קורליין // ניל גיימן

קורליין גילתה את הדלת זמן מה אחרי שהם עברו לגור .

זה היה בית ישן מאוד – היתה עליית גג בראש הבית, והיה מרתף מתחת לבית, ובחוץ היתה גינה מגודלת עם עצים עתיקים וענקיים.

לא כל הבית היה שייך למשפחה של קורליין – הוא היה גדול מדי. אבל חלק ממנו היה שייך לה.

בבית הישן גרו אנשים נוספים.

גברת ספִּינְק וגברת פוֹרְסִיבֶּל חיו בדירה שמתחת לדירה של קורליין, בקומת הקרקע. שתיהן היו זקנות ועגלגלות והן חלקו את דירתן עם כמה כלבי טרייר סקוטיים מזדקנים שהיו להם שמות כמו היימיש ואֶנדרוּ וג'וֹק. פעם, לפני הרבה שנים, גברת ספינק וגברת פורסיבל היו שחקניות, כפי שגברת ספינק סיפרה לקורליין בפעם הראשונה שפגשה בה.

"את מבינה, קָרוֹליין," אמרה גברת ספינק, שטעתה בשמה של קוֹרַליין, "גם אני וגם גברת פורסיבל היינו שחקניות מפורסמות בזמננו. שיחקנו על הבמה, חביבתי. אוי, אל תיתני להיימיש לאכול מעוגת הפירות או שהוא יחטוף כאב בטן ויישאר ער כל הלילה."

"השם שלי הוא קוֹרַליין לא קָרוֹליין. קוֹרַליין," אמרה קורליין.

בדירה מעל קורליין, מתחת לגג, גר משוגע זקן עם שפם גדול. הוא אמר לקורליין שהוא מאמן קרקס עכברים. הוא לא נתן לאף אחד לראות אותו.

"יום אחד, קָרוֹליין הקטנה, כשכולם יהיו מוכנים, העולם כולו יראה את נפלאות קרקס העכברים שלי. את מבקשת ממני לראות אותו כבר עכשיו? זה מה שאת מבקשת ממני?"

"לא," אמרה קורליין בשקט, "ביקשתי ממך לא לקרוא לי קָרוֹליין. השם שלי הוא קוֹרַליין."

"הסיבה שבגללה את לא יכולה לראות את קרקס העכברים," אמר האיש מלמעלה, "היא שהעכברים עדיין לא מוכנים ולא עשו מספיק חזרות. הם גם מסרבים לנגן את השירים שכתבתי בשבילם. כל השירים שכתבתי כדי שהעכברים ינגנו הם במקצב אוּמְפָּה-אוּמְפָּה, אבל העכברים הלבנים מוכנים לנגן רק טוּדְל אוּדְל, ככה. אני חושב לנסות לתת להם סוג אחר של גבינה."

קורליין לא חשבה שיש באמת קרקס עכברים. היא חשבה שהאיש הזקן בטח רק ממציא דברים.

יום אחרי שהם נכנסו לדירה, קורליין יצאה לסיור בשטח.

היא סיירה בגינה. זאת היתה גינה גדולה: בקצה הרחוק שלה היה מגרש טניס ישן, אבל אף אחד בבית לא שיחק טניס והגדר שהקיפה את המגרש היתה מלאה חורים ורוב הרשת נרקבה לחלוטין. היתה גם גינת ורדים ישנה מלאה בשיחי ורדים מטונפים עם צמיחה מעוכבת. היתה גם גינת סלעים מלאה בסלעים. היה גם מעגל פטריות, שנוצר מפטריות רעל חומות ומעיכות שהפיצו ריח נורא אם דרכת עליהן בטעות.

היתה גם בּאֵר. ביום שבו עברה משפחתה של קורליין לבית החדש, גברת ספינק וגברת פורסיבל הדגישו בפני קורליין עד כמה מסוכנת הבאר והזהירו אותה שתתרחק ממנה. אז קורליין יצאה מיד לסיור כדי למצוא אותה ולדעת היכן היא כדי שתוכל להתרחק ממנה כמו שצריך.

היא מצאה אותה ביום השלישי באחו של עשב שצמח פרא ליד מגרש הטניס, מאחורי מקבץ של עצים – היה שם מעגל לבֵנים נמוך שהעשב המגודל כמעט הסתיר לחלוטין. הבאר כוסתה בלוחות עץ כדי למנוע ממישהו ליפול פנימה. באחד הלוחות היה חור, וקורליין בילתה אחר צהריים אחד בהשלכה של חלוקים ובלוטים דרך החור. אחר כך היא חיכתה וספרה עד ששמעה פלופ, כשהאבנים פגעו במים אי-שם למטה.

קורליין גם חיפשה בסיורים שלה בעלי חיים. היא מצאה קיפוד ונֶשֶׁל נחש (אבל לא נחש) ואבן שנראתה ממש כמו צפרדע, וקרפדה שנראתה ממש כמו אבן.

