שרלוטה איסבל הנסן // תורה רנברג

כשיָרלֶה קְלֶפּ יצא מהדלת הירוקה הכפולה של בית הדירות שבו התגורר, ביום שבת 6 בספטמבר 1997, הוא לא ידע מהי חשיבותו של היום הזה לָעולם. האור הסתווי התפצל מבעד לצמרות העצים בניגוֹרְדְסְפארק והאוויר היה צלול וחריף כמנטה, כפי שקורה לאוויר כשהקיץ, העייף מלזהור, נאלץ להיכנע לסתיו. ירלה סגר את רוכסן הז'קט השחור הקצר והניד בראשו באטיות.

"אלוהים אדירים," מלמל לעצמו.

"לא יכול להיות."

הוא העביר יד על גולגולתו הגלוחה.

"אלוהים אדירים," שב ומלמל.

"זה לא באמת יכול להיות."

הוא גישש בידיו על הז'קט, מצא חפיסת מרלבורו מקומטת למחצה בכיס הפנימי, שלף מצית ממכנסי הג'ינס הכהים והחזיק אותו כנגד השמש.

על הגדר הצבועה בלכה שחורה, זו הפונה אל הרחוב, ישבו ארבע ציפורים קטנות והביטו בו.

ירלה נעצר.

גופן של הציפורים נראה כמו כדור טניס קטן, העיניים עצובות ואלמוניות והרגליים דמויות זחלים, כפי שיש לציפורים לעתים קרובות. הן לא התעופפו, הן לא הוציאו הגה, הציפורים פשוט ישבו שם, בלי ניע, לא אמיתיות כמו פסלי ברזל קטנים.

הוא עמד במקומו, פיו יבש, ראשו מעלה קיטור כמו סאונה. הוא ישן לא יותר משלוש שעות. כל הלילה שתה במסיבה של סטודנטים לתואר שני, אחר כך מצא את עצמו במסיבה־שאחרי־המסיבה, בביתו של רוברט יֶטֶבּוֹרְג, פרופסור לספרות, ואת סופו של הלילה בילה בין ירכיה של הֶרְדיס סְנָרטֶמוּ, ירכיים שצבען כצבע הגבינה, אחרי שהפרופסור נכנע לעייפותו בקצה שולחן המטבח שלו.

בזהירות הסיט ירלה את מבטו מהציפורים הנוּקשות שעל הגדר והניח לעיניו לשוטט סביבו. מבטו היה עצבני כשהזיז את ראשו לאטו.

הוא השפיל מבט לעבר חנות המכולת הקטנה בפינה, ותחושה לא נעימה התפשטה בגופו כשראה שהיא סגורה. זה חודשים שירלה עוצר מדי שבת בבוקר אצל בעל המכולת, הֶרנָן – גבר שמן שמוצאו בקצה הצפוני של ונצואלה, בעל שפם גדול, ידיים שעירות ומשפחה ברוכת ילדים – ומשתדל לשכנע אותו להרחיב את המבחר שלו, כדי שיכלול גם את השבועון האינטלקטואלי "מוֹרגֶנבְּלָדֶה" ולא רק צהובונים, עיתונים מצוירים ופורנוגרפיה. אבל הרנן רק צחק, מדי שבת הוא צחק. הדברים הגיעו לידי כך שברגע שירלה נכנס בדלת, הוא היה פורץ בצחוק לבבי, בפה פתוח, ואוחז בתוך כך בחזהו הרוטט ואומר לירלה שהוא יכול לקבל תפוחים, הוא יכול לקבל אגסים, הוא יכול לקבל בירה, הוא יכול לקבל שוקולד, אבל "מורגנבלדה"? "מורגנבלדה"? חה־חה. בשבועיים האחרונים הרנן אף החל לקרוא לירלה "מורגנבלדה"; תראו, הנה בא "מורגנבלדה", אמר הגבר כבד המשקל וצחק. ועכשיו שוב שבת בבוקר, ולא היה פה שום הרנן, ולא היתה פה שום משפחה גדולה מוונצואלה שתרחש סביבו, רק חנות מכולת סגורה.

עיניו של ירלה נדדו בהיסוס הלאה, במורד הכביש הראשי.

לא. אף מכונית. אף נפש חיה. הוא חרק בניביו ושלח מבט חקרני מעלה, לעבר הגבעה שליד האוניברסיטה. לא. גם שם לא. אף אישה זקנה לא יצאה לאוורר את הכלב שלה בשבילי הפארק הצרים. אף מתעמל מתנשף לא התיישב על הספסלים הירוקים בעיצומה של ריצת הבוקר לקשור את שרוכי נעליו. אף סטודנט נלהב, שחוברות תקצירים תחת זרועותיו וראשו שקוע במחשבות מורכבות, לא טיפס במעלה הגבעה.

אף אחד.

זיעה החלה לבצבץ על מצחו.

לא היתה סביבו נפש חיה. רק דממה. רק שלווה.

ארבע הציפורים הקטנות הוסיפו לשבת על הגדר בלי ניע, אלמוניות כשהיו, בוהות בצער, וירלה נאלץ להודות שפחד אטום ולא מובן התעורר בו. הוא חש ששקט כמו זה ששרר עכשיו, באורו החד של ספטמבר, מנוגד לטבע.

"אלוהים אדירים," מלמל לעצמו.

"אלוהים אדירים."

מה זה היה?

השקט לא היה אותו שקט ששורר לפעמים בבוקר חג הפסחא בעיר הגדולה, וגם לא אותו שקט ששורר לפעמים בתוך בקתת עץ, במעבה היער, בערב של חודש מאי; זאת לא היתה שלווה טבעית. זאת היתה מין דממה עמוקה שמשתררת רק אחרי שמשהו נורא מתרחש, משהו מוזר אולי ואף על פי כן מאחד.

הציפורים התעופפו מיד כשנפתחה הדלת מאחוריו והשכנה יצאה, אישה בתחילת שנות השלושים לחייה שאת שמה לא זכר, אבל ידע שהיא עובדת בעירייה – משהו שקשור בבנייה?

שימור מבנים?

שיפוץ?

"הַיי," אמרה והנהנה פעמיים, לאט, בפה סגור, בחיוך של השלמה. היא הנהנה כאילו שררה ביניהם הבנה, כך היה נדמה לירלה, ובעצב, משום־מה.

הוא הנהן בתשובה והרגיש שעליו לעטות ארשת של רחמים – האם יש משהו שהוא לא יודע? האם איבדה בן משפחה? האם עליו להביע את תנחומיו? לכן משך בכתפיו וכיווץ את מצחו.

"אלוהים," אמרה האישה, שנראתה משונה עם עיניה המרוחקות להפליא, "מוזר, לא?"

ירלה סרק את מוחו מתוך תחושת הקלה שהיא לא נושאת צער אישי כלשהו שעליו לדעת עליו – מוזר?

"כן," אמר וחשק בנחישות את שיניו, כל כך בנחישות שהן השמיעו קליק, "בהחלט מוזר."

"כן."

האישה עם עצמות הלחיים הבולטות נאנחה והסבה את ראשה בתנועה חדה ומנוסה: "דניאל! אמא מחכה! בוא כבר!" באותה זריזות, באותה תנועה מנוסה הסבה בחזרה את ראשה, שהזכיר קצת ראש של אסקימואית, ועמדה מולו במבט קודר: "זה ממש כאילו, אני לא יודעת…. כלומר, זה נורא רחוק וכל זה, ובכלל, למה שיהיה לנו אכפת? דניאל! אתה שומע! אמא מחכה! בוא כבר!"

"נכו־ון," אמר ירלה והוסיף לשאול את עצמו על מה היא מדברת, "נכון, את צודקת, את צודקת. אחרי הכול, למה שיהיה לנו אכפת?"

גֶרְד.

כן. זה שמה, האישה שמעולם לא הצטיירה בעיני ירלה כבעלת רגשות עזים או מעורבות, ושבאמת, רק עכשיו עמד על כך, היתה מושכת מאוד, למרות עיניה שהיו רחוקות זו מזו באופן כמעט אגדי. גרד, כן. הוא בחן אותה וניסה להעמיד פני מתעניין באותו יום סודי שהעסיק אותה כל כך. גרד לא היתה רק מושכת, כמו רוב הנשים הצעירות שנעשות מושכות אם רק מדברים איתן קצת ומסתכלים עליהן קצת, היא היתה ממש יפהפייה. תווי פניה הצַבּיים לא שיוו לה מראה דוחה ומעורר גיחוך, להפך. עד כה היא היתה השכנה שירלה ניסה להתחמק ממנה, ככל הנראה בשל העובדה הפשוטה שהיא עובדת בעבודה כלשהי בעירייה ושיש לה בן, שני דברים שירלה התקשה להגדיר את יחסו אליהם. אבל עכשיו? כשעמדה כך מולו היתה עוצמתית ומפתה, בעיניה ששיוו לה כוח משיכה חושני מדהים.

מילא, חשב ירלה והנהן מופתע כשראה אותה תוחבת את ידה לתיקה ושולפת ממנו פיסת נייר.

"זה היה כל כך יפה בעיני, שכתבתי את זה," אמרה והושיטה לו את הפתק.

הוא הביט בנייר והקשיב לקולה, גבוה ועדין, עם נטייה לסיים כל משפט בחריקה קטנה: "מקסים, נכון?"

ירלה קרא את המשפט הכתוב על הנייר.

Someone's got to go out there and love people, and show it.

אלוהים שבשמים. מי אומר דברים כאלה?

"דניאל! תקשיב לי! אמא לא מחכה עוד! בוא! עכשיו!"

הוא ראה כיצד היא רוקעת באספלט בעקבי נעליה בשעה שקראה לבנה. ירלה השתדל לחייך אליה והחזיר לה את הנייר.

אלוהים אדירים, הרי אי־אפשר להגיד דברים כאלה.

"נכון שזה מקסים?" שמע אותה אומרת ותהה על הגמישות והמיומנות שבהן החליפה בין המלנכוליה הבלתי מובנת לנוכח האירוע שככל הנראה התרחש לבין הרוגז הקולני על בנה המתמהמה.

ירלה שב והנהן, בהיעדר מחווה טובה יותר, ומלמל שזה באמת מקסים, כן, "מקסים ופשוט" – ורק עכשיו הצית את הסיגריה שלו.

