ערים של נייר // ג'ון גרין

 98.00  50.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!

קוונטין ג'ייקובסון מאוהב כל חייו בשכנה ההרפתקנית והמדהימה שלו, מרגו רוֹת' ספיגֶלמָן. מאחר שכך, כשהיא פותחת את חלון חדרו ונכנסת חזרה לחייו, ומציעה לו להצטרף למסע נקמות – הוא מצטרף.

לאחר שתם הלילה הארוך בו בילו יחד ויום חדש מתחיל, קיוּ מגיע לבית הספר ומגלה שמרגו, שתמיד היתה חידה, נעלמה פתאום והפכה לתעלומה. במהרה מגלה קיו שיש רמזים – וביניהם הספר "עלי עשב" של המשורר וולט ויטמן – שהיא השאירה במיוחד עבורו. בעזרת הרמזים הללו הוא יוצא למסע חיפושים בניסיון לגלות לאן נעלמה מרגו. אך ככל שהוא מתקרב אליה, מתברר לקיו עד כמה איננו מכיר את הנערה מן הבית השכן אותה יצא למצוא.

את ערים של נייר אפשר לקרוא כספר מסע, כספר התבגרות, כסיפור אהבה, כסיפור על חברות ובעצם הוא כל אלה גם יחד.

ג'ון גרין, מחבר רבי המכר אשמת הכוכבים ומחפשים את אלסקה, זכה בין היתר במדליית פרינטס היוקרתית על כתיבתו השנונה ובעלת הכנות הרגשית שהעניקה השראה לדור חדש של קוראים.

"הכתיבה של גרין היא מופלאה – מדיבור שטותי, מצחיק עד דמעות והיפראינטלקטואלי ועד להתפלספות מורכבת ולתובנות ולאמיתות שוברות לב." סקול לייבררי ג'ורנל

מבצע!

PAPER TOWNS

John Green

לקריאת פרק ראשון
תרגום: רוני בק
תאריך הוצאה: פברואר 2015
קטגוריה: ילדים ונוער, מבצעים, רבי מכר
מספר עמודים: 320
עריכת תרגום: אורלי מזור יובל
סדר: יהודית שטרנברג
עיצוב עטיפה: מירב רוט
מומלץ לגילים: 14-17

ערים של נייר // ג'ון גרין

מבצע!

PAPER TOWNS

John Green

 98.00  50.00

קוונטין ג'ייקובסון מאוהב כל חייו בשכנה ההרפתקנית והמדהימה שלו, מרגו רוֹת' ספיגֶלמָן. מאחר שכך, כשהיא פותחת את חלון חדרו ונכנסת חזרה לחייו, ומציעה לו להצטרף למסע נקמות – הוא מצטרף.

לאחר שתם הלילה הארוך בו בילו יחד ויום חדש מתחיל, קיוּ מגיע לבית הספר ומגלה שמרגו, שתמיד היתה חידה, נעלמה פתאום והפכה לתעלומה. במהרה מגלה קיו שיש רמזים – וביניהם הספר "עלי עשב" של המשורר וולט ויטמן – שהיא השאירה במיוחד עבורו. בעזרת הרמזים הללו הוא יוצא למסע חיפושים בניסיון לגלות לאן נעלמה מרגו. אך ככל שהוא מתקרב אליה, מתברר לקיו עד כמה איננו מכיר את הנערה מן הבית השכן אותה יצא למצוא.

את ערים של נייר אפשר לקרוא כספר מסע, כספר התבגרות, כסיפור אהבה, כסיפור על חברות ובעצם הוא כל אלה גם יחד.

ג'ון גרין, מחבר רבי המכר אשמת הכוכבים ומחפשים את אלסקה, זכה בין היתר במדליית פרינטס היוקרתית על כתיבתו השנונה ובעלת הכנות הרגשית שהעניקה השראה לדור חדש של קוראים.

