פרויקט הייל מרי // אנדי וייר

 49.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!

ריילנד גרייס הוא השורד היחיד במשימה נואשת להציל את כדור הארץ. הוא הסיכוי האחרון. אם ייכשל, החיים על פני כדור הארץ יפסיקו להתקיים.

רק שברגע זה הוא בכלל לא מודע לכך. ברגע זה הוא אפילו לא זוכר את שמו שלו, שלא לדבר על אופי המשימה או איך להשלים אותה. כל מה שהוא יודע זה שהוא ישן הרבה מאוד זמן וכשהתעורר מצא את עצמו בחללית במרחק מיליוני קילומטרים מהבית, בלי שום דבר חוץ משתי גופות בדרגשים שלידו ורובוט טרחני שלא נותן לו דקה של מנוחה.
כשזיכרונו מתחיל להתאושש, גרייס מבין שלפניו משימה בלתי אפשרית: עליו לפצח תעלומה מדעית אדירה כדי להתגבר על אירוע הכחדה המאיים על קיום המין האנושי.

השעון מתקתק, האדם הקרוב ביותר רחוק ממנו שנות אור, והוא נאלץ לעשות הכול לבדו. או שמא לא?

פרויקט הייל מרי הוא ספר עוצר נשימה, מרגש, מצחיק, מלא בתגליות מדעיות מצד אחד ובהמון נשמה ואהבת אדם מצד שני. בקיצור, זה ספר שרק אנדי וייר יכול לספק.

אנדי וייר הוא סופר ומהנדס תוכנה לשעבר, זוכה פרס ג'ון וו' קמפבל לספרות ביכורים. פרויקט הייל מרי הוא ספרו השלישי הרואה אור בעברית. קדמו לו לבד על מאדים וארטמיס.

"סיפור מותח על התושייה ועל החוסן של המין האנושי, עם סיום מרגש ומפתיע. ספר מנצח". – פאבלישרז ויקלי

"מצחיק, סוחף ונגיש… עם תעלומה קוסמית ועם השאלות הפילוסופיות הנוקבות בנוגע לאופי ולכושר ההמצאה האנושיים, שאהבנו בספרו הראשון של וייר, לבד על מאדים. הספר הזה כל כך מלא תקווה ואופטימי עד שאי-אפשר שלא לחייך לאורך כל הקריאה". – בוקפייג'

זהו סיפור בלתי נשכח על הישרדות ועל כוחה של חברות – יצירת מופת, לא פחות". – קירקוס

PROJECT HAIL MARY

Andy Weir

לקריאת פרק ראשון
תרגום: תומר בן אהרון
תאריך הוצאה: נובמבר 2021
קטגוריה: חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 520
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: מירב רוט
איור עטיפה: מירב רוט

פרויקט הייל מרי // אנדי וייר

PROJECT HAIL MARY

Andy Weir

 49.00

ריילנד גרייס הוא השורד היחיד במשימה נואשת להציל את כדור הארץ. הוא הסיכוי האחרון. אם ייכשל, החיים על פני כדור הארץ יפסיקו להתקיים.

רק שברגע זה הוא בכלל לא מודע לכך. ברגע זה הוא אפילו לא זוכר את שמו שלו, שלא לדבר על אופי המשימה או איך להשלים אותה. כל מה שהוא יודע זה שהוא ישן הרבה מאוד זמן וכשהתעורר מצא את עצמו בחללית במרחק מיליוני קילומטרים מהבית, בלי שום דבר חוץ משתי גופות בדרגשים שלידו ורובוט טרחני שלא נותן לו דקה של מנוחה.
כשזיכרונו מתחיל להתאושש, גרייס מבין שלפניו משימה בלתי אפשרית: עליו לפצח תעלומה מדעית אדירה כדי להתגבר על אירוע הכחדה המאיים על קיום המין האנושי.

השעון מתקתק, האדם הקרוב ביותר רחוק ממנו שנות אור, והוא נאלץ לעשות הכול לבדו. או שמא לא?

פרויקט הייל מרי הוא ספר עוצר נשימה, מרגש, מצחיק, מלא בתגליות מדעיות מצד אחד ובהמון נשמה ואהבת אדם מצד שני. בקיצור, זה ספר שרק אנדי וייר יכול לספק.

אנדי וייר הוא סופר ומהנדס תוכנה לשעבר, זוכה פרס ג'ון וו' קמפבל לספרות ביכורים. פרויקט הייל מרי הוא ספרו השלישי הרואה אור בעברית. קדמו לו לבד על מאדים וארטמיס.

"סיפור מותח על התושייה ועל החוסן של המין האנושי, עם סיום מרגש ומפתיע. ספר מנצח". – פאבלישרז ויקלי

"מצחיק, סוחף ונגיש… עם תעלומה קוסמית ועם השאלות הפילוסופיות הנוקבות בנוגע לאופי ולכושר ההמצאה האנושיים, שאהבנו בספרו הראשון של וייר, לבד על מאדים. הספר הזה כל כך מלא תקווה ואופטימי עד שאי-אפשר שלא לחייך לאורך כל הקריאה". – בוקפייג'

זהו סיפור בלתי נשכח על הישרדות ועל כוחה של חברות – יצירת מופת, לא פחות". – קירקוס

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: תומר בן אהרון
תאריך הוצאה: נובמבר 2021
קטגוריה: חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 520
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: מירב רוט
איור עטיפה: מירב רוט