ואף על פי כן.

ואלוהים, חשב כשחזרה על המשפט ברגישות נטולת מבוכה.

"Someone's got to go out there and love people, and show it."

ריבונו של עולם.

היא בכלל מבינה את המשפט הזה?

עד כמה הוא מגושם?

כאילו אין אהבה בעולם, הוא נפתח ב"Someone's got to go" נעלב, שלא מזכיר אלא בני זוג טיפשים שיוצאים ממורמרים מבעד לדלת המרפסת וצועקים: "נו, כן, מישהו צריך להכניס את רהיטי הגינה לפני החורף וזה כנראה אני!" וטורקים את הדלת אחריהם. ומה עושה המשפט אחר כך? נכון, הוא ממשיך באותה הנימה, צדקני עוד יותר, יהיר יותר באהבתו, כאילו נאמר מפיו של מיסיונר, כי מהו הדבר שאותו "someone" פגוע צריך לעשות? נכון, הוא – או היא – צריך "to go out there and love people". האם זה אפשרי? איזה מין מיזם משיחי הוא זה, משימה שרק ישו יכול לקבל על עצמו?

Go out there and love people?

ומה פירוש הדבר?

מה זה?

Go out there?

And Love People?

וכאילו לא די בקשקוש השטחי והנאיבי הזה, המטופש ממש, אחריו באה החוליה האחרונה:

And show it.

"someone" כלשהו אמור אם כן להניח בצד את כל מה שהוא, או היא, עושה ביומיום ולהתחיל לכתת רגליים ברחובות, לעצור אנשים מחוץ לבתיהם, לעצור אנשים בחנות, לעצור אנשים ליד בריכות הדגים ולומר היי, אני אוהב אותך, בחיוך ילדותי, ואז לחבקם?

זה העניין?

ואיזה אידיוט בּוֹבּ גֶלדופי היה מסוגל להגיד משפט כזה? ומי היה מסוגל לכתוב אותו, תהה ירלה והתבונן באישה היפה־מכוערת שעמדה מולו, מי מסוגל להסתובב עם משפט כזה בתיק שלו כאילו היה תמונה של אהוב, ולהראות אותו לאנשים, בלי להתבייש ברגשנות הנבובה והנאיבית שלו?

"טוב," מלמל והעביר את משקלו לרגלו האחרת, "כדאי שאזוז. אני רואה שהמכולת סגורה היום. אני מניח שאת לא יודעת למה?"

"דווקא כן," אמרה האישה, שלדעת ירלה ענתה לשם גרד, והניפה את ידה הימנית בתנועה המבקשת ממנו לחכות רגע, מיהרה לפתוח את הדלת מאחוריה, תחבה את ראשה פנימה במהירות הבזק ולא רק קראה, אלא ממש צעקה: "דניאל! בוא כבר! שמעת!"

ירלה שמע דלת נטרקת בקומה השלישית וצליל כפות רגליו של ילד מהדהד כנגד הקירות בחדר המדרגות. בתוך כך ראה את גרד מחייכת אליו אותו חיוך של הבנה ואומרת: "נו, כן, אפשר להבין למה החנות של הרנן סגורה היום. זה משהו בינלאומי, אתה יודע. רגשות הם גלובליים, אתה יודע, ירלה."

רגשות הם גלובליים.

זה מה שאמרה?

גרד המשיכה: "נו, ילדים, אתה יודע. מוזר שמשהו כזה יכול להשפיע עליך כל כך. אבל זה משפיע. באמת. גורם לך לחשוב. אני אראה את זה אצל חברה. גם אתה יוצא לראות את זה איפשהו?"

לראות את זה?

ילד קטן עם רעמת שיער סתור, מעיל פוך כחול ודק ומפתח סביב הצוואר יצא בריצה מהדלת. שלא מדעת שלפה השכנה כובע צמר מתיקה ובמהירות מפתיעה, כך סבר ירלה, כיסתה בו את ראשו של הילד. "יש היום רוח קרה, אתה יודע מה אמא אומרת על זה, ועוד עם כאב האוזניים שלך. בלי מחאות. אוי, דניאל דניאל דניאל – כשאמא קוראת לך, אם אמא אומרת, חמש־עשרה פעמים, שאנחנו צריכים לצאת כדי להגיע בזמן, אז אתה צריך לבוא, הבנת?"

הילד התנשם במהירות, בעיניים פעורות לרווחה והנהן: "אבל, אבל אמא, חיפשתי את קלפי הפוקימון! לא מצאתי את קלפי הפוקימון!" ירלה ראה כיצד הילד, שהיה להוט להסביר לאמו את מהלך העניינים, הושיט לעברה צרור קטן של קלפי אוסף, לא שונים מאוד מקלפי הכדורגל שהוא עצמו אסף בילדותו, והניד בראשו בדכדוך.

בן כמה הוא יכול להיות?

חמש?

אולי עשר?

או אולי שבע?

גרד שבה ופנתה אליו: "ילדים, אה?"

ירלה נקש בלשונו בחציפות וכרע על ברכיו מול הילד.

"תראו, תראו, בן כמה הבחורצ'יק הזה?"

הילד נסוג מיד לאחור, ומבט ספקני בעיניו. אמו אמרה: "הוא בן שבע, דניאל בן שבע." ירלה מיהר להזדקף והעיף מבט בשעון היד שלו.

"אוי ואבוי," אמר, מעמיד פני מופתע, "הזמן רץ לו ואני מאחר, נו טוב, יש זמן חיצוני ויש זמן פנימי," קרא בצחוק ושמע מיד כיצד הניסיון שלו להציג את ברגסון ואת פרוסט כשווים לכל נפש נופל על אוזניים ערלות.

"כן, כן," מיהר להוסיף: "ירלה קלפ מוכרח ללכת, הוא צריך לאסוף מישהו בשדה התעופה."

"באמת, אמא שלך באה לבקר?" שאלה גרד והוציאה את קלפי הפוקימון מידי בנה, "אתה יודע שאתה רק תאבד אותם ותהרוס אותם." היא שבה והביטה אל ירלה. "היא היתה כל כך חמודה בפעם האחרונה שהיתה כאן, אמא שלך, הרי דיברתי איתה כששאלה ממני את קרש הגיהוץ בשביל החולצות שלך."

"לא, לא, זאת לא היא," מיהר ירלה לומר, נבוך מהזיכרון: אמו שנכנסת לסלון עם כל חולצותיו בידיה, מנידה בראשה ואומרת שברור שאף אחד פה לא מגהץ בגדים, ואחר כך מתעקשת שאין שום מניעה לשאול קרש גיהוץ מהשכנה, כי זה לא מביך. מה פתאום שיהיה?

"אז מי בא? חברה שלך?"

גרד חייכה חיוך גדול ולבבי וחשפה שתי שיני ארנבת חמודות, שבאופן סימטרי להפליא תאמו את עיניה הרחוקות זו מזו ויצרו מעין תכשיט בפניה, תכשיט שבו שיניה הן הקמע, ועיניה, עם הריסים הארוכים עד מאוד, שנגלו לירלה ברגע שחייכה, היו סוגר השרשרת המקושט בקפידה.

בנה משך בידה.

"אמא, אמרת שצריך ללכת! הלו, אמא! אמרת שאין לנו זמן!"

"לא, גרד," אמר ירלה ורשם לפניו בשימת לב כמה ילדים יכולים לנדנד, "זאת לא חברה."

היא צחקה. "קוראים לי גְרֶטֶה. כן, דניאל! כן!" היא צחקה פעם נוספת ובנה משך חזק יותר בידה. "רק ספרים יש לך בראש, ספרים, ספרים, ספרים, מה? אתה זה שתמיד מבקש את השבועון ההוא אצל הרנן, נכון? את העיתון ההוא – איך קוראים לו – 'מורגנבלדה'?"

ירלה הנהן, נבוך.

"אוי, כמה שהוא צוחק על זה," המשיכה. "אתה לא נעלב, נכון? לא, אתה לא נעלב. יש לך קצת חוש הומור, מה? ולי קוראים גרטה, אתה יודע. טוב. אז מי זה?"

ירלה נבהל.

"מה זאת אומרת 'מי זה'?"

"מי שאתה אוסף."

"אה, מי שאני אוסף, כן."

הוא העביר את לשונו על שיניו הקדמיות.

"שאני אוסף, את מתכוונת. נו גרטה," ירלה שקל את דבריו כאילו התעמק, "נו, גרטה, תגידי את."

נבוך כולו על הטעות בשמה, ועל כך שלא ידע איזה יום מדהים הוא היום, מוטרד מהילד בן השבע שעמד ומשך בידה של אמו והפגין בכך את אנוכיותם חסרת הסבלנות של כל הילדים כולם, פגוע קלות מהבדיחה המטופשת שלה על "מורגנבלדה" ומודאג משאלתה האחרונה, שלא מצא לה שום תשובה טובה, ויותר מכול, מבולבל מהשיחה עם אישה שכלפיה חש משיכה עזה, כמעט עצומה, האישה שבה בעת נראתה לו פשוטה וטיפשה להחריד, התנצל ירלה, קרא לה "גרטה", חייך חיוך עקום, נפרד לשלום ומיהר לצאת לרחוב.

"אלוהים אדירים," מלמל לעצמו.

הוא עצר, הושיט את ידו לכיס האחורי ומישש באצבעותיו לוודא שהוא שם.

כן. הוא שם.

הוא מיהר לדרכו.

הוא חש בתשישותו.

וגם בכאב ראש ברור שאין לטעות בו.

"אלוהים," מלמל, "זה באמת ייתכן?"

אחרי שהתרגל קצת ליום השקט גרר ירלה את רגליו על פני "הוּלֶן"*, עלה בגבעה לעבר מרכז הסטודנט שליד הגנים הבוטניים וירד לכיוון הוֹטֶל נוֹרגֶה בכיכר תוֹרְגָאלמֶנִינְגֶן. הוא לא הניח לדממה להוסיף להפחיד אותו, אבל הוא הבין, מתוך סקרנות כלשהי, שהוא שייך למיעוט לא מעודכן. בלי ספק היתה סיבה לכך שחנויות היו סגורות ושכמעט אף מכונית לא נסעה בכביש ושאנשים מעטים כל כך נראו ברחובות. סיבה מצערת, אולי עצובה, אולי נהדרת, שהוא לא היה שותף בה. הוא התחיל לתהות אם שירות האוטובוסים לשדה התעופה בוטל אף הוא בשל אותה סיבה שלא ידע מהי, אבל האוטובוס הופיע בסיבוב ונעצר בתחנה מול המלון כמה דקות אחרי שהוא עצמו הגיע אליה. הוא שילם והתיישב.