"הכתיבה של גרין היא מופלאה – מדיבור שטותי, מצחיק עד דמעות והיפראינטלקטואלי ועד להתפלספות מורכבת ולתובנות ולאמיתות שוברות לב." סקול לייבררי ג'ורנל

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: רוני בק
תאריך הוצאה: פברואר 2015
קטגוריה: ילדים ונוער, מבצעים, רבי מכר
מספר עמודים: 320
עריכת תרגום: אורלי מזור יובל
סדר: יהודית שטרנברג
עיצוב עטיפה: מירב רוט
מומלץ לגילים: 14-17

ערים של נייר // ג'ון גרין

/ פרק 1 /

היום הכי ארוך בחיים שלי התחיל באיחור. התעוררתי מאוחר, התמהמהתי יותר מדי זמן במקלחת, ובסופו של דבר נאלצתי ליהנות מארוחת הבוקר שלי במושב הנוסע במיניוואן של אמא שלי ב־7:17 באותו בוקר של יום רביעי.
בדרך כלל נסעתי לבית הספר עם החבר הכי טוב שלי, בן סטַרלינג, אבל בן יצא בזמן, ולא היה יכול להביא לי שום תועלת. "בזמן" בשבילנו היה חצי שעה לפני תחילת הלימודים, כי שלושים הדקות שלפני הצלצול הראשון היו גולת הכותרת של החיים החברתיים שלנו: בדקות האלה עמדנו מחוץ לחדר התזמורת ודיברנו. רוב החברים שלי ניגנו בתזמורת, ואת רוב הזמן הפנוי שלי במהלך הלימודים ביליתי ברדיוס של חמישה מטרים מחדר התזמורת. אבל אני לא ניגנתי בתזמורת, כי סבלתי מהיעדר שמיעה מוזיקלית שבדרך כלל מוצאים אצל חירשים אמיתיים. עמדתי להגיע באיחור של עשרים דקות, כלומר עדיין עשר דקות לפני שהלימודים עצמם יתחילו.
אמא נהגה ושאלה אותי על שיעורים ובחינות גמר ונשף סיום.
"אני לא מאמין בנשף סיום," הזכרתי לה כשהיא פנתה בפנייה. הטיתי במומחיות את קערת הרייזין־בראן שלי בהתאם לכוח ג'י שהופעל עליה. כבר עשיתי את זה בעבר.
"לא נורא אם פשוט תלך עם ידידה. אני בטוחה שאתה יכול להזמין את קייסי טוּסקין." יכולתי להזמין את קייסי טוסקין, שדווקא היתה ילדה נחמדה, נעימה וחמודה, למרות שם המשפחה האומלל להפליא שלה.
"לא רק את נשף הסיום אני לא אוהב. אני לא אוהב גם אנשים שאוהבים את נשף הסיום," הסברתי, למרות שזה לא היה באמת נכון. בן התרגש כולו מהרעיון ללכת לנשף.
אמא פנתה אל תוך בית הספר, ואני החזקתי בשתי ידיים את הקערה הכמעט־ריקה כשעברנו מעל פס האטה. הצצתי אל מגרש החניה של תלמידי י"ב. ההונדה הכסופה של מרגו רוֹת' ספיגלמן חנתה במקום הרגיל שלה. אמא נכנסה עם המיניוואן לסמטה קטנה ללא מוצא מחוץ לחדר התזמורת, ונתנה לי נשיקה על הלחי. ראיתי את בן ואת שאר החברים שלי עומדים בחצי גורן.
ניגשתי אליהם, וחצי הגורן התרחב בקלילות כדי לפנות לי מקום. הם דיברו על החברה שלי לשעבר, סוזי צ'אנג, נגנית צ'לו שעוררה כנראה מהומה לא קטנה כשיצאה עם שחקן הבייסבול טָדי מק. לא ידעתי אם זה השם שההורים שלו נתנו לו. אבל בכל אופן, סוזי החליטה ללכת לנשף עם טדי מק. עוד אחד נפל.
"אחי," אמר בן שעמד מולי. הוא סימן בראשו הצִדה והסתובב. יצאתי בעקבותיו מהמעגל ונכנסתי דרך הדלת. בן, יצור נמוך עם עור בגון זית שהגיע לבגרות, אבל לא קיבל יותר מדי ממנה, היה החבר הכי טוב שלי מכיתה ה', כששנינו השלמנו עם העובדה  שאף אחד מאתנו לא יוכל למצוא מישהו אחר לתפקיד החבר הכי טוב. חוץ מזה, הוא ממש השתדל, ואני אהבתי את זה – רוב הזמן.