פרויקט הייל מרי // אנדי וייר

/ פרק 1 /

"כמה זה שתיים ועוד שתיים?"
משהו בשאלה הזאת מעצבן אותי. אני עייף. אני שוקע שוב בשינה.
כמה דקות חולפות, ואז אני שומע אותה שוב.
"כמה זה שתיים ועוד שתיים?"
הקול הנשי הרך נעדר רגש, והנימה זהה לחלוטין לפעם הראשונה שבה הוצגה בפני השאלה. זה מחשב. מחשב מציק לי. עכשיו אני אפילו יותר עצבני.
"זביתיקט," אני אומר. אני מופתע. התכוונתי לומר "תעזבי אותי בשקט" – תגובה סבירה לחלוטין בעיני – אבל לא הצלחתי להגות את המילים.
"תשובה שגויה," אומר המחשב. "כמה זה שתיים ועוד שתיים?"
הגיע הזמן לניסוי. אולי כדאי לומר שלום.
"שממם?" אני אומר.
"תשובה שגויה. כמה זה שתיים ועוד שתיים?"
מה קורה פה? אני רוצה לגלות, אבל אין לי עם מה לעבוד. אני לא רואה. אני לא שומע שום דבר חוץ מהמחשב. אני אפילו לא חש. לא, זה לא נכון. אני חש משהו. אני שוכב. אני שוכב על משהו רך. מיטה.
נדמה לי שהעיניים שלי עצומות. לא נורא. אני פשוט אפקח אותן וזהו. אני מנסה, אבל שום דבר לא קורה.
למה אני לא מצליח לפקוח את העיניים?
תיפקחו.
קדימההה… תיפקחו!
תיפקחו כבר!
או! הפעם הרגשתי תנועה. העפעפיים שלי זזו. הרגשתי שהם זזו.
תיפקחו!
העפעפיים שלי עולים לאט לאט ואור מסנוור חורך את הרשתיות שלי.
"בעעע!" אני אומר. אני מאלץ את העיניים שלי להישאר פקוחות. הכול מסביב לבן עם גוונים של כאב.
"תנועת עיניים זוהתה," אומר המְענה שלי. "כמה זה שתיים ועוד שתיים?"
הלובן דועך. העיניים מסתגלות. אני מתחיל לראות צורות, אבל עדיין לא מצליח לזהות שום דבר. בואו נראה… אני יכול להזיז את הידיים? לא.
את כפות הרגליים? גם לא.
אבל את הפה אני יכול להזיז, נכון? הרי אמרתי כל מיני דברים. הם לא היו הגיוניים, אבל גם זה משהו.
"אררר."
"תשובה שגויה. כמה זה שתיים ועוד שתיים?"
אני מתחיל לזהות את הצורות. אני במיטה. היא סוג של… אליפסה.
מנורות לֶד מאירות עלי מלמעלה. מצלמות צופות מהתקרה בכל תנועה שאני עושה. זה מלחיץ, אבל הזרועות הרובוטיות מדאיגות אותי הרבה יותר.
זוג גפי מתכת תלוי מהתקרה. בכל אחת מהן, מתוך המקום שבו אמורות להיות כפות הידיים, מזדקרים כלים חודרניים להחריד. זה לא בדיוק משמח אותי.
"אררר… אההה… בבב," אני אומר. אולי הפעם?
"תשובה שגויה. כמה זה שתיים ועוד שתיים?"
אוף. אני מגייס את כל כוח הרצון שלי, את כל תעצומות הנפש העומדות לרשותי. ואני גם מתחיל להרגיש קצת פאניקה. יופי. אני משתמש גם בזה.
"ארררבבבע," אני אומר לבסוף.
"תשובה נכונה."
תודה לאל. אני יכול לדבר. בערך.
אני נאנח בהקלה. רגע אחד – הצלחתי לשלוט בנשימה שלי. אני נושם נשימה נוספת. בכוונה. הפה שלי כואב. הגרון שלי כואב. אבל זה הכאב שלי. יש לי שליטה.
אני עוטה מסכת חמצן. היא צמודה לפנים שלי ומחוברת לצינור שנמשך אל מאחורי הראש שלי.
אני מסוגל לקום?
לא. אבל אני יכול להזיז קצת את הראש. אני מביט בגוף שלי. אני עירום ומחובר למספר לא ידוע של צינורות. יש צינור בכל זרוע, צינור בכל רגל, צינור ב"ציוד הרגיש" שלי ושני צינורות שנעלמים מאחורי הירך. אני מנחש שאחד מהם עולה לתוך נקב שלא אנקוב בשמו.
זה בטח לא סימן טוב.
וחוץ מכל אלה, אני מכוסה באלקטרודות. מדבקות חישה, כמו באק"ג, אבל הן בכל מקום. טוב, לפחות הן רק על העור שלי ולא תקעו אותן בתוכי.
"אאאיפ –" אני מחרחר. אני מנסה שוב. "איפה… אני?"
"מה השורש המעוקב של שמונה?" שואל המחשב.
"איפה אני?" אני שואל שוב. הפעם זה קל יותר.
"תשובה שגויה. מה השורש המעוקב של שמונה?"
אני נושם עמוק ומדבר לאט. "פעמיים אִי בחזקת שני-שליש אַיי פאי."
"תשובה שגויה. מה השורש המעוקב של שמונה?"
אבל לא טעיתי. רק רציתי לראות עד כמה המחשב חכם. התשובה: לא במיוחד.
"שתיים," אני אומר.
"תשובה נכונה."
אני ממתין לשאלות נוספות, אבל נדמה שהמחשב התרצה.
אני עייף. אני שוקע שוב בשינה.