[* הולן – "המערה", בר ואולם מופעים בתוך חלל שנחצב בתוך הסלע ושימש בעבר מקלט. כל ההערות הן של המתרגמת.]

במושב שלפניו ישבה אישה מבוגרת שסִלסלה את שערה זה לא כבר. על תלתליה הגליים צף כובע סגול בהיר, ששוליו מקושטים בסרט משי כחול כהה, וירלה חייך לעצמו לרגע כשהשווה את תלתליה של הגברת לים ואת הכובע הסגול בהיר למעין סירה. הוא רכן מעט קדימה וראה שהיא די דומה לסבתו, שאיתה בילה שעות רבות בילדותו, ונקיפת מצפון קטנה חלפה בו כשחשב על כל המכתבים שלא כתב, ועל כל המכתבים ששלחה לו בזמן לימודיו בבֶּרגֶן. כל אחד מהם נפתח ב"ירלה היקר שלי", ובכל אחד מהם סיפרה בפרטי פרטים על ימיה, ובכל אחד מהם כתבה בסופו שהיא מבינה בהחלט מדוע הוא עונה רק על כל מכתב רביעי, ושהיא אמנם אישה זקנה בלי יותר מדי השכלה, אך היא מבינה, מבינה היטב, שלימודיו תובעים את כל זמנו ואת כל תשומת הלב שלו, ושהוא אינו יכול פשוט לקטוע את העיון המעמיק בספריו ואת לימודיו כבדי המשקל כדי לכתוב מכתבים לאישה זקנה שמעבירה את זמנה בנגינת סונטות של ליסט בפסנתר הכנף ובהעלאת זיכרונות אישיים מן העבר, כמו גם בשמירה על בית נקי ומסודר.

אבל כמובן, חשב לעצמו, כשהגברת המבוגרת הסבה את ראשה ושלחה לעברו את אותו מבט עצוב, מבט של הבנה הדדית, שניבט מעיני השכנה כמה דקות קודם לכן – כמובן שאני יכול.

כמובן שאני יכול לכתוב לסבתא מכתבים.

אז למה אני לא כותב?

הוא התפתל במושב.

הוא שלף את הפתק מכיסו האחורי והחזיק אותו בחיקו.

עכשיו יהיה לי הרבה מה לספר לה.

לא בהכרח על הלימודים, חשב ירלה, מאחר שאין לה כל יכולת להבינם, כי כיצד יוכל להסביר לסבתא – הוא שפעם היה בעל שיער מקסים כל כך, כפי שסבתא נהגה לומר כשהיה בא הביתה בקיץ, או לכבוד חג המולד, וגולגולתו עדיין לא מגולחת למשעי – שנולדה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ושהעבירה את חייה בטיפול בילדים, בבעל, ובשמירה על בית נקי ומסודר, כיצד יוכל להסביר לה על תיאוריות מודרניות בתחום הספרות?

או, לצורך העניין, בשביל מה לנסות בכלל, לכל הרוחות?

אבל עכשיו יהיה לו הרבה מה לספר לה.

לא על חיי הסטודנט, שייראו לה רחוקים להפליא. סבתא, שמימיה לא שתתה אפילו כוס קטנה אחת של בירה. האם עליו לספר לה שמאז הגיע לברגן באונייה שִיסְטְוָואיֶן, עם עלות השחר, בבוקר סתווי אחד ב־1991, הוא מבלה לפחות שלושה ימים בשבוע במילוי גופו בליטרים על ליטרים של אלכוהול? או שאולי עליו לספר לה על הפרידה האיומה מלֵנֶה? הוא לא יכול לספר לה על הפרידה ולא על יחסיו־הגופניים־בלבד עם תקוותו הגדולה של רוברט יֶטֶבּורג, תלמידת המחקר הֶרְדיס סְנָרטֶמוּ, המבוגרת ממנו בשש שנים, שכבר זכתה להיקרא "עתיד הפמיניזם באקדמיה הנורווגית".

לא.

בשביל מה לספר דברים כאלה לסבתא שלך.

מה הטעם.

האם זאת רמאות?

כשלא מספרים הכול לסבתא שלך?

ירלה סבר שלא. ירלה סבר שלו ולסבתא יש עולם פרטי משלהם, שבו סבתא לא מספרת לו הכול על חייה, והוא לא מספר לה הכול על חייו, ואף על פי כן – ואולי דווקא משום כך? – בעולם הזה הם אהבו להיות, שניהם.

כי בכל זאת. סבתא ואלכוהול? סבתא והתיאוריות האוונגרדיסטיוֹת של רוברט יטבורג? סבתא ופמינזם?

אבל הוא היה יכול לכתוב לה. היה יכול לספר לה, בלחש, על מה שעומד להתרחש. על הדבר המשונה הזה שהרגיז אותו, הדבר שהתבייש בו, ושלא ידע איך להתייחס אליו. הדבר שלא סיפר עליו לאיש. לא לאמא, לא לאף אחד מחבריו, לא להָסֶה ולא לאָרִילְד, וכמעט לא – כך נדמה – לעצמו.

או שמא כן?

אמר את זה לעצמו?

הגברת שלפני ירלה שבה והסבה את ראשה. אותו מבט מלא רחמים בעיניים השקועות, המבוגרות, אותו הנהון מאשר של הבנה הדדית ואותו כובע סגול בהיר ששט לו על שערה.

"זה יום עצוב," אמרה בקול שברירי של אישה זקנה.

וירלה שוב לא ידע מה לומר, שוב חש חובה להביע הסכמה עם דבר־מה שלא היה לו מושג מהו, על כן חייך בגבורה ואמר: "כן, את צודקת."

"אולי נראה את זה בשדה התעופה," אמרה הגברת, וירלה ראה כמה היא מתאמצת להפנות את ראשה הזקן.

"אתה חושב," המשיכה, "שנוכל לראות חלק מזה בשדה התעופה?"

"אֵה…" הוא זקר את שפתותיו ונשף אוויר מריאותיו, "לא יודע, אולי?"

"כן, אולי. אני אוספת את הנכדה שלי, היא באה מאוסלו."

"נשמע יופי," אמר ירלה. "גם אני אוסף… מישהו."

אלוהים אדירים, חשב כששמע את עצמו מדבר.

מישהו.

בשביל מה צריך עוד ילדה בעולם? מי בכלל צריך עוד דאגה בהירת שיער, תמימה ושמחה, שתתהה מה המרחק עד הירח, שתשבור לעצמה את הראש העדין שלה בשאלה אם פרחים בוכים, ומי קוטף את העלים מהעצים בסתיו?

ארבעה שבועות לפני היום השקט ביותר ב־1997 בא ירלה הביתה מסמינר מתיש שבמהלכו ניסה להסביר לקבוצה של סטודנטים בשנתם הראשונה את ההבדל בין מסמן למסומן, לעומת סימן ורפרנט. העובדה שהחניכים האפרוחיים לא היו מסוגלים לתפוס אפילו את המרכיבים הפשוטים ביותר בתורת הסימנים המודרנית, מרכיבים שבלי היכרות מעמיקה עמם אין יכולת להבין דבר וחצי דבר מהתיאוריות הספרותיות העכשוויות, הרגיזה את ירלה, וכך, מרוגז, פתח את המכתב שישנה את חייו.

אך טבעי הוא להגיב בפליאה כשמקבלים מכתב מהמשטרה. וירלה, שהסתובב תמיד בהרגשה בסיסית שעשה משהו לא בסדר, או בתחושה איומה ומבשרת רעות שהוא עומד לעשות משהו לא בסדר, ממש נבהל מהמכתב הזה. אצבעותיו התחילו לצרוב ולדקור כשראה את שמו על מכתב שנשלח מהמשטרה, והוא טיפס במדרגות בריצה, כאילו מישהו רודף אחריו, פתח את הדלת, התיישב לשולחן המטבח והניח לפניו את המכתב.

הוא הקיף את שולחן המטבח שלוש פעמים.

הוא הרים את המכתב, החזיק אותו בידיו ובחן אותו באותו יום באוגוסט, זמן קצר אחרי שאמר, בקול, כמעט בכעס: "בין מסמן למסומן קיים אך ורק קשר פנימי שבין הסימנים, אתם חייבים להכניס לכם את זה לראש, אחרת אתם יכולים פשוט לשכוח מזה ולא לנסות בכלל לקרוא אפילו חיבור אחד קטנטן של דֶרידָה או של זָ'נֶט או של פול דֶה מאן!" מכתב מהמשטרה. והוא הנמען. לכבוד ירלה קלפ. בתוך ראשו חיפש בביישנות דברים שהיה עשוי לעשות; האם משגל בחיק הטבע אסור על פי חוק?

האם מישהו, אולי איזו גברת זקנה, ראתה אותו כשעמד בניגוֹרדְסְפָּארק במרכז העיר בשעת ערב מאוחרת ביולי, מכנסיו משולשלים סביב קרסוליו, ושתי ידיו אוחזות במותניה של הרדיס סנרטמו, שכרכה את ידיה סביב גזע עץ, מתחה את גבה, הטתה את ראשה, כך ששערה גלש על כתפיה, ואמרה: "תגמור, אדון השמחה, תגמור! תתכבד! בבקשה!"? האם גברת זקנה ראתה את ירלה חודר לתוך ספינת הקרב הנשית הזאת, האם איזו גברת זקנה יצאה לטיול ערב עם הכלב שלה וראתה אותו עולה, גאה ומאושר, לסיפון האונייה שהוא פלג גופה התחתון, השופע, של הרדיס סנרטמו, והמראה היה דוחה ובזוי כל כך שהחליטה לשלוח מכתב למשטרה ולהתלונן על הפרת הסדר הציבורי?

או אולי מדובר בסכסוך שכנים?

