סופי הגדולה // ג'ורג'ט הייר

רב-המשרתים, שזיהה כהרף עין את האח היחיד של גברתו שנותר בחיים, כפי שסיפר אחר כך לכפופיו שחדות הבחנתם פחותה משלו, זיכה את סר הוראס בקידה קלה וחש חובה אישית ליידע אותו כי הגברת אמנם נעדרת מביתה ככל שזה נוגע לקרובי משפחה קרובים פחות, אך תשמח לראותו. סר הוראס לא התרשם מהתנשאותו זו. הוא מסר את מעילו המבורדס לשַַמָש האחד, את כובעו ומקלו לשַַמָש השני, שמט את הכפפות על שולחן השיש ואמר שאין לו צל של ספק, ומה שלום דאסֶט בימים אלה? רב-המשרתים, נקרע בין קורת הרוח מכך ששמו לא פרח מזיכרונו לבין מורת הרוח מהליכותיו הקלילות, ואמר ששלומו טוב ככל שניתן לצפות ושהוא שמח להיווכח (אם יורשה לו לומר) שאדוני לא הזדקן אפילו ביום אחד מאז הפעם האחרונה שבה היה לו העונג להודיע לגברתו על בואו. אחר כך הובילוֹ באצילות רבה במעלה גרם המדרגות רב-ההוד אל הטרקלין הכחול, שם ליידי אוֹמבֶּרסלי התנמנמה קלות על ספה ליד האח, רדיד בהדפס פֵּייזלי פרוש על כפות רגליה וכיסוי הראש שלה נוטה בהחלטיות לצד אחד. מר דאסט, שהבחין בפרטים אלה, כחכח בגרונו והכריז בקול סמכותי: "סר הוראס סטנטון-לייסי, גברתי!"

ליידי אומברסלי ניעורה בבהלה, בהתה נכחה לרגע מבולבל אחד, הרימה את ידה בניסיון חסרת תועלת לאחוז בכיסוי הראש שלה ופלטה צווחה קלושה. "הוראס!"

"מה נשמע, ליזי?" סר הוראס חצה את החדר וכיבד אותה בטפיחה מעוררת על הכתף.

"אלוהים ישמור, הבהלת אותי כל כך!" היא קראה ושלפה את הפקק מבקבוקון מלחי ההרחה שתמיד נמצא בהישג ידה.

רב-המשרתים, שצפה בחילופי הדברים המרגשים בסובלנות, סגר את הדלת על האח והאחות ופנה לספר לכפופיו שסר הוראס הוא ג'נטלמן העושה את רוב ימיו מעבר לים בשליחות הממשלה, כפי שנודע לו, בעניינים דיפלומטיים מסובכים מדי להבנתם.

ובינתיים חימם הדיפלומט את זנבות מעילו ליד האח, התכבד בקמצוץ של טבק הרחה ואמר לאחותו שהיא עלתה במשקל. "לא את ולא אני נהיים צעירים יותר," הוסיף בנדיבותו. "אבל את מבוגרת ממני בחמש שנים, ליזי, אלא אם כן זיכרוני מטעה אותי כמובן, ואני לא סבור כך."

מראה מוזהבת גדולה היתה תלויה על הקיר מול האח, ובעודו מדבר הניח סר הוראס למבטו לסקור את בבואתו, לא ברוח של יהירות אלא בשביעות רצון ביקורתית. ארבעים וחמש שנותיו נטו לו חסד. ואם התעבתה גזרתו קמעה, לא ניכר בו הדבר הודות לקומתו התמירה, יותר ממאה ושמונים סנטימטרים, שהניחה מקום לדשנות קלה. הוא היה גבר נאה ופרט למידות גופו המרשימות התהדר גם בקלסתר פנים נעים, עטור בלורית חומה ושופעת שהשֵׂיבה טרם זרקה בה. הוא תמיד התלבש באלגנטיות, אך היה נבון מכדי להתפתות לאופנות מופרכות שיש בהן רק כדי להבליט את פגמיו של הגוף המבוגר. "תראו את פריני[1] המסכן!" הוא אמר לחברים בררנים פחות. "הוא לֶקח לכולנו!"

אחותו קיבלה את הביקורת המרומזת ברוח טובה. עשרים ושבע שנות נישואים הותירו בה את חותמן, ושמונת הצאצאים שהעניקה בלי תלונה לבעלה ההפכפך וכפוי הטובה דיכאו בה זה מכבר כל יומרה ליופי. בריאותה היתה רעועה, מזגה כנוע, והיא אהבה לומר שכשאת נהיית סבתא, מגיע הזמן לחדול ממחשבות על הופעתך החיצונית.

"מה שלום אומברסלי?" שאל סר הוראס בנימוס יותר מאשר בעניין.

"השיגדון קצת מציק לו, אבל בהתחשב בַּכול, מצבו מצוין," היא השיבה.

סר הוראס התייחס במילוליות רבה מן הרצוי למה שהיה רק צורת ביטוי ואמר בהנהון: "תמיד שתה יותר מדי. ובכל זאת, הוא אמור להיות כמעט בן שישים, ואני מניח שאת כבר לא סובלת לעתים קרובות מהצרה ההיא?"

"לא, לא!" השיבה אחותו בחופזה. הבגידות של לורד אומברסלי אמנם היו משפילות מאוד כשהתנהלו קבל עם ועדה, כפי שקרה תכופות, אף פעם לא הטרידו אותה במיוחד. עם זאת, לא היה לה שום עניין לדון בהן עם בן משפחתה הישיר, ועל כן שינתה נושא בחדות ושאלה אותו מאין בא.

"ליסבון," הוא השיב והתכבד בקמצוץ נוסף של טבק.