אני מתעורר. כמה זמן ישנתי? כנראה לא מעט, כי אני מרגיש מאושש. אני פוקח עיניים בלי מאמץ. צעד בכיוון הנכון.
אני מנסה להניע את האצבעות. הן מתנועעות כנדרש. יופי. אנחנו מתקדמים.
"תנועת יד זוהתה," אומר המחשב. "נא לא לזוז."
"מה? למה –"
הזרועות הרובוטיות עטות עלי. הן זזות מהר. בִּן רגע הן מוציאות את רוב הצינורות מגופי. לא הרגשתי שום דבר. טוב, צריך לומר שהעור שלי די רדום.
רק שלושה צינורות נשארים: עירוי בזרוע, צינור בתוך התחת שלי וצנתר. השניים האחרונים הם בדיוק פריטי הדגל שרציתי שיוציאו ממני, אבל מה אפשר לעשות.
אני מרים את זרוע ימין ונותן לה ליפול שוב למיטה. אני עושה אותו הדבר עם זרוע שמאל. הן כבדות כמו אני לא יודע מה. אני חוזר על התנועה כמה פעמים. הזרועות שלי שריריות. זה לא הגיוני. אני מתאר לעצמי שהיתה לי בעיה רפואית חמורה ושאני שוכב במיטה הזאת כבר לא מעט זמן. אחרת למה הייתי מחובר לכל המכשירים האלה? אני לא אמור לסבול מדלדול שרירים?
ולא אמורים להיות כאן רופאים? או קולות של בית חולים? ומה הקטע עם המיטה הזאת? היא לא מלבנית אלא אליפטית, ונראה לי שהיא מותקנת על הקיר במקום לעמוד על הרצפה.
"תוציא…" אני מתקשה לסיים את המשפט. "תוציא את הצינורות…"
המחשב לא מגיב.
אני מרים את הזרועות עוד כמה פעמים. אני מנענע את אצבעות הרגליים. אין ספק שמצבי משתפר.
אני מניע את הקרסוליים מצד לצד. הם פועלים. אני מרים את הברכיים. גם הרגליים שלי מחוטבות. לא רגליים של שרירן מקצועי, ובכל זאת שריריות מדי בשביל מישהו על סף מוות. אבל אני לא בטוח כמה עבות הן אמורות להיות.
אני מצמיד את כפות הידיים למיטה ודוחף. החזה שלי מתרומם. אני מצליח לקום! המאמץ דורש את כל כוחי, אבל אני לא מוותר. המיטה מתנדנדת קלות בתגובה לתנועה. זאת בטח לא מיטה רגילה. אני מרים את הראש ורואה שראש המיטה וגם הקצה התחתון שלה מעוגנים לקיר באמצעות תושבות שנראות חזקות מאוד. אני נמצא בתוך סוג של ערסל קשיח. מוזר.
מהר מאוד אני כבר יושב על צינור התחת שלי. לא הדבר הכי נוח, אבל באיזו תנוחה צינור בתחת יהיה נוח?
עכשיו אני רואה טוב יותר את הסביבה שלי. זה לא חדר בית חולים רגיל. הקירות נראים עשויים פלסטיק, והחדר כולו עגול. על התקרה יש מנורות לֶד שמפיצות אור לבן חד.
שתי מיטות דמויות ערסל נוספות תלויות על הקירות, ולשתיהן מרותקים מטופלים. אנחנו ערוכים במשולש, והזרועות המטרידניות מותקנות במרכז התקרה. אני מתאר לעצמי שהן מטפלות בשלושתנו. אני לא רואה היטב את חברי המאושפזים – הם שקועים כל אחד במיטתו כפי שאני הייתי.
אין דלת. רק סולם על הקיר שמוביל אל סוג של דלת. היא עגולה, עם ידית עגולה מסתובבת. כן, כמו בצוללת. אולי יש לשלושתנו מחלה מידבקת? אולי זה חדר בידוד הרמטי? פה ושם יש בקירות פתחי אוורור קטנים, ואני חש זרם אוויר עדין. אולי זאת סביבה מבוקרת.
אני מחליק רגל אחת מצד המיטה, והמיטה מתנדנדת. הזרועות הרובוטיות מסתערות עלי. אני נרתע, אבל הן נעצרות וממתינות בסמוך אלי. נראה לי שהן דרוכות לתפוס אותי אם אפול.
"תנועת גוף מלאה זוהתה," אומר המחשב. "מה שמך?"
"ברצינות?" אני שואל.
"תשובה שגויה. ניסיון מספר שתיים: מה שמך?"
אני פותח את הפה לענות.
"אהה…"
"תשובה שגויה. ניסיון מספר שלוש: מה שמך?"
רק עכשיו זה מתחוור לי: אני לא יודע מי אני. אני לא יודע במה אני עובד. אני לא זוכר שום דבר.
"אהה…" אני אומר.
"תשובה שגויה."
נחשול של עייפות סוחף אותי. האמת היא שזה די נעים. המחשב כנראה סימם אותי באמצעות העירוי.
"…רגעעע…" אני ממלמל.
הזרועות הרובוטיות מניחות אותי בעדינות במיטה.