האם השכנה, האישה בעלת עיני הצב המרוחקות, שאף פעם לא החליף איתה יותר מכמה דברי נימוסים קצרים, התלוננה על רעש ועל הפרת הסדר הציבורי בגלל המהומה במסיבה שערך בתחילת אוגוסט, כשאף אחד לא הסכים להפסיק לשתות לפני עלות השחר, וגם לא אחר כך?

ירלה החרד שאף אוויר לריאותיו ונשף אותו החוצה, חרד לא פחות.

הוא התיישב לשולחן המטבח ופתח את המכתב.

ירלה קרא.

ירלה קרא בפה פעור.

מה?

האם זה ייתכן?

הוא הניח את המכתב על השולחן, שב והרים אותו מיד וקרא אותו פעם נוספת.

האם זה באמת ייתכן?

ילדה?

ילדה קטנה?

לו, לירלה קלפ, יש ילדה?

האם הוא, ירלה קלפ, אבא?

לילדה?

הוא נתבקש, על ידי המשטרה, על סמך מידע שנמסר מאישה בשם אַנֶטֶה הַנסֶן, לערוך בדיקת דם לצורך הוכחת אבהות.

אנטה הנסן?

ולילדה הזאת ימלאו בקרוב שבע, כך כתוב, ילדה שבקרוב ימלאו לה שבע שנים, וכאמור, לכאורה הוא אביה.

לא. לא. הוא הזיע, הוא מצמץ, גרונו ניחר. לא, זה לא יכול להיות. ירלה קם משולחן המטבח, הקיף אותו שלוש פעמים כשהמכתב בידו, גחן לרגע קל תחת הברז בכיור, פתח אותו ושתה מים, חזר לשולחן והתיישב. אוקיי. תירגע. תירגע עכשיו. דבר ראשון: זה לגמרי בלתי אפשרי. זו חייבת להיות נקודת המוצא. מישהו עשה טעות. זה פשוט לא ייתכן, חד וחלק. זהו. תירגע עכשיו. לפני שבע שנים? לא. לא. הם טוענים שהוא, לפני שבע שנים, הכניס מישהי להיריון? ב… מתי זה יוצא… עוד ב… כן… 1990?

אנטה הנסן?

מי זאת אנטה הנסן, לכל הרוחות?

לחלוטין בלתי אפשרי. אין סיכוי.

הוא קרא את המכתב בעיון בפעם השלישית, ובתוך כך טלטל את ראשו בעלבון אך בביטחון מוחלט.

לא. לא. הילדה הזאת, והאמא האומללה שלה, שככל הנראה סובלת מהפרעה נפשית, מתגוררות בשִיאֶן, כך כתוב. מגוחך. שיאן? הרי הוא מעולם לא היה בשיאן! מה כבר היה לו לחפש בשיאן, לעזאזל? ועכשיו האמא הזאת החליטה להמציא אבא לילדה שלה, והאבא הזה – סליחה! – אמור להיות הוא?

יש גבול לכל דבר. והגבול עובר בבירור כאן, חשב. לאן הגיעה החברה שלנו אם כל אחד יכול לזרוק את הילדים שלו על אנשים זרים לגמרי ולדרוש שיקראו לך "אבא"? איפה תחושת השייכות? חשב ירלה והניד בראשו. איפה היציבות? איזו מין חברה מפוצלת זו? יש גבול, חשב בפעם השנייה תוך זמן קצר, גבול לכמה אפשר לגרור מישהו לתוך עניינים שלא נוגעים לו. ומה עליו לעשות כדי לטהר את שמו מהאשמותיה של אנטה הנסן זאת?

אנטה הנסן.

איזה שם. הוא נשמע כמעט מומצא, חשב.

אלוהים אדירים.

אנטה הנסן.

מכל השמות הרגילים שיש לאנשים, להיקרא דווקא אנטה הנסן?

ירלה נעצר. המכתב החליק מבין אצבעותיו והוא ראה כיצד ידו הימנית מתחילה לרעוד.

אנטה הנסן!

גרונו התנפח, הוא נתקף בחילה, והוא כעכע מעל הכיור במטבח.

אנטה הנסן!

אנטה הנסן הקטנה, המבוהלת?

ירלה פסע הלוך ושוב בסלון. 1990? האם זה ייתכן? הוא בלע את רוקו, הניח יד על המצח, חג בחדר פעם אחר פעם. אם זה באמת נכון – אם זה קורה בקלות כזאת – אז – אז – כן, אז… ירלה פתח את דלת המרפסת ושאף אוויר. איזה חרא! הרי הוא לא זוכר שום דבר מזה! היא היתה רק בכיתה ט'! היא היתה רק באמצע גיל ההתבגרות! או אולי קצת קרובה יותר לסופו?

המסיבה היתה פיצוץ. זה היה בכיתה י"א, לא? כן. מסיבה אצל המתעשרים החדשים, בבית פרטי מפואר באחד מהאיים הקטנים מול העיר סְטָוָונגֶר. הוא ניגן בהופעה כושלת להחריד עם הלהקה שלו, ואחר כך הלך עם החברים למסיבה וגמע אלכוהול וסמים קלים בכמויות גדולות ככל האפשר, וכך נמחקו חלקים גדולים מהלילה ונהפכו למכתש שחור. אנטה הנסן? אלוהים אדירים. הוא לא זכר איך פגש אותה. ומה היה לו לחפש אצלה? האם היא היתה כל כך חמודה? אולי שם עליה עין בשעות הקטנות של הלילה, בהמולת השִכרות והרוק והרעש, אולי היא עמדה שם כמו נר בערפל, בעיניים נוצצות ושפתיים ביישניות? הוא לא זכר. אנטה. הנסן. הוא רק ידע שלמחרת בבוקר הוא התעורר במיטה זוגית, ולצדו במיטה שכבה ילדה, תלמידת כיתה ט', עם גרביים על הרגליים ותחתונים סביב הקרסוליים, וחוץ מזה שום דבר.

איך היא נראתה?

הוא לא זכר.

מי היא היתה?

לא היה לו מושג.

הרי הוא אף פעם לא דיבר איתה.

ככל הידוע לו, מעולם לא החליף איתה אפילו מילה.

מי מוליד ילדים עם אנשים שאיתם לא דיברו אף פעם!

אני?

לי יש ילדה עם אישה שאף פעם לא דיברתי איתה?

ירלה השתעל שיעול קצר ונחוש.

אולי דיברו ביניהם בהילולת השתייה בדרך לחדר השינה, באותו לילה בינואר 1990? קשה לדעת. ככל הידוע לו, לא היה ביניהם שום דבר מלבד משגל.

שכתוצאה ממנו נולדה ילדה.

ילדה קטנה.

שבקרוב תהיה בת שבע.

שבקרוב, כמעט שבע שנים אחרי לידתה, יהיה לה אבא.

אלוהים אדירים.

בשביל מה צריך עוד ילדה בעולם, חשב בזעם וזרק את המכתב בפינה, ליד התקליטים. בשביל מה לעזאזל צריך עוד ילדה בהירת שיער בעולם – הוא דמיין לעצמו שלילדה הזאת, שהוא כביכול אבא שלה, יש שיער בהיר עד הכתפיים – בשביל מה צריך בעולם עוד ילדה, שמטופפת לה בנעליים אדומות קטנות, משחקת ב… משהו, במה שהן משחקות, הילדות הקטנות? בשביל מה לכל הרוחות צריך בעולם עוד ילדה שמחה ותמימה, שתשאל שאלות… שילדות קטנות שואלות.

מה המרחק עד הירח?

פרחים בוכים?

ומי קוטף את העלים מהעצים בסתיו?

ובשביל מה, לכל הרוחות, צריכה ילדה שעוד מעט ימלאו לה שבע את ירלה קלפ בתור אבא.

הרי אין לי זמן לזה! חשב באותו יום באוגוסט 1997, כשהביט בהפניה למרפאה לצורך בדיקת הדם הידועה לשמצה.

לא היתה שום טעות בטענותיה של אנטה הנסן. ירלה קלפ הוא אביה הביולוגי של הילדה. דגימת הדם נלקחה לפי דרישת השלטונות, והיה עליו להכיר בכך שהוא – שעסק בחקר האונומֶסטיקה הפּרוּסְטיאנית, חקר עד כדי כך שהמנחה שלו, רוברט יטבורג, חשף בהזדמנויות חוזרות ונשנות את התלהבותו מ"עבודתך, ירלה, שמעידה על מחשבה חדה וביצוע חד לא פחות" – ובכן, להכיר בכך שהוא אבא.

שהוא כבר אבא זה שבע שנים.

בלי שיהיה מודע לכך.

בכל יום שחלף, בכל יום לימודים ובכל לילה רווי אלכוהול בעשור האקדמי שלו – שנות התשעים – הוא היה אבא. לילדה קטנה. ומדי יום ביומו הילדה הזאת קמה בבוקר ועשתה מה שילדים עושים, מה שזה לא יהיה, חשב ירלה, ושבע שנים כבר חלפו, והוא האבא.

לגמרי בלתי נתפס.

והוא מסתובב כאן, עובר ממשגל למשגל, פחות או יותר מוגן, פחות או יותר מוצלח, ודווקא זה שבו לא היה נוכח, שבו לא היה קיים אלא כגוף מזיין, מסתיים בילד? שכאמור הופך אותו לאבא?

והוא עצמו – האב, הגורם המחולל – לא יודע על כך?

אתה אבא, אבל לא יודע על כך בעצמך?

ובעצם, כמה ילדים שלו מסתובבים להם שם בעולם?

האם ייאלץ מעכשיו להתייחס אל כל ילד שחולף ברחוב, שיושב באוטובוס, שקונה קלפים לאוסף שלו אצל הרנן, כאל ילדו שלו? האם כל זוג עיניים קטנות ותמימות יקלוט אותו ויגיד: אבא? האם כל זאטוט בן חמש שמשחק בארגז החול, אֵת חפירה בידו ואבנים קטנות בפיו, יפנה אליו, יביט בעיניו וישאל: ירלה קלפ, אתה אבא שלי? לא ששכב עם כל כך הרבה נשים בחייו, אבל בכל זאת, אם הילדה הזאת משיאן קיימת, האין זה פתח לפחד גברי חובק עולם?

הפחד להיות אבא של כולם?

