציבות של הבית, של גרינאוקס, של המשפחה שלי שאוהבת אותי.

"אה, היי," ג'ו אומר כשהוא מתקרב, ואני לא מצליחה לפענח את המבט שבעיניו. "מה שלומך?"

"בסדר." אני מושכת בכתפיים בנונשלנטיות. "מה שלומך?"

"בסדר."

עיניו של ג'ו מזנקות אל צווארי, ואני שולחת יד אינסטינקטיבית אל שרשרת החרוזים שלי – ואז מקללת את עצמי. לא הייתי צריכה להגיב. הייתי צריכה לחסום אותו. מה? סליחה? האם ענדתי פעם על הצוואר משהו שהיתה לו איזושהי משמעות בשבילנו? סלח לי, אני לא ממש זוכרת את הפרטים.

"שרשרת נחמדה," הוא אומר.

"כן, בּין נתנה לי אותה," אני אומרת כלאחר יד. "אז היא די מיוחדת. אתה יודע. בעלת משמעות. אני אוהבת אותה, האמת. אני אף פעם לא מורידה אותה."

יכולתי כנראה לעצור אחרי "בּין נתנה לי אותה". אבל הבהרתי את הנקודה שלי. אני יודעת שהצלחתי, לפי הארשת על פניו של ג'ו.

"הכול בסדר בעבודה?" הוא שואל בנימוס מאולץ.

"כן, תודה." אני עונה בנימוס דומה. "עברתי מחלקה. אני בעיקר מארגנת אירועי סחר עכשיו."

"מעולה."

"ואתה? עדיין שואף להיות מנתח לב?"

אני בכוונה מדברת במעורפל, כאילו אני לא ממש בטוחה באיזה שלב הוא נמצא בקריירה הרפואית שלו. כאילו לא הייתי יושבת איתו פעם ועוזרת לו ללמוד עד שתיים בלילה.

"זאת התוכנית." הוא מהנהן. "אני בדרך לשם."

"מעולה."

אנחנו משתתקים, מצחו של ג'ו מקומט בדרך האופיינית לו.

"מה לגבי…" הוא מתחיל לומר לבסוף. "את… יש לך מישהו?"

המילים שלו הן כמו מלח על הפצעים. מה זה העסק שלו? למה זה צריך לעניין אותו? אין לך זכות לשאול על חיי האהבה שלי, ג'ו מוראן, אני רוצה להגיב בחריפות. אבל ככה אני אסגיר את עצמי. חוץ מזה, יש לי במה להשוויץ.

"כן, האמת שיש לי מישהו," אני אומרת ועוטה הבעה חולמנית. "הוא נהדר. כל כך נהדר. חתיך, מצליח, טוב לב, אמין…" אני מדגישה.

"לא האמפ?" אומר ג'ו בזהירות, וכעס חולף בי. למה הוא צריך להזכיר את האמפ? יצאתי עם האמפרי פלהאם־טיילור במשך שלושה שבועות כדי לנקום בג'ו וכן, זה היה קטנוני וכן, אני מתחרטת על זה. אבל הוא באמת חושב שהאמפ ואני יכולים להיות יחד?

"לא, לא האמפ," אני אומרת בסבלנות מעושה. "קוראים לו דומיניק. הוא מהנדס. נפגשנו באינטרנט וזה הולך נהדר. אנחנו כל כך מתאימים. אתה יודע איך זה, כשזה פשוט זה?"

"נהדר," אומר ג'ו לאחר שתיקה ארוכה. "זה… אני שמח."

הוא לא נראה שמח. למעשה הוא נראה די מיוסר. אבל זאת לא הבעיה שלי, אני אומרת לעצמי בתקיפות. והוא בטח לא מיוסר בכלל. פעם חשבתי שאני מכירה את ג'ו מוראן, אבל ברור שלא הכרתי אותו.

"לך יש מישהי?" אני שואלת בנימוס.

"לא," אומר ג'ו מיד. "אני… לא."

אנחנו שוקעים בשתיקה נוספת, שבמהלכה ג'ו מכווץ כתפיים ותוחב את ידיו לכיסי המעיל.