אני מתעורר שוב. אחת הזרועות הרובוטיות אוחזת בפני. מה היא עושה?!
אני מצטמרר, בעיקר מההלם. הזרוע נסוגה אל ביתה שבתקרה. אני ממשש את פני כדי לבדוק אם יש נזק. בצד אחד יש זיפים והאחר חלק.
"גילחת אותי?"
"הכרה זוהתה," אומר המחשב. "מה שמך?"
"אני עדיין לא יודע."
"תשובה שגויה. ניסיון מספר שתיים: מה שמך?"
אני לבן, אני זכר ואני מדבר אנגלית. ננסה ניחוש מושכל. "ג'… ג'ון?"
"תשובה שגויה. ניסיון מספר שלוש: מה שמך?"
אני שולף את העירוי מהזרוע שלי. "קפוץ לי."
"תשובה שגויה." הזרועות הרובוטיות מתקרבות לאחוז בי. אני מתגלגל מהמיטה ומגלה שזאת היתה טעות. הצינורות האחרים עדיין מחוברים אלי.
צינור התחת יוצא בקלות. אפילו בלי כאב. הצנתר נשלף מהפין שלי. הוא עדיין מנופח. זה בהחלט כואב. כמו להשתין כדור גולף.
אני צורח ומתפתל על הרצפה.
"מצוקה גופנית," אומר המחשב. הזרועות דולקות בעקבותי. אני זוחל על הרצפה ומנסה להימלט. אני נכנס מתחת לאחת המיטות האחרות. הזרועות נעצרות אבל לא מוותרות. הן מחכות. הרי הן מופעלות על ידי מחשב – הן לא יאבדו סבלנות.
אני שומט את הראש ומתנשם. בסופו של דבר הכאב שוכך ואני מוחה דמעות מהעיניים.
אין לי מושג מה קורה פה.
"היי!" אני קורא. "אחד מכם מוכן להתעורר?!"
"מה שמך?" שואל המחשב.
"אחד מכם, בני האדם, מוכן להתעורר בבקשה?"
"תשובה שגויה," אומר המחשב.
המפשעה שלי כואבת כל כך עד שאין לי ברירה אלא לצחוק. זה פשוט מגוחך כל כך. חוץ מזה, האנדורפינים מתחילים להשתחרר ואני מאבד את המעצורים. אני מביט בצנתר שליד המיטה שלי ומניד את הראש בתדהמה. הדבר הזה היה בתוך השופכה שלי. וואו.
והוא גם גרם נזק ביציאה. אני רואה פס דקיק של דם על הרצפה. זה פשוט קו אדום דק של –
***
לגמתי מהקפה, הכנסתי את חתיכת הטוסט האחרונה לפה וסימנתי למלצרית שאני רוצה את החשבון. הייתי חוסך כסף אם הייתי אוכל ארוחת בוקר בבית במקום לצאת לדיינר בכל יום. זה כנראה היה עדיף לאור המשכורת הזעומה שלי. אבל אני שונא לבשל ומת על ביצים ובייקון.
המלצרית הנהנה וניגשה לקופה כדי להדפיס לי חשבון, אבל באותו רגע נכנס מישהו והתיישב במסעדה.
הבטתי בשעון. קצת אחרי שבע בבוקר. אין לחץ. אהבתי להגיע לעבודה עד שבע ועשרים לכל המאוחר כדי שיהיה לי זמן להתכונן לקראת היום שלפנַי, אבל לא הייתי חייב להיות שם לפני שמונה.
הוצאתי את הטלפון ובדקתי מיילים.
אל: מוזרויות אסטרונומיות [email protected]
מאת: (ד"ר אירינה פטרובה) [email protected]an.ru
נושא: הקו האדום הדק
קימטתי את המצח בתמיהה. חשבתי שהסרתי את עצמי מהרשימה הזאת. זנחתי את החיים האלה לפני הרבה מאוד זמן. אם זיכרוני לא הטעה אותי, לא נשלחו הרבה מיילים לרשימה הזאת, אבל מה שכן הגיע אליה היה בדרך כלל די מעניין. זאת היתה בעצם חבורה של אסטרונומים, אסטרופיזיקאים ומומחים נוספים מתחומים משיקים שמפטפטים ביניהם על דברים שנראים להם מוזרים.
הגנבתי מבט אל המלצרית – לסועדים ששירתה היו הרבה שאלות על התפריט. הם בטח שואלים אם הדיינר של סאלי מגיש אניצי דשא טבעוניים ללא גלוטן או משהו. האנשים הטובים של סן פרנסיסקו הם טיפוסים די מתישים לפעמים.
מכיוון שלא היה לי משהו טוב יותר לעשות, קראתי את המייל.
שלום לכם, עמיתים. שמי ד"ר אירינה פטרובה ואני עובדת במצפה הכוכבים פּוּלקוֹבוֹ בסנט פטרסבורג. אנא סלחו לי על טעויות בדקדוק – אנגלית אינה שפת האם שלי.
אני כותבת לכם כדי לבקש עזרה.
בשנתיים האחרונות אני עובדת על תיאוריה הקשורה לפליטות אינפרה¬־אדומות מערפיליות. במסגרת זו ביצעתי תצפיות מפורטות בכמה תתי־תחומים אינפרה־אדומים. ומצאתי משהו מוזר – לא בערפילית מסוימת, אלא כאן במערכת השמש שלנו.
במערכת השמש יש קו קלוש מאוד אך ניתן לזיהוי שפולט אור באורך גל של 25.984 מיקרון. נראה שמדובר אך ורק באורך הגל הזה, ללא שונוּת.
מצורפים גיליונות אקסל עם הנתונים שלי. יש גם כמה ייצוגים של הנתונים כמודל תלת־ממדי.
כפי שתראו במודל, הקו הוא קשת נוטה שעולה היישר מהקוטב הצפוני של השמש לאורך 37 מיליון קילומטר. משם היא נוטה בחדות למטה, הרחק מהשמש, לעבר נוגה. אחרי נקודת השיא של הקשת, הענן מתרחב כמו משפך. בנוגה, החתך של הקשת הוא כבר ברוחב כוכב הלכת עצמו.
הזוהר האינפרה־אדום קלוש מאוד. הסיבה היחידה שהצלחתי לזהות אותו היא שהשתמשתי בציוד רגיש מאוד בזמן שחיפשתי פליטות אינפרה־אדומות מערפיליות.
אבל רק ליתר ביטחון ביקשתי טובה ממצפה אָטָקָמָה בצ'ילה – לדעתי המצפה האינפרה־אדום הטוב בעולם. הם אישרו את ממצאי.
יש סיבות רבות שבגללן אפשר לראות אור אינפרה־אדום בחלל הבין־כוכבי. אולי אבק קוסמי או חלקיקים אחרים מחזירים את אור השמש. או שאיזו תרכובת מולקולרית סופגת את האנרגיה ופולטת אותה שוב בתחום האינפרה־אדום. זה אפילו יסביר מדוע היא באותו אורך גל.
מעניינת במיוחד צורת הקשת. הניחוש הראשון שלי היה שמדובר באוסף של חלקיקים שנעים לאורך קווים של שדה מגנטי. אבל לנוגה אין שדה מגנטי ראוי לציון. לא מגנטוספרה, לא יונוספרה, כלום. אילו כוחות יגרמו לחלקיקים לנוע בקשת לכיוונם? ולמה שהם יזהרו?
כל הצעה או תיאוריה תתקבל בברכה.