ומה יהיה על הפעילות המינית העתידית? האם מעתה בכל פעם שהרוח תנשוב לכיוון החוף והוא יפליג לעבר הפיורדים החמימים של הרדיס סנרטמו כדי לעגון בהם, ייאלץ לחשוב שלמעשה הוא מכין את השטח לילד? האם מעתה בכל פעם שהרדיס סנרטמו תוריד את החזייה שלה כדי שיצמיד את פיו לאחד משדיה הקטנים והחגיגיים, יהיה עליו לרסן את עצמו משום שיידע שזהו הצעד הראשון אל המסדרון המוביל לחדר הלידה? או, אם לומר זאת כך, האם ישמע תינוק בוכה בכל פעם שיראה את התחת של הרדיס סנרטמו? התחת שהעביר רשרוש בכפות ידיו כשרק חשב עליו? זה שהתחיל כבר במותניים ולא נגמר עד איפשהו בירכיים?

מה?

אלוהים אדירים.

וגם אם יניח בצד את התאווה לבדה, האם יש לו בכלל זמן להיות אבא?

ברור שאין לו זמן. כל מי שיעיף מבט קטן לעבר ירלה קלפ יוכל לראות זאת מיד. טוב או רע, מודרני או מיושן, בכלל לא היה לו זמן להיות אבא. זה ברור, חשב בדרכו הביתה מהמרפאה, היכן שנלקחה ממנו דגימת דם, ומסמיק כולו שמע את הרופא השמנמן שאמר לו, "אהמ, אהמ, כן, כן, כמובן, כן, זה תואם, כן, אהמ, אהמ: השם הוא ירלה קלפ, נכון? קלפ? ירלה? מזל טוב! אתה אבא!" לא. זה יותר מברור. אבהות דורשת נוכחות, טען כשטייל מהורהר לאורך לוּנְגֶגוֹרְדְסְוָונֶה – האגם המלאכותי שבלב העיר – נוכחות ומסירות.

הוא ניחן בשתיהן, אך הן התאימו לאונומסטיקה הפרוסטיאנית, לתחום הספציפי שבחר לתזה שלו בתורת הספרות, לנושא המרתק שגילה בשנים־עשר כרכי יצירתו של פרוסט, העיסוק הכמעט מאני של הסופר הצרפתי בשמות פרטיים וההתחמקות הבולטת משמה של הדמות הראשית. הנוכחות והמסירות של ירלה היו מוקדשות בעיקר לכך. וכך גם צריך להיות.

אם כן, הסיק, אין לו זמן להיות אבא.

שלא לדבר על כישורים.

ואחרי הכול, זה מה שחשוב, אמר לעצמו. האם הוא כשיר להיות אבא, האם הוא מתאים לתפקיד?

מובן שלא.

ודברים כאלה יש לשקול בכובד ראש, לא כדאי לנהוג בפזיזות בעניין כה מהותי כמו טיפול בילד, ומי שבוחר לעשות זאת צריך להיות בעל ידע וכישורים מתאימים.

יש מי שנועדו לעשות דברים מסוימים, ויש מי שנועדו לדברים מסוג אחר. מותר לו – ובלי שיקראו לו פשיסט – לומר שלכל פרט בחברה יש מקום שהוא נכון בשבילו, חשב ירלה, ודברים נכונים לעשות בהתאם ליכולות שאותו פרט שולט בהן. וירלה שולט בחשיבה. ככה הסבירו לו, גם רוברט יטבורג, שחרג מפעם לפעם מהעקרונות הנהוגים באקדמיה ואמר בקול שקט שנועד רק לאוזניו של ירלה, אך רם דיו להגיע גם לאוזני האחרים: "יש לך כישרון מיוחד, ירלה, שמור עליו!" – גם רוברט יטבורג כאמור, וגם הרדיס סנרטמו, שאהבה את גופו ואת האינטליגנציה שלו באותה מידה, כפי שאמרה. הוא הבין את זה. לפני כמה שנים. שהוא מתאים לחיים המופשטים האלה.

החיים האנליטיים, הפואטיים והמופשטים.

חיים בשירות החשיבה.

הוא הבין את זה עוד כשעשה את בחינת הכניסה לאוניברסיטה, שהיא בחינה בפילוסופיה, כשראה כמה קל לו לבצע את מספר שכיבות הסמיכה האקדמיות הדרושות, אלה שסטודנטים אחרים התקשו לבצע. הוא קיבל אישור לכך בכל המקצועות שלמד לתואר הראשון, בכל הבחינות בעל פה שבמהלכן הצליח להתעלות בדיבורו עשרת מונים מעל המצופה ואף לגעת בתחומים שלאמיתו של דבר לא ידע עליהם דבר, ולהבריק באופן שהפתיע גם אותו. הוא פשוט הרגיש שזה מתאים לו, כפי שחושבים כשרואים ילד קטן נכנס למגרש כדורגל בפעם הראשונה ובאופן אינסטינקטיבי עושה עם הכדור את הדברים הנכונים. האינטליגנציה של ירלה מעולם לא התבססה לא על ידע ולא על עובדות, ולפיכך היה תמיד נחות לעומת חבריו הידענים, אלה שזכרו תאריכים וסדרי התרחשויות אחרי קריאה אחת, ונאלץ לשנן שוב ושוב כדי לזכור את הדברים שלא התעניין בהם במיוחד. אבל באקדמיה גילה שאינו זקוק לכישרון הזה לזכירת עובדות, כישרון שייחסו לו חשיבות גדולה כל כך בשנות הלימודים הראשונות בבית הספר. וברגע שפיצח את הצופן הזה, ברגע שהבין את הדבר הזה, נסללה הדרך להצלחה. כי באוניברסיטה, זאת הבין בשלב מוקדם, במדעי הרוח – שירלה בסתר לבו לא ראה כמדעים, אלא כ… איך אפשר לקרוא לזה? פעילויות? עיסוקים? – ידעו להעריך ולטפח את האינטליגנציה האנליטית, הרטורית, זאת שאינה דורשת ולו טיפת ידע, אלא דווקא את הכישורים המאפיינים שקרנים, כמרים, אנשי מכירות, פסיכולוגים, שחקנים ופוליטיקאים: רהיטות, תושייה, נימוסים, שנינות. ירלה גילה שהוא ניחן בכל אלה, ושעל כל הדברים האלה יוכל להישען בבטחה ולהשקותם כמו צמח. והיכולת להחליק כל תקלה באמצעות דיבור הועילה לו באוניברסיטה, כמו אז כשטעה במאה שלמה כשנבחן על דקרט לתואר הראשון בפילוסופיה, והבוחן הבין שהסטודנט שיושב מולו הוא בעל כישוריים רטוריים וספקולטיביים, אך לא מישהו שיודע על מה הוא מדבר. הבוחן, איש שהיה לו יותר זקן על הפנים מעור גלוי, התחיל להציג שאלות ביקורת מטופשות, וירלה בשפתו המליצית הצליח להפיג את כל החשדנות כשמתח חוט מקשר – אמנם דקיק, אך בכל זאת משכנע – בין דקרט, שעליו לא ידע דבר, שמעולם לא קרא, שאף מיקם במאה הלא־נכונה, לבין אין־הזהות של אדורנו, וזאת כשאמר: "האדם השלם, האידאל של כל התקופות הקודמות, תמצית מאמציו של דקרט, מה היו אומרים אנשי אסכולת פרנקפורט, נציגי המודרניוּת, או תאודור אדורנו, על אותו אדם שלם כביכול? בפרפרזה על דרידָה, אין־הזהות משובצת בגרעין הלא־קיים."

שיהיה.

חיים בשירות החשיבה.

שם, אחרי הכול, מקומו.

ובסופו של דבר, מה יכול להיות חשוב יותר מחשיבה?

הרי יש די והותר אנשים שמתאימים לחפור תעלות, לספק שירותי טלפון, לבנות אוניות ולשמש כמהנדסים. ורק מפני שיש לו זוג ידיים, אין זה אומר שהוא חייב לעבוד במלאכת כפיים, כפי שטענו רבים במדינה שממנה בא, המדינה שבה נהוג לזלזל ברוח. רק מפני שטוב לו לאדם לחפור באדמה, או לחלק עיתונים, או לסייד בתים, או להניח רצפות ופרקטים, רק משום שהתנסויות גופניות בכל מקרה מיטיבות עם האדם, אין פירוש הדבר שחיים כמלח או כחוטב עצים הם בעלי ערך גדול יותר מחיי החשיבה.

איזה שטויות. הוא עצמו אימץ את קו המחשבה הזה, ואף הגן על הקביעה הזאת פעמים רבות. במיוחד בנעוריו, כשהוקסם מהסוציאליזם והרגיש חובה אידאולוגית לפלרטט עם טיעונים עממיים כאלה, ולפיכך חש חובה אידאולוגית גדולה לא פחות לפקפק בחשיבותה של מלאכת החשיבה, כפי שירלה כינה אותה עכשיו בעקביות.

ומלאכת החשיבה היא מלאכתו.

ואין ספק שמלאכת החשיבה לא הולכת יד ביד עם אבהות.

אמר לעצמו.

אבל. הוא אבא.

בדיקת הדם הוכיחה את הדבר, וכך טענה גם אנטה הנסן משיאן, טענה זאת בתוקף ואף דרשה להוכיח את הדבר באמצעות התערבות משטרתית. היא לא היתה אמיצה מספיק להתקשר אליו או לבוא לחפש אותו, או לפחות לכתוב מכתב שבו תזכיר לו, בנימוס ובהיסוס, לילה מביך אחד לפני שבע שנים ותציג את האפשרות ההיפותטית שהוא עשוי להיות אביה האומלל של בתה המאושרת. לא ולא, היא הלכה ישר לשלטונות כדי להוכיח זאת, וירלה לא היה יכול שלא לחוש בשנאה הגדולה ובמרירות הנשכנית שבמהלך הזה, שנועד לקבוע אבהות.

ועכשיו היא נקבעה.

הוא האבא.