השיחה הזאת באמת לא מתקדמת לשום מקום. אני נושמת כמה נשימות עמוקות של אוויר החורף הקריר ועצב משתלט עלי. באותו לילה נורא לפני שנתיים וחצי לא איבדתי רק את אהבת חיי. איבדתי גם את החבר שהיה לי מאז שהיינו בני חמש. ג'ו גדל כאן, אמא שלו עדיין מנהלת את בית הספר של הכפר. שיחקנו יחד. אחר כך היינו זוג בגיל העשרה. עברנו יחד את הלימודים באוניברסיטה. ואז, כמבוגרים צעירים, תכננו את חיינו יחד.

ועכשיו אנחנו… מה? בקושי מסוגלים להסתכל זה לזה בעיניים.

"טוב," אומר ג'ו לבסוף. "חג מולד שמח."

"כנ"ל. חג מולד שמח."

אני מתבוננת בו כשהוא מתרחק, ואחר כך מסתובבת והולכת בכבדות בחזרה בשביל הגישה אל הבית, שם בּין מרחפת מחוץ לדלת.

"את בסדר, אפי?" היא שואלת בדאגה. "בכל פעם שאת רואה את ג'ו, את נהיית… רגישה."

"אני בסדר," אני אומרת. "בואי ניכנס."

לא סיפרתי לבּין על הלילה ההוא. יש דברים שכואב מדי לחלוק. למען האמת, אני מנסה לא לחשוב על הלילה ההוא, נקודה.

אני צריכה להתמקד בכאן ועכשיו, אני אומרת לעצמי. בכל הדברים הטובים. לקשט את העץ. לחגוג את חג המולד המתקרב. ליהנות מכך שכל המשפחה יחד בגרינאוקס.

אני נכנסת פנימה בעקבות בּין, סוגרת את הדלת בקפידה מפני מזג האוויר וכבר מרגישה קצת יותר טוב. בכל שנה אני מצפה בכיליון עיניים ליום הזה, ואני לא אתן לשום דבר לקלקל אותו. בטח שלא לג'ו מוראן.

כעבור שעה מצב הרוח שלי מרומם אפילו עוד יותר, ויכול להיות שזה קשור לשתי כוסות היין החם ששתיתי. סיימנו לקשט את העץ והתאספנו במטבח, ואנחנו צופים בסרטון שבּין וגאס הכינו לאבא, באייפד שנשען על הקיר. אני מכורבלת בכיסא הקש העתיק בפינה, אפופה שביעות רצון, וצופה בעצמי בת הארבע, בשמלה פרחונית שמימי תפרה לי. על המסך נראה יום קיצי ואני יושבת על מחצלת על הדשא, מפרקת את הבבושקות שלי ומראה כל אחת מהן בזהירות לאבא.

אני פונה עכשיו לאבא כדי לראות אם הוא נהנה, והוא מחייך אלי חיוך רחב מכיסאו ומרים את כוס היין החם שלו. זאת מחווה מקסימה טיפוסית של אבא. החברה הכי טובה שלי טמי חושבת שאבא היה צריך להיות שחקן, ואני מבינה אותה. הוא נאה ובטוח בעצמו ואנשים נמשכים אליו באופן טבעי.

"אפלנט, היית כזאת מתוקה כשהיית קטנה," אומרת בּין בחיבה. המשפחה שלי קוראת לי "אפלנט" כשהם לא קוראים לי אפי – כי ככה הייתי אומרת "אלפנט", פיל, כשהייתי תינוקת. אף אחד לא קורא לי אף פעם בשם המלא שלי, יופימיה (תודה לאל). מצד שני, אף אחד גם לא קורא לבּין "ביאטריס", או לגאס "אוגוסטוס".

"כן, חבל שזה עבר לך כשגדלת," מוסיף גאס, ואני עונה בהיסח הדעת, "חחח," בלי להסיט את עיני מהמסך. אני מרותקת למראה הבבושקות המבהיקות שלי, חדשות מהקופסה. עדיין יש לי אותן – חמש בבושקות מעץ מצוירות ביד שנכנסות זו לתוך זו, עם עיניים מצוירות בוהקות, לחיים ורודות וחיוכים שלווים. הן שחוקות עכשיו ומקושקשות בטושים, אבל הן המזכרת היקרה ביותר שנותרה לי מילדותי.