"מה קורה?" שאלתי. היינו בטוחים בפנים, וכל השיחות האחרות החרישו את זו שלנו.
"רדאר הולך לנשף," הוא אמר בעצב. רדאר היה החבר הטוב הנוסף שלנו. קראנו לו רדאר כי הוא נראה כמו הבחור הממושקף הקטן שנקרא רדאר בסדרת הטלוויזיה הישנה "מאש", חוץ מזה ש־1. רדאר הטלוויזיוני לא היה שחור; 2. אחרי שכבר קיבל את הכינוי, רדאר שלנו גבה בשלושים סנטימטר והתחיל להרכיב עדשות מגע, אז אני מניח ש־3. הוא לא נראה בכלל כמו הבחור מ"מאש", אבל 4. נשארו רק שלושה שבועות וחצי עד סוף הלימודים בתיכון, אז לא היתה לנו שום כוונה למצוא לו כינוי חדש.
"עם האנג'לה הזאת?" שאלתי. רדאר לא סיפר לנו כלום על חיי האהבה שלו, אבל זה לא מנע מאתנו להעלות עוד ועוד השערות.
בן הִנהן ואמר, "נכון יש לי תוכנית גרנדיוזית להציע לאיזו עוגייה טרייה לצאת אתי לנשף, כי העוגיות הטריות הן היחידות שלא מכירות את סיפור בן המדמם?" הנהנתי.
"טוב," אמר בן, "אז הבוקר עוגייה קטנה ומתוקה מכיתה ט' ניגשה אלי ושאלה אם אני בן המדמם, והתחלתי להסביר לה שהיה לי זיהום כלייתי, והיא צִחקקה וברחה. אז זה ירד מהפרק."
בכיתה י' בן אושפז בגלל זיהום בכליה, אבל בֶּקָה אַרינגטוֹן, החברה הכי טובה של מרגו, הפיצה שמועה שהסיבה האמיתית לדם שגילו לו בשתן היא אוננות כרונית. למרות שמבחינה רפואית זה לא אפשרי, הסיפור רדף מאז את בן. "באסה," אמרתי.
בן התחיל לפרט את התוכניות שלו למציאת בת זוג לנשף, אבל אני הקשבתי רק בחצי אוזן, כי דרך המוני הילדים שגדשו את המסדרון הבחנתי במרגו רוֹת' ספיגלמן. היא עמדה עם החבר שלה, גֵ'ייס, ליד הארונית שלה. היא לבשה חצאית לבנה עד הברכיים וחולצה כחולה עם הדפס. יכולתי לראות את עצמות הבריח שלה. היא צחקה ממשהו שהיה כנראה מצחיק בטירוף – כתפיה רכנו קדימה, עיניה הגדולות התקמטו בקצותיהן, פיה היה פתוח. אבל לא נראה שהיא צוחקת ממשהו שג'ייס אמר, כי היא הסתכלה לעבר האחר של המסדרון, אל קיר ארוניות אחר. עקבתי אחרי המבט שלה וראיתי את בקה ארינגטון נמרחת על איזה שחקן בייסבול, כאילו היא קישוט לחג המולד והוא עץ אשוח. חייכתי אל מרגו, למרות שידעתי שהיא לא יכולה לראות אותי.
"אחי, אתה חייב ללכת על זה. תשכח מג'ייס. הופה, זאת חתיכת עוגייה עם פצפוצים." הלכנו במסדרון והמשכתי להציץ בה דרך המון הילדים, בהבזקים מהירים: סדרת תצלומים בכותרת "רגעי שלמות קפואים בעוד בני תמותה חולפים בסך". כשהתקרבתי, חשבתי שאולי היא לא באמת צוחקת. אולי היא קיבלה מתנה או הופתעה, או משהו. נראה שהיא לא מצליחה לסגור את הפה.
"כן," אמרתי לבן, עדיין לא מקשיב, עדיין מנסה לראות כמה שיותר ממנה בלי שזה יהיה גלוי מדי. היא לא היתה יפה כל כך. היא פשוט היתה יוצאת מן הכלל, פשוטו כמשמעו. ואז כבר התרחקנו ממנה, יותר מדי אנשים הפרידו ביני לבינה, ואפילו לא הצלחתי להתקרב מספיק כדי לשמוע אותה מדברת או להבין מה היתה ההפתעה הגדולה. בן הניע את ראשו מצד לצד, כי הוא ראה אותי רואה אותה כבר אלף פעם, והיה רגיל לזה.
"שמע, היא באמת שווה, אבל היא לא עד כדי כך שווה. אתה יודע מי באמת שווה?"
"מי?" שאלתי.
"לֵייסי," הוא אמר. לייסי היתה החברה הטובה השנייה של מרגו. "וגם אמא שלך. אחי, ראיתי את אמא שלך מנשקת אותך על הלחי הבוקר. ותסלח לי, אבל אני נשבע באלוהים שהייתי, כזה, אוף, חבל שאני לא קְיוּ. וגם חבל שאין לי זין בלחי." הכנסתי לו מרפק בצלעות, אבל עדיין חשבתי על מרגו, כי היא היתה האגדה היחידה שגרה בבית ממולנו. מרגו רוֹת' ספיגלמן, ששמה בן שש ההברות נהגה לעתים קרובות בשלמותו במעין יראת כבוד שקטה. מרגו רוֹת' ספיגלמן, שסיפורי ההרפתקאות הכבירים שלה נשבו במסדרונות בית הספר כמו סערות קיץ: זקן שגר בבית ישן ורעוע בהוֹט קוֹפי, מיסיסיפי, לימד את מרגו לנגן בגיטרה. מרגו רוֹת' ספיגלמן, שנסעה עם הקרקס במשך שלושה ימים – חשבו שיש לה עתיד בתור לוליינית טרפז. מרגו רוֹת' ספילגמן, ששתתה תה צמחים עם להקת ה"מַאליונֶרס" מאחורי הקלעים אחרי הופעה בסנט לואיס, כשהם שתו ויסקי. מרגו רוֹת' ספיגלמן, שהצליחה להיכנס להופעה הזאת כי אמרה לשומר שהיא החברה של הבסיסט, ומה פתאום לא מזהים אותה, ונו באמת, חבר'ה, קוראים לי מרגו רוֹת' ספיגלמן, ואם תיכנס רגע אל מאחורי הקלעים ותבקש מהבסיסט להסתכל עלי הוא ייתן בי מבט אחד ויאמר לך שאני החברה שלו, או שהוא מת שאני אהיה החברה שלו, ואז השומר עשה את זה, ואז הבסיסט אמר, "כן, זאת החברה שלי, תכניס אותה," ואחרי ההופעה הבסיסט רצה להתמזמז אִתה והיא סירבה לבסיסט של המאליונרס.
הסיפורים, כשהופצו בין כולם, הסתיימו תמיד במילים, כאילו, הייתם מאמינים? בדרך כלל לא היינו מאמינים, אבל תמיד התברר בסוף שהם נכונים.
ואז הגענו לארוניות שלנו. רדאר נשען על הארונית של בן והקליד בטלפון שלו.
"אז אתה הולך לנשף," אמרתי לו. הוא נשא את מבטו, ואז הוריד אותו שוב.
"אני עושה דֶה־וַנדליזציה לערך על ראש ממשלת צרפת לשעבר באוֹמְנִיקְשיוֹנֶרי. אתמול בלילה מישהו מחק את כל הערך והחליף אותו במשפט 'ז'אק שיראק זה הומו', שהוא לא נכון הן עובדתית והן דקדוקית." רדאר הוא עורך בכיר באוֹמְנִיקְשיוֹנֶרי, אתר של מקורות מידע מבוסס משתמשים. כל החיים שלו מוקדשים לתחזוקה של אומניקשיונרי ולרווחתו. זאת רק אחת הסיבות לכך שהיה מפתיע שיש לו בת זוג לנשף.
"אז אתה הולך לנשף," אמרתי שוב.
"סליחה," הוא אמר מבלי להרים את המבט. ההתנגדות שלי לנשף היתה ידועה לכול. שום דבר בו לא קסם לי – לא הריקודים השקטים, לא הריקודים המהירים, לא השמלות, ובטח לא חליפות הטוקסידו השכורות. שכירת טוקסידו היתה בעינַי דרך מצוינת לחטוף מחלה דוחה ממי שלבש אותה קודם, ולא היה בי שום רצון להפוך לבתול היחיד בעולם עם כינֵי ערווה.