אבל ירלה לא העז לומר זאת לאיש. הוא לא היה מסוגל להגיד זאת לאמא כשהתקשרה מסטוונגר כדי לשאול מה קנה בכסף שקיבל ליום הולדתו העשרים וחמישה, ולכן סיפר רק על ההנאות האקדמיות והעתיד המזהיר שצפויים לו, על פי רוברט יטבורג, וגם שיש סבירות גבוהה מאוד לכך שכתב עת ספרותי חשוב בנורווגיה, מוקדם מדי לומר איזה מהם, אבל אחד הגדולים והחשובים, זה בטוח, שוקל להדפיס מאמר שהוא כותב בימים אלה על האונומסטיקה הפרוסטיאנית, כן, אולי אף יתרגמו אותו לאנגלית וידפיסו אותו בחוץ לארץ, וביום שבו ירלה יחשוף את מחקריו על פרוסט בשלמותם, ובמיוחד את "התגלית המסעירה בקנה מידה עולמי ואת הניתוח המתבקש ממנה על אודות הימנעות הכותב מציון שמו ועל משמעויותיו של אותו תכסיס רטורי, סמנטי, ביוגרפי ומביש", כן, "וכשזה יקרה, אמא," אמר, "כשזה יקרה קשה לדעת לאן זה יוביל."

"איזה יופי!", אמרה אמא.

"מי יודע, אולי אקבל עבודה באוניברסיטה בחו"ל?"

"כן, ירלה, נכון, ירלה," אמרה אמא, "זכותו של כל ילד לפגוש את העולם מחויך כמו השמש."

"ילד?" ירלה נסוג ושפופרת הטלפון בידו. "למה התכוונת – ילד?"

אמא צחקה, "זה מה שאתה, ירלה, אתה ילד."

הוא לא אמר דבר לאמא על הילדה שבקרוב ימלאו לה שבע, גם לא לחבריו ללימודים. הוא לא אמר זאת לאיש. כי מה עליו לומר?

אני אבא?

הפכתי לאבא?

לילדה בשיאן?

איך זה ייראה? היה עליו להודות שרגשות מבוכה רבים היו מעורבים בעניין. מביך שהוא לא מכיר את אמה של הילדה, שהוא שכב איתה כשהיה בן שבע־עשרה והיא רק בכיתה ט', שהוא שכב איתה במצב של שכרות מוחלטת ומגוחכת כל כך, עד שלא הוא ולא היא – כך על כל פנים חשב – לא זכרו דבר מכל זה. מביך – ולא נעים – שהוא, שהקדיש חלקים גדולים כל כך מחייו לעימות ארוך שנים עם אביו, מוצא את עצמו עכשיו בתפקיד האבא, וכאמור, אבא לילדה שלא היתה לו אפשרות לגדל, גם אם היה רוצה לגדלה. ובמישור עמוק יותר, מביך שהוא, ירלה קלפ, שראה את עצמו כאדם בשירות החשיבה, הוא למעשה אבא לילדה. הוא התקשה לתאר בדיוק מדוע הדבר גורם לו להסמיק, אבל הוא חש מבוכה על הקשר שיש לו עם הדבר היַלְדִי הזה, עם העולם הילדי הזה שנלווה אל היְלָדות, על כך שיהיה עליו לחשוב על דברים ילדיים ולהתעסק עם דברים כגון… אֶה… מה שלא יהיה שמעסיק ילדות בימינו.

בובות?

בגדי בובות ובתי בובות?

או שהן סתם מסתובבות כמו נשיקות קטנות ברוח ורואות לאן מביאים אותן הימים, פעם הנה ופעם הנה, עם נמשים על האף ושיניים שזה עתה בקעו?

מגוחך עד היסוד, חשב כשהגברת עם הכובע הסגול הבהיר הסבה את ראשה אליו בפעם השלישית במהלך הנסיעה.

"וכמה שקט היום, מה?" אמרה באותו קול של אישה זקנה. "אני לא זוכרת ששרר כזה שקט מאז שהמלך מת."

שוב הבחין בדמיון שלה לסבתא שלו, שהלך וגדל בעיניו. "נכון," אמר וחייך , "נכון, את צודקת."

"את מי אמרת שאתה אוסף בשדה התעופה?"

"אֵהה," ירלה היסס, "את הבת שלי."

"הו," אמרה הגברת וחייכה, חיוך רחב שגברות זקנות מחייכות כשהן שומעות על ילדים. "איזה יופי. הבת שלך. כן, זאת משמעות החיים."

החיים?

הוא לא ידע מה לומר. הרי לא היה יכול לומר שהוא חושב שכבר יש לו חיים, חיים מלאי תוכן ומשמעות, ושהחיים האלה הם בעלי דחף מבעבע משלהם, ושהם בשום פנים ואופן אינם מונעים בידי הדבר שהיא טוענת שהוא משמעות החיים, על כן אמר: "כן, בהחלט."

"כן," אמרה הגברת הזקנה ושוב חייכה, בדיוק כפי שרק גברות זקנות מחייכות, נשים שניכר שכל מה שחוו בחייהן נוטף מעיניהן. "כן, ילדים הם האושר הגדול."

האושר הגדול?

גם הפעם לא ידע מה לומר. האם הוא יכול להגיד שמבחינתו זה בדיוק ההפך? האם הוא יכול להגיד לגברת הזרה הזאת, החביבה והנאה, שבשבילו הם מטרד, מקור לרוגז, משהו שבא ברגע לגמרי לא נוח, משהו שפשוט מאוד לא מתאים, שהוא סטודנט שעומד לסיים את התואר השני, שהוא חוקר את האונומסטיקה הפרוסטיאנית, שהוא לא רוצה להיות מלח וגם לא לחפור תעלות ולא להיות אבא לילדה, שלמעשה הוא לא יכול להיות אבא, שהוא פשוט – אם לומר זאת בכנות ובאכזריות – לא מסוגל, ולא רוצה, להיות אבא? האם הוא יכול לומר שהוא גם ספקן באשר לפולחן הילדים שמתפשט בכל מקום ובלי כל בקרה, אותה התמקדות מוגזמת בילדים, ילדים ילדים ילדים בכל מקום, הרעיון הזה שניסו לדחוף לו מכל עבר על כך שחיים בלי ילדים הם חיים אומללים? האם הוא יכול לומר שהוא לא שותף לדעה הזאת? שהוא כבר מאושר מראש? שהוא קרא וזיין לעצמו אושר על בסיס שבועי? האם הוא יכול לומר שלדעתו גם יש מספיק ילדים בעולם, די והותר מאותם דרדסים חסרי אונים בכל מקום, ושלמען האמת הוא סבור שיש להתייחס לבעיה הזאת – כי אחרי הכול ילדים הם אכן בעיה – בדרך אחרת? ילדים, גרס ירלה, יש למסור למי שבאמת רוצים אותם, ואלה הן בדרך כלל נשים, פחות או יותר כמו השירות הצבאי, שלדעתו מיועד למי שבאמת רוצים בו, ואלה הם בדרך כלל גברים.

לא.

מובן מאליו שהוא לא יכול להגיד את זה.

בכלל, היו כל כך הרבה דברים שהוא לא יכול להגיד.

במיוחד בתקופתנו, התחוור לו פתאום.

וגם את זה הוא לא היה יכול להגיד לגברת החביבה והחמימה והאטומה הזאת, שבהפרשי זמן קבועים הסבה אליו את ראשה. הרי הוא לא יכול להגיד שהוא חש לחץ מביש מצד החברה, מצד פוליטיקאים, ולמעשה מצד כל הסובבים אותו, להיות גבר עדין ומסור עם סינר לתינוק בכיס אחד ורעשן באחר, שרוצה להוליד ילדים ולעבוד בעבודת כפיים ולהניח מרצפות ולהחליף חיתולים ולהפגין רגשות ולהתהדר בצדדיו הנשיים, כביכול. הוא ידע, על סמך אינספור מסיבות כושלות ומספר זהה של שיחות עלובות במהלך שנותיו כסטודנט, שאם אתה רק מעלה, ולו ברמז, את הרעיון שיש משהו שהוא נשי באמת, ומכאן שיש גם משהו גברי באמת, מיד מבטלים אותו בתקיפות. אם רק ניסה להגיד שכגבר הוא חש את עצמו מתאים לדבר זה או אחר, היה נתקל בבוז ובתדהמה, ואפילו בשנאה, מצד כל חבריו ומכריו, ומצד כל המאמרים ב"מורגנבלדה". איך ייתכן שהוא, בחור אינטליגנטי כל כך, מעז לטעון שבאמת קיים הבדל בין גברים לנשים? על סמך איזו הוכחה מגוחכת הוא מעלה טענה מגדרית פשיסטית כל כך?

הרדיס סנרטמו, שהפיקה הנאה מהעברת אצבעותיה הלבנות על גופו של ירלה רק כדי לראותו מתמתח בציפיה, שאהבה לחוש במבטו הנעוץ בגבה כשהלך אחריה במסדרונות האוניברסיטה, סירבה להאמין שירלה באמת מתכוון לדבריו, למשל כשאמר ש"נשים מתאימות יותר מגברים לטיפול בילדים", או כשציין ש"עובדה היא שגברים אוהבים לטפס לפסגות גבוהות, ואילו נשים מעדיפות ללכת סביב ההר כדי לראות מה ימצאו בדרך." מאחר שהרדיס, שבאה מהכפר סנרטמו בדרום נורווגיה ודיברה בניב רך, כמעט מאנפף, היתה מוקסמת מהסטודנט הצעיר, מרמת השאפתנות שלו ומעיניו החרמניות, היא בחרה להתעלם מהערתו זו. הרדיס באה ממשפחה עשירה מאוד, היא גדלה בשפע בזבזני בבית שבו נאנחו יותר מאשר הזיעו, ואף על פי שעשתה דרך ארוכה מבחינה פוליטית – משמרנות אדוקה לסוציאליזם קנאי – עדיין לא זזה ולו סנטימטר בכל הנוגע לרוח ולמעמד. היא נהגה לבטל כל דבר בצחוק, כפי שלמדה לעשות בבית, ביטול שהלם בסגנונו את שפתה העליונה – שאותה ירשה עם מעמדה – שכמו רוסנה בתקיפות על ידי אפה. ועל כן אך טבעי הדבר שהרדיס סנרטמו, אישה שלא ניחנה באף אחד מהתווים המוזרים של שכנתו של ירלה, אלא היתה יפה כמו יצירת פאר שחצנית, ונוסף על כך התהדרה בתחת המסעיר ביותר באוניברסיטה, צחקה את הצחוק היהיר והמתגלגל שלה בכל פעם שירלה זרק רמז בכיוון הזה, וייחסה זאת לצורך שלו להתגרות בסובבים אותו כמו "נער מתבגר", כפי שכינתה זאת.

