נשיקה צרפתית // קריסטין הרמל

 49.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!

שום דבר לא מסתדר לאֶמה סאליבן. הארוס שלה עזב אותה, היא פוטרה מעבודתה והיא צריכה לפנות את הדירה שלה, החברות שלה מאכזבות אותה ואפילו אחותה לא עומדת לצדה.
חייה מקבלים תפנית לא צפויה לאחר שיחה עם חברתה פופי, שמפצירה בה להגיע לפריז ולעבוד איתה בתחום יחסי הציבור. נשמע נהדר, רק שעכשיו היא תקועה בתפקיד היחצנית של אחד מכוכבי הרוק הכי חמים – והכי משוגעים – בצרפת. המצב מסתבך עוד יותר בגלל גבּריאל פרַנקֵר, כַּתב סקסי ועיקש שלא עושה לאמה שום הנחות…
הגיע הזמן שאמה תמציא את עצמה מחדש בעיר האורות – עיר של רומנטיקה, אופנה ושלל רווקים נחשקים.
נשיקה צרפתית הוא ספר סוחף, מצחיק ורומנטי, שלוקח את הקוראים והקוראות למסע מהנה ומרגש על רקע רחובותיה היפהפיים של פריז. זהו אחד מספריה המוקדמים של קריסטין הרמל, מחברת רבי המכר המתיקות שבשכחה, החיים שנועדו לי, כשניפגש שנית, רק עוד יום אחד, הדירה ברחוב אמלי, איטלקית למתחילים וסודות בית השמפניה.

"קריסטין הרמל היא סופרת מקסימה, מוכשרת ומצחיקה. פריז מעולם לא הצטיירה נוצצת כמו בין דפי נשיקה צרפתית" – לורה קולדוול, מחברת השקרן הטוב.

"נשיקה צרפתית דומה לבקבוק שמפניה: עם המון הנאות תוססות, רומנטיקה מענגת והרפתקאות פזיזות, וכמובן שיכרון הקסם של פריז. אפשר לבלוע בלגימה אחת זוהרת" – ג'וליה הולדן, מחברת ריקוד אחד בפריז.

"סיפור מתוק ומרגש להפליא" – MrMedia.com.

THE ART OF FRENCH KISSING

Kristin Harmel

לקריאת פרק ראשון
תרגום: ניצה פלד
תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
קטגוריה: בקליסט, חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 264
עריכת תרגום: נעה סמלסון
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: מירב רוט

נשיקה צרפתית // קריסטין הרמל

THE ART OF FRENCH KISSING

Kristin Harmel

 49.00

שום דבר לא מסתדר לאֶמה סאליבן. הארוס שלה עזב אותה, היא פוטרה מעבודתה והיא צריכה לפנות את הדירה שלה, החברות שלה מאכזבות אותה ואפילו אחותה לא עומדת לצדה.
חייה מקבלים תפנית לא צפויה לאחר שיחה עם חברתה פופי, שמפצירה בה להגיע לפריז ולעבוד איתה בתחום יחסי הציבור. נשמע נהדר, רק שעכשיו היא תקועה בתפקיד היחצנית של אחד מכוכבי הרוק הכי חמים – והכי משוגעים – בצרפת. המצב מסתבך עוד יותר בגלל גבּריאל פרַנקֵר, כַּתב סקסי ועיקש שלא עושה לאמה שום הנחות…
הגיע הזמן שאמה תמציא את עצמה מחדש בעיר האורות – עיר של רומנטיקה, אופנה ושלל רווקים נחשקים.
נשיקה צרפתית הוא ספר סוחף, מצחיק ורומנטי, שלוקח את הקוראים והקוראות למסע מהנה ומרגש על רקע רחובותיה היפהפיים של פריז. זהו אחד מספריה המוקדמים של קריסטין הרמל, מחברת רבי המכר המתיקות שבשכחה, החיים שנועדו לי, כשניפגש שנית, רק עוד יום אחד, הדירה ברחוב אמלי, איטלקית למתחילים וסודות בית השמפניה.

"קריסטין הרמל היא סופרת מקסימה, מוכשרת ומצחיקה. פריז מעולם לא הצטיירה נוצצת כמו בין דפי נשיקה צרפתית" – לורה קולדוול, מחברת השקרן הטוב.

"נשיקה צרפתית דומה לבקבוק שמפניה: עם המון הנאות תוססות, רומנטיקה מענגת והרפתקאות פזיזות, וכמובן שיכרון הקסם של פריז. אפשר לבלוע בלגימה אחת זוהרת" – ג'וליה הולדן, מחברת ריקוד אחד בפריז.

"סיפור מתוק ומרגש להפליא" – MrMedia.com.

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: ניצה פלד
תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
קטגוריה: בקליסט, חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 264
עריכת תרגום: נעה סמלסון
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: מירב רוט

נשיקה צרפתית // קריסטין הרמל

/ פרק 1 /

היינו אמורים להתחתן בספטמבר. הייתי במדידה האחרונה של השמלה שלי. בחרתי כבר את השושבינות שלי ואת הפרחים שלי והזמנתי קייטרינג. ההזמנות הודפסו והיו מוכנות למשלוח בדואר. וכבר בחרנו להקה. דיברנו על השמות שניתן לילדים שיום אחד יהיו לנו. כבר מילאתי דפים על גבי דפים עם שרבוטים: מר ומרת בְּרֶט לנדסטרוֹם. ברט ואֶמה לנדסטרום. ברט לנדסטרום ואשתו, אמה סאליבן-לנדסטורם. משפחת לנדסטרום. יכולתי כבר לראות בעיני רוחי את העתיד שלנו יחד.