היה גם חתול שחור מתנשא שישב על חומות ועל גדמי עץ והתבונן בה, אבל חמק לו משם אם היא ניסתה להתקרב ולשחק איתו.

ככה היא העבירה את השבועיים הראשונים שלה בבית – בשיטוט בגינה ובשטח שסביבה.

אמא שלה הכריחה אותה להיכנס הביתה לארוחת הערב וגם לארוחת הצהריים. וקורליין היתה צריכה להתלבש חם לפני שיצאה החוצה, כי הקיץ היה קר מאוד באותה שנה. אבל היא יצאה החוצה לסייר בכל יום, עד ליום שבו ירד גשם והיא נאלצה להישאר בפנים.

"מה אני יכולה לעשות?" שאלה קורליין.

"תקראי ספר," אמרה אמא שלה. "תצפי בסרט, תשחקי בצעצועים שלך. לכי תציקי לגברת ספינק או לגברת פורסיבל, או לזקן המשוגע מלמעלה."

"לא," אמרה קורליין. "אני לא רוצה לעשות את הדברים האלה. אני רוצה לסייר."

"לא באמת משנה לי מה תעשי," אמרה אמא של קורליין, "כל עוד לא תעשי בלגן."

קורליין ניגשה אל החלון והסתכלה בגשם היורד. זה לא היה גשם שאִפשר לה לצאת – זה היה הסוג השני, הסוג שזורק את עצמו מהשמים ומתיז היכן שהוא נוחת. זה היה גשם רציני, וכרגע הוא פעל ברצינות כדי להפוך את הגינה למרק של בוץ.

קורליין כבר צפתה בכל הסרטים. היא השתעממה מהצעצועים שלה והיא קראה את כל הספרים שלה.

היא הדליקה את הטלוויזיה. היא עברה מערוץ לערוץ אבל לא היה שום דבר ששווה לראות, רק גברים בחליפות שדיברו על שוק המניות ותוכניות אירוח. בסופו של דבר היא מצאה משהו לצפות בו: זאת היתה המחצית השנייה של תוכנית טבע על צבעי הסוואה. היא צפתה בחיות, ציפורים וחרקים שהִסוו את עצמם כעלים או כענפים או כחיות אחרות כדי להימלט מדברים שעלולים לפגוע בהם. היא נהנתה מזה, אבל התוכנית הסתיימה מהר מדי ואחריה החלה תוכנית על מפעל לעוגות.

הגיע הזמן לדבר עם אבא שלה.

אבא של קורליין היה בבית. שני ההורים שלה עבדו מהבית ועשו דברים במחשב, מה שאומר שרוב הזמן הם היו בבית. לכל אחד מהם היה חדר עבודה משלו.

"הֵיי, קורליין," הוא אמר כשהיא נכנסה. הוא לא הסתובב.

"פפפף," אמרה קורליין. "יורד גשם."

"כן," אמר אבא שלה. "דליים של מים."

"לא," אמרה קורליין. "רק גשם. אני יכולה לצאת החוצה?"

"מה אמא שלך אומרת?"

"היא אומרת, את לא יוצאת במזג אוויר כזה, קורליין ג'ונס."

"אז לא."

"אבל אני רוצה להמשיך לסייר."

"אז תסיירי בתוך הבית," הציע אבא שלה. "תראי – הנה נייר ועט. תספרי את כל הדלתות והחלונות. תעשי רשימה של כל הדברים הכחולים. תקימי משלחת חיפוש כדי לאתר את דוד המים החמים. ותני לי לעבוד בשקט."

"אני יכולה להיכנס לטרקלין?" הטרקלין היה המקום שבו בני משפחת ג'ונס שמרו את הרהיטים היקרים והלא נוחים שסבתא הורישה להם כשהיא מתה. קורליין לא הורשתה להיכנס לשם. אף אחד לא נכנס לשם. הטרקלין שימש רק לאירוח.

"אם לא תעשי בלגן. ולא תיגעי בשום דבר."

קורליין חשבה על זה היטב ואז לקחה את הנייר והעט והלכה לסייר ברחבי הבית.

היא גילתה את דוד המים החמים (הוא היה בארון במטבח).

היא ספרה את כל הדברים הכחולים (153).

היא ספרה את החלונות (21).

היא ספרה את הדלתות (14).

מבין הדלתות שמצאה, שלוש-עשרה נפתחו ונסגרו. האחת שלא – דלת העץ הגדולה החומה בפינה הרחוקה של הטרקלין – היתה נעולה.

היא שאלה את אמא שלה, "לאן מובילה הדלת הזאת?"

"לשום מקום, חמודה."

"היא חייבת להוביל לאנשהו."