כשילדים אחרים שיחקו בדובון פרווה, אני שיחקתי בבבושקות שלי. הייתי מפרקת אותן, מסדרת אותן בשורה, מעמידה אותן ל"שיחות" ביניהן ומדברת איתן. לפעמים הן ייצגו את המשפחה שלנו: שני הורים גדולים ושלושה ילדים קטנים יותר, כשאני הבבושקה הזעירה מכולן. לפעמים הן היו גרסאות שונות שלי. במקרים אחרים נתתי להם שמות של חברות מבית הספר והמחזתי את המריבות שהיו לי באותו יום. אבל הן שימשו עבורי בעיקר בתור מין מחרוזת תפילה. הייתי מסדרת אותן ומפרקת אותן, כמעט בלי לראות אותן – פשוט מצאתי נחמה בטקס המוכר כל כך. למען האמת, אני עדיין מוצאת בו נחמה. הן עומדות ליד המיטה שלי עד עצם היום הזה ואני עדיין מושיטה אליהן לפעמים יד כשאני לחוצה.

"תראי את השמלה שלך," אומרת בּין עכשיו ומביטה במסך. "גם אני רוצה כזאת!"

"את יכולה לתפור לך," אומרת מימי. "עדיין יש לי את הדוגמה. היתה גם גרסה למבוגרים."

"באמת?" פניה של בּין מאירות. "אני בטוח אתפור לי."

ושוב אני מתפלאת איך בּין קיבלה את החוש היצירתי של מימי. שתיהן תמיד תפרו וסרגו ואפו. הן יכולות להפוך כל חלל למקום קסום, עם כרית קטיפה פה וצלחת עוגיות שיבולת שועל שם. בּין עובדת מהבית בשיווק ואפילו המשרד שלה יפהפה, כולו צמחים תלויים וכרזות אמנות.

גם אני קונה כריות ועוגיות שיבולת שועל. אפילו ניסיתי צמח תלוי. אבל זה אף פעם לא נראה אותו הדבר. אין לי את הכישרון הטבעי הזה. אבל יש לי כישורים אחרים. לפחות ככה אני חושבת (האם להיות קוץ בתחת ועקשנית זה כישרון? כי מתברר שבזה אני הכי טובה).

המטבח שלנו הוא הדוגמה הכי טובה ליצירתיות של מימי, אני חושבת, ועיני סוקרות אותו בחיבה. זה לא סתם מטבח, אלא מוסד. יצירת אמנות. כל ארון הוא חלק מיער עתיר פרטים, שצוירו אט־אט בטושים במהלך השנים. הכול התחיל עם עכבר קטנטן שמימי ציירה כדי לעודד אותי כששרטתי את הברך, כשהייתי בערך בת שלוש. היא ציירה רישום של עכבר בפינה של ארון, קרצה לי ואמרה, "אל תספרי לאבא." הבטתי בו, מוקסמת, לא יכולתי להאמין שהיא ציירה משהו כל כך מדהים, ועוד על הרהיטים.

כעבור כמה שבועות גאס התעצבן בגלל משהו, והיא ציירה עבורו צפרדע מצחיקה. לאחר מכן, במשך השנים, היא הוסיפה ציור אחר ציור ויצרה סצנות יער מפורטות. עצים לציון ימי הולדת; בעלי חיים בחג המולד. היא נתנה לנו להוסיף גם תרומות קטנות משלנו. היינו מציירים אותן בנשימה עצורה ומרגישים חשובים מאוד. פרפר… תולעת… ענן.

דלתות הארונות די מכוסות בציורים עכשיו, אבל מימי עדיין מצליחה להכניס משהו חדש מדי פעם. המטבח שלנו מפורסם בכפר וזה הדבר הראשון שהחברים שלנו רוצים לראות כשהם באים אלינו.

"לאף אחד אין מטבח כזה!" אני זוכרת איך טמי השתנקה כשראתה אותו בפעם הראשונה, בגיל אחת־עשרה, ואני עניתי מיד, מתפוצצת מגאווה, "לאף אחד אין מימי."

על מסך האייפד מופיע כעת מונטאז' של אבא בשלל מסיבות שערכנו במהלך השנים, וגלים של נוסטלגיה חולפים בי כשאני צופה בו מחופש לסנטה קלאוס כשהייתי בת שמונה… אבא ומימי בבגדי ערב, רוקדים ביום ההולדת השמונה־עשר של בּין… כל כך הרבה חגיגות משפחתיות שמחות.

יום הולדת שמח, טוני טאלבוט! מופיעה על המסך השקופית האחרונה, וכולנו מוחאים כפיים בהתלהבות.