ואז יום אחד הכול קרס.

זה היה ערב יום שלישי חם ולח של אפריל, ואני יצאתי מהעבודה בשלוש כדי להכין לברט ארוחת ערב מיוחדת לכבוד התאריך שבו עברנו לגור יחד. ניקיתי את השולחן שבמרפסת שלנו, קניתי פרחים ובישלתי את המנה האהובה עליו – עוף צלוי במילוי ארטישוק, עגבניות מיובשות וגבינת קַפּרינוֹ, מוגש על פסטה קָפֵּליני עם רוטב מרינרה תוצרת בית. מושלם, חשבתי ומזגתי לנו שתי כוסות קיאנטי.

"נראה טוב," ברט אמר כבדרך אגב כשיצא בשעה שש למרפסת מבעד לדלת ההזזה. הוא שחרר את העניבה שלו ופתח את הכפתור העליון של חולצתו, ומיד נראה כמובן עוד יותר סקסי מכרגיל. חשבתי שזה סימן טוב, העובדה שהוא מושך בעיני לא פחות מאשר ביום שהכרתי אותו. קיוויתי שגם הוא מרגיש ככה.

הארתי לו פנים. "יום שנה שמח," אמרתי.

ברט נראה נבוך. "יום השנה?" הוא העביר יד בשערו הגלי הכהה. "יום השנה של מה?"

החיוך שלי קרטע מעט. "היום שעברנו לגור יחד," אמרתי. "אה." הוא כחכח בגרונו. "טוב, יום שנה שמח גם לך." הוא התיישב במלוא מאה שמונים וחמישה הסנטימטרים שלו בכיסא הכי קרוב לדלת ההזזה השקופה ולקח לגימה מהיין. הוא גלגל אותו לרגע בפיו, הנהן בשביעות רצון ובלע.

התיישבתי מולו והעברתי אליו את קערת הסלט שהיתה מלאה בחסה קצוצה, זיתים, פלפלים, עגבניות, מיץ לימון סחוט טרי וגבינת פטה. הוא רחרח בשביעות רצון לפני ששם בצלחת שלו כמה כפות סלט. "יווני," אמר, וזוויות עיניו החומות-ירקרקות התקמטו קלות.

"כן," אמרתי בחיוך. "כמו שאתה הכי אוהב." הייתי נחושה להשתפר בבישול ובניקיונות ובעיקר להיות אלופת הביתיות – אחרי שנתחתן. אמו של ברט (שבכלל לא עבדה והעסיקה גם מבשלת וגם מנקה) כבר הזכירה לי כמה פעמים בחיוך נוקשה, שהבן שלה רגיל למצוא ארוחת ערב על השולחן כשהוא חוזר הביתה מהעבודה, וגם בית נקי ומסודר, ללא רבב. ידעתי שהמסר הסמוי הוא שאני לא ממש יכולה להשתוות לה.

אין ספק שהייתי אמורה להיות עקרת בית במשרה מלאה ובשלנית במשרה מלאה בד בבד עם העבודה שלי במשרה מלאה.

"נו," אמרתי אחרי כמה דקות מתות בינינו. ברט כבר התחיל לאכול והשמיע קולות מממממ תוך כדי לעיסה. היססתי לרגע. "הספקת לעבוד על רשימת המוזמנים שלך?"

בסך הכול רציתי לקבל מברט רשימת שמות וכתובות של בני המשפחה שהוא מעוניין להזמין וכבר ביקשתי את זה ממנו ארבע פעמים. ידעתי שהוא שונא לארגן דברים ורואה בהכנות לחתונה שלנו טרחה, אבל בהתחשב בעובדה שאני כבר הזמנתי את הכומר ואת הלהקה, הלכתי לכל הטעימות של הקייטרינג, נפגשתי חמש פעמים עם מפיקת האירוע ואספתי בעצמי את ההזמנות, חשבתי שהדרישה שלי ממש לא מוגזמת.

"עדיין לא," ברט מלמל בפה מלא עוף.

"אוקיי," אמרתי לאט. ניסיתי להזכיר לעצמי שהוא היה עסוק בעבודה. הוא בדיוק קיבל תיק גדול ועבד יותר שעות ממני. התאמצתי לחייך. "אתה חושב שתצליח אולי להכין לי את זה עד יום ראשון?" שאלתי במתק שפתיים, בניסיון לא להישמע נודניקית. "אנחנו באמת חייבים לשלוח כבר את ההזמנות בדואר."

"אז בעניין הזה," ברט אמר. הוא העביר את המזלג שלו סביב שולי הצלחת, אסף שאריות פסטה אחרונות ולקח עוד ביס אחרון לפני שהדף את הצלחת למרכז השולחן. הוא לגם שוב ממושכות מכוס היין שלו עד שרוקן אותה. "אני חושב שאנחנו צריכים לדבר."

"בעניין רשימת המוזמנים?" שאלתי. חשבתי שכבר הסכמנו לכלול את כל מי שאנחנו רוצים להזמין. אחרי הכול, אבא שלי הבטיח לעזור ככל יכולתו בכסף, וההורים של ברט הם אנשים מבוּססים, בלשון המעטה. הם גרו במרחק חמש-עשרה דקות מאיתנו, בווינדֶרמיר, פרוור של אורלנדו שלכוכב הגולף טַייגֶר ווּדס ולכמה מחברי להקת אֶן סינק יש בו בתי אחוזה רחבי ידיים. אחוזת לנדסטרום מפוארת לא פחות, והם כבר הודיעו שהכסף לא יהיה בעיה בארגון החתונה המושלמת של בנם היחיד.

"לא בעניין הרשימה," ברט אמר. הוא תופף באצבעותיו על השולחן. "בעניין החתונה."

"אה." לא לגמרי הופתעתי. כבר היו לברט ולי כמה חילוקי דעות שוליים – אם לערוך את הטקס על החוף בסנט פטרסבורג או בחצר האחורית הענקית של הוריו (זרמתי איתו במקרה הזה ותכננו חתונת גן), ואם תהיה לנו עוגת וניל מסורתית או עוגה עם טעם שונה בכל שכבה (הלכנו על הווניל המסורתית – אמא של ברט ממש התעקשה על זה).

"אז מה העניין?" שאלתי. "המושבים? אפשר ללכת על כיסאות מתקפלים מרופדים בקטיפה, אם אתה רוצה. זה לא ממש משנה." קודם הייתי בעד ספסלי עץ לבנים, חשבתי שהם ייראו נהדר בגן הוורדים של הוריו, אבל המיקום או העוגה או המושבים לא באמת היו משמעותיים. היה חשוב רק שהתכוונתי לבלות את חיי עם ברט.

"לא." הוא נד בראשו. "הספסלים בסדר גמור, אמה."

"אה," אמרתי, המומה משהו. זו היתה הפעם הראשונה שהוא קיבל את דעתי בלי להתווכח. "יופי. אז על מה רצית לדבר?"

הוא הסב ממני את מבטו. "אני חושב שאנחנו צריכים לבטל את החתונה," אמר.

בהתחלה הייתי בטוחה שלא שמעתי אותו טוב. הוא אמר את זה בנונשלנטיות, כאילו סיפר לי זה עתה שהבורסה ירדה או שהתחזית למחר היא גשם. ואחרי שהטיל את הפצצה שלו, הוא פשוט לקח את בקבוק היין, מילא לעצמו מחדש את הכוס והעיף מבט פנימה לכיוון הטלוויזיה, שהוא סובב מראש כך שיוכל לראות את המשחק של הבּרֵייבס מבעד לדלת הזכוכית בזמן שאכלנו.

"מה?" שאלתי. טלטלתי את ראשי ופלטתי צחוק מאומץ. "מוזר, היתה לי הרגשה שאמרת שאנחנו צריכים לבטל את החתונה."

"אמרתי," ברט אמר, הציץ לעברי ומיד הסיט שוב את מבטו אל הברייבס. הוא לגם עוד יין ולא פירט. הרגשתי שהדם אוזל מפנַי ושהגרון שלי מיובש. בלעתי רוק ותהיתי למה אין סביבי אוויר. "אמרת?" שאלתי לבסוף בקול חורק משהו וגבוה באוקטבה מהרגיל.

"אל תיעלבי או משהו, אמה, אבל אני חושב שאני כבר לא אוהב אותך," הוא אמר כבדרך אגב. "זאת אומרת, אני אוהב אותך, כמובן, אבל אני לא יודע אם אני מאוהב בך. אני חושב שאנחנו צריכים אולי להיפרד."

נשמטה לי הלסת. זאת אומרת, באמת הרגשתי כאילו היא ניתקה לי מהפרצוף.

"מהההה…" הקול שלי דעך. לא הצלחתי לגייס את הפה שלי לשתף איתי פעולה. הייתי המומה כל כך עד שבקושי הצלחתי להגות ולוּ מילה אחת. "מה?" פלטתי לבסוף. "למה?"

"אמה," ברט התחיל לומר ונד בראשו במין התנשאות שהחל לאחרונה לאמץ כשדיבר איתי (שמתי לב שככה גם אבא שלו דיבר לעתים קרובות אל אמא שלו). "זה לא שיש לי הסבר לרגשות שלי. את יודעת איך זה, רגשות משתנים. אני מצטער, אבל זה לא בשליטתי."

"אבל…" התחלתי לומר. וקולי גווע שוב כי לא היה לי שמץ של מושג מה לומר. אלף דברים התרוצצו לי בראש, ולא הצלחתי להיאחז באף אחד מהם. איך יכול להיות שהוא הפסיק לאהוב אותי? האם כל היחסים בינינו היו שקר? איך אני אספר להורי שהחתונה מבוטלת? ומה אני בכלל אמורה לעשות עכשיו?

אחרי רגע של מבוכה ברט שבר את השתיקה. "את יודעת, אמה, בעצם הכי טוב ככה. הרי בכל מקרה לא רצית להישאר באורלנדו."

הלסת השמוטה שלי נשמטה עוד יותר. "אבל נשארתי באורלנדו!" נחשול קל של זעם התפרץ בתוכי פתאום. "דחיתי הצעת עבודה בגללך!"

רק שלושה חודשים קודם לכן הוצעה לי עבודה מהחלומות בניו יורק – כמנהלת יחסי ציבור בחברת הפקות חדשה של רוק אלטרנטיבי בחסות קולומביה רקורדס. דיברתי על זה עם ברט, והוא אמר בפסקנות גמורה שלעולם לא ישקול לעבור למקום אחר; חייו היו תמיד – ויהיו תמיד – כאן באורלנדו. אז בעל כורחי דחיתי את העבודה הזאת (אחרי הכול כבר הייתי מאורסת, והארוס שלי חשוב יותר, נכון?), וכתוצאה מכך נשארתי בעבודה לא ממש מספקת בתור מתאמת יחסי ציבור של חברת המוזיקה העולה בּוֹי בֵּנדז שיושבת באורלנדו. היצירה האחרונה שלה, להקת הבנים 407, בדיוק הגיעה למקום הרביעי במצעד הפזמונים עם הלהיט "אני אוהב אותך כמו שאני אוהב את האֶקס בוקס 360 שלי".

"טוב, אמה, זאת היתה הבחירה שלך," אמר ברט, נד בראשו וחייך קלות כאילו אמרתי משהו ילדותי. "את לא יכולה להאשים אותי בבחירות שאת עושה בחיים שלך."

"אבל הבחירה שלי היתה בגללך," מחיתי. הרגשתי שמסתובב לי הראש. שכל זה לא באמת קורה.

"אז אני אמור להתחתן איתך מתוך תחושת מחויבות?" הוא שאל ונעץ בי מבט. "נו באמת, אמה. זה לא הגיוני. כל אחד עושה את הבחירות שלו בחיים."

"זה לא מה שאני אומרת!"

"ככה זה נשמע," הוא אמר. הוא נראה כמעט זחוח. "וזה לא הוגן."

לרגע ארוך בהיתי בו. "אז זהו?" הצלחתי לומר. "אחרי שלוש שנים?"

"הכי טוב ככה," הוא המשיך בחלקלקות. "ואל תדאגי, את לא חייבת לעזוב את הבית מיד. אני אעבור אל הורי ואתן לך זמן להתארגן."

בהיתי בו בפה פעור. בכלל לא עלה בדעתי שאצטרך לעזוב את הבית. אבל ברור שכן. זה מה שקורה כשאנשים נפרדים, לא? "אבל לאן אני אלך?" שאלתי בקול קטן ושנאתי את העובדה שנשמעתי נואשת וחסרת ביטחון כל כך.

ברט משך בכתפיו. "לא יודע. לאחותך?"

מיהרתי לנענע את ראשי בשפתיים קפוצות. אין סיכוי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאצטרך לזחול לפתח דירתה של ג'יני ולהודות שאיבדתי את ברט. אחותי הגדולה ממני בשמונה שנים היתה נשואה לרוברט הפסיבי והביישן, והיה להם ילד בן שלוש, הילד הכי מפונק שראיתי אי-פעם. לא רציתי אפילו לחשוב מה היא כבר תגיד בשביעות רצון עצמית על זה שברט עזב אותי. כישלון, היא תקרא לזה. עוד כישלון של אמה סאליבן.

"טוב, אני לא יודע, אמה," ברט אמר ונשמע מרוגז. הוא העביר בהיסח הדעת את ידו בשערו שכבר היה ארוך מדי. הוא צריך להסתפר, חשבתי לרגע, לפני שהבנתי שזה כבר לא תפקידי להזכיר לו דברים כאלה. "את יכולה לגור עם אחת החברות שלך," אמר. "לֶזלי או אן או אמנדה או מישהי."

השמות שלהן – של שלוש מהבנות שהיו אמורות להיות השושבינות שלי – העבירו טלטלה בכל גופי.

ברט מצמץ והסב את מבטו. "את בטח מבינה למה את צריכה לעזוב."

נתקפתי בחילה. לא האמנתי שהוא עושה את זה.

"כי זה הבית שלך," אמרתי מבעד לשיניים חשוקות. הרגשתי שעיני מצטמצמות. היה לנו ויכוח על זה בשנה האחרונה. ברט, שהמשכורת שלו גבוהה יותר, שילם מקדמה על הבית שלנו בשכונת מֶטרו וֶסט באורלנדו. את תשלומי המשכנתה החודשית חָלקנו, אבל רק ברט היה רשום בחוזה כבעלים. כשהתלוננתי כמה פעמים שהסידור הזה לא הוגן בעיני – הרי שילמתי חצי מהמשכנתה בלי לזכות כלל בבעלות – ברט הזכיר לי שברגע שנתחתן כל הנכסים שלנו יהיו ממילא משותפים, אז מה הטעם לדאוג בגלל עניין חסר חשיבות שכזה?

כל זה נשמע הגיוני כל כך בזמנו.

"נכון," ברט הגיב, ולא היה אפילו הגון מספיק כדי להיראות נבוך. "אנחנו נפתור איכשהו את עניין המשכנתה, אמה. אני בטח חייב לך קצת כסף כי תרמת קצת לתשלומים בשנה האחרונה. אני אדבר עם אבא שלי ונראה מה אפשר לעשות."

נותרתי בפה פעור עוד יותר. תרמתי?

"בכל מקרה, אני מצטער, מותק," ברט המשיך. "זה באמת קשה לי, את יודעת. אבל בכנות, זה לא בגללך, זה בגללי. אני מצטער."

כמעט צחקתי. באמת. ואולי הייתי צוחקת אם לא הייתי שקועה באותו רגע בפנטזיה שבה אני דוקרת אותו בסכין שבעזרתה פרסתי את הלחם.

"אז תהיי בסדר?" ברט שאל אחרי רגע של שתיקה.

"אני אהיה בסדר," מלמלתי ורתחתי פתאום על כך שהוא שואל את זה, כאילו אכפת לו בכלל.

 

למחרת בבוקר לא ידעתי מה לעשות כשהתעוררתי לבדי במיטה הגדולה והריקה שכבר לא היתה שלי למחצה. הייתי משותקת; הרגשתי כאילו אני בתוך חלום רע.

אז עשיתי את מה שעשיתי בכל בוקר: קמתי, התקלחתי, ייבשתי את השיער, התאפרתי, בחרתי בגדים מתאימים והלכתי לעבודה. לפחות השגרה מנחמת.

המשרדים של בוי בנדז רקורדס היו במבנה שהיה פעם תחנת רכבת במרכז אורלנדו, מרחק רחוב אחד ממשרד עורכי הדין של ברט. לפעמים היינו נתקלים זה בזה ברחוב צֶ'רץ', כשהוא יצא לאכול עם עמית לעבודה בקְרֶס או כשאני יצאתי לקנות משולש פיצה שמנונית אצל לוֹרֶנצו. התפללתי שלא אפגוש אותו היום. חשבתי שלא אוכל להתמודד עם זה.

התיישבתי ליד שולחן העבודה שלי מעט לפני שמונה וחצי ובהיתי בקהות חושים במסך המחשב. הרגשתי כאילו איבדתי לחלוטין את היכולת לתפקד. היו לי מיליון דברים לעשות ביום הזה – להוציא הודעה לעיתונות בעניין הבנים של 407, לשלוח דיסק של אוֹ-גירלז (להקת הבנות שמקס הדג'פילד, נשיא החברה שלנו ואמרגן להקת הבנים, זה עתה השיק), לענות לכמה פניות מהתקשורת – אבל לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי עושה משהו בנאלי כמו עבודה בזמן שהחיים שלי בדיוק נהרסו.

קצת אחרי עשר נעמדה אנדריאה, הבוסית שלי, ליד שולחני. בדיוק הזלפתי לעצמי טיפות עיניים בפעם השלישית הבוקר בניסיון להסתיר את האדמומיות. קיוויתי שהטקטיקה שלי עובדת. ידעתי שאנדריאה הקרה שונאת שהעובדים שלה מביאים את הבעיות האישיות שלהם לעבודה.

"עבודה מצוינת על 407," היא אמרה. הלהקה נקראה 407 מפני שלמקס הדג'פילד – שכולם קראו לו הֶדג' – נגמרו המשפטים המטופשים אז הוא הסתפק בקידומת אזור החיוג של אורלנדו, עיר הולדתן של להקות הבנים המודרניות.

"תודה," אמרתי והתאמצתי לחייך אליה מבעד לעיני המטושטשות. ידעתי שבאמת עשיתי עבודה טובה. אחד מחברי 407 החליט לצאת מהארון בשבוע שבו האלבום שלהם יצא, ואני התמודדתי באלגנטיות עם הסערה התקשורתית שפרצה בעקבות זאת. תודה לאל שלאנס באס מאן סינק כבר התווה את הדרך לכל הזמרים אוהבי הבנים. דני רוּבֶּן, הסולן הגאה של הלהקה שלנו, התקבל בתקשורת בברכה ובזרועות פתוחות, וכתוצאה מכל הפרסום הזה, האלבום של 407 טיפס במצעדים במהירות גדולה עוד יותר מהצפוי.

"אנחנו צריכות לדבר על משהו," אמרה אנדריאה. היא השפילה מבט אל ידה השמאלית ובחנה בריכוז את ציפורניה המטופחות להפליא.

"אוקיי." אולי, חשבתי בפרץ קל של תקווה, אולי אני עומדת לקבל קידום. מה שבהחלט הגיע לי. כבר עבדתי בחברה ארבע שנים, ואף שניהלתי בעצמי את יחסי הציבור של 407 ושל או-גירלז, הייתי רק מתאמת יחסי ציבור. לאחרונה שמעתי שמועות על ארגון מחדש בחברה והחזקתי לעצמי אצבעות שאני הבאה בתור להיכנס למעמד מנהלת יחסי ציבור שמגיע עם עלייה ניכרת בשכר.

"אמה, מותק," אנדריאה צייצה והביטה כעת בציפורניים המושלמות של ידה הימנית. "הדג' החליט על צמצומים, אז לצערי אנחנו נאלצים לשחרר אותך מהעבודה."

הרגשתי שהראייה שלי מצטעפת למרות טיפות העיניים.

"מה?" בטח לא שמעתי טוב.

"אל תדאגי!" היא המשיכה במאור פנים והסבה את מבטה. "אנחנו נותנים פיצויי פיטורים בגובה שכר של ארבעה שבועות, ואני אשמח לכתוב לך מכתב המלצה יפה."

"רגע, את מפטרת אותי?" שאלתי. התקשיתי להאמין.

אנדריאה החזירה אלי את מבטה וחייכה בעליצות. "לא, לא, אמה, אנחנו מקצצים אותך!" אמרה והגתה בזהירות את המילים האחרונות. "זה עניין לגמרי שונה! אני נורא מצטערת. אבל נודה לך אם עד הצהריים תפני את השולחן שלך. ותשתדלי בבקשה לא לעשות סצנה."

"ס… סצנה?" גמגמתי. מה היא כבר חשבה שאני אעשה, שאטיח את המחשב בקיר? לא שזה רעיון רע כל כך, אם חושבים על זה.

היא רכנה לעברי והנמיכה את קולה כמסתודדת. "פשוט נורא אוהבים אותך כאן, אמה," אמרה. "ואם תעשי סצנה, זה יפגע במורל של החברָה. אז בבקשה, למען בוי בנדז. אנחנו באמת מצטערים שאנחנו חייבים להעזיב אותך."

ניסיתי לעכל את מה שהיא אמרה. הרגשתי מאובנת, כאילו מישהו סטר לי זה עתה על פנַי.

"אבל… למה?" שאלתי כעבור רגע. הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת. חששתי שחטיף הגרנולה שאכלתי בדרך לעבודה עומד להיפלט החוצה. "למה אותי?"

אנדריאה נראתה לרגע מודאגת ואז שלחה אלי חיוך קורן. "אמה יקירתי, אנחנו פשוט בצמצומים," אמרה. "זה לגמרי לא אישי, אני מבטיחה לך. הכישורים שלך גבוהים בהרבה ממה שנדרש למשרה שלך, ואין פה שום אפשרות לקידום. חוץ מזה, אני בטוחה שתמצאי צ'יק-צ'ק עבודה אחרת! אני אשמח כמובן להמליץ עלייך."

לא טרחתי להזכיר לה שבוי בנדז היא חברת המוזיקה היחידה בעיר. גם לא שעכשיו כבר לא אוכל לחזור לקולומביה רקורדס בניו יורק אחרי שדחיתי את ההצעה הסופּר-נדיבה שלהם לפני שלושה חודשים. לפתע פתאום, החיים שלי קרסו לחלוטין.

"אה," אמרתי לבסוף. לא ממש ידעתי מה עוד לומר. המוח שלי כמו נכנס להילוך אִטי.

"עד הצהריים את בחוץ, אמה," חזרה אנדריאה ואמרה. "בלי שטויות בבקשה. ושוב, אני מצטערת."

פערתי את פי וסגרתי אותו בלי שבקעו מתוכו מילים, אז הכרחתי את עצמי להנהן לעברה לאות שהבנתי אותה.

לא נכנסתי לפאניקה, אפילו שרציתי. בִּמקום זה פיניתי בקהות חושים את השולחן שלי, הלכתי הביתה ובכיתי שעות על גבי שעות.

התעוררתי למחרת בבוקר מותשת ומבולבלת אחרי שינה טרופה וניסיתי כמיטב יכולתי להתעשת. פתחתי את המחשב, נכנסתי לאתר העיתון "אורלנדו סֶנטינֶל" וחיפשתי הצעות עבודה ביחסי ציבור. היו שם אחת-עשרה הצעות, ובאופטימיות מטופשת הגשתי מועמדות לכולן, שלחתי קורות חיים בפקס ממשרד פֶדֶקס סמוך ובסביבות שתים-עשרה בצהריים השתרכתי בחזרה הביתה בתחושה של חוסר ישע ומבוכה.

בשבועיים הבאים, שאת רובם העברתי בבית, סירבתי לדבר עם חברים. זומנתי לשישה ראיונות עבודה. במהלך חמישה מהם פרצתי בבכי לרוע המזל (לא משהו אופייני לי; אני תולה את האשם בפוסט-טראומה מבְּרט). בריאיון השישי, זה שבו לא בכיתי, ידעתי שלא אתקבל לעבודה כשהמראיין שאל אותי למה אני רוצה להיות יחצנית של מפעל הפלדה גֵ'יי קש, ולא הצלחתי למצוא ולוּ סיבה אחת, כי לא באמת רציתי לעבוד עבור מפעל לעיבוד מתכות.

ברט התקשר שלוש פעמים בשבועיים האלה ושאל אותי בקול מונוטוני אם אני בסדר. תהיתי על פשר הדאגה הלא-אופיינית לו, עד שבסוף השבוע השני הוא גילה את הסיבה האמיתית שבגללה התקשר.

"תקשיבי, אני יודע שאיבדת את העבודה שלך, אמה," הוא אמר. "והצטערתי לשמוע את זה. אבל אני אשמח לחזור לבית שלי. יש לך מושג מתי תהיי מוכנה לצאת ממנו?"

כיניתי אותו בשם גנאי שפעם אמא שלי שטפה לי את הפה בסבון אחרי שהשתמשתי בו. אחר כך טרקתי את הטלפון בכוח כזה שהוא נסדק.

באותו יום אחר הצהריים הרמתי לבסוף את הטלפון הפגוע (שעדיין תפקד) וטלפנתי לשלוש החברות הכי טובות שלי, אלה שהיו אמורות להיות השושבינות בחתונתי. הן לא יצרו איתי קשר מאז שנפרדתי מברט, אבל גם אני לא יצרתי קשר איתן. לא רציתי לדבר על זה. ידעתי שהן יהיו המומות לשמוע שהוא עזב אותי וציפיתי לשמוע מהן דברי ניחומים.

הן לפחות יתמכו בי, אמרתי לעצמי לפני שחייגתי את המספר של לזלי. עליהן אני יכולה לפחות לסמוך שלא יפגעו בי.

ושוב טעיתי.

"נורא לא נעים לי להגיד לך," לזלי אמרה אחרי שציינה כבדרך אגב שידעה על ביטול האירוסים כבר בשבוע שעבר, "אבל אני חושבת שאת צריכה לדעת."

"אוקיי…" חיכיתי שהיא תמשיך ותהיתי למה היא לא טלפנה או קפצה אלי אם ידעה כבר שבוע שבְּרט ואני נפרדנו.

"טוב… אולי אני לא אמורה לספר לך," היא מיהרה לומר והתנשמה בכבדות מעבר לקו.

נאנחתי. לא היתה לי אנרגיה למשחקים כאלה.

"לא משנה מה זה, לזלי, אני בטוחה שזה כלום יחסית לכל שאר הדברים בחיים שלי כרגע." כי מה כבר יכול להיות גרוע יותר מביטול האירוסים ופיטורים למחרת בבוקר?

"טוב, אם את בטוחה…" לזלי אמרה וקולה דעך. היא השתתקה לרגע. "אז בסדר. אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אז אני פשוט אגיד. אמנדה שכבה עם ברט."

אוקיי. מתברר שכן יש משהו גרוע יותר מביטול האירוסים ופיטורים למחרת בבוקר.

פתחתי את הפה כדי לומר משהו, אבל לא הצלחתי לדבר. פתאום הרגשתי כאילו החזה שלי חלול כולו. לא הצלחתי לנשום.

כעבור רגע לזלי דיברה שוב.

"אמה?" היא אמרה. "את שם?"

"אגגגגגגר," גרגרתי.

"את בסדר?"

"אגגגגגגר." לא הייתי מסוגלת להגות מילים.

"תקשיבי, אמה, זה לא שעדיין הייתם ביחד כשזה קרה," אמרה לזלי במהירות. "אמנדה אומרת שפעם ראשונה הם עשו את זה שלושה ימים אחרי שברט עזב. אני חושבת שהוא פשוט היה צריך מקום לישון בו, את מבינה? ודבר הוביל לדבר."

נתקפתי בחילה. לרגע ממש חשבתי שאקיא.

"את ידעת מזה?" שאלתי בלחישה אחרי שבלעתי רוק במאמץ. "גם אן ידעה?"

"טוב… כן."

"מתי גילית?"

שתיקה.

"מתי, לזלי?"

"לפני שבוע."

"אני אהרוג אותה," התנשפתי. פתאום שנאתי את אמנדה בכל רמ"ח איברי.

"אל תדברי ככה, אמה," אמרה לזלי במתיקות. "את חייבת להודות שזה נגמר בינך לבין ברט."

לא הצלחתי אפילו למצוא את המילים להגיב. השתנקתי כשטעם חמצמץ עלה בגרוני.

"את מגינה עליה?" לחשתי כשמיתרי הקול שלי חזרו לפעול.

"לא, לא, לא בדיוק," לזלי מיהרה לומר. "אני רק אומרת שכדאי להסתכל על זה בצורה הגיונית. זה לא שברט בגד בך איתה או משהו כזה."

"אבל – " התחלתי לומר.

"באמת, אמה," לזלי קטעה אותי. "אן ואני דיברנו על זה, ואנחנו לא חושבות שאמנדה עשתה משהו לא בסדר. זאת אומרת, זה מצב בעייתי, אבל אני בטוחה שבעוד שבוע או שבועיים תרגישי יותר טוב בקשר לזה, אחרי שיהיה לך זמן לחשוב על הכול. בואי ניפגש כולנו לארוחת ערב השבוע, נוכל לדבר על מה שקרה. אמנדה בטוח תשמח לראות אותך."

הייתי המומה. "אני צריכה לזוז." סגרתי את הטלפון לפני שלזלי תשמע שאני בוכה.

אחר כך התקשרתי לאחותי ג'יני, בתקווה משוללת היגיון למצוא אצלה איזושהי נחמה. לפני שש שנים, אבא שלנו עבר לאטלנטה עם אשתו החדשה הצעירה ממנו בעשרים שנה, ולפני שלוש שנים אמא שלנו עברה לקליפורניה עם בעלה החדש המבוגר ממנה בעשרים שנה, כך שג'יני היתה המשפחה היחידה שלי בסביבה הקרובה. רק שלרוע המזל היינו שונות זו מזו כמו יום ולילה, ושיחה טובה בעיני ג'יני היתה כזאת שבה אני על סף בכי מרוב מחשבות על כל החסרונות שלי.

אבל אולי הפעם היא תנחם אותי, חשבתי. בשביל זה בעצם יש אחיות, נכון?

"ברצינות, אמה," היא אמרה לי אחרי שהסברתי לה הכול. שמעתי את הילד בן השלוש שלה, אודיסאוס, צורח משהו ברקע, והיא נאנחה בקול גדול. "ברט פשוט עובר משהו. זה לגמרי טבעי אצל בחורים לפני החתונה. בסך הכול רגליים קרות."

"ג'יני, שמעת בכלל מה סיפרתי לך?" אמרתי לאט – לא הייתי לגמרי בטוחה שהיא הבינה אותי. "הוא שוכב עם אחת החברות הכי טובות שלי!"

"את מגיבה בהגזמה, אמה." היא נאנחה. "את תמיד מגיבה בהגזמה. גם רוברט קיבל רגליים קרות לפני החתונה שלנו, אבל אני יישרתי איתו. גברים צריכים קצת שכנוע לפעמים."

"אבל ג'יני – "

"באמת, אמה, את חייבת להפסיק להיות כל כך מרוכזת בעצמך," קטעה אותי אחותי, האדם הכי מרוכז בעצמו בעולם כולו. "ותעשי את המקסימום כדי לשכנע אותו לחזור אלייך. אלוהים, את כמעט בת שלושים. הסיכויים שלך הולכים ואוזלים. אני, כידוע, התחתנתי בגיל עשרים ושלוש."

"כן, ואת לא מפסיקה להזכיר לי את זה." סגרתי בשאט נפש את הטלפון ולקחתי אותו שוב כדי להתקשר לחברה הקרובה היחידה שעוד נותרה לי – פּוֹפּי, שותפתי לחדר במהלך לימודי הקיץ שלי בלונדון, לפני שמונה שנים. לפני שלוש שנים היא עברה לגור בפריז כדי לעבוד אצל קוֹלין מיטֵראן, חברת יחסי ציבור בינלאומית בתחום הבידור שממוקמת בצרפת, ובשנה שעברה היא נעשתה עצמאית ופתחה חברת בוטיק משלה. ידעתי שהיא עובדת עכשיו עם KMG, חברת מוזיקה בינלאומית שיושבת בפריז.

החזקתי לעצמי אצבעות לפני שחייגתי את הספרה האחרונה של מספר הטלפון שלה. אם גם היא לא תהיה תומכת, לא אדע לאן עוד לפנות.

"מה עשתה החברה שלך אמנדה? זונה קטנה ואיומה!" היא קראה במבטא הבריטי הקצוב שלה אחרי שהסברתי לה הכול.

פלטתי אנחת רווחה עצומה, והתחלה של חיוך בצבצה לי בזוויות הפה. "אין לך מושג איזו הקלה זו בשבילי לשמוע אותך אומרת את זה."

"את לא צריכה חברה כזאת!" פופי אמרה בכעס. "גם לא את כל האחרות, בעצם. איך הן מעזות להגן עליה?"

תחושת ההקלה הציפה אותי. "את צודקת," אמרתי.

"ולמען האמת, מתוקה, גם ברט אף פעם לא נשמע לי כמו מציאה גדולה," היא המשיכה. "הוא תמיד היה הילד המפונק של אמא שלו. ברוך שפטרנו! עכשיו תוכלי להתמקד בעבודה שלך!"

"לא בדיוק," מלמלתי. נשמתי עמוק ועצמתי עיניים. "פיטרו אותי."

"מה?" קולה של פופי עלה אוקטבה שלמה. "פיטרו?"

"טוב, קראו לזה צמצומים," אמרתי. "אבל זה אותו דבר בעצם."

"אוי, איזה שיט," פופי אמרה. היא השתתקה לרגע. "תקשיבי לי, אמה. אנחנו נמצא בשבילך פתרונות, כן? אני מבטיחה. יש לי רעיון. תני לי לבדוק מה אני יכולה לעשות. אני אתקשר אלייך מחר, אוקיי, מותק?"

ההתלהבות שלה סחפה אותי לרגע, אבל משהו בי לא רצה להניח לה לרדת מהקו. ברגע זה היא היתה האדם התומך השפוי היחיד בחיי.

למחרת היא התקשרה, כמו שהבטיחה.

"תקשיבי, אמה, נדמה לי שיש לי בשבילך פתרון לכל הבעיות שלך," היא אמרה בעליצות.

"אוקיי…" קינחתי את האף, מחיתי את הדמעות וסגרתי את מכל הגלידה שאכלתי – בטעם מנטה עם שוקולד צ'יפס. הודיתי בלבי על כך שאף אחד לא ראה אותי אוכלת גלידה בפעם הרביעית היום. פתאום נתקפתי קצת בחילה.

"דיברתי עם וֵרוֹניק, אשת הקשר שלי ב-KMG, ויש לי חדשות טובות בשבילך," היא המשיכה, כמובן בלי להיות מודעת לכאבי הבטן שלי מעודף גלידה.

"עוד לא סיפרתי לך, אבל KMG שכרו אותי ספציפית כדי לקדם בתקשורת הבריטית והאמריקאית את ההשקה באנגלית של האלבום הראשון של גִיוֹם רִיש."

"גיום ריש?" חזרתי אחריה מופתעת. גיום ריש היה כוכב גדול בטלוויזיה