אבל הרי בדיוק לזה התכוון.

שיש הבדל בין נשים לגברים.

שזהו מקור לשמחה הן לנשים והן לגברים, ושטוב שההבדל קיים, ושזו טרגדיה שהאינטליגנציה המודרנית מניחה לפמיניסטיות, שאינן מוכנות להשלים עם כך שהטבע אחראי לשוני בין גברים לנשים, להכתיב לה את מחשבותיה. ויום אחד הוא גם יכתוב את זה. בדרך כלשהי. לא בתזה על האונומסטיקה הפרוסטיאנית, וגם לא במאמר לכתב העת הנורווגי או האנגלי, שיהיה מבוסס על אותה תזה, וגם לא ב"מורגנבלדה", שאליו שלח ירלה לפני כמה שבועות ביקורת על ספר אנגלי העוסק בפרוסט – אם כי טרם קיבל תשובה! – אלא במקום אחר. בפעם אחרת. אולי עדיין אין אפשרות להגיד את זה, בשנת 1997? אולי זאת מחשבה אחת מני רבות שפשוט אסור לבטאן בימינו בלי שיתייחסו אליך כאל ליצן או שוביניסט, ושבגינה יימחק שמך מיד מרשימת האנשים שיש להקשיב להם במדינה. הרשימה זאת, ירלה היה משוכנע, תלויה מעל המחשב האישי של העורך של "מורגנבלדה".

"ילדים הם ברכה אמיתית," שמע את הגברת הזקנה אומרת ונאנחת.

ברכה?

כשהגיעו לשדה התעופה פְלֵסְלַנד, שדה התעופה הקרוב לברגן, אחז ירלה בידה של הגברת הזקנה כשירדה במדרגות האוטובוס אל האספלט. שניהם העירו הערות על מזג האוויר החודרני של ספטמבר – היא אמרה שהוא מזכיר לה ניקיון כללי, והוא הצביע על האופן שבו הוא מנטרל את צעיף ההרגל – וסיימו את הנסיעה המשותפת כשהציגו את עצמם זה לזה בהתוודעות משותפת. לירלה נודע ששמה אירְמֶלין יֶנסֶן, ושהיא נולדה עוד בשנת עשרים ושתיים, והוא חייך למשמע הדברים ואמר, באמת, סבתא שלי נולדה בשלוש־עשרה, והדגיש את המילים שלוש־עשרה כדי שהגברת הזקנה תרגיש בנוח עם אופן דיבורו. כי הוא שם לב שככה הן מדברות, הגברות הזקנות. הן אומרות רק שתים־עשרה, או שלוש־עשרה, או עשרים ושתיים, וכולם בעולמם של דברים ישנים הבינו על מה הן מדברות, כפי שכולם בעולמם של דברים ישנים ידעו מה ההבדל בין שלוש־עשרה לעשרים ושתיים, ממש כפי שירלה ידע מה ההבדל בין שבעים ושתיים לשבעים ותשע. אירמלין ינסן מעשרים ושתיים אמרה שנחמד לפגוש בחור צעיר מנומס ונבון כל כך. היא גם אמרה שהתמזל מזלה של בתו שיש לה אבא מתחשב כל כך, כי לא כל הבנות זוכות לזה. היא עצמה התנסתה בכך, כי כידוע לך, אמרה, האבות בזמני היו שונים לגמרי. לבסוף עמדה על קצות אצבעותיה הזקנות וחיבקה את ירלה והביעה תקווה כנה שיזכו לראות משהו מזה כאן בשדה התעופה, כי ימים כמו היום הזה לא היו הרבה בחייה הארוכים, אמרה, "אני מבטיחה לך."

ירלה הניח לה לחבקו, כאילו היתה סבתו שלו, איחל לה בילוי מהנה עם נכדתה, ופעם נוספת הסכים איתה, בלי שידע על מה היא מדברת: "כן, אני בהחלט יכול לתאר לעצמי שזה יום יוצא דופן."

בשדה התעופה הצטייר יום שבת, 6 בספטמבר, באופן שונה מכפי שהצטייר בעיר או בבית, מול הציפורים שעל הגדר. היה ברור שלא התרחש אסון גדול, משום שמספר הנוסעים היה רגיל למדי, ואיש מהם לא נראה מודאג מעצם הנסיעה, כפי שאנשים דואגים בדרך כלל כשמאה ועשרים נוסעים נהרגים בתאונת רכבת או משהו כזה. אבל כשנכנס לאולם מקבלי הפנים וקלט שהטיסה מאוסלו שבה תגיע בתו עומדת לנחות בזמן, 11:45, הבחין ירלה שמפניהם של כל האנשים נשקפת אותה הבעה מדוכדכת ומלנכולית משהו. כמו כן היה נדמה לו שהאנשים סביבו, שלא כדרכם, הנמיכו את קולותיהם ולא הרבו לדבר.

11:45. נותרו פחות מחמש דקות.

הגיע הזמן לברר מיהו הרוכב העגמומי שדוהר על היום האומלל הזה. העיתונים, חשב ירלה, והתקדם בצעדים מהירים אל הקיוסק. לא היתה לו אפשרות לעבור אצל הרנן ולקנות – בחוסר רצון – את "דָגְבְּלָדֶה" ואת "בֶּרגֶנְס טִידֶנֶה" במקום את ה"מורגנבלדה", שרק אותו באמת רצה לקנות. לכן יוכל לקנות אותם עכשיו. בעיתונים בוודאי יהיה כתוב משהו על המתרחש ביום שבת זה.

אבל ירלה נעצר. הוא ראה שלפני הקיוסק השתרך תור ארוך. איך זה ייראה אם לא יעמוד ויחכה באולם מקבלי הפנים כשהיא תגיע? הוא לא יכול לעשות את זה. הוא לא יכול לעמוד בתור לקניית עיתונים כשהיא יורדת מהטיסה.

אולי הטיסה הראשונה בחייה.

מי יודע?

מי יודע מה היא הספיקה לחוות בחייה? הרי הוא לא היה לידה לוודא שהיא, בתו, תקבל את הגירויים הנכונים.

בכל מקרה, היה משהו חסר אחריות בכל הנסיעה הזאת, חשב כשנסוג מהקיוסק והתייצב מול המדרגות, שבהן תופיע בעוד זמן קצר. מה, שולחים מסכנים קטנים כאלה לבדם כדי לפגוש את אביהם החוקי בפעם הראשונה? האם זה מעשה אחראי מצד אדם מבוגר? ירלה היה מסופק. אם דבר כזה היה קורה בחברה הכפרית בשנות העשרים, היו מעמידים את האם אל עמוד הקלון. היו מנדים אותה. אנשים היו יורקים אחריה ברחוב. ועכשיו? זה מה שהולך עכשיו. עם זה אני צריך להתמודד, חשב. ממזרה חסרת התחשבות. אישה מטומטמת, שברוב טיפשותה אספה מידע על זהות אבי הילדה באמצעות בדיקת דם. מגוחך. יכול להיות – יכול להיות – שאנטה הנסן פעלה כך משום שהתביישה, או משום שחשה מבוכה, חשב ירלה. ואם כן, זהו הנימוק המקל היחיד שעלה בדעתו.

אבל הפצצה האמיתית התפוצצה שבוע אחרי המכתב שעסק בבדיקת הדם. הפצצה שטאטאה הצִדה את כל הספקות ושיקפה את אופייה השברירי של הנערה שפעם שכב איתה.

הוא חש ברע והסתובב עצבני בזמן שהמתין לתשובה מהשבועון האינטלקטואלי "מורגנבלדה" בנוגע לביקורת שכתב לספר על פרוסט, וזאת בנוסף לידיעה שהוא אבא. הוא החל לקפוץ הביתה מהספרייה באמצע היום כדי לבדוק את תיבת המכתבים. אבל שום מכתב לא הגיע. מדי יום שקל להתקשר למערכת "מורגנבלדה", אבל הוא חש שזה לא יהיה נכון. למה שישפיל את עצמו וישאל שוב ושוב, כמו איזה סטודנט לתואר ראשון, אם קיבלו את החומר שלו, ואם היה להם אולי זמן לקרוא את הביקורת שכתב על ספר אנגלי העוסק במרסל פרוסט?

מרסל מי? תגיד אולי הבחורה במרכזייה של "מורגנבלדה". לא, הוא לא נמצא כרגע. וירלה ייאלץ אולי להסביר לגברת פזורת הדעת שעובדת במרכזייה של "מורגנבלדה" שהוא לא מחפש את מרסל פרוסט, אלא שהוא כתב עליו, ושהוא תוהה אם קיבלו וקראו את הביקורת שלו, ואולי אף שקלו לפרסמה?

לא. הוא הרגיש שלא יהיה נכון להתקשר אליהם. אז הוא המשיך לחכות, בידיעה שהוא אבא, ולכן שהה בביתו יותר מן הרגיל בשבועות האלה. מוכן ומזומן לבוא המכתב.

והוא אכן הגיע יום אחד, מכתב הרה גורל. כמו בפעם הקודמת, כשקיבל את מכתב בדיקת הדם שנשלח מהמשטרה, הגיב מיד ובעוצמה כשראה את כתב היד הילדותי על המעטפה. תחילה חשב שהמכתב נשלח מבתו, אבל אז הבין שהכתב נראה ככתב ידה של נערה בת חמש־עשרה מהורהרת, גלי וחמוד, כפי שרק נערות בנות חמש־עשרה יודעות לכתוב, ושילדה שבקרוב ימלאו לה שבע למעשה אינה יודעת לכתוב, וגם אינה יודעת להרהר כלל. וכשהפך את המעטפה ראה שכתוב עליה: "השולחת: אנטה הנסן."

וההתרחשות הקודמת חזרה על עצמה.

נדהם ועצבני נטל את המכתב, הניח אותו על שולחן המטבח ונעמד להתבונן בו. הוא אף רחץ את ידיו בשעה שהתבונן בו. חג סביב שולחן המטבח כמה פעמים בשעה שהתבונן בו.

לבסוף התיישב. השתדל לנשום ברוגע. פתח את המכתב, וקרא.

ואיך הוא אמור להגיב לזה.