מה זה היה?
פשוט נזכרתי בסיפור הזה בבת אחת. הוא הופיע לי בראש בלי שום אזהרה.
לא גיליתי הרבה על עצמי. אני גר בסן פרנסיסקו – את זה אני זוכר. ואני אוהב ארוחות בוקר. וגם התעניינתי פעם באסטרונומיה אבל עכשיו אני לא?
המוח שלי כנראה החליט שחשוב מאוד שאני אזכר במייל ההוא. ולא בדברים זניחים כמו השם שלי.
הלא־מודע שלי מנסה לומר לי משהו. הפס של הדם כנראה הזכיר לי את "הקו האדום הדק" מהכותרת של המייל ההוא. אבל איך זה קשור אלי?
אני יוצא בזחילה מתחת למיטה ומתיישב עם הגב לקיר. הזרועות פונות לעברי, אבל הן עדיין לא מצליחות להגיע עד אלי.
הגיע הזמן לבחון את חברי לאשפוז. אני לא יודע מי אני או למה אני כאן, אבל לפחות אני לא לבד – אוקיי, הם מתים.
כן, לגמרי מתים. המאושפזת הקרובה אלי היא אישה, נדמה לי. בכל אופן, יש לה שיער ארוך. מעבר לזה היא פחות או יותר מומיה. עור מיובש תלוי על עצמות. אין ריח. שום דבר לא נרקב ברגע זה. היא כנראה מתה לפני הרבה מאוד זמן.
במיטה האחרת נמצא גבר. אני חושב שהוא מת אפילו יותר זמן ממנה. העור שלו לא רק יבש ונוקשה, אלא גם מתפורר.
טוב. אז אני נמצא כאן עם שני אנשים מתים. אני אמור להיגעל ולהתחלחל, אבל אני לא. הם כבר מתים כל כך עד שהם בכלל לא נראים אנושיים. הם נראים כמו קישוטים לליל כל הקדושים. אני מקווה שלא הייתי חבר קרוב שלה או שלו. ואם כן הייתי, אני מקווה שלא אזכר בזה.
אנשים מתים הם דבר מדאיג, אבל אני מודאג יותר ממשך הזמן שהם נמצאים כאן. אפילו מאזור מבודד מוציאים אנשים מתים, לא? מה שלא תהיה הבעיה, היא כנראה ממש ממש חמורה.
אני קם ונעמד. זה תהליך אטי שדורש הרבה מאמץ. אני מייצב את עצמי בצמוד למיטה של גברת מומיה. המיטה מתנדנדת ואני מתנדנד איתה, אבל אני מצליח להישאר בעמידה.
הזרועות הרובוטיות מנסות לתפוס אותי, אבל אני נצמד שוב לקיר.
אני די בטוח שהייתי בתרדמת. כן. ככל שאני חושב על זה, ככה אני בטוח יותר שהייתי בתרדמת.
אני לא יודע כמה זמן אני כאן, אבל אם הגעתי עם השותפים שלי לחדר, זה אומר שאני פה כבר הרבה מאוד זמן. אני ממשש את הפנים החצי מגולחות שלי. הזרועות הרובוטיות האלה נועדו לנהל מצב ממושך של חוסר הכרה. ראיה נוספת לכך שהייתי בתרדמת.
אולי אני אצליח להגיע לדלת העגולה ההיא?
אני עושה צעד. ועוד צעד. ואז אני צונח לרצפה. המאמץ גדול מדי. אני חייב לנוח.
למה אני חלש כל כך אם יש לי שרירים מרשימים כאלה? ואם הייתי בתרדמת, למה בכלל יש לי שרירים? אני אמור להיות כמוש וחלוש במקום להיראות כמו מציל.
אין לי מושג מה המטרה הסופית שלי בסיפור הזה. מה אני צריך לעשות? אני באמת חולה? כלומר, אני מרגיש חרא, אבל אני לא מרגיש "חולה". אין לי בחילה. אין לי כאב ראש. לא נראה לי שיש לי חום. ואם אין לי מחלה, למה הייתי בתרדמת? נפצעתי?
אני ממשש את הראש. אין חבורות או צלקות או תחבושות. גם שאר הגוף שלי נראה במצב תקין. יותר מִתקין. אני בכושר שיא.
אני רוצה לנמנם אבל מתנגד לדחף.
הגיע הזמן לניסיון נוסף. אני מרים את עצמי שוב מהרצפה. זה כמו להרים משקולות. אבל זה קצת יותר קל הפעם. אני מתאושש יותר ויותר (אני מקווה).
אני מתקדם לאט לאורך הקיר, נתמך בגב לא פחות מברגליים. הזרועות מנסות שוב ושוב לתפוס אותי, אבל אני מקפיד להישאר מחוץ לטווח שלהן.
אני מתנשם ומחרחר. אני מרגיש כאילו רצתי מרתון. אולי יש לי זיהום בריאות? אולי הכניסו אותי לבידוד לטובתי?
בסופו של דבר אני מגיע לסולם. אני מועד ונאחז באחד השלבים. אני פשוט חלש כל כך. איך אני אטפס על סולם בגובה עשר רגליים?
עשר רגליים.
אני חושב ביחידות אימפריאליות. הנה רמז. אני כנראה אמריקאי. או אנגלי. או קנדי. קנדים מודדים מרחקים קצרים ברגליים ובאינצ'ים.
אני שואל את עצמי: מה המרחק מלוס אנג'לס לניו יורק? התשובה שקופצת לי לראש: שלושת אלפים מייל. קנדים היו משתמשים בקילומטרים. אז אני אנגלי או אמריקאי. או שאני מליבריה.
אני יודע שבליבריה משתמשים ביחידות אימפריאליות אבל אני לא יודע מה השם שלי. זה מרגיז.
אני נושם עמוק. אני אוחז את הסולם בשתי הידיים ומניח כף רגל אחת על השלב התחתון. אני מושיט יד ואוחז בשלב הבא. אוקיי, יש התקדמות. נדמה לי שהגוף שלי עשוי מעופרת – כל תנועה קטנה היא מאמץ אדיר. אני מנסה למשוך את עצמי למעלה, אבל הזרוע שלי פשוט לא חזקה מספיק.
אני נופל מהסולם. זה עומד לכאוב.
זה לא כואב. הזרועות הרובוטיות תופסות אותי לפני שאני פוגע ברצפה כי אני נופל בתוך הטווח שלהן. הן לא מתמהמהות, מחזירות אותי מיד למיטה ומניחות אותי בתוכה כמו אמא שמשכיבה ילד לישון.
יודעים משהו? זה בסדר גמור. אני ממש עייף בשלב הזה, ודווקא מתאים לי לשכב. הנענוע העדין של המיטה מנחם. משהו באופן הנפילה שלי מהסולם מציק לי. אני משחזר את זה בראש. קשה לשים על זה את האצבע, אבל משהו פשוט… לא מסתדר.
הממ.
אני מתנמנם.

"תאכל."
יש שפופרת משחת שיניים על החזה שלי.
"מממ?"
"תאכל," אומר שוב המחשב. אני מרים את השפופרת. היא לבנה, ויש עליה כיתוב שחור: "יום 1 – ארוחה 1".
"מה זה צריך להיות?" אני אומר.
"תאכל."
אני פותח את הפקק ומריח אוכל. אני ממש מרייר. רק עכשיו אני מבין עד כמה אני רעב. אני לוחץ על השפופרת, ועיסה חומה דוחה יוצאת ממנה.
"תאכל."
מי אני שאפקפק במחשב רודן מלחיץ עם זרועות רובוטיות? אני מלקק בזהירות את העיסה.
אוי, אלוהים, זה כל כך טעים! כל כך טעים! זה כמו רוטב סמיך אבל לא עשיר מדי. אני סוחט אותו ישר לתוך הפה ומתענג עליו. נשבע שזה יותר טוב מסקס.
אני יודע מה קורה פה. אומרים שרעב הוא התבלין הטוב ביותר. כשאתה מת מרעב, המוח שלך מתגמל אותך יפה כשאתה אוכל בסופו של דבר: "כל הכבוד," הוא אומר, "לא נמות בזמן הקרוב!"
התמונה מתחילה להתבהר. אם הייתי בתרדמת במשך הרבה זמן, סביר להניח שהזינו אותי. כשהתעוררתי לא היה לי צינור בקיבה, אז כנראה הזינו אותי באמצעות זונדה שירדה דרך הוושט שלי. הדרך הכי פחות פולשנית להאכיל מטופל שלא מסוגל לאכול בעצמו אבל אין לו בעיות עיכול. וככה מערכת העיכול נשארת פעילה ובריאה. זה מסביר למה הזונדה לא היתה בתוכי כשהתעוררתי. במידת האפשר, יש לסלק את הזונדה בזמן שהמטופל עדיין מחוסר הכרה.
למה אני יודע את כל זה? אני רופא?
אני סוחט עוד שפריץ של רוטב חום לתוך הפה. עדיין טעים. אני זולל אותו ובתוך כמה רגעים השפופרת מתרוקנת. אני מרים אותה. "עוד אחד כזה!"
"הארוחה הושלמה."
"אני עדיין רעב! תן לי עוד שפופרת!"
"הקצבת המזון לארוחה זו נוצלה."
הגיוני. מערכת העיכול שלי נמצאת בשלבי הסתגלות לאוכל חצי מוצק. עדיף להתקדם לאט. אם אני אוכל יותר מדי, כנראה תהיה לי בחילה. המחשב עושה את הדבר הנכון.
"תן לי עוד אוכל!" לאף אחד לא אכפת מהדבר הנכון כשהוא רעב.
"הקצבת המזון לארוחה זו נוצלה."
"בעעע."
ובכל זאת, אני מרגיש הרבה יותר טוב. המזון ממלא אותי מיד במרץ, וחוץ מזה גם הספקתי לנוח.
אני מתגלגל מהמיטה ומתכונן להיצמד אל הקיר, אבל הזרועות לא רודפות אחרי. אני מנחש שהן מרשות לי לצאת מהמיטה עכשיו, משהוכחתי שאני מסוגל לאכול.
אני מביט בגופי העירום. מוזר לי להיות ככה. אני יודע שהאנשים האחרים היחידים שנמצאים כאן מתים, ובכל זאת.
"אפשר לקבל בגדים?"
המחשב לא אומר דבר.
"יופי של גישה יש לך. לא צריך."
אני מוריד את הסדין מהמיטה וכורך אותו סביבי כמה פעמים. אני תופס את הקצה שמאחורי הגב, מושך אותו מעבר לכתף וקושר אותו לחלק הקדמי. והרי לכם טוגה נהדרת.
"הליכה עצמאית זוהתה," אומר המחשב. "מה שמך?"
"אני הקיסר תרדמוס. כרע ברך בפנַי."
"תשובה שגויה."
הגיע הזמן לראות מה נמצא במעלה הסולם.
אני עדיין לא יציב במיוחד, ובכל זאת אני מתחיל לחצות את החדר. זה ניצחון בפני עצמו – אני לא זקוק למיטות מתנדנדות או לקירות כדי להישאר על שתי רגליים. אני הולך בכוחות עצמי.
אני מגיע לסולם ונאחז בו. אני לא צריך משהו להיאחז בו, אבל זה בהחלט עושה את החיים קלים יותר. הדלת מעלי נראית די כבדה. אני מתאר לעצמי שהיא סגורה הרמטית. ויש סיכוי טוב שהיא נעולה. אבל אני חייב לפחות לנסות.
אני עולה שלב אחד. קשה, אבל אפשרי. עוד שלב. אוקיי, התחלתי לתפוס את העניין. לאט ובטוח.
אני מגיע לדלת. אני מחזיק את הסולם ביד אחת ומסובב את הידית העגולה באחרת. והיא מסתובבת!
"חזיז ורעם!" אני קורא.
"חזיז ורעם"? זאת ברירת המחדל שלי כשאני רוצה להביע הפתעה? כלומר, זה די חמוד, אבל הייתי מצפה למשהו קצת יותר עדכני. איזה מין בן אדם מוזר אני?