ליידי אומברסלי הופתעה קלות. שנתיים חלפו מאז תמה המלחמה הממושכת בחצי-האי, והיה לה נדמה שכאשר שמעה מסר הוראס בפעם האחרונה, הוא שהה בווינה, מן הסתם לקח חלק עלום כלשהו בַּקונגרס שנקטע בגסות כה רבה כשנמלטה המפלצת האיומה ההיא מאלבּה. "אה!" היא אמרה בקול חסר הבעה. "יש לך שם בית, כמובן! כמעט שכחתי! ומה שלום סופיה היקרה?"

"למען האמת," אמר סר הוראס בזמן שסגר את קופסת הטבק שלו והשיבה לכיסו, "סופי היא הסיבה שרציתי לשוחח איתך."

סר הוראס היה אלמן זה חמש-עשרה שנים ובמהלכן לא ביקש מאחותו עזרה בגידול בתו ולא שעה אף לא לאחת מהעצות שחלקה לו מבלי שנדרשה, אך לשמע המילים האלה התעוררה בה תחושה לא נוחה. היא אמרה: "כן, הוראס? סופיה היקרה! עברו ארבע שנים או יותר מאז שראיתי אותה. בת כמה היא עכשיו? מן הסתם כבר יצאה לַחֶברה?"

"לפני כמה שנים טובות," השיב סר הוראס. "וזה כל מה שהיא עושה מאז, למען האמת. היא בת עשרים."

"עשרים!" קראה ליידי אומברסלי. היא חישבה בראשה ואמרה: "כן, נכון, כי ססיליה שלי חגגה תשע-עשרה לאחרונה, ואני זוכרת שסופיה שלך נולדה כמעט שנה לפניה. שכה יהיה לי טוב, כן! מריאן המסכנה! אישה מקסימה, ללא ספק!"

במאמץ קל ראה סר הוראס את דמותה של אשתו המתה בעיני רוחו. "אכן," הוא הסכים. "יש נטייה לשכוח, את יודעת. סופי לא מאוד דומה לה: היא דומה לי!"

"אני יודעת שהיא היתה נחמה גדולה בשבילך," נאנחה ליידי אומברסלי. "ואני משוכנעת, הוראס יקירי, שדבר לא נוגע ללב יותר ממסירותך לילדה!"

"לא הייתי מסור לה כלל," קטע אותה סר הוראס. "לא הייתי לוקח אותה איתי אם היא היתה עושה לי צרות. אף פעם לא עשתה. היא ילדה טובה, סופי!"

"כן, יקירי, בוודאי, אבל לגרור ילדה קטנה בכל רחבי ספרד ופורטוגל כשמוטב היה לשלוח אותה לבית ספר מובחר – "

"לא ולא! היא עוד היתה לומדת להיות עדינה וביישנית," אמר סר הוראס בציניות. "חוץ מזה, אין טעם להטיף לי בנושא עכשיו. מאוחר מדי! העניין הוא, ליזי, שיש לי בעיה קטנה. אני רוצה למצוא לה סידור בזמן שאני בדרום אמריקה."

"דרום אמריקה?" השתנקה ליידי אומברסלי.

"ברזיל. אני לא צפוי להיות שם תקופה ממושכת, אבל אני לא יכול לקחת לשם את סופי הקטנה שלי ואני לא יכול להשאיר אותה עם טילי, כי טילי מתה. בווינה, לפני שנתיים בערך. מאוד לא אחראי מצדה, אבל אני מניח שזה לא היה בכוונה."

"טילי?" שאלה ליידי אומברסלי בבלבול מוחלט.

"באמת, אליזבת, תפסיקי לחזור על כל דבר שאני אומר! הרגל מגונה מאוד! מיס טילינגהם, האומנת של סופי!"

"אלוהים ישמור! אתה רוצה לומר לי שלילדה הזאת אין אומנת עכשיו?"

"מובן שאין לה! היא לא זקוקה לאומנת. אף פעם לא התקשיתי למצוא בשבילה בנות לוויה כשהיינו בפריז, ובליסבון זה לא נדרש. אבל אני לא יכול להשאיר אותה לבד באנגליה."

"ברור שלא. מובן מאליו! אתה יודע שהייתי עושה בשבילך הכול, הוראס יקירי, אבל אני לא בטוחה ש– "

"שטויות!" אמר סר הוראס בעידוד. "היא תהיה בת לוויה נהדרת לבתך – מה שמה? ססיליה? סופי היא נשמה טובה, כל-כולה תום וטוהר!"

אחותו עפעפה ומחתה קלות בתגובה למחווה האבהית הזאת. סר הוראס התעלם. "והיא גם לא תהיה טרחה בשבילך," הוא אמר. "יש לה ראש על הכתפיים, לסופי שלי. אני אף פעם לא דואג לה."

מתוך היכרות מעמיקה איתו, ליידי אומברסלי בהחלט האמינה לאחיה, אך כיוון שהיא עצמה בורכה במזג נוח, שום הערה ארסית אפילו לא חלפה על דל שפתיה. "אני בטוחה שהיא ילדה מקסימה," אמרה. "אבל אתה מבין, הוראס – "

"ונוסף על כך הגיע הזמן שנחשוב על בעל בשבילה," המשיך סר הוראס והתיישב על כורסה מול האח. "ידעתי שאני יכול לסמוך עלייך. לכל הרוחות, את דודה שלה! ואחותי היחידה."

"אני אשמח מאוד להוציא אותה לַחֶברה," אמרה ליידי אומברסלי בעגמומיות. "אבל העניין הוא שאני לא חושבת – אני די חוששת… אתה מבין, אחרי כל ההוצאות הכבדות שהיו כרוכות ביציאה של ססיליה בשנה שעברה, והחתונה של מריה היקרה רק זמן קצר קודם לכן, ויוּברט שהתחיל ללמוד באוקספורד, ובל נשכח את שכר הלימוד באיטון לתיאודור המסכן – "

"אם ההוצאה הכספית מטרידה אותך, ליזי, תנוח דעתך, כי אני אשא בזוטה הזאת. את לא תצטרכי להציג אותה בחצר המלוכה. אני אטפל בכל זה כשאשוב הביתה, ואם את לא מעוניינת בטרחה, אמצא אישה אחרת לצורך העניין. לעת עתה אני רק רוצה שהיא תבלה עם בני הדודים שלה, תפגוש את האנשים הנכונים – את יודעת למה אני מתכוון!"

"מובן שאני יודעת, ובאשר לטרחה, זאת לא תהיה טרחה כלל! אבל אני לא יכולה שלא להרגיש שאולי – אולי זה לא יסתדר! אנחנו לא מרבים לארח."

"עם עדר בנות משלך, כדאי שתרבי," אמר סר הוראס בלי כל עידון.

"באמת, הוראס, אין לי עדר בנות!" מחתה ליידי אומברסלי. "סלינה רק בת שש-עשרה, וגרטרוד ואָמָבֶּל עוד פעוטות ממש!"

"אני מבין מה העניין," אמר סר הוראס בסלחנות. "את חוששת שהיא תאפיל על ססיליה. אל דאגה, יקירתי! סופי הקטנה שלי לא יפהפייה גדולה. היא נראית לא רע – ואולי אפילו היית אומרת שהיא חיננית מאוד – אבל ססיליה יוצאת דופן ביופייה. אני זוכר שחשבתי כך כשראיתי אותה בשנה שעברה. הייתי מופתע, כי את עצמך אף פעם לא היית יותר מאשר ממוצעת, ליזי, ותמיד חשבתי שאומברסלי סתמי למראה."

אחותו קיבלה את הביקורת בהכנעה, אך נחרדה לגלות שהוא מייחס לה מחשבות כה נלוזות כלפי האחיינית שלה. "גם אילו הייתי עד כדי כך נוראית, הנושא הזה כבר פתור," היא אמרה. "אמנם שום דבר עדיין לא הוכרז רשמית, הוראס, אבל אני לא מהססת לומר לך שססיליה נועדה להתארס לבחור מכובד מאוד."

"מצוין," אמר סר הוראס, "ככה יהיה לך פנאי לחפש חתן לסופי. את לא תתקשי כלל: היא נערה שובת לב והיא תירש הון נכבד ביום מן הימים, נוסף על מה שהותירה לה אִמה. את גם לא צריכה לחשוש שהיא תינשא בניגוד לרצוננו. יש לה שתי רגליים על הקרקע, והיא ראתה עולם ויודעת דבר או שניים. את מי מצאת לססיליה?"

"לורד צַ'רלבּרי ביקש את רשותו של אומברסלי לפנות אליה," אמרה אחותו והתנפחה קלות בגאווה.

"צ'רלברי, הא?" אמר סר הוראס. "יפה מאוד, אליזבת! לא חשבתי שתשיגי מציאה כזאת, אני חייב לומר, כי יופי זה לא הכול ולפי הדרך שבה אומברסלי פיזר את הונו בפעם האחרונה שראיתי אותו – "

"לורד צ'רלברי הוא איש אמיד מאוד," אמרה ליידי אומברסלי בנוקשות-מה, "ומהיכרותי איתו הוא אינו נגוע במחשבות המוניות כאלה. למעשה הוא בעצמו אמר לי שמצדו מדובר באהבה ממבט ראשון!"

"נהדר!" אמר סר הוראס. "הוא בוודאי מחפש לעצמו כלה כבר תקופה ארוכה – בן שלושים לפחות, לא? – אך אם רגשותיו כלפי הנערה כנים, מה טוב! תשומת הלב שלו תהיה ממוקדת בה."

"אכן," הסכימה ליידי אומברסלי. "ואני משוכנעת שהם יתאימו מאוד. הוא התגלמות החביבות והאדיבות ובעל נימוסים ג'נטלמניים להפליא, תבונה רבה בבירור והופעה נעימה לעין."

סר הוראס, שלא גילה עניין רב בחייה של אחייניתו, אמר: "נו, נהדר, נשמע שהוא כליל השלמות ממש, וססיליה בהחלט יכולה להרגיש בת מזל על הזיווג הזה! אני מקווה שתצליחי לא פחות עם סופי!"

"בהחלט, הלוואי שאצליח!" היא השיבה באנחה. "אלא שהעיתוי לא נוח, כי – העניין הוא, אתה מבין, שאולי זה לא ימצא חן בעיני צ'רלס!"

סר הוראס קימט את מצחו במאמץ להיזכר. "חשבתי ששמו ברנרד. למה לא?"

"אני לא מדברת על אומברסלי, הוראס. אתה בוודאי זוכר את צ'רלס!"

"אם את מתכוונת לבן הבכור שלך, אני אכן זוכר אותו. אבל מדוע חשובה דעתו בעניין? ומה לכל השדים יש לו נגד סופי שלי?"

"לא, אין לו שום דבר נגדה! אני משוכנעת שלא! אבל אני חוששת שהוא לא יהיה מרוצה מאוד אם נפצח בחגיגות עכשיו! אולי לא ראית את ההכרזה על נישואיו הקרבים, אבל כדאי שתדע שהוא ומיס רֶקסטוֹן מאורסים."

"מה את אומרת? הבת של בּרינקלוֹ הזקן? בחיי, ליזי, אני רואה שהיית עסוקה מאוד! לא ידעתי שאת נבונה כל כך! כלה ראויה בהחלט! קבלי את ברכותי!"

"כן," אמרה ליידי אומברסלי. "אכן כן! מיס רקסטון היא נערה משכמה ומעלה. היא בלי ספק מחוננת במידות טובות למכביר. יש לה אופקים רחבים ועקרונות מעוררי התפעלות ממש."

"היא נשמעת לי כמו טרחנית גדולה," אמר סר הוראס בכנות.

"צ'רלס לא רוחש חיבה יתרה לנשים תוססות מדי," אמרה ליידי אומברסלי ובהתה בדכדוך באש, "או – או לכל סוג של התנהגות שלוחת רסן. אני עצמי הייתי שמחה אם היתה לה קצת יותר שמחת חיים – אבל אל תתייחס לזה, הוראס, כי אני עצמי מעולם לא גיליתי עניין רב בהרחבת אופקי, ובימינו אנו, כשכל כך הרבה נערות צעירות פורקות כל עול, נחמד למצוא אחת ש… צ'רלס חושב שכובד הראש של מיס רקסטון הולם אותה מאוד!" היא סיימה במהירות.

"את יודעת, ליזי, אני מתפלא שלך ולאומברסלי יש ילד שגדל להיות יבשושי כזה," הפליט סר הוראס בשוויון נפש. "אני מקווה שלא הולכת את אומברסלי שולל, הא?"

"הוראס!"

"לא, אני יודע שלא! אין צורך לצאת מהכלים! לא כשאנו מדברים על הבן הבכור שלך. את לא טיפשה! ואף על פי כן, זה משונה בהחלט. לא פעם חשבתי כך! הוא יכול להתחתן עם האינטלקטואלית שלו – מוזמן לעשות זאת, ככל שזה נוגע לי, אבל כל זה לא מסביר מדוע אכפת לך מה ימצא או לא ימצא חן בעיניו!"

ליידי אומברסלי הפנתה את מבטה מהגחלים הלוחשות אל פניו. "אתה לא מבין, הוראס."

"הוא שאמרתי!" השיב.

"כן, אבל – הוראס, מתיו ריבֶנהוֹל השאיר את כל הונו לצ'רלס!"

סר הוראס נחשב לאדם פיקח ככלל, אך נראה שהוא מתקשה לעכל את המידע הזה כראוי. הוא בהה באחותו לרגע או שניים ואז אמר: "את מתכוונת לדוד הזקן ההוא של אומברסלי?"

"אכן."

"בעל ההון?"

ליידי אומברסלי הנהנה, אבל אחיה טרם בא על סיפוקו. "הנַבּוֹבּ.[2] שהתעשר בהודו?"

"כן, ותמיד חשבנו – אבל הוא אמר שצ'רלס הוא ריבנהול היחיד מלבדו שיש לו טיפת שכל בקודקוד, והוא הוריש לו הכול, הוראס! הכול!"

"לא ייאמן!"

נראה שליידי אומברסלי מזדהה איתו, היות שהנהנה שוב, שלחה אל אחיה מבט נוגה ומוללה את שולי הרדיד שלה בין אצבעותיה.

"אם כך, צ'רלס הוא בעל הדעה!" אמר סר הוראס.

"אין שיעור לנדיבותו," אמרה ליידי אומברסלי באומללות. "אין לנו ברירה אלא לנהוג בהיגיון."

"ארורה חוצפתו!" אמר סר הוראס שבעצמו היה אב. "ומה הוא עשה?"

"אולי אתה לא יודע, הוראס, כי אתה אף פעם לא בארץ, אבל אומברסלי המסכן צבר חובות רבים."

"כולם יודעים! אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה לא ריחפה מעליו איזו עננה! את לא מתכוונת לומר לי שהבחור היה טיפש מספיק לפרוע אותם?"

"אבל הוראס, מישהו היה חייב לעשות זאת!" היא מחתה. "אין לך צל של מושג כמה קשה נעשה המצב! ועם האחים הצעירים שעליו לבסס והבנות היקרות – אין פלא שצ'רלס נואש כל כך למצוא לססיליה שידוך הולם!"

"הוא מפרנס, אם כך, את העדר כולו? טיפש מטופש! מה לגבי המשכנתאות? טוב שמרבית נכסיו של אומברסלי הוגבלו ליורשים מסוימים, אחרת היה מפסיד את כולם בהימורים מזמן!"

"אני לא כל כך מבינה בזה," אמרה אחותו, "אבל צ'רלס לא נהג בהגינות, לצערי. אומברסלי היה מאוד לא מרוצה – גם אם אני חושבת שלכנות את הבן הבכור שלך כפוי טובה זאת גסות רוח של ממש! נראה שכאשר צ'רלס הגיע לפרקו, היתה לו הזדמנות להקל מאוד על אביו המסכן לו רק היה מוכן ללכת לקראתו! אבל דבר לא שכנע אותו להסכים לשחרר את המגבלה והגענו למבוי סתום. אין זה פלא שאומברסלי התרגז! ואז הזקן הנבזי מת – "

"מתי?" שאל סר הוראס. "איך יכול להיות שלא שמעתי על כך עד היום?"

"זה קרה לפני יותר משנתיים ו– "

"אני מבין למה: הייתי עסוק עד מעל הראש עם אַנגוּלֶם וכל הסיפור הזה. זה בטח קרה בזמן טולוז, הייתי אומר. אבל כשנפגשנו בשנה שעברה לא אמרת לי מילה, ליזי!"

תחושת העוול הכתה בה והיא ואמרה במרירות: "איך הייתי אמורה לחשוב על זוטות כאלה, עם המפלצת שמסתובבת חופשי והשאן דה מארס, והבנקים שהשעו תשלומים, ואלוהים יודע מה עוד! ואתה הגעת מבריסל בלי שום התראה מוקדמת וישבת איתי בקושי עשרים דקות! לא ידעתי את נפשי, ואם עניתי לך לעניין, זה מעל ומעבר למה שיכולתי לקוות!"

סר הוראס התעלם מהנימוק חסר הקשר ואמר במה שעבורו היה להט: "שערורייה! אני לא אומר שאומברסלי לא מטורלל כהוגן, כי אין טעם לצבוע את המציאות המרה בוורוד, אבל להדיח אדם מהירושה שלו ולהעניק לבנו את הכוח לשלוט בה תחתיו – ואני משוכנע שכך הוא עשה!"

"לא, לא!" מחתה ליידי אומברסלי רפות. "צ'רלס מודע היטב לחובותיו כלפי אביו! אני לא אומרת שהוא לא נוהג בו בכבוד הראוי, אני מבטיחה לך! אלא שאומברסלי המסכן לא יכול שלא להרגיש כך קצת, עכשיו כשצ'רלס מטפל בכול."

"תסבוכת נאה!"

"כן, אבל אני מתנחמת בכך שרק מעטים יודעים. ואני לא יכולה להכחיש שבמובנים מסוימים הרבה יותר נעים עכשיו. אולי אינך מסוגל להעריך זאת, הוראס, אבל אני חושבת שאין חשבון אחד שלא שולם בבית הזה!" רגע אחד של הרהור גרם לה לסייג את ההצהרה. "לכל הפחות, אני לא יכולה לענות בשמו של אומברסלי, אבל כל החשבונות האדירים של האחוזה שאקינגטון – אתה זוכר את אקינגטון שלנו, מנהל הקרקעות של אומברסלי? – היה מעיין בהם בפנים קודרות ושכר הלימוד באיטון ובאוקספורד – צ'רלס דואג לַכול, אח יקר!"

"את לא מתכוונת לומר לי שצ'רלס טיפש מספיק כדי לכלות את כספו של מאט ריבנהול הזקן על כל הוצאות הבית העצום הזה!" קרא סר הוראס.

"לא, לא! אין לי שום ראש לעסקים, אז אין טעם לבקש ממני להסביר, אבל אני מאמינה שצ'רלס שכנע את אביו ל… להעביר לידיו את ניהול האחוזה."

"סחט אותו, ליתר דיוק!" אמר סר הוראס עגומות. "אנחנו חיים בזמנים נדירים! אם לא אכפת לך שאני אומר, ליזי, אני יכול להבין את הילד, אבל בחיי, כמה שאני מצטער בשבילך!"

"לא, אני מבקשת ממך, זה כלל לא המצב!" קראה ליידי אומברסלי בחרדה. "לא רציתי שתחשוב – לא רציתי לתת לך סיבה להניח – שצ'רלס לא מתנהג יפה, כי זה לא נכון, אלא כשמרתיחים אותו, וחייבים להודות שהסבלנות שלו נדרשת לעמוד בלא מעט אתגרים! ולכן אני לא יכולה שלא להרגיש, הוראס יקירי, שאם הוא יתנגד שאשגיח על סופיה בשבילך, לא כדאי שאכעיס אותו!"

"קשקוש!" אמר סר הוראס. "למה שהוא יתנגד לכך?"

"הח… החלטנו לא לערוך מסיבות העונה מעבר למה שנחשב הכרחי. לצערנו נאלצנו לדחות את החתונה של צ'רלס בגלל מוות במשפחתה של מיס רקסטון. אחת מאחיותיה של ליידי ברינקלו, והן לא יסירו את הכפפות השחורות שישה חודשים. אתה בוודאי יודע שמשפחת ברינקלו מקפידה על כל כללי הנאוֹתוּת. יוג'יניה הולכת רק למסיבות שקטות מאוד – ומן הסתם מצופה מצ'רלס להזדהות איתה!"

"באמת, אליזבת, בן אדם לא אמור לעטות כפפות שחורות על דודה של אישה שהוא אפילו לא נשוי לה!"

"ברור שלא, אבל נראה שצ'רלס הרגיש – ונוסף על כל זה, צ'רלברי!"

"מה לכל הרוחות הבעיה איתו!"

"חַזֶרֶת," השיבה ליידי אומברסלי בנימה טרגית.

"לו?" סר הוראס פרץ בצחוק. "ובכן, הוא בטח חֶמֶד של בחור אם הוא נדבק בחזרת כשהוא היה אמור להתחתן עם ססיליה!"

"באמת, הוראס, אני חייבת לומר שזה לא הוגן מצדך, כאילו הדבר היה תלוי בו! זה מביך מאוד בשבילו! וביש מזל גדול, נוסף על הכול, כי אין לי ספק שאילו הזדמן לו למשוך את לבה של ססיליה – אני בטוחה שהוא היה מסוגל, כי יש לו מזג נעים להפליא ונימוסים והליכות ללא דופי! אבל נערות הן קלות דעת מטבען וממלאות לעצמן את הראש ברעיונות רומנטיים, נוסף על שאר דמיונות שונים ומשונים המחלחלים אליו ממילא – אבל אני שמחה לחשוב שססיליה אינה אחת מהנערות המודרניות האיומות האלה, והוריה יתוו לה את הדרך, כמובן! אבל אין להכחיש שהחזרת של צ'רלברי לא יכלה להגיע בעיתוי גרוע יותר."

סר הוראס פתח שוב את קופסת הטבק שלו והעיף בה מבט משועשע ופיקחי. "אילו דמיונות משונים בדיוק חלחלו אל ראשה של מיס ססיליה?" הוא שאל.

ליידי אומברסלי ידעה שבנה הבכור היה מייעץ לה לשמור על שתיקה זהירה, אך הדחף לשפוך את לבה באוזני אחיה היה עז מכדי שתוכל להתכחש אליו. היא אמרה: "טוב ויפה, אני יודעת שלא תגלה לאיש, הוראס, אבל האמת היא שהטיפשונת חושבת שהיא מאוהבת באוגוסטוס פוֹנהוֹפּ!"

"אחד הבנים של לַאטֶרווֹרת?" שאל סר הוראס. "לא שידוך מוצלח מאוד, אני חייב לומר!"

"אלוהים אדירים, הס מלהזכיר! צְעיר הבנים, לא פחות, בלי שום עתיד באופק! אבל הוא משורר."

"מסוכן מאוד," הסכים סר הוראס. "לא חושב שראיתי אותו אי-פעם. ספרי לי עליו."

"הוא יפה תואר!" אמרה ליידי אומברסלי בייאוש ניכר.

"מין לורד ביירון שכזה? האיש הזה גורר אחריו קופת שרצים לא קטנה!"

"לא, לא. אני מתכוונת לומר שהוא יפה כמו ססיליה בעצמה, והוא לא צולע, ואמנם השירים שלו חביבים, בכריכת קלף לבנה, אבל נראה שהם לא אהודים מאוד. כלומר, בניגוד לאלה של לורד ביירון. כל כך לא הוגן, כי נדמה לי שעולה הון להדפיס אותם והוא נאלץ לשאת בעלות – או ליתר דיוק, ליידי לאטרוורת נאלצת, לפי השמועה."

"עכשיו כשאני חושב על זה," אמר סר הוראס, "אני מכיר את הבחור. הוא היה עם סטיוארט בבריסל בשנה שעברה. כדאי לך להשיא את ססיליה לצ'רלברי בהקדם האפשרי, אם את רוצה לשמוע בעצתי."

"והייתי עושה את זה, אם רק – כלומר, לא הייתי עושה את זה אילו חשבתי שהיא סולדת ממנו, אבל אתה חייב להבין, הוראס, שאין לי שום אפשרות לעשות זאת כשהוא במיטה עם חזרת!"

סר הוראס הניד בראשו. "היא תתחתן עם המשורר."

"חס וחלילה! אל תאמר זאת אפילו! אבל צ'רלס חושב שאנהג בחוכמה אם לא אקח אותה למקומות שהיא בהכרח תפגוש בהם את הצעיר, וזאת אחת מן הסיבות לכך שאנחנו מקפידים לחיות חיים שקטים לעת עתה. אין מביך מזה! ונוסף על כך, לפעמים אני חושבת שהיה קל הרבה יותר אם היצור העלוב היה בלתי ראוי – רודף ממון, נניח, או בנו של סוחר, משהו מהסוג הזה! כך היה אפשר לאסור עליו לבוא אל הבית ולאסור על ססיליה לרקוד איתו בנשפים, אלא שלא היה בזה שום צורך, כי לא היינו אמורות לפגוש בו בחברה. אבל את הפוֹנהוֹפּים, כמובן, פוגשים בכל מקום! כמה מרגיז! ואף על פי שאני משוכנעת שצ'רלס נוהג בו בגסות, אפילו הוא יודע שהוא לא יכול להיות גס רוח עד כדי עלבון למשפחתו. אַלמֶרִיָיה לאטרוורת היא מחברותי הוותיקות ביותר!"

סר הוראס, שכבר השתעמם מהנושא, פיהק ואמר בלאות: "אין לך שום סיבה להרגיש לא בנוח. הפוֹנהוֹפּים עניים כמו עכברי כנסייה, וקרוב לוודאי שליידי לאטרוורת מתנגדת לשידוך לא פחות ממך."

"בדיוק להפך!" היא השיבה ברוגז-מה. "היא טיפשה לאין שיעור, הוראס! כל מה שאוגוסטוס רוצה הוא מקבל! היא שולחת לי רמיזות מפורשות ואני כבר לא יודעת לאן להסתכל ועוד פחות מזה מה לומר, אלא שלורד צ'רלברי ביקש את רשותנו לפנות אל ססיליה, ואני מאמינה שהיא – טוב, לא אדישה כלפיו! לא דמיינתי שאוגוסטוס ישכח את כל הכללים ויפנה אל ססיליה בלי לקבל את רשותו של אומברסלי תחילה, אבל זה בדיוק מה שהוא עשה!"

"טוב ויפה," אמר סר הוראס. "אם היא מאוהבת בו עד כדי כך, את צריכה לתת לה להתחתן איתו. המעמד שלו בכל זאת לא נופל משלה, ואם היא בוחרת להיות אשתו של בן זקונים חסר פרוטה, זה העסק שלה."

"לא היית מדבר כך אם זאת היתה סופיה!" אמרה אחותו.

"סופי לא טיפשה כזאת."

"גם ססיליה לא," הכריזה ליידי אומברסלי בעלבון. "אילו ראית את אוגוסטוס, לא היית מתפלא עליה! אי-אפשר שלא להיות משוחדים לגמרי לטובתו. אני מודה שבעצמי הרגשתי כך. אבל צ'רלס צודק לגמרי, והדבר התחוור גם לי במהירות רבה: הוא לא מתאים!"

"אם כך, כשבת הדוד שלה תארח לה לחברה, היא תסיח את דעתה ומחשבותיה יפנו ודאי בכיוון אחר."

נראָה שליידי אומברסלי מופתעת מהאפשרות. פניה אורו והיא אמרה, "אני תוהה אם אתה צודק. היא קצת ביישנית ולא מתחברת בקלות, יש לומר, ומאז שחברתה הטובה מיס פְריסטוֹן נישאה ועברה להתגורר במידלנדס, אין לה באמת חברה בגילה שהיא יכולה להיפתח בפניה. אבל אם סופיה היקרה תתארח אצלנו…" היא השתתקה וכבר החלה רוקמת תוכניות בראשה מן הסתם. עדיין היתה שקועה בפעילות זו כשנפתחה הדלת ובנה הבכור נכנס אל הטרקלין.

צ'רלס ריבנהול הנכבד היה בן עשרים ושש, אך סבר פנים חמור וגינונים ששילבו ביטחון עצמי ומידה רבה של איפוק יצרו את הרושם שהוא מבוגר מעט יותר. הוא היה גבר גבוה ורחב כתפיים, שנראה כאילו יעדיף לסייר בשדות של אביו ולא להפריח מילות נימוסים בחדר ההסבה של אמו. כמעט תמיד ביכר ללבוש בגדי רכיבה על פני מכנסי הכותנה והמגפיים הקלים האופנתיים. את עניבתו קשר בקשר הפשוט ביותר, והתיר רק קורטוב עמילן להקשחת צווארון חולצתו. הוא תיעב בכל לבו קישוטים כמו טבעות חותם, שרשראות לשעונים, מִשקפִים מהודרים בעלי ידית והעליב את החייט שלו בהתעקשותו על מעילים בגזרה שתאפשר לו להידחק לתוכם ללא עזרת משרתו האישי. שמעו אותו מקווה שלעולם לא יחשבו בטעות שהוא מחוג הגנדרנים; אך כפי שציין בפניו ידידו, מר סיפּריאָן ויצ'בּוֹלד, לא היה שום צורך בהתערבות אלוהית בעניין זה. הגנדרנים, אמר מר ויצ'בולד במידה מסוימת של רצינות, נודעו בלשונם המצוחצחת לא פחות מאשר בהופעתם הדקדקנית, וככלל היו קבוצה חביבה של אנשים שנימוסיהם וקסמם האישי הרב הפכו אותם מקובלים בכל טרקלין. בעיני מר ריבנהול לבביות פירושה לנהוג בנימוס קר בכל אחד שהוא אינו רוחש לו חיבה מיוחדת, ובין קסמיו – הדלים להפליא – ניתן למנות את ערעור שלוותם של אלה שזִלזל ביומרותיהם והפרחת הערות ארסיות ששמו קץ מיידי לכל שיחה, ועל כן נשקפה לו סכנה גדולה יותר (לדברי מר ויצ'בולד) שיחשבו בטעות כי הוא בור חסר תרבות.

כשסגר את הדלת אחריו, אִמו הרימה את ראשה בבהלה קלה ואמרה בהיסוס שהרגיז את אחיה: "צ'רלס! היית מאמין? דודך הוראס!"

"דאסֶט עִדכן אותי," השיב מר ריבנהול. "מה שלומך, אדוני?"

הוא לחץ את ידו של דודו, גרר לעצמו כיסא והתיישב כדי לקשור איתו שיחת נימוסין. אמו מוללה תחילה את שולי הרדיד שלה ואחר כך את הממחטה, אך עד מהרה קטעה את שיחתם ואמרה: "צ'רלס, אתה זוכר את סופיה הקטנה? בת הדוד שלך?"

מר ריבנהול לא נראה כמי שזוכר את בת דודו, אבל אמר בדרכו השלווה: "כמובן. אני מקווה ששלומה טוב, אדוני."

"להוציא חצבת, לא היתה חולה אפילו יום בחייה," אמר סר הוראס. "בקרוב תראה אותה במו עיניך; אמא שלך תשגיח עליה בזמן שאני בברזיל."

ניכר כי האופן שבו בישר לו את החדשות לא היה לרוחה של ליידי אומברסלי, והיא מיהרה להתערב: "טוב, שום דבר עדיין לא הוחלט, גם אם אני בטוחה שאיהנה מאוד לארח בביתי את בתו של אחי היקר. ונוסף על כך, צ'רלס, חשבתי שיהיה נחמד כל כך לססיליה: היא וסופיה כמעט בנות אותו גיל, כפי שאתה יודע."

"ברזיל?" אמר מר ריבנהול. "זה צריך להיות מעניין. תישאר שם זמן רב, אדוני?"

"לא ולא!" השיב סר הוראס עמוּמוֹת. "קרוב לוודאי שלא. תלוי בנסיבות. אמרתי לאמא שלך שאם היא תמצא בעל ראוי לסופי שלי, אכיר לה תודה לנצח. הגיע הזמן שהיא תתחתן, וממה ששמעתי, אמא שלך מומחית לא קטנה בתחום. אני מבין שמגיעות לך ברכות, נערי הצעיר."

"כן, תודה," אמר מר ריבנהול בקידה קלה.

"אם אתה לא מתנגד, צ'רלס, אני מודה שאשמח מאוד לארח את סופיה," אמרה ליידי אומברסלי בנימה מפייסת.

הוא העיף בה מבט קצר רוח והשיב: "אני בטוח שתעשי בדיוק כרצונך, גברתי. אני כלל לא מבין מדוע זה ענייני."

"הסברתי לדוד שלך, כמובן, שהחיים שלנו שקטים מאוד."

"לא יהיה לה אכפת כהוא זה," אמר סר הוראס בנינוחות. "היא ילדונת חביבה. אף פעם לא חסרו לה דברים להעסיק בהם את עצמה. היתה מאושרת בכפר בספרד בדיוק כמו בווינה או בבריסל."

ליידי אומברסלי הזדקפה במושבה בתגובה. "אל תגיד לי שגררת את הילדה לבריסל בשנה שעברה!"

"היא אכן היתה בבריסל! מה עוד יכולתי לעשות איתה, לכל הרוחות?" השיב סר הוראס ברוגז. "לא היית רוצה שאשאיר אותה בווינה, נכון? והיא גם נהנתה. פגשנו שם הרבה ידידים ותיקים."

"הסכנה!"

"שטויות והבלים! הסכנה קטנה מאוד עכשיו, כשהדוכס מוולינגטון מנהל את העניינים!"

"מתי צפוי לנו העונג שבבואה, אדוני?" קטע אותם מר ריבנהול. "נקווה שהחיים בלונדון לא יהיו אפרוריים מדי לטעמה אחרי ההרפתקאות ביבשת."

"לא סופי שלי!" אמר סר הוראס. "היא תמיד שקועה בתחבולה כזאת או אחרת. תן לה חופש לעשות כראות עיניה – כך אני עושה, והיא תמיד נחלצת ללא פגע. אני לא יודע מתי היא תגיע בדיוק. סביר להניח שהיא תרצה להישאר איתי עד הרגע האחרון, אבל היא תצא ללונדון מיד אחרי שהאונייה תפליג לדרכה."

"היא תצא ללונדון מיד – הוראס, אתה לא מתכוון להביא אותה אלי?" הזדעזעה אחותו. "שנערה בגילה תסתובב בדרכים לבד? איפה נשמע כדבר הזה?"

"היא לא תהיה לבד. המשרתת האישית שלה תהיה איתה – אישה עזת נפש: ליוותה אותנו בכל רחבי אירופה! – וגם ג'ון פּוֹטוֹן." הוא הבחין בגבתו המורמת של אחיינו וחש צורך להוסיף: "לטיפול בסוסים, לשליחויות – משרת כללי! הוא משגיח על סופי מינקותה." הוא שלף את שעונו והציץ בו. "טוב, אחרי שסיכמנו הכול, אני חייב ללכת, ליזי. אני סומך עלייך שתשגיחי על סופי ושתמצאי לה בעל טוב. זה חשוב, כי – אבל אין לי זמן להסביר עכשיו! היא כבר תספר לך הכול."

"אבל הוראס, לא סיכמנו שום דבר!" מחתה אחותו. "ואומברסלי יתאכזב אם לא יפגוש אותך! קיוויתי שתשב איתנו לסעודה!"

"אני לא יכול," הוא השיב. "הוזמנתי לארוחה בבית קרלטון. תמסרי לאומברסלי דרישת שלום. אני בטוח שניפגש שוב באחד הימים!"

או אז הוא נתן לה נשיקה חטופה, טפח נמרצות על כתפה כהרגלו ויצא כשאחיינו בעקבותיו. "כאילו אין לי דברים אחרים על הראש!" אמרה ליידי אומברסלי בתרעומת כשצ'רלס חזר. "ואין לי שמץ של מושג מתי תגיע אלי הילדה הזאת!"

"לא נורא," אמר צ'רלס באדישות שהרגיזה אותה. "תבקשי שיכינו לה חדר והיא תגיע כשתגיע. נקווה שססיליה תחבב אותה, כי אני מתאר לעצמי שהיא תצטרך לבלות איתה רוב הזמן."

"ילדה מסכנה!" נאנחה ליידי אומברסלי. "אני מודה שאני כמהה להיות לה לאֵם, צ'רלס! החיים שלה בוודאי משונים ובודדים!"

"משונים, כן, אבל לא ממש בודדים אם היא שימשה בת לוויה לדוד שלי. אני מוכרח לצאת מנקודת הנחה שגברת מבוגרת כלשהי התגוררה איתה, אומנת למשל."

"כן, זאת הנחה סבירה, אבל הדוד שלך אמר לי בפירוש שהאומנת שלה מתה כשהם היו בווינה! אני לא אוהבת לדבר כך על אחי היחיד, אבל באמת נדמה שהוראס לא כשיר לטפל בבת!"

"לא כשיר בעליל," הוא אמר ביובש. "אני מקווה שלא תהיה לך סיבה להתחרט על טוב הלב שלך, אמא."

"לא, אני בטוחה שלא!" היא אמרה. "דודך דיבר עליה במילים כאלה שרק העצימו בי את הכמיהה לקבל אותה בברכה! ילדה מסכנה, אני חוששת שהיא לא רגילה שמתחשבים בצרכים או בנוחות שלה! התחשק לי כמעט לכעוס על הוראס כשהוא חזר ואמר איזו ילדה טובה היא ואיך הוא אף פעם לא דואג לה! אני משוכנעת שהוא אף פעם לא דאג לאיש, כי מימי לא נתקלתי באדם אנוכי יותר! סופיה ודאי ירשה מאִמהּ את מזגה הנעים. אני בטוחה שהיא תהיה בת לוויה מקסימה לססיליה."

"אני מקווה," אמר צ'רלס. "וזה מזכיר לי, אמא, בדיוק סיכלתי את אחד ממשלוחי הפרחים של הכלבלב ההוא לאחותי. המכתב הזה היה מצורף אליו."

ליידי אומברסלי לקחה לידה את האיגרת שהוגשה לה ועיינה בה בדכדוך. "מה לעשות בזה?" היא שאלה.

"תשרפי אותו," הוא הציע.

"לא, אני לא יכולה, צ'רלס! אולי מדובר במכתב תמים! ופרט לכך – אולי הוא מכיל מסר בשבילי מאמא שלו!"

"הסיכוי קלוש, אבל אם את חושבת שזה אפשרי, תקראי אותו."

"כן, אני יודעת שמחובתי לקרוא," היא הסכימה בעצב.

ארשת של בוז כיסתה את פניו, אך הוא לא אמר מילה, וכעבור רגע של היסוס היא שברה את החותם ופרשה את הגיליון הבודד. "אבוי, זה שיר," היא הכריזה. "אני חייבת להודות שהוא נחמד מאוד! תקשיב, צ'רלס! נימפה, עת יטיל מבטך התכול אלומתו על נשמתי חסרת המנוח – "

"תודה, אין בי שום חיבה לשירה!" קטע אותה מר ריבנהול בנוקשות. "תשרפי אותו, גברתי, ותגידי לססיליה שאת אוסרת עליה לקבל מכתבים ללא אישורך!"

"כן, אבל אתה באמת חושב שאני צריכה לשרוף אותו, צ'רלס? ומה אם זה העותק היחיד של השיר? אולי הוא רוצה לפרסם אותו?"

"הוא לא יפרסם דברים כאלה על אחותי!" אמר מר ריבנהול בזעף והושיט יד תקיפה.

ליידי אומברסלי, שתמיד נכנעה לרצונות חזקים משלה, עמדה למסור לו את המכתב כשקול רועד מפתח החדר עצר בעדה: "אמא! לא!"

[1] הנסיך העוצר, ג'ורג' נסיך ויילס, לימים ג'ורג' הרביעי.

[2] איש עסקים עשיר שעשה את כספו במזרח ובפרט בהודו.

ספרים נוספים