"באמת! ילדים!" אבא נראה נרגש ומחייך לכל הנוכחים במטבח. יש לו נטייה לסנטימנטליות, ואני רואה שהעיניים שלו לחות. "אני לא יודע מה לומר. זאת מתנה יוצאת מן הכלל. בּין, גאס, אפי… תודה לכם."

"זה לא ממני," אני נחפזת לומר. "זה היה מבּין וגאס. אני הכנתי לך… את זה."

פתאום אני מתביישת קצת כשאני מגישה לו את המתנה שלי, עטופה בנייר העטיפה של בּין. אני עוצרת את הנשימה כשהוא פותח את העטיפה של הספר הגדול השטוח וקורא בקול רם את הכותרת.

"'ילד מלייטון־און־סי'." הוא מסתכל עלי בשאלה ומתחיל לדפדף. "אוי… אלוהים."

זה מין אלבום שהכנתי של לייטון־און־סי בתקופה שאבא שלי היה ילד. הדבקתי בו תמונות ישנות, גלויות, מפות וגזרי עיתונים. לגמרי נסחפתי לתוך זה בזמן שהכנתי אותו – למעשה אני בטח יכולה עכשיו לכתוב עבודת תזה על לייטון־און־סי.

"הארקייד!" קורא אבא כשהוא מדפדף. "פאב הוורד והכתר! בית הספר סנט כריסטופר… זה מחזיר אותי אחורה…"

לבסוף הוא מרים את מבטו ונראה נרגש. "אפי, מתוקה שלי, זה נפלא. זה ממש מרגש אותי."

"זה לא אמנותי או משהו," אני אומרת, מודעת פתאום לכך שאני סתם הדבקתי את כל הגזירים ובּין בטח היתה עושה איתם משהו ממש יצירתי. אבל מימי מניחה יד על זרועי.

"אל תמעיטי בערכך, אפי מותק. זה כן אמנותי. זאת יצירת אמנות. יצירה היסטורית. יצירה של אהבה."

גם העיניים שלה נוצצות, אני מבחינה בהפתעה. אני רגילה לסנטימנטליות של אבא. מימי לא ממש בכיינית, אבל היום אין ספק שמשהו בה התרכך. אני מתבוננת בה כשהיא מרימה את כוס היין החם שלה ביד רועדת ומביטה באבא, ששולח אליה בחזרה מבט רב-משמעות.

אוקיי, זה מוזר. משהו קורה. רק עכשיו אני שמה לב לסימנים. אבל מה?

ואז, בבת אחת, זה מכה בי. הם מתכננים משהו. עכשיו הכול מסתדר. אבא ומימי תמיד היו מסוג ההורים שמנהלים ביניהם שיחות פרטיות ורק אחר כך מכריזים על ההחלטה הסופית, במקום להציף קודם את האפשרויות. יש להם תוכנית והם עומדים לספר לנו עליה ושניהם די רגשנים לגבי זה. וואו, מה זה? הם לא מתכוונים לאמץ ילד, נכון? אני חושבת בפראות. לא. בטוח שלא. אז מה כן? אני מתבוננת באבא שסוגר את הספר, מביט שוב במימי ופונה אלינו.

"אז ככה. תקשיבו. אנחנו בעצם…" הוא מכחכח בגרונו. "יש לנו חדשות, אפשר לומר."

ידעתי!

אני לוגמת יין חם ומחכה בקוצר רוח בזמן שגאס מניח את הטלפון שלו ומרים את מבטו. שתיקה ארוכה ומוזרה משתררת ואני מביטה בחוסר ביטחון במימי. היא לופתת את הידיים חזק כל כך שפרקי האצבעות שלה נראים לבנים, ולראשונה אני מרגישה אי־נוחות קלה. מה קורה?

כעבור שנייה קצרה עולה בדעתי התשובה הכי ברורה והכי מפחידה.

"אתם בסדר?" אני פולטת בפאניקה וכבר רואה בעיני רוחי חדרי המתנה ועירויים ורופאים טובי לב עם פנים שמבשרות חדשות רעות.

"כן!" אומר אבא מיד. "מותק, בבקשה אל תדאגי, שנינו בסדר. שנינו בריאים לגמרי. זה לא… זה."

אני מציצה באי־הבנה באחים שלי, שיושבים שניהם ללא ניע. בּין נראית מודאגת, גאס מקמט את מצחו ומסתכל על ברכיו.

"עם זאת…" אבא נושף בחוזקה. "אנחנו צריכים להגיד לכם ש… קיבלנו החלטה."

ספרים נוספים