שופהולית בחו"ל // סופי קינסלה

אוקיי. בלי פאניקה. בלי פאניקה. החוכמה היא להיות מאורגנת ולא להשתגע ולהחליט מה בדיוק אני צריכה לקחת. ואז להכניס הכול בצורה מסודרת למזוודה. זאת אומרת, כמה קשה זה כבר יכול להיות?

אני נסוגה לאחור ממיטתי העמוסה חפצים ועוצמת עיניים, קצת בתקווה שאם אתפלל חזק מספיק, הבגדים שלי יסתדרו מעצמם באורח קסם בכמה ערימות מקופלות מסודרות. כמו בכתבות המגזין שמלמדים בהן איך לארוז ומסבירים איך לצאת לחופשה עם סרונג זול אחד ולהפוך אותו בחוכמה לשש תלבושות שונות (מה שבעצם הוא לגמרי הונאה, כי בסדר, הסרונג עולה עשרה פאונד, אבל אז הם מוסיפים המון פריטים אחרים שעולים עוד מאות פאונד כאילו לא נשים לב).

אבל כשאני פוקחת שוב את העיניים, הבלגן עדיין שם. למען האמת נראה שהוא אפילו גדל, כאילו הבגדים קפצו בסתר מהמגירות והתחילו להתרוצץ על המיטה בזמן שהעיניים שלי היו עצומות. בכל מקום שאני מסתכלת, בכל פינה, יש ערימות ענקיות ומבולגנות של… טוב… דברים. נעליים, מגפיים, חולצות טריקו, מגזינים… סלסילת שי של בודי שופ שהיתה במבצע… חומר הלימוד לקורס באיטלקית שאני כבר חייבת להתחיל… מין דבר כזה שעושה סאונה לפנים… וגם, מונחות בגאווה על שולחן האיפור, מסכה וחרב לסיף שקניתי אתמול. רק ארבעים פאונד מחנות יד שנייה!

אני מרימה את החרב ועושה תקיפת ניסיון קטנה לעבר ההשתקפות שלי במראה. זה היה ממש צירוף מקרים, כי כבר שנים שאני רוצה ללמוד סיף, מאז שקראתי על זה מאמר ב"דיילי וורלד". ידעתם שלסייפות יש רגליים חזקות יותר מאשר בכל ענפי הספורט האחרים? נוסף על כך, אם את מומחית, את יכולה להפוך לכפילת פעלולים בסרט ולהרוויח המון כסף! אז אני מתכננת למצוא איזה חוג סיף באזור ולהיות ממש טובה, ונראה לי שזה יקרה די מהר.

ואז – זאת התוכנית הסודית הקטנה שלי – כשאקבל את תג הזהב שלי, או מה שזה לא יהיה, אני אכתוב לקתרין זיטה-ג'ונס. כי היא בטח צריכה כפילת פעלולים, לא? ולמה שזאת לא תהיה אני? למעשה היא בטח תעדיף מישהי בריטית. אולי היא תתקשר בחזרה ותגיד שהיא צופה קבועה בפינה שלי בתוכנית בכבלים ושהיא תמיד רצתה לפגוש אותי! אלוהים, כן. איזה גדול זה יהיה, נכון? בטח ממש נתחבר ונגלה שיש לנו אותו חוש הומור והכול. ואז אני אטוס לבית היוקרה שלה ואכיר את מייקל דאגלס ואשחק עם התינוק. כולנו נבלה יחד כמו חברים ותיקים, ואיזה מגזין יעשה כתבה על החברים הכי טובים של הסלבריטאים ואנחנו נשתתף בה, ואולי הם אפילו יבקשו ממני להיות…

"היי, בקס!" בבת אחת, התמונות השמחות שבהן אני צוחקת עם מייקל וקתרין נעלמות לי מהראש, והמוח שלי חוזר למציאות. סוז, השותפה שלי לדירה, נכנסת בנחת לחדר שלי, לבושה במכנסי פיג'מה עתיקים בדוגמת פייזלי. "מה את עושה?" היא שואלת בסקרנות.