אמא שלה הנידה בראשה. "תראי," היא אמרה לקורליין. היא הושיטה את ידה ולקחה צרור של מפתחות מעל המשקוף של דלת המטבח. היא בדקה אותם בקפידה ואז בחרה את המפתח הגדול והישן ביותר, השחור והחלוד ביותר. הן הלכו לטרקלין. אמא שלה פתחה את הדלת במפתח. הדלת נפתחה.

אמא שלה צדקה. הדלת לא הובילה לשום מקום. היא נפתחה אל קיר לבֵנים.

"כשהבית הזה היה רק בית אחד," אמרה אמא של קורליין, "הדלת הזאת הובילה לאנשהו. כשחילקו את הבית הזה לדירות, פשוט חסמו אותה בלבנים. מהעבר השני נמצאת הדירה הריקה שבצד השני של הבית, זאת שעדיין עומדת למכירה."

היא סגרה את הדלת והחזירה את צרור המפתחות אל המשקוף של דלת המטבח.

"לא נעלת אותה," אמרה קורליין.

אמא שלה משכה בכתפיה. "למה לי לנעול אותה?" היא שאלה. "היא לא מובילה לשום מקום."

קורליין לא אמרה כלום.

בחוץ כבר היה כמעט חושך, הגשם המשיך לרדת, הקיש על החלונות וטִשטש את אורות המכוניות שנסעו ברחוב.

אבא של קורליין הפסיק לעבוד והכין לכולם ארוחת ערב.

קורליין התחלחלה. "אבא," היא אמרה, "שוב הכנת מתכון."

"זה נזיד של תפוחי אדמה וכרֵישה עם נגיעות טָרָגוֹן וגבינת גְרוּיֵיר מוּתכת," הוא הודה.

קורליין נאנחה. היא ניגשה למקפיא והוציאה צ'יפס למיקרו ומיני-פיצה למיקרו.

"אתה יודע שאני לא אוהבת מתכונים," היא אמרה לאבא שלה, כשהארוחה שלה הסתובבה סביב-סביב והמספרים האדומים הקטנים במיקרוגל ספרו אחורה לאפס.

"אם היית טועמת את זה, אולי היית אוהבת את זה," אמר אבא שלה, אבל קורליין הנידה בראשה.

באותו הלילה קורליין שכבה ערה במיטתה. הגשם פסק והיא כמעט נרדמה, כשמשהו השמיע ט-ט-ט-ט-ט. היא התיישבה במיטה.

משהו השמיע קררררי…

                                                    …אאאאק

קורליין קמה מהמיטה והציצה למסדרון, אבל לא ראתה שום דבר מוזר. היא הלכה במסדרון. מהחדר של ההורים שלה נשמע קול נחירה קלה – זה היה אבא שלה – ומלמול מתוך שינה – זאת היתה אמא שלה.

קורליין תהתה אם היא חלמה את זה, מה שזה לא היה.

משהו זז.

הדבר לא היה הרבה יותר מצללית, והוא נחפז במסדרון החשוך במהירות, כמו פיסת לילה קטנה.

היא קיוותה שזה לא עכביש. עכבישים גרמו לה תחושת אי-נוחות חריפה.

הצורה השחורה נכנסה לטרקלין, וקורליין הלכה בעקבותיה בחשש מה.

החדר היה חשוך. האור היחיד הגיע מהמסדרון וקורליין, שעמדה בפתח הדלת, הטילה צללית ענקית ומעוותת על השטיח בטרקלין – היא נראתה כמו אישה ענקית ורזה.

היא בדיוק התלבטה אם להדליק את האור, כשראתה את הצורה השחורה יוצאת באטיות מתחת לספה. היא עמדה במקום לרגע ואז מיהרה וחצתה את השטיח אל הפינה הרחוקה של החדר.

לא היו רהיטים בפינה ההיא של החדר.

קורליין הדליקה את האור.

לא היה שום דבר בפינה. שום דבר מלבד הדלת הישנה שנפתחת אל קיר הלבנים.

היא היתה בטוחה שאמא שלה סגרה את הדלת, אבל עכשיו היא היתה טיפ-טיפה פתוחה. רק חריץ. קורליין ניגשה אליה והביטה דרכה. לא היה שם כלום – רק קיר מלבֵנים אדומות.

קורליין סגרה את דלת העץ הישנה, כיבתה את האור והלכה לישון.

היא חלמה על צורות שחורות שנעו ממקום למקום וחמקו מהאור עד שנאספו כולן מתחת לירח. צורות שחורות קטנות עם עיניים אדומות קטנות ושיניים צהובות וחדות.

הן התחילו לשיר:

אנחנו קטנים אבל רבים

אנחנו רבים אנחנו קטנים

היינו כאן לפני שקמתם

נהיה כאן כשתיפלו

הקולות היו גבוהים, לחשניים וקצת בכייניים. הם עוררו בקורליין תחושה לא נוחה.

ואז היא חלמה כמה פרסומות ואחר כך היא לא חלמה כלום.

ספרים נוספים