לְמה שקרא.

לפעמים העולם הוא מקום משוגע.

לעתים אנשים עושים דברים מטורפים.

אנטה הנסן כתבה את מכתבה הקצר בכתב יד. המכתב היה כועס, מריר וחביב להפליא בעת ובעונה אחת. היא הסבירה שהיא מאוכזבת שלא יצר קשר אחרי שערך את בדיקת הדם, לפחות עם בתו, כתבה. היא הסבירה שבתה קיבלה ברוח טובה את הידיעה שיש לה אבא חדש, ושמבחינתה אין כל בעיה, על כל פנים, כך היא חושבת. אבל, היא כתבה, בתם הרי קטנה כל כך, ו"אתה יודע איך זה עם ילדים". ירלה לא הצליח להסיק מה עומד מאחורי המשפט הזה, אבל העובדה שהמשפט לא דיבר אליו היתה ברורה כשמש. בהמשך כתבה על כל מיני עניינים כספיים ומשפטיים הצפויים לו, שעליה להכינו לקראתם. אבל הדבר החשוב ביותר שהיה לה לומר הפעם הוא שהיא החליטה לנסוע לספרד לשבוע, משבת ב־6 בספטמבר, ושהגיע הזמן שהוא יוכיח את עצמו כגבר.

כך ניסחה זאת.

"הגיע הזמן," כתבה, "שתוכיח את עצמך כגבר."

ירלה הניח את המכתב על השולחן. לא ייאמן. הוא נדהם שאפשר לכתוב בסגנון איום כמו זה שאנטה הנסן כתבה בו, בשנת 1997, בנורווגיה. הוא לא היה אומר דבר אם היה מדובר בנערה בת שתים־עשרה, או באחד מילדיו של הרנן, שהתנסחו ברשלנות ובסגנון רע מאין כמותו, אבל אישה מבוגרת?

אֵם ילדתו?

לא ייאמן.

היה קשה לדלות מהמכתב פרטים רבים בנוגע לחייה של אנטה הנסן, אבל כוונתה היתה ברורה לגמרי.

היא רוצה שהוא יוכיח את עצמו כגבר.

אנטה הנסן נוסעת לספרד. לשבוע. החל משבת ב־6 בספטמבר. ועכשיו הגיע תורו, כפי שניסחה זאת. היא טיפלה בילדה שבע שנים, כפי שכתבה, ועכשיו הגיע הזמן שתצא לחופשה. והגיע הזמן, כפי שכתבה, שיפגוש את בתו. ולכן עליו לדעת, ולהביא בחשבון, שבשעה 11:45 בשבת ב־6 בספטמבר 1997, היא תנחת בברגן. הכרטיס כבר נקנה ושולם, היה כתוב, "וזהו זה."

ועליו לטפל בה ולשמור עליה כל אותו שבוע. ואחר כך "יראו מה יקרה, ואיך דברים יתפתחו, וכולי", כפי שכתבה.

שבוע?

ילדה?

כאן?

לשבוע שלם?

הוא התקשה לנשום, חש כיצד חייו מתפרקים, כיצד הוא מתמלא כעס מבעבע כלפי אותה אישה מטורפת שבחרה פתאום להידחף אל תוך חייו, תחילה כשהעניקה לו בת שבקרוב ימלאו לה שבע, ואחר כך כשהודיעה שהילדה בדרך אליו, מעבר לפינה כמו שאומרים, ושהיא תשהה כאן, אצלו, שבוע שלם. מה יש לה בראש במקום מוח? אָפוּן? מה קורה לה? איך היא מסוגלת לנסוע לנופש בספרד, כאילו זאת מסיבת טָאפֶּרוֶור, ולהעלות את הילדה שלה על מטוס כאילו היא חתול? ומה זה הדבר שכתבה בקצה הגיליון למטה: "נ"ב, הילדה הכי אוהבת פְּרים,* ואם היא לא תקבל ממרח פְּרים על הלחם הלבן שלה יהיו צעקות. היא אוהבת לרקוד, ואנחנו חושבים שיותר מדי חלב לא בריא לה."

[* פרים – ממרח גבינה מתוק.]

אנחנו?

מי זה אנחנו?

פְּרים?

מה, הוא יצטרך להתחיל להחזיק פרים במקרר?

לחם לבן?

אוהבת לרקוד?

מי לעזאזל בכל העולם המחורבן הזה מעלה בדעתו שהוא, ירלה קלפ, שחוקר את האונומסטיקה הפרוסטיאנית ומצפה לתשובה מ"מורגנבלדה", יתחיל לאהוב לרקוד, יארח בביתו ילדה בת שבע לשבוע שלם ויתחיל להחזיק פרים במקרר!??!

מה?

מה??

ואילו ציפיות מסתתרות מאחורי נ"ב מספר שתיים, שהיה כתוב תחת הנ"ב הראשון שעסק בפרים ובלחם לבן ובריקוד?

"נ"ב, לילדה יש יום הולדת ביום חמישי!!!"

עם שלושה סימני קריאה.

ומה ניסתה לרמוז עם נ"ב מספר שלוש, שנכתב תחת מספר שתיים העוסק ב"יום הולדת ביום חמישי!!!"?

"נ"ב, זה היה מקסים."

מה?

מה??

כעבור שבועיים פרש ירלה גיליון A4 מקופל בשדה התעופה פלסלנד. יום שקט להפליא. ארבע ציפורים לא מציאותיות נעצו בו מבטים חודרים. הכול זהר בעוצמה צוננת, ובכול שררה אווירה טעונה, שהוא, היה עליו להודות, התעצב על שאינו נוטל בה חלק. כל כך הרבה צער זהיר נבזק היום, כמו אבקת צמחים, על פני העולם. כל כך הרבה מלנכוליה. מובן מאליו שהיא משכה את ירלה קלפ, ומובן מאליו שהצטער שהוא אינו נוטל בה חלק; בערך כמו בילדותו, כשחשב כמה נורא לעמוד בחצר בית הספר ולראות את הבנות מתגודדות במעגל ליד אולם ההתעמלות, עומדות שם מסתודדות ומתלחששות, בעוד הוא מבין שבזה לעולם לא יוכל ליטול חלק. דברים כאלה תמיד היו קשים בעיני ירלה. הוא תמיד הסתובב עם רצון עז להשתתף. במיוחד בעניינים שנראו לו בוערים. ועכשיו, בשנים האלה, העניינים הבוערים היו באוניברסיטה. כל עיסוק אקדמי הוא בוער. חלומותיו של ירלה על חוגי אינטליגנציה נאורים שיצילו את החברה מאיוולת ומאבדון הם עניין בוער. המכון לתורת הספרות הוא עניין בוער. מערכת "מורגנבלדה" היא עניין בוער. ואש בערה במעמקי הפיורדים של הרדיס סנרטמו. אבל מה הסיפור של היום השקט הזה?

מה קורה?

מה הוא לא יודע?

ירלה התבונן בגיליון הנייר שהתקמט בזמן הנסיעה באוטובוס. הוא ניסה להחליקו, כאילו מצפונו ייסר אותו על שאינו חלק, נקי, פשוט ויפה, כפי שהניח שילדות קטנות אוהבות.

כשהביט בדף אף חשב שלא כתב את הפרטים בכתב יפה דיו. וכך עמד באולם מקבלי הפנים, אובד עצות ונבוך כולו.

הוא עיכל את משמעות הדבר.

בעוד זמן קצר היא תבוא. בתו.

ולמען האמת, זה לא שימח אותו. הוא ניסה להרגיש שמחה, כפי שהכול סביבו סברו שעליו להרגיש, אם יש לו ילדה. אבל הוא לא שמח. הוא כלל לא ציפה לבואה. המחשבה על קבלת הפנים לבתו שלו לא עוררה בו שמחה. להחזיק בידה. להוביל אותה, כפי שהורים עושים. לעזור לה בשירותים? אלוהים אדירים. לדבר איתה על… על מה שילדות בנות שבע מדברות. אלוהים אדירים. הלוואי שזה לא היה קורה, חשב. הוא לא רוצה ילדה. אם לדבר בכנות, הוא לא רוצה בכלל שום בת.

אבל מה הוא יכול לעשות.

ירלה שב והביט בגיליון שלו.

אמא שלה בנופש בספרד, הילדה בדרך אליו.

הדלתות נפתחו שם למעלה.

הוא מיקד את מבטו והניף את הגיליון. ילדה קטנה, כחושה ובהירת שיער יצאה אל האולם. ידיה היו שלובות על חזה, כמו בתוך גליל פרווה מחמם. היא התקדמה בצעדים קטנים וקצרים בזוג נעלי התעמלות לבנות עם פסים אדומים, מבטה מושפל ארצה. את הילדה הובילה דיילת חביבה. הדיילת כרעה מולה, לכדה את תשומת לבה של הילדה והצביעה לעבר ירלה. הילדה נעצרה אבל לא גרעה את מבטה מהרצפה, וירלה ראה כיצד הנוסעים האחרים חולפים על פניה בזמן שהדיילת שוחחה עמה. ירלה ראה שבתו מחזיקה בידה סוס צעצוע כתום, ועל גבה תלוי תרמיל ורוד בצורת תפוח. אחרי כחצי דקה, אולי פחות, החלה הילדה לזקוף את ראשה. הסנטר התרומם אט־אט מחזהּ, עיניה עזבו את הרצפה, מצחה התיישר והיא הביטה בו.

הוא בלע את רוקו.

על צווארה היה תלוי שלט קטן שכיסה את חזהּ הילדי, העטוי חולצה עם נצנצנים: "אני נוסעת לבדי."

בזווית העין ראה ירלה את הגברת הזקנה עם הכובע הסגול בהיר הקטן מחבקת נערה בת ארבע־עשרה, אולי חמש־עשרה. הוא שמע את הנערה אומרת: "אוי, סבתא, איזה מסכנה הנסיכה דיאנה," וחש בקצב זר הולם בגופו. הוא החליט להרים את ידו ולנופף.

הילדה ירדה במדרגות. התקדמה לעברו בצעדים קצרים.

ירלה הנמיך את גיליון הנייר לגובה עיניה כדי שתוכל לקרוא את שמה – אם היא יודעת לקרוא.

"שרלוטה איסבל הנסן."

ספרים נוספים