"שום דבר!" אני אומרת וממהרת להחזיר את חרב הסיף למקומה. "סתם… את יודעת. שומרת על כושר."

"אה, אוקיי," היא אומרת בפיזור דעת. "איך מתקדמת האריזה?" היא ניגשת אל אדן האח שלי, מרימה שפתון ומתחילה למרוח אותו. סוז תמיד עושה את זה בחדר שלי – מסתובבת לה, מרימה דברים, מסתכלת עליהם ומניחה אותם בחזרה. היא אומרת שכל הכיף הוא שאף פעם אי-אפשר לדעת מה היא תמצא שם, כמו באיזו חנות יד שנייה. אני די בטוחה שהיא לא מתכוונת להעליב.

"ממש טוב," אני אומרת. "אני בדיוק מחליטה איזו מזוודה לקחת."

"אה," סוז אומרת ומסתובבת, עם שפה אחת משוחה בוורוד בוהק. "מה עם הקטנה ההיא בצבע בז'? או תיק הנסיעות האדום שלך?"

"חשבתי שאולי את זאת," אני אומרת ומושכת מתחת למיטה את המזוודה הקשיחה החדשה שלי, שהיא בצבע ירוק־חומצה. קניתי אותה בסוף השבוע, והיא מהממת.

"וואו!" אומרת סוז ועיניה מתרחבות. "בקס! היא משגעת! איפה קנית אותה?"

"פנוויקס," אני אומרת ומחייכת חיוך רחב. "נכון שהיא מדהימה?"

"זאת המזוודה הכי מגניבה שראיתי בחיים!" אומרת סוז ומעבירה עליה את אצבעותיה בהתפעלות. "אז… כמה מזוודות יש לך עכשיו?" היא מרימה את מבטה אל ארון הבגדים שלי, שעליו מתנודדים תיק עור חום, מזוודה בציפוי לכה ושלושה תיקי איפור לנסיעות.

"אה, את יודעת," אני אומרת ומושכת בכתפי בהתגוננות. "המספר הרגיל."

טוב, כנראה באמת קניתי לא מעט מזוודות לאחרונה. אבל במשך שנים לא היו לי מזוודות בכלל, רק תיק קנבס ישן ומרופט. עד שלפני כמה חודשים היתה לי התגלות מדהימה באמצע הרודס, קצת כמו פאולוס בדרך לדמשק. מזוודות. ומאז אני מפצה את עצמי על כל השנים הרזות.

חוץ מזה, כולם יודעים שמזוודות טובות הן השקעה לטווח ארוך.

"אני בדיוק מכינה כוס תה," סוז אומרת. "רוצה גם?"

"כן, כן, בבקשה!" אני אומרת. "וקיטקט?" סוז מגחכת.

"ברור שקיטקט."

ידיד של סוז התארח לא מזמן לכמה ימים על הספה שלנו, וכשהוא עזב הוא נתן לנו קופסה ענקית של מאה קיטקטים. שזאת מתנת תודה ממש נהדרת, אבל זה אומר שאנחנו אוכלות קיטקטים כל היום. עם זאת, כפי שסוז ציינה אתמול בערב, ככל שנאכל אותם מהר יותר, הם ייגמרו מהר יותר – אז במובן מסוים יותר בריא לזלול כמה שיותר.

סוז יוצאת ואני פונה אל המזוודה שלי. אוקיי. תתרכזי. אריזה. זה באמת לא אמור לקחת הרבה זמן. כל מה שאני צריכה זה מלתחת קפסולה בסיסית ומינימלית מאוד לחופשה קצרה בסומרסט. אפילו הכנתי רשימה שאמורה לעשות לי סדר בראש ולהקל עלי.

ג'ינס: שני זוגות. קל. אחד משופשף ואחד פחות משופשף.

חולצות טריקו:

בעצם, שיהיו שלושה זוגות ג'ינס. אני חייבת לקחת את הדיזל החדשים שלי, הם כל כך מגניבים, גם אם הם קצת הדוקים עלי. אני פשוט אלבש אותם לכמה שעות בערב או משהו.

חולצות טריקו:

אה, ואת הג'ינס הגזורים הרקומים מאואזיס, כי עוד לא לבשתי אותם. אבל הם לא כל כך נחשבים כי הם בעצם מכנסיים קצרים. ובכל מקרה, ג'ינס בקושי תופסים מקום, נכון?

אוקיי, זה כנראה מספיק ג'ינסים. אני תמיד יכולה להוסיף עוד כמה אם אצטרך.

חולצות טריקו: מבחר. בואו נראה. לבנה חלקה, ברור. אפורה, כנ"ל. שחורה גזורה, גופייה שחורה (קלווין קליין), הגופייה השחורה השנייה (שקניתי בסתם חנות זולה אבל בעצם היא נראית עלי יותר טוב), ורודה בלי שרוולים, ורודה נוצצת, ורודה –

אני נעצרת באמצע העברת חולצות הטריקו המקופלות למזוודה שלי. זה אידיוטי. איך אני אמורה לצפות מראש אילו חולצות טריקו אני ארצה ללבוש? כל העניין עם חולצות טריקו הוא שבוחרים אותן בבוקר לפי המצב רוח, כמו קריסטלים או שמנים ארומתרפיים. תארו לעצמכם שאני אתעורר במצב רוח לחולצת "אין כמו אלביס" שלי והיא לא תהיה איתי.

יודעים מה, נראה לי שאני פשוט אקח את כולן. כלומר, כמה חולצות טריקו לא יתפסו הרבה מקום, נכון? אני בקושי ארגיש אותן.

אני שופכת את כולן למזוודה ומוסיפה כמה חולצות בטן למזל.

מצוין. גישת הקפסולה הזאת עובדת ממש טוב. אוקיי, מה הלאה?

כעבור עשר דקות סוז נכנסת שוב לחדר, מחזיקה שני ספלי תה ושלושה קיטקטים שנחלוק בינינו (הגענו להסכמה שארבע אצבעות לא באמת מספיקות לנו).

"בבקשה," היא אומרת – ואז בוחנת אותי בקפידה. "בקס, את בסדר?"

"אני בסדר," אני אומרת בפנים די סמוקות. "אני רק מנסה לקפל את האפודה הזאת שתהיה קצת יותר קטנה."

כבר ארזתי ז'קט ג'ינס וז'קט עור, אבל אי-אפשר לדעת מה יהיה מזג האוויר בספטמבר, נכון? כלומר, כרגע חם ושטוף שמש, אבל מחר עלול להתחיל לרדת שלג. ומה יקרה אם לוק ואני נצא להליכה ארוכה בשדות? חוץ מזה, יש לי את האפודה המהממת הזאת של פטגוניה כבר שנים, ולבשתי אותה רק פעם אחת. אני מנסה לקפל אותה שוב, אבל היא מחליקה לי מהידיים ונופלת על הרצפה. אלוהים, זה מזכיר לי מחנות של הצופים, כשניסיתי להחזיר את שק השינה לתוך הכיסוי שלו.

"תזכירי לי שוב לכמה זמן את נוסעת?" שואלת סוז.

"שלושה ימים." אני מוותרת על הניסיון לקפל את האפודה לגודל של קופסת גפרורים, והיא מזנקת מיד בחזרה למלוא גודלה. במבוכה קלה, אני צונחת על המיטה ולוגמת מהתה. מה שאני לא מבינה זה איך אנשים אחרים מצליחים לארוז כל כך מעט. תמיד רואים אנשי עסקים עולים למטוסים עם מזוודה קטנטנה בגודל של קופסת נעליים על גלגלים ובהבעה זחוחה. איך הם עושים את זה? יש להם בגדים שמתכווצים בדרך פלא? יש דרך סודית לקפל הכול ככה שזה ייכנס לקופסת גפרורים?

"אולי תיקחי גם את תיק הנסיעות שלך?" מציעה סוז.

"נראה לך?" אני מביטה בפקפוק במזוודה שלי, העולה על גדותיה. עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי בעצם אני לא צריכה שלושה זוגות מגפיים. או צעיף פרווה.

ואז אני נזכרת שסוז נוסעת כמעט בכל סוף שבוע ותמיד לוקחת איתה רק תיק אחד קטנטן ודחוס. "סוז, איך את אורזת? יש לך שיטה?"

"לא יודעת," היא אומרת בהיסח הדעת. "נראה לי שאני עדיין עושה מה שלימדו אותנו אצל מיס ברטון. את מרכיבה תלבושת לכל אירוע – ונצמדת אליה." היא מתחילה למנות על אצבעותיה. "למשל… הדרך לשם, ארוחת ערב, ישיבה ליד הבריכה, משחק טניס…" היא מרימה את מבטה. "אה, כן, וכל בגד צריך להיות בשימוש לפחות שלוש פעמים."

אלוהים, סוז גאונה. היא יודעת את כל הדברים האלה. ההורים שלה שלחו אותה בגיל שמונה־עשרה לאקדמיה של מיס ברטון, שזה מין מקום יוקרתי כזה בלונדון שבו מלמדים אותך דברים כמו איך לדבר עם בישוף ואיך לצאת ממכונית ספורט כשאת לובשת חצאית מיני. היא גם יודעת ליצור ארנב מחוט ברזל.

אני מתחילה לשרבט בזריזות כמה כותרות כלליות על פיסת נייר. זה כבר יותר לעניין. הרבה יותר טוב מסתם לדחוס דברים לתוך מזוודה. ככה לא יהיו לי בגדים מיותרים, רק המינימום הנדרש.

תלבושת 1: ישיבה ליד הבריכה (ביום שמש)

תלבושת 2: ישיבה ליד הבריכה (ביום מעונן)

תלבושת 3: ישיבה ליד הבריכה (כשהתחת נראה ענקי בבוקר)

תלבושת 4: ישיבה ליד הבריכה (כשיש שם עוד מישהי עם אותו בגד ים)

תלבושת 5:

הטלפון במסדרון מצלצל, אבל אני לא מרימה את המבט. אני שומעת את סוז מדברת בהתרגשות – וכעבור רגע היא מופיעה בפתח בפנים סמוקות מאושר.

"נחשי מה?" היא אומרת לי. "נחשי מה?"

"מה?"

"בוקס ביוטיפול מכרו את כל המסגרות שלי! הם התקשרו כרגע להזמין ממני עוד!"

"וואו, סוז! זה מעולה!" אני צווחת.

"אני יודעת!" היא מתקרבת אלי בריצה ואנחנו מתחבקות חיבוק גדול וסוג של רוקדות קצת במקום, עד שהיא קולטת שיש לה ביד סיגריה ועוד רגע היא שורפת לי את השיער.

מה שמדהים בכל הסיפור הזה הוא שסוז התחילה להכין מסגרות רק לפני כמה חודשים – והיא כבר מספקת אותן לארבע חנויות בלונדון, והן נמכרות ממש טוב! היא הופיעה במלא מגזינים וכל זה. וזה לא מפתיע, כי המסגרות שלה לגמרי מגניבות. המבחר הנוכחי שלה הוא מבד טוויד סגול, והן מגיעות בקופסאות מדהימות באפור־נוצץ, עטופות בנייר קרפ בצבע טורקיז עז (אני עזרתי לבחור את הגוון המדויק, דרך אגב). היא כל כך מצליחה שהיא אפילו כבר לא מכינה את כולן בעצמה, אלא שולחת את העיצובים שלה לסדנת מלאכה קטנה בקנט, ומשם מחזירים לה מסגרות מוכנות.

"אז סיימת כבר לסדר את המלתחה שלך?" היא שואלת ושואפת מהסיגריה שלה.

"כן," אני אומרת ומנופפת לעברה בדף הנייר שלי. "סידרתי הכול. עד לזוג הגרביים האחרון."

"כל הכבוד!"

"והדבר היחיד שאני צריכה לקנות," אני מוסיפה כלאחר יד, "זה סנדלים בצבע לילך."

"סנדלים בצבע לילך?"

"מממ?" אני מרימה את מבטי בתמימות. "כן. אני צריכה זוג כזה. את יודעת, סתם זוג קטן וזול כדי להשלים לי כמה תלבושות…"

"אה, אוקיי," אומרת סוז. היא משתתקת ומקמטת קצת את המצח. "בקס… לא אמרת בשבוע שעבר שאת רוצה סנדלים בצבע לילך? ממש יקרים, מאל-קיי בנט?"

"אמרתי?" אני מסמיקה קצת. "אה… אני לא זוכרת. אולי. בכל מקרה – "

"בקס." סוז נראית פתאום חשדנית מאוד. "תגידי לי את האמת. את באמת צריכה סנדלים בצבע לילך? או שאת רק רוצה אותם?"

"לא!" אני אומרת בהתגוננות. "אני באמת צריכה אותם! תראי!"

אני מוציאה את תוכנית הבגדים שלי, פורשת אותה ומראה לסוז. אני די גאה בה, האמת. זה תרשים זרימה מסובך למדי, שכולו תיבות וחצים וכוכביות אדומות.

"וואו!" אומרת סוז. "איפה למדת לעשות את זה?"

"באוניברסיטה," אני אומרת בצניעות. קראתי את המדריך לעסקים וחשבונאות במסגרת התואר – ומדהים כמה אני משתמשת במה שלמדתי ממנו.

"מה התיבה הזאת?" היא שואלת ומצביעה על הדף.

"זאת…" אני ממצמצת ומנסה להיזכר. "אני חושבת שזה אם נצא למסעדה ממש אלגנטית וכבר לבשתי את השמלה שלי מוויסלז בלילה הקודם."

"וזאת?"

"זאת אם נלך לטפס על צוקים. ופה – " אני מצביעה על תיבה ריקה – "אני צריכה סנדלים בצבע לילך. אם לא יהיו לי כאלה, התלבושת הזאת לא תעבוד, וגם זאת לא… ואז כל מה שתכננתי יקרוס ועדיף שאני כבר לא אסע וזהו."

סוז מעיינת בתוכנית הבגדים שלי בשתיקה במשך זמן מה, ואני נושכת את שפתי בדאגה ומחזיקה לעצמי אצבעות מאחורי הגב.

אני יודעת שזה נראה קצת חריג. אני יודעת שרוב האנשים לא מעבירים כל רכישה ורכישה לעיונה של השותפה שלהם לדירה. אבל העניין הוא שלא מזמן פחות או יותר הבטחתי לסוז הבטחה קטנה, שאתן לה לעקוב אחרי הקניות שלי. אתם יודעים. רק כדי לפקוח עין.

אל תבינו אותי לא נכון. זה לא שיש לי בעיית התמכרות לקניות או משהו. פשוט לפני כמה חודשים נכנסתי לאיזו… איך קוראים לזה? תסבוכת כלכלית קלה מאוד. באמת שזאת היתה רק נקודה זעירה על המכ"ם – לא משהו מדאיג. אבל סוז התחרפנה לגמרי כשהיא גילתה את זה ואמרה שלטובתי, היא תבדוק את כל ההוצאות שלי מעתה ואילך.

והיא עמדה במילה שלה. היא מחמירה ביותר, למען האמת. לפעמים אני קצת מפחדת שהיא עוד תגיד לי לא.

"אני מבינה למה את מתכוונת," היא אומרת לבסוף. "אין לך ממש ברירה, נכון?"

"בדיוק," אני אומרת בהקלה, לוקחת ממנה את התוכנית, מקפלת אותה ומכניסה לתיק שלי.

"היי, בקס, זה חדש?" אומרת סוז פתאום. היא פותחת את דלת הארון שלי, ואני מרגישה צביטה של פחד. היא מקמטת את המצח ומסתכלת על המעיל החדש והיפה שלי בצבע דבש, שהברחתי לדירה לפני כמה ימים כשהיא היתה באמבטיה.

כלומר, ברור שתכננתי לספר לה על זה. פשוט לא יצא לי.

בבקשה אל תסתכלי על תג המחיר, אני חושבת בקדחתנות. בבקשה אל תסתכלי על תג המחיר.

"אממ… כן," אני אומרת. "כן, זה חדש. אבל העניין הוא ש… אני צריכה מעיל טוב, למקרה שיבקשו ממני לעשות שידור חוץ ב'קפה על הבוקר'."

"הם יכולים לבקש ממך לעשות את זה?" סוז שואלת בתמיהה. "כלומר, חשבתי שהעבודה שלך היא רק לשבת באולפן ולתת ייעוץ פיננסי."

"טוב… אי-אפשר לדעת. תמיד עדיף להיות מוכנה."

"אם את אומרת…" סוז אומרת בספקנות. "ומה עם החולצה הזאת?" היא מושכת קולב. "גם היא חדשה!"

"היא בשביל התוכנית," אני עונה מיד.

"והחצאית הזאת?"

"בשביל התוכנית."

"והמכנסיים החדשים האלה?"

"בשביל – "

"בקס." סוז מביטה בי בעיניים מצומצמות. "כמה בגדים יש לך בשביל התוכנית?"

"אה, את יודעת," אני אומרת בהתגוננות. "אני צריכה כמה גיבויים. כלומר, סוז, אנחנו מדברות פה על הקריירה שלי. הקריירה שלי."

"כן," אומרת סוז לבסוף. "כן, את כנראה צודקת." היא מושיטה יד אל ז'קט המשי האדום החדש שלי. "זה יפה."

"אני יודעת," אני קורנת מאושר. "קניתי אותו לספיישל ינואר שלי!"

"יש לך ספיישל ינואר?" סוז שואלת. "וואו, על מה הוא יהיה?"

"יקראו לזה 'העקרונות הפיננסיים הבסיסיים של בקי'," אני אומרת ומושיטה יד אל הליפ גלוס שלי. "זה אמור להיות ממש טוב. חמש פינות, כל אחת עשר דקות, שלי לבד!"

"אז… מה העקרונות הפיננסיים הבסיסיים שלך?" שואלת סוז בעניין.

"אממ… האמת היא שעדיין אין לי," אני אומרת וצובעת בזהירות את שפתי. "אבל את יודעת. אני אמציא אותם כשנהיה קצת יותר קרובים לזמן השידור." אני סוגרת את הליפ גלוס ומושיטה יד אל הז'קט שלי. "נתראה אחר כך."

"אוקיי," אומרת סוז. "ותזכרי. רק זוג נעליים אחד!"

"בסדר! מבטיחה!"

ממש מתוק מצד סוז לדאוג לי כל כך. אבל באמת שאין צורך. למען האמת, היא לא ממש מבינה כמה השתניתי. נכון, היה לי משבר פיננסי קל מאוד מוקדם יותר השנה. למעשה, בשלב מסוים הייתי חייבת, אה… די הרבה כסף.

אבל אז קיבלתי את העבודה ב"קפה על הבוקר", והכול השתנה. שיניתי את החיים שלי במאה ושמונים מעלות, עבדתי ממש קשה – ופרעתי את כל החובות שלי. כן, החזרתי את כולם! כתבתי צ'ק אחרי צ'ק – ושילמתי את כל החובות בכרטיסי האשראי, בכרטיסי המועדון, כל פתק קטן שבו הבטחתי להחזיר הלוואה לסוז (היא לא האמינה כשנתתי לה צ'ק על סך כמה מאות פאונד ובהתחלה היא לא רצתה לקחת אותו, אבל אז היא שינתה את דעתה והשתמשה בו כדי לקנות לעצמה מעיל עור כבש מהמם).

אני נשבעת שאחרי שפרעתי את החובות האלה הרגשתי את התחושה הכי נפלאה ומרגשת בעולם. זה היה כבר לפני כמה חודשים – אבל אני עדיין מתרגשת כשאני חושבת על זה. באמת שאין תחושה טובה יותר מאשר לעמוד באופן מלא ומוחלט בכל ההתחייבויות הפיננסיות שלך, נכון?

ותראו אותי עכשיו. אני בן אדם שונה לחלוטין מבקי של פעם. עברתי מהפך. אני אפילו לא במשיכת יתר!

ספרים נוספים