אני מסובב את הידית שלושה סיבובים מלאים ושומע "קליק". הדלת נוטה למטה ואני זז מהדרך. היא נופלת ונשארת תלויה על הציר החזק שלה. אני חופשי!
סוג של.
מעבר לדלת יש רק חושך. קצת מפחיד, אבל זאת התקדמות.
אני מושיט יד לתוך החדר החדש ומושך את עצמי למעלה אל הרצפה. האור נדלק ברגע שאני נכנס. כנראה המחשב.
החדר פחות או יותר באותו גודל ובאותה צורה כמו זה שיצאתי ממנו – גם הוא עגול.
שולחן גדול – שולחן מעבדה, ככל הנראה – מותקן על הרצפה. שלושה שרפרפי מעבדה עומדים בסמוך אליו. לאורך הקירות נמצאים כל מיני פריטי ציוד של מעבדות. כולם עומדים על שולחנות המוברגים לרצפה. נראה שהחדר כולו מוכן לרעידת אדמה נוראה.
סולם המותקן על הקיר מוביל לדלת עגולה נוספת בתקרה.
אני נמצא במעבדה מצוידת היטב. ממתי אגפי בידוד מרשים לחולים להיכנס למעבדה? חוץ מזה, זאת לא נראית כמו מעבדה רפואית.
מה קורה במקום המחורבש הזה?
מחורבש? ברצינות? מי לימד אותי לקלל? אולי יש לי ילדים קטנים?
אני קם ונעמד כדי לראות טוב יותר.
כל מיני פריטים קטנים יותר מקובעים לשולחן המרכזי. אני רואה מיקרוסקופ x8000, אוטוקְלָב, סוללה של מבחנות, מגירות ציוד, מקרר דגימות, אינקובטור, פּיפֶּטוֹת – רגע. למה אני מכיר את כל המונחים האלה?
אני מביט בפריטי הציוד הגדולים שליד הקירות. מיקרוסקופ אלקטרונים סורק, מדפסת תלת־ממד תת־מילימטרית, כרסומת 11 צירים, אינטֶרפֶרוֹמֶטֶר לייזר, תא ריק של 1 מ"ק – אני מכיר את כל הדברים האלה. ואני יודע איך להשתמש בהם.
אני מדען! זאת כבר התקדמות אמיתית! הגיע הזמן להשתמש במדע. אוקיי, גאון שכמוך: תן רעיון!
…אני רעב.
אכזבת אותי, מוח.
טוב, אז אין לי מושג למה המעבדה הזאת כאן ולמה מותר לי להיכנס אליה. אבל אין ברירה… ממשיכים!
הדלת בתקרה נמצאת עשר רגליים מעל הקרקע. עוד הרפתקה סולמית. לפחות אני חזק יותר עכשיו.
אני נושם כמה נשימות עמוקות ומתחיל לטפס בסולם. כמו קודם, הפעולה הפשוטה הזאת היא מאמץ כביר. מצבי אמנם משתפר, אבל הוא לא טוב.
אלוהים אדירים, כמה שאני כבד. אני מגיע למעלה, אבל רק בקושי.
אני מתייצב על השלבים הלא נוחים ודוחף את הידית העגולה. היא לא זזה.
"כדי לפתוח את הדלת, אמור את שמך," אומר המחשב.
"אבל אני לא יודע מה השם שלי!"
"תשובה שגויה."
אני חובט בידית בכף היד. היא אפילו לא זזה, ועכשיו היד כואבת לי. בקיצור, החלטה לא מוצלחת.
הדלת הזאת תיאלץ לחכות. אולי אני אזכר בשם שלי בקרוב. או שאמצא אותו כתוב באיזה מקום.
אני יורד למטה. זאת התוכנית, בכל אופן. היה אפשר לחשוב שזה יהיה קל ובטוח יותר מלעלות למעלה. אבל לא. לא ולא. במקום לרדת בחינניות בסולם, אני מניח את כף הרגל על השלב שמתחת בזווית עקומה, מאבד את האחיזה בידית העגולה ונופל כמו דביל.
אני מנופף בגפיים כמו חתול זועם ומנסה לתפוס משהו, מה שלא יהיה. אני מגלה שזה רעיון נורא ואיום. אני נופל על השולחן ודופק את החלק שבין הברך לקרסול בכמה מגירות. "כוססס… סודה," אני צועק, אוחז ברגל בכאב, מתגלגל בטעות מהשולחן ונופל על הרצפה.
הפעם אין זרועות רובוטיות שיתפסו אותי. אני נוחת על הגב וכל האוויר יוצא ממני בתגובה למהלומה. ואז, כדי לזרות מלח על הפצעים, המגירות נופלות הצדה, נפתחות וממטירות עלי ציוד מעבדה. המטושים לא מפריעים לי. המבחנות מכאיבות רק קצת (ולמרבה ההפתעה לא נשברות). אבל סרט המידה המתכתי פוגע לי בול במצח.
עוד כל מיני דברים נופלים מהשולחן, אבל אני לא מתייחס אליהם כי אני עסוק מדי בלהחזיק את החבורה הגדלה והולכת במצח שלי. מה הכובד של סרט המידה הזה? נפילה של שלוש רגליים השאירה לי חבורה בראש.
"זה… לא עבד," אני אומר לאף אחד. החוויה כולה פשוט מגוחכת. כמו משהו מסרט של צ'רלי צ'פלין.
בעצם… זה ממש כמו סרט שלו. קצת יותר מדי דומה לסרט שלו.
שוב אני נתקף באותה תחושה שמשהו פשוט "לא מסתדר".
אני תופס אחת מהמבחנות שנפלו ומשליך אותה באוויר. היא עולה ויורדת כצפוי. אבל זה מציק לי. משהו בחפצים נופלים מפריע לי כרגע. אני רוצה לדעת למה.
יש לי עם מה לעבוד? טוב, יש פה מעבדה שלמה ואני יודע איך להשתמש בה. אבל מה נמצא בהישג יד? אני מביט סביבי בבלגן שעל הרצפה. כמה מבחנות, מקלות ארטיק, סטופר דיגיטלי, פיפטות, נייר דבק, עט…
אוקיי, אולי זה יספיק.
אני נעמד שוב על הרגליים ומנער את הטוגה שלי. אין עליה אבק – מתברר שכל עולמי נקי וסטרילי, ובכל זאת אני ממשיך בתנועות הניעור.
אני מרים את סרט המידה ובוחן אותו. הוא מטרי. אולי אני באירופה. לא משנה. ואז אני מרים את הסטופר. זה דגם מקצועי, כמו משהו שלוקחים לטיול בטבע. יש לו קופסת פלסטיק חזקה מוקפת בטבעת של גומי נוקשה. אטום למים, מן הסתם. אטום למים, אבל מת. מסך האל־סי־די ריק.
אני לוחץ על כמה כפתורים, אבל שום דבר לא קורה. אני הופך אותו ומסתכל בתא הסוללות. אולי אני אצליח למצוא מגירה עם סוללות, אם אדע איזה סוג צריך. אני מזהה סרט פלסטיק אדום קטן שיוצא מאחור. אני מושך אותו והוא נשלף כולו. הסטופר מתעורר לחיים בצפצוף.
כמו צעצועים שהסוללות כבר כלולות בהן. הסרט הקטן נועד למנוע מהסוללות להתרוקן לפני שהמשתמש יפעיל את המכשיר בפעם הראשונה. בקיצור, זה סטופר חדש-דנדש. למען האמת, כל המעבדה הזאת נראית כאילו רק הוציאו אותה מהניילונים. נקייה, מסודרת, אין שום סימנים לבלאי. אני לא בטוח מה זה אומר.
אני משחק קצת בסטופר עד שאני מבין איך לתפעל אותו. די פשוט, האמת.
אני משתמש בסרט המידה כדי להבין מה גובה השולחן. בקיצור, החלק התחתון של השולחן הוא תשעים ואחד סנטימטר מעל הרצפה.
אני מרים מבחנה. היא לא עשויה מזכוכית. אולי איזה פלסטיק בצפיפות גבוהה. בכל אופן, הוא לא נשבר בנפילה של כמעט מטר אל הרצפה. מה שהחומר הזה לא יהיה, הוא צפוף מספיק בשביל שהתנגדות האוויר תהיה זניחה.
אני מניח את המבחנה על השולחן ומכין את הסטופר. אני מגלגל את המבחנה מהשולחן ביד אחת ומפעיל את הסטופר באחרת. אני מתזמן את הנפילה. בערך 0.37 שניות. די מהר. אני מקווה שזמן התגובה שלי לא מסלף את התוצאות.
אני רושם את הזמן בעט על הזרוע שלי – עדיין לא מצאתי נייר.
אני מניח את המבחנה על השולחן וחוזר על הניסוי. הפעם יוצא לי 0.33 שניות. אני עורך את הניסוי עשרים פעמים בסך הכול ורושם את התוצאות כדי למזער את טווח הטעות שלי בהפעלת הסטופר ובעצירתו.
בסופו של דבר אני מקבל ממוצע של 0.348 שניות. הזרוע שלי נראית כמו לוח בשיעור מתמטיקה, אבל לא נורא.
0.348 שניות. המרחק שווה לחצי התאוצה כפול זמן בריבוע. אז התאוצה שווה פעמיים המרחק חלקי הזמן בריבוע. הנוסחאות האלה באות לי בקלות. בטבעיות גמורה. אין ספק שאני מיומן בפיזיקה. טוב לדעת.
אני מריץ את המספרים ומוצא תשובה שלא מוצאת חן בעיני. תאוצת הכבידה בחדר הזה גבוהה מדי. היא 15 מטר לשנייה בריבוע, אף על פי שהיא אמורה להיות 9.8. זאת הסיבה שמשהו "לא מסתדר" לי בנפילה של החפצים. הם נופלים מהר מדי. וזאת הסיבה שאני חלש כל כך למרות השרירים האלה. הכול שוקל פי אחד וחצי ממה שהוא אמור לשקול.
העניין הוא ששום דבר לא משפיע על תאוצת הכבידה. אי-אפשר להגדיל או להפחית אותה. תאוצת הכבידה של כדור הארץ היא 9.8 מטרים לשנייה בריבוע. נקודה. אבל תאוצת הכבידה שאני חווה גדולה יותר. יש לזה רק הסבר אפשרי אחד.
אני לא בכדור הארץ.

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן