קודם לכן היא התרגזה כהוגן כשמיס ג'סי בראון הודתה בפזיזותה (במהלך שיחה בנושא צמר שֶטְלנד) שיש לה דוד, אחיה של אמה, שבבעלותו חנות באדינבורו. מיס ג'נקינס ניסתה להסוות את הווידוי הזה באמצעות שיעול נורא — וזאת משום שגברת ג'יימיסון הנכבדה ישבה בשולחן הקלפים הסמוך למיס ג'סי, ומה היא תאמר או תחשוב כשתגלה שהיא יושבת באותו חדר עם אחיינית של בעל חנות! אבל מיס ג'סי בראון (שהייתה חסרת טקט, כפי שהסכמנו כולנו למחרת בבוקר) חזרה שוב על המידע הזה והבטיחה למיס פּוֹל שהיא יכולה בקלות להשיג לה צמר מהסוג הדרוש לה, "דרך דוד שלי, שמחזיק במבחר הכי טוב של מוצרי שטלנד בכל אדינבּוֹרוֹ." היה זה כדי לסלק את טעמה של ההערה הזאת מפּיותינו, ואת צרימתה מאוזנינו, שמיס ג'נקינס הציעה שנאזין למוזיקה. על כן אני חוזרת ואומרת, היה יפה מאוד מצדה ללוות את השיר בתיפוף המקצב.

בשעה רבע לתשע בדיוק, כשהמגשים הוגשו שוב לשולחנות ועליהם עוגיות ויין, פצחנו בשיחה, השווינו קלפים וניתחנו מהלכים. אך לא חלף זמן רב וקפטן בראון יזם דיון קצר בנושא ספרות.

"הזדמן לכן לקרוא מהדורה או שתיים מ'הפיקוויקים'?" שאל. (הכתבים פורסמו אז בחלקים.)3 "יוצא מן הכלל!"

זה המקום לציין שמיס ג'נקינס הייתה בתו של הכומר לשעבר של קרנפורד, וכיוון שהיו ברשותה כתבי יד של כמה וכמה מדרשותיו, וכן ספרייה נאה של ספרי תיאולוגיה, היא החשיבה את עצמה אדם ספרותי וראתה אתגר אישי בכל שיחה העוסקת בספרים. לכן היא ענתה ואמרה שכן, היא אכן ראתה אותם, ואפשר אף לומר שקראה אותם.

"ומה דעתך?" הרעים בקולו קפטן בראון. "נכון שהם משובחים?"

לנוכח התרסה שכזו לא יכלה מיס ג'נקינס שלא להגיב.

"אני חייבת לומר שלדעתי הם אינם משתווים בשום צורה ובשום אופן לדוקטור ג'ונסון.4 ועם זאת, המחבר צעיר. שיתמיד, ומי יודע להיכן יגיע אם ייקח לו כדוגמה את הדוקטור הדגול." ניכר שקפטן בראון לא היה מסוגל להבליג על הדברים האלה. ראיתי שהתשובה הייתה מוכנה בפיו עוד לפני שמיס ג'נקינס סיימה את המשפט.

"טוב, אלה דברים שונים בתכלית, גברתי היקרה," הוא אמר.

"אני מודעת לכך היטב," השיבה. "ולכן איני מחמירה עמו, קפטן בראון."

"הרשי לי לקרוא לך קטע מהמהדורה האחרונה," התחנן הקפטן. "קיבלתי אותה רק הבוקר, ואני לא חושב שמישהי מהנוכחות כבר הספיקה לקרוא אותה."

"כרצונך," אמרה, ואימצה לעצמה ארשת המבהירה כי אין בכך שום טעם. הוא קרא את תיאור ה"סווארי" שסם וֶלר ערך בבאת'.5 מקצת הנוכחות צחקו מכל הלב. אני עצמי לא העזתי, כיוון שלנתי אצל גברת ג'נקינס. היא האזינה בחומרת סבר ובסבלנות עד שיסיים, ואז פנתה אליי וביקשה בנימה עדינה ומכובדת:

"הביאי לי את 'רַסילאס' יקירתי, מהספרייה.״6

כשהבאתי לה את הספר, היא פנתה לקפטן בראון —

"הרשה לי כעת לקרוא לך קטע, ואז הנוכחות יוכלו לשפוט בין חביבך, מר בּוֹז, לדוקטור ג'ונסון."7

היא קראה את אחת השיחות בין רסלאס לאימְלאק, בקול גבוה ומלכותי, וכשסיימה אמרה, "אני מתארת לעצמי שעכשיו ברור לכולם מדוע אני מעדיפה את דוקטור ג'ונסון ככותב פרוזה." הקפטן קפץ את פיו ותופף באצבעותיו על השולחן, אבל לא אמר דבר. היא חשבה שזה הרגע להנחית מהלומת מחץ או שתיים.

"לשיטתי, פרסום בחלקים הוא דבר המוני, מתחת לכבודה של הספרות."

"וכיצד פורסם 'הראמבּלֶר', גברתי?" שאל קפטן בראון בקול נמוך, שאיני חושבת שמיס ג'נקינס שמעה.8

"הסגנון של דוקטור ג'ונסון הוא דוגמה מצוינת לצעירים בראשית דרכם. אבי המליץ עליו בפניי כשהתחלתי לכתוב מכתבים — ואני גיבשתי את הסגנון שלי ברוחו. אני ממליצה עליו גם לחביבך."

"יהיה חבל מאוד אם הוא יחליף את הסגנון שלו בכתיבה נפוחה כזאת," אמר קפטן בראון.

מיס ג'נקינס ראתה בהערה הזאת עלבון אישי שאת עוצמתו הקפטן לא היה יכול להעלות על דעתו. מבחינתה ומבחינת חברותיה, כתיבת מכתבים הייתה מיומנות שהיא הצטיינה בה. אני עצמי ראיתי עותקים רבים של מכתבים רבים מנוסחים ומתוקנים אצלה שוב ושוב על לוח הכתיבה, וראיתי גם כיצד היא "מנצלת את מחצית השעה שלפני מועד שליחת הדואר כדי להבטיח" לחברותיה שדבר כזה או אחר כתוב כהלכה; וכפי שאמרה, כתיבתו של דוקטור ג'ונסון שימשה לה דוגמה בחיבורים הללו. היא קמה על רגליה ברוב אצילות, והשיבה בקצרה להערתו של קפטן בראון, בדגש מובחן על כל הברה והברה, "אני מעדיפה את דוקטור ג'ונסון על מר בוז."

מספרים — אך איני מוכנה לערוב שכך היה — שקפטן בראון סינן מבין שפתיו, בחצי קול, "לעזאזל עם דוקטור ג'ונסון!" אם אכן אמר זאת, הוא התחרט על כך לאחר מכן, כפי שהראה כשהלך לעמוד ליד הכורסה של מיס ג'נקינס וניסה לשדל אותה לשיחה בנושא אחר, נעים יותר. אבל היא הייתה נחרצת בעלבונה. למחרת השמיעה את ההערה שהזכרתי קודם לכן, באשר לגומות החן של מיס ג'סי.