שדרת עצי התפוח // סוזן ויגס

ארקאנג'ל, קליפורניה

ריח תפוחים נישא באוויר, והמטע נמלא בזמזום הדבורים שריחפו מעל לארגזי הפירות שזה עתה נקטפו. העצים היו בשיאם ורק המתינו לקוטפים. הענפים נגזמו כדי לפנות מקום לסולמות, ואחרונת המרמיטות המזיקות נלכדה וסולקה. השבילים בין העצים פונו ונכבשו כדי שהפירות לא ייטלטלו בנסיעה. הבוקר היה צונן והערפל נתלה בין הענפים. באופק, מעל הגבעות המשתפלות ממזרח, הציצה השמש המלאה והבטיחה חמימות בהמשך היום. הקוטפים יגיעו בקרוב.

מגנוס ג'והנסן ניצב על סולם הקטיף והרגיש יציב כאדם בן רבע מגילו. נכדתו איזבל תכעס אם תראה אותו ככה. היא תקרא לו זקן טיפש כי הוא עובד לבד ולא מחכה לקוטפים האחרים. אבל מגנוס אהב את הבדידות השכם בבוקר. הוא אהב להיות האדם היחיד בכל המטע בדממת האוויר המתחמם. הוא היה בעשור השמיני לחייו. רק אלוהים יודע כמה עונות קטיף עוד יראה.

איזבל דאגה לו כל כך בתקופה האחרונה. היא תמיד ריחפה מעליו, כמו דבורת דבש מעל פרחי האסקלפיאס שמסביב למטע. מגנוס היה רוצה שהיא תפסיק לדאוג. היא היתה צריכה לדעת שהוא כבר עמד בתקופות הכי טובות והכי גרועות בחיים.

אבל למען האמת, הוא דאג לאיזבל הרבה יותר מכפי שהיא דאגה לו. הבוקר הכבידו עליו כל הדברים שהיא לא ידעה. הוא לא יכול להמשיך להסתיר אותם ממנה לנצח. המכתב על השולחן בחדר העבודה שלו אישש את הפחד הכי גדול שלו – אם לא יקרה נס, הם יאבדו את בלה ויסטה.

מגנוס עשה ככל יכולתו להניח לטרדות האלה לעת עתה. הוא קם מוקדם, לבש ג'ינס ונעל מגפיים וידע שהגיע היום. לאורך השנים הוא למד לזהות את רגע ההבשלה המדויק של הפרי. אם קוטפים מוקדם מדי, הקטיף בזבזני ולא יעיל. אם קוטפים מאוחר מדי, הפירות עלולים להזדקן ולהירקב.

היו בקרים שבהם הרגיש גם את הזדקנותו שלו, עמוק בעצמותיו. אבל לא היום. היום הוא היה מוצף מרץ, והפירות שלו היו כליל השלמות. הוא ערך כמובן בדיקת יוד לנוכחות עמילן, אבל חשוב מכך, הוא נגס בתפוח וידע – על פי המוצקות, המתיקות והפריכות של הפרי – שהגיע הזמן. בימים הקרובים יהיה המטע הומה ככוורת. הוא ישלח את הפירות שלו לשוק בארגזים הריקים המחכים, ועל כל אחד מהם תתנוסס התווית הססגונית "בוסתני בלה ויסטה".

שלישיית תפוחי גרבנשטיין נוצצים, עם פסים אדמדמים, היתה תלויה במרחק כמה עשרות סנטימטרים ממנו, על ענף מעל ראשו. בדרך כלל גוזמים ענפים שקשה להגיע אליהם, אבל הענף הזה היה פורה במיוחד. תוך מוּדעות זהירה למגבלותיו, הוא רכן לפנים כדי לקטוף את שלישיית התפוחים ולהוסיפם לסל. רוב העובדים היום מעדיפים לעבוד עם השקים החדישים שמאפשרים קטיף בשתי ידיים. מגנוס היה מהאסכולה הישנה, או במילים אחרות, הוא היה זקן. אבל עבודת האדמה עדיין חיזקה אותו. קצב העונות המתחלפות וההתחדשות השנתית הותירו אותו נמרץ וחיוני כאדם צעיר. היו לו הרבה דברים טובים בחייו.

והיו לו גם הרבה חרטות.

הסולם שלו התנדנד קלות כשתפס את התפוחים שעל הענף הגבוה. מגנוס הבין שלקח סיכון מיותר, השאיר את יתר התפוחים על הענף לקוטפים האחרים וירד מהסולם.

בדיוק כשהעביר את סולם הקטיף לעץ אחר, שמע זמזום תזזיתי של דבורה במצוקה מבין פרחי האסקלפיאס. דבורת דבש שחשקה בשפע הצוף של הפריחה הסבוכה נלכדה בין הפרחים. זה היה אירוע שכיח. פעמים רבות מצא מגנוס את גוויותיהן המיובשות של דבורים שנלכדו בין התרמילים הדביקים. חקלאים מודרניים ניסו להיפטר מהאסקלפיאס, אבל מגנוס נתן לפרחים לפרוח לאורך גבולות המטע, בית גידול לדבורים ולפרפרי דנאית מלכותית, לפרושים ולחיפושיות פרת משה רבנו.

הבוקר הוא הרגיש נדיב ולכן שחרר את הדבורה הלכודה שזמזמה בזעם מתוך התסבוכת הדביקה, ובעשותו כך הפיץ ענן של זרעים שצנחו מטה, תלויים על מטריות פלומתיות. הדבורה, שכלל לא הבינה שהמתיקות כמעט הרגה אותה, צללה מיד בחזרה אל תוך הצמח והמשיכה ללגום צוף. רעבונה הִשכיח ממנה כליל את סכנת ההילכדות.

מגנוס המשיך הלאה במשיכת כתפיים פילוסופית. כשהטבע מושך יצור חי אל משהו מתוק, אי-אפשר לעצור אותו. הוא העביר את הסולם לעץ הבא בתור, מיקם אותו בנקודה היעילה ביותר וטיפס אל שלב גבוה. כשהגיע למעלה וראשו בצבץ מעל לענפים, שאף עמוק את הבוקר במלוא תפארתו – האוויר הריחני, איכות האור שחלחלה מבעד לערפל, קווי המתאר של הנוף והאובך הרחוק של האוקיינוס.

נוסטלגיה שטפה אותו, והוא נישא על גל של זיכרונות. כאילו זה היה אתמול, הוא ראה בעיני רוחו את הנוף שטוף השמש כשאווה עמדה ליד ארגזי האיסוף וחייכה אליו מלמטה בשעה שהשגיחה על הקטיף – כלת המלחמה שלו, שהתחילה איתו חיים חדשים באמריקה. הם הקימו את בלה ויסטה יחד. כל כך חבל שהבנק עומד עכשיו לקחת הכול.

חרף כל ההצלחות והטרגדיות, הסודות והשקרים, מגנוס התברך מאוד בחייו. הוא בנה לעצמו חיים עם אישה שאהב, וזה הרבה יותר מכפי שרבים אחרים יכולים לומר. הם יצרו לעצמם עולם ובילו את ימיהם קרוב לטבע. הם אכלו תפוחים פריכים ולחם ביתי טרי מרוח בדבש מהכוורות שלהם. הם חלקו את השפע עם העובדים ועם השכנים. אבל לכל הברכות הללו היה מחיר, שיחושב על ידי כוחות שהיו חזקים ממנו.

הטלפון בכיסו צפצף והפר את דממת הבוקר. איזבל התעקשה שיסתובב עם טלפון בכיס בכל עת. היה לו מכשיר פשוט, רק לשיחות נכנסות ויוצאות, בלי כל הפונקציות האחרות שרק היו מבלבלות אותו.

הסולם התנדנד שוב כשהכניס יד לכיס חולצתו המשובצת. הוא לא זיהה את המספר שהופיע על המסך.

"כאן מגנוס," הוא אמר, המענה הקבוע שלו.

"זאת אנליס."

לבו החסיר פעימה. קולה נשמע דק, זקן יותר, אבל מוכר כל כך למרות עשרות השנים שחלפו. מתחת לצלילים הדקיקים, העולים והיורדים, הוא זיהה את קולה של אישה צעירה בהרבה, אישה שאהב בדרך שונה כל כך מכפי שאהב את אווה.

הוא הידק את אחיזתו בטלפון. "איך לעזאזל השגת את המספר הזה?"

"אני מבינה שקיבלת את המכתב שלי," היא אמרה וגלשה לשפת האם שלהם, דנית, כנראה בלי לשים לב כלל.

"קיבלתי אותו, ואת צודקת לגמרי," אמר, אם כי הרגיש שלבו מאיץ את פעימותיו לשמע ההודאה. "הגיע הזמן לספר הכול."

"עשית את זה?" היא שאלה. "מגנוס, זאת שיחה די פשוטה."

"כן, אבל איזבל… היא… אני לא אוהב להדאיג אותה." איזבל היפה והשברירית, שהחיים פגעו בה כל כך בגיל כה צעיר.

"ומה עם תרזה? גם היא הנכדה שלך. היית מעדיף שהיא תשמע את החדשות ממך, או מאיזה זר? אנחנו לא נעשים צעירים יותר. אם לא תעשה משהו מיד, אני אעשה."

"בסדר, בסדר." הוא נתקף הבזק של שנאה כלפי הטלפון, הפולש האלקטרוני הקטן שהפך את היום הבהיר הזה ליום קודר. "אני אטפל בזה. כמו שעשיתי תמיד. ואם יקרה נס ויסלחו לנו –"

"בטח שיסלחו. אף פעם אל תפסיק לצפות לנס, מגנוס. דווקא אתה צריך לדעת את זה."

"אל תתקשרי אלי שוב," הוא אמר ולבו התכווץ בחזהו. "בבקשה אל תתקשרי אלי שוב." הוא החזיר את הטלפון לכיס. הרוח עברה בעצים וניחוח התפוחים העז אפף אותו. מעגל של נצים חג מעל ראשו ואחד מהם פלט קריאה עגמומית. מגנוס הושיט יד לעוד תפוח אחד, פרי יפהפה ועסיסי שהיה תלוי מעט מחוץ להישג ידו, והברק על לחייו הבהיק כל כך עד שראה את השתקפותו בקליפה.

היד המתוחה לפנים ערערה את הסולם. הוא הושיט יד לענף אחר כדי להתייצב אבל פספס, ואז כבר לא היה לו במה להיאחז, רק באוויר הערפילי. למרות המהירות האכזרית של התאונה, מגנוס היה מודע להפליא לכל שנייה, כאילו הכול קורה למישהו אחר. אבל הוא לא חשש לחייו – הוא היה זקן מדי לכך, והחיים לימדו אותו מזמן שפחד ואושר לעולם אינם דרים בכפיפה אחת.

ספרים נוספים