"אחי," אמר בן לרדאר, "העוגיות גילו את הסיפור על בן המדמם." רדאר התנתק סוף־סוף מהסמארטפון והִנהן באהדה. "בכל אופן," המשיך בן, "נשארו לי שתי אסטרטגיות: או לקנות באינטרנט בת זוג לנשף, או לטוס למיזורי ולחטוף משם איזו עוגיית תירס חמודה." ניסיתי לומר לבן שהכינוי "עוגייה" נשמע יותר סקסיסטי ועלוב מאשר מגניב מחמת יוֹשֶן, אבל הוא סירב לזנוח אותו. הוא קרא לאמא שלו עוגייה. אין לו תקנה.
"אשאל את אנג'לה אם היא מכירה מישהי," אמר רדאר. "אבל להשיג לך בת זוג לנשף יהיה יותר קשה מאשר להפוך עופרת לזהב."
"כל כך קשה להשיג לך בת זוג לנשף, עד שהרעיון עצמו משמש לחיתוך יהלומים," הוספתי.
רדאר חבט פעמיים באגרוף בארונית לאות הסכמה, ואז שלף עוד אחד. "בן, כל כך קשה להשיג לך בת זוג לנשף עד שהממשל האמריקאי מאמין שאי אפשר לפתור את הבעיה בדיפלומטיה, ויידרש שימוש בכוח."
ניסיתי לחשוב על עוד אחד, ואז ראינו שלושתנו בבת אחת את טנק הסטרואידים האנבּוליים בצורת אדם, הידוע בשם צ'אק פַּרסון, מתקרב אלינו בכוונה כלשהי. צ'אק פרסון לא השתתף באחת מנבחרות הספורט בבית הספר, כי זה היה מסיט אותו מהמטרה הגדולה שלו בחיים: להיות מורשע ברצח יום אחד. "היי, כּוּסיות," הוא אמר.
"צ'אק," עניתי בנימה הכי ידידותית שהצלחתי להפיק מעצמי. צ'אק לא הציק לנו יותר מדי בשנתיים האחרונות – מישהו בארץ הילדים הקוּליים נתן הוראה להניח לנו לנפשנו. אז עצם הפנייה שלו אלינו היתה עניין קצת חריג.
אני לא יודע אם זה קרה כי דיברתי אליו, אולי לא; אבל הוא הטיח את ידיו על הארוניות משני צדדַי והתקרב אלי עד כדי כך שיכולתי לזהות את סוג משחת השיניים שלו. "מה אתה יודע על מרגו וג'ייס?"
"אה," אמרתי. חשבתי על כל מה שאני יודע עליהם: ג'ייס היה החבר הראשון והרציני היחיד של מרגו רוֹת' ספיגלמן. הם התחילו לצאת בסוף השנה שעברה. שניהם ילמדו באוניברסיטת פלורידה בשנה הבאה. ג'ייס קיבל מלגת בייסבול לאוניברסיטה. הוא אף פעם לא נכנס לבית שלה, רק היה מגיע לאסוף אותה. היא לא התנהגה כאילו היא מחבבת אותו יותר מדי, אבל היא אף פעם לא התנהגה כאילו היא מחבבת מישהו יותר מדי. "כלום," אמרתי לבסוף.
"אל תקשקש לי במוח," הוא נהם.
"אני בקושי מכיר אותה אפילו," אמרתי, מה שנעשה נכון עם השנים.
הוא שקל את התשובה שלי לרגע, ואני השתדלתי לנעוץ את המבט בעיניו הקרובות מדי. הוא הִנהן קלות, דחף את עצמו מהארוניות, והלך אל השיעור הראשון שלו: הזנה וטיפול בשרירי החזה. נשמע הצלצול השני, נותרה דקה אחת עד לתחילת השיעור. לרדאר ולי היה חדו"א,* ולבן מתמטיקה בדידה. הכיתות היו סמוכות, הלכנו אליהן יחד, שלושתנו בשורה אחת, בטוחים שים התלמידים ייחצה לשניים וייתן לנו לעבור, וכך היה.
[* חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי.]
אמרתי, "כל כך קשה להשיג לך בת זוג לנשף עד שאלף קופים שמקלידים על אלף מכונות כתיבה במשך אלף שנים לא יקלידו אפילו פעם אחת, 'אני אלך לנשף עם בן'."
בן לא יכול שלא לרדת על עצמו. "הסיכויים שלי למצוא דייט לנשף כל כך נמוכים עד שסבתא של קְיוּ סירבה לי. היא אמרה שהיא מחכה שרדאר יזמין אותה."
רדאר הִנהן לאט. "נכון, קיו. סבתא שלך אוהבת את האחים."
מדהים באיזו קלות שכחנו מצ'אק ודיברנו על הנשף, למרות שלא היה לי אכפת ממנו בכלל. אלה היו החיים באותו בוקר: שום דבר לא היה חשוב מדי, לא הדברים הטובים ולא הדברים הרעים. היינו שקועים בענייני השעשוע ההדדי, והצלחנו בזה לא רע.
בשלוש השעות הבאות ישבתי בכיתה וניסיתי לא להציץ בשעונים שהיו תלויים מעל הלוחות השונים, ואז הצצתי בשעונים, ואז נדהמתי מהעובדה שרק דקות ספורות חלפו מהפעם האחרונה שהצצתי בהם. היו לי כמעט ארבע שנות ניסיון בהצצה בשעונים האלה, אבל תנועת העצלתיים שלהם לא חדלה להפתיע אותי. אם יאמרו לי שנשאר לי רק יום אחד לחיות, אני אפנה ישר אל היכלי הקודש של תיכון וינטר פארק, שבהם יום אחד נמשך אלף שנה.
אבל למרות שהרגשתי כאילו שיעור הפיזיקה בשעה השלישית לעולם לא ייגמר, הוא נגמר, ואז ישבתי בקפטריה עם בן. לרדאר היתה הפסקת צהריים בשעה החמישית עם רוב החברים האחרים שלנו, אז בן ואני בדרך כלל ישבנו לבד, ושני כיסאות הפרידו בינינו לבין קבוצת ילדים ממגמת תיאטרון שהכרנו. היום שנינו אכלנו מִינִי פיצות פפרוני.
"הפיצה טובה," אמרתי. הוא הִנהן בהיסח הדעת. "מה קרה?" שאלתי.
"'לוּם," הוא אמר בפה מלא פיצה. הוא בלע. "אני יודע שתחשוב שזה מטומטם, אבל אני רוצה ללכת לנשף."
"1. אני באמת חושב שזה מטומטם; 2. אם אתה רוצה ללכת, לך; 3. אם אני לא טועה, אפילו לא הזמנת אף אחת."
"הזמנתי את קייסי טוּסקין בשיעור חדו"א. כתבתי לה פתק." הרמתי גבה בפקפוק. בן הכניס יד למכנסיו והחליק אלי דף נייר מקופל היטב. פרשתי אותו:
בן,
הייתי שמחה ללכת אתך לנשף, אבל אני כבר הולכת עם פרנק. סליחה!
ק'
קיפלתי את הפתק והחלקתי אותו בחזרה. זכרתי שפעם שיחקנו כדורגל נייר על השולחנות האלה. "באסה," אמרתי.
"כן, לא משנה." חומות הרעש הלכו וסגרו עלינו, ושנינו שתקנו כמה דקות, ואז בן הביט בי ברצינות רבה ואמר, "אני כל כך הולך לשחק אותה בקולג'. אני אופיע בספר השיאים של גינס בקטגוריה של 'הכי הרבה עוגיות מסופקות'."
צחקתי. חשבתי שההורים של רדאר באמת מופיעים בספר השיאים של גינס, ופתאום הבחנתי בילדה אפרו־אמריקאית יפה עם רַסטות קטנות ומחודדות עומדת מעלינו. אחרי רגע קלטתי שזאת אנג'לה, הכנראה־חברה של רדאר.
"היי," היא אמרה לי.
"שלום," אמרתי. למדתי עם אנג'לה בכמה שיעורים והכרתי אותה קצת, אבל לא אמרנו שלום במסדרון או משהו. סימנתי לה לשבת. היא צירפה כיסא לראש השולחן.
"אתם בטח מכירים את מרקוס יותר מכל אחד אחר," היא אמרה, נוקבת בשמו האמיתי של רדאר. היא רכנה לעברנו, מרפקיה על השולחן.
"זאת עבודה מחורבנת, אבל מישהו צריך לעשות אותה," ענה בן בחיוך.
"אתם חושבים שהוא כאילו מתבייש בי?"
בן צחק. "מה? לא," אמר.
"טכנית," הוספתי, "את אמורה להתבייש בו."
היא גלגלה עיניים וחייכה. ילדה שרגילה למחמאות. "אבל הוא כאילו אף פעם לא מזמין אותי להסתובב אִתכם."
"אההה," אמרתי, וסוף־סוף הבנתי. "זה כי הוא מתבייש בנו."
היא צחקה. "אתם נראים די נורמליים."
"עוד לא ראית את בן שואף ספרייט דרך הנחיריים ויורק אותו מהפה," אמרתי.
"אני נראה כמו מזרקת סודה מפגרת," הוא אמר בפנים רציניות.
"אבל באמת, זה לא היה מדאיג אתכם? אנחנו יוצאים חמישה שבועות, והוא אפילו לא הזמין אותי לבית שלו." בן ואני החלפנו מבטי הבנה, ואני כיווצתי את הפנים שלי כדי להחניק צחוק. "מה?" היא שאלה.
"כלום," אמרתי. "באמת, אנג'לה. אם הוא היה מכריח אותך להסתובב אתנו והיה לוקח אותך לבית שלו כל הזמן – "
"אז היית יודעת שאת לא מוצאת חן בעיניו," סיים בן.
"ההורים שלו מוזרים?"
חיפשתי דרך לענות על השאלה בכנות. "אה, לא. הם סבבה. הם רק מגוננים מדי, נראה לי."
"כן, מגוננים מדי." בן הסכים קצת יותר מדי מהר.
היא חייכה וקמה, ואמרה שהיא צריכה ללכת לומר שלום למישהו לפני שהפסקת הצהריים תיגמר. בן חיכה עד שתיעלם ואז אמר, "הילדה הזאת מגניבה."
"נכון," עניתי. "מעניין אם אנחנו יכולים לקבל אותה במקום רדאר."
"אבל היא בטח לא טובה כל כך במחשבים. אנחנו צריכים מישהו טוב במחשבים. חוץ מזה, אני בטוח שהיא גרועה ב'תחיית המתים'," משחק הווידאו האהוב עלינו. "דרך אגב," הוסיף בן, "החלטה מעולה לומר שההורים של רדאר מגוננים מדי."
"טוב, זה לא התפקיד שלי לספר לה," אמרתי.
"מעניין כמה זמן יעבור עד שהיא תזכה לראות את בית המגורים והמוזיאון של רדאר," חייך בן.
ההפסקה כמעט נגמרה, אז בן ואני קמנו ושמנו את המגשים שלנו על המסוע. זה בדיוק אותו מסוע שצ'אק פרסון השליך אותי עליו בכיתה ט' ושלח אותי לטיול מבעית בשאול התחתיות של מדיחי הכלים בווינטר פארק. הלכנו אל הארונית של רדאר וחיכינו שם. מיד עם הישמע הצלצול הוא רץ אלינו.
"בשיעור אזרחות החלטתי שאני מוכן לעשות הכול, אפילו למצוץ ביצים של חמור, אם זה ישחרר אותי מהשיעור הזה עד סוף השנה," הוא אמר.
"אפשר ללמוד המון על אזרחות מביצים של חמור," אמרתי. "שמע, אם כבר מדברים על סיבות לרצות הפסקת צהריים בשעה הרביעית – בדיוק אכלנו עם אנג'לה."
בן גיחך מול הפרצוף של רדאר ואמר, "כן, היא רוצה לדעת למה אף פעם לא הזמנת אותה לבית שלך."
רדאר סובב את המנעול כדי לפתוח את הארונית שלו, ופלט נשיפה ארוכה. הוא נשף כל כך הרבה זמן שחשבתי שהוא עומד להתעלף. "אוף," אמר בסוף.
"אתה מתבייש במשהו?" שאלתי בחיוך.
"סתוֹם," ענה ונעץ מרפק בבטני.
"יש לך בית יפה מאוד," אמרתי.
"באמת, אחי," הוסיף בן. "היא ממש נחמדה. אני לא מבין למה אתה לא יכול להכיר אותה להורים שלך ולהראות לה את קָאסָה רדאר."
רדאר השליך את הספרים שלו לארונית וסגר אותה. המולת השיחות סביבנו דעכה מעט כשהוא נשא את עיניו לשמים וצעק, "זאת לא אשמתי שלהורים שלי יש את האוסף הכי גדול בעולם של סנטה־קלאוסים שחורים."
שמעתי את רדאר אומר "האוסף הכי גדול בעולם של סנטה־קלאוסים שחורים" אולי אלף פעם בחיים, וזה אף פעם לא הפסיק להצחיק אותי. אבל הוא אמר את זה ברצינות. נזכרתי בפעם הראשונה שביקרתי אצלו. הייתי אולי בן שלוש־עשרה. זה קרה באביב, חודשים רבים אחרי חג המולד, ועדיין פסלי סנטה־קלאוס קישטו את אדני החלונות. מגזרות נייר של סנטה־קלאוס שחור היו תלויות על מעקה המדרגות. נרות בצורת סנטה־קלאוס שחור קישטו את שולחן האוכל. ציורי שמן של סנטה־קלאוס שחור היו תלויים מעל מדף האח, שגם הוא שימש מצע לפסלי סנטה־קלאוס שחורים. היה להם מְכַל סוכריות פֶּז של סנטה־קלאוס שחור שהם קנו בנמיביה. מנורת הסנטה־קלאוס השחור מפלסטיק שניצבה בחצר הקדמית הזעירה שלהם מחג ההודיה ועד ראש השנה שמרה בגאווה במשך שאר חודשי השנה על פינת השירותים לאורחים – שירותים עם טפט תוצרת בית של סנטה־קלאוס שחור וספוג בצורת סנטה־קלאוס. כל חדר בבית שלהם, אפילו החדר של רדאר, היה מוצף בבובות סנטה־קלאוס שחורות – מגבס ומפלסטיק ומשיש ומחמר ומעץ ומשרף ומבד. להורים של רדאר היו בסך הכול יותר מאלף ומאתיים סנטות שחורים מכל סוג. כפי שהשלט שניצב ליד דלת הכניסה שלהם מכריז, הבית של רדאר הוא אתר מורשת רשום לסנטה־קלאוס מטעם אגודת חג המולד.
"אתה חייב לספר לה, בן אדם," אמרתי. "אתה פשוט צריך להגיד, 'אנג'לה, אני ממש מחבב אותך, אבל את צריכה לדעת משהו: כשנלך לבית שלי לעשות את זה, יצפו בנו אלפיים וארבע מאות עיניים של אלף ומאתיים סנטות שחורים."
רדאר העביר יד על התספורת הקצוצה שלו והניד בראשו. "לא נראה לי שאני אנסח את זה ככה, אבל אני אתמודד עם זה."
אני הלכתי לשיעור אזרחות, ובן למקצוע הבחירה שלו, עיצוב משחקי וידאו. הצצתי בשעונים במשך שני שיעורים נוספים, ואז סוף־סוף, כשהלימודים נגמרו, הרגשתי הקלה קורנת בחזה – סוף כל יום היה כמו חזרה על יבש לקראת סיום הלימודים שלנו בתוך פחות מחודש.
הלכתי הביתה. אכלתי שני כריכים עם חמאת בוטנים וריבה בתור ארוחת ערב מוקדמת. צפיתי במשחק פוקר בטלוויזיה. ההורים שלי הגיעו הביתה בשש, חיבקו זה את זה, וחיבקו אותי. אכלנו פשטידת מקרוני לארוחת הערב הרשמית. הם שאלו אותי על בית הספר. הם שאלו אותי על נשף הסיום. הם התפעלו מהעבודה הנפלאה שהם עשו בגידולי. הם סיפרו לי על היום שלהם, שבמהלכו הם התמודדו עם אנשים שההורים שלהם גידלו אותם בצורה פחות מבריקה. הם הלכו לראות טלוויזיה. אני הלכתי לחדר שלי לבדוק אימיילים. כתבתי קצת על "גטסבי הגדול" לשיעור ספרות. קראתי קצת ב"כתבי הפדרליסט" כהכנה מוקדמת לבחינת הסיום שלי באזרחות. התכתבתי עם בן בצ'אט, ואז גם רדאר התחבר. בשיחה שלנו הוא השתמש בביטוי "האוסף הכי גדול בעולם של סנטות שחורים" ארבע פעמים, ואני צחקתי כל פעם. אמרתי לו שאני שמח בשבילו שיש לו חברה. הוא אמר שהקיץ יהיה מעולה. הסכמתי אתו. התאריך היה חמישה במאי, אבל זה לא היה מוכרח להיות חמישה במאי. לימים שלי היתה נטייה נעימה להיות דומים. מאז ומעולם אהבתי את זה: אהבתי שגרה. אהבתי להשתעמם. לא רציתי, אבל אהבתי. אז חמישה במאי היה יכול להיות כל יום אחר – עד כמה דקות לפני חצות, שאז מרגו רוֹת' ספיגלמן פתחה את חלון חדר השינה שלי בפעם הראשונה מאז שאמרה לי לסגור אותו תשע שנים לפני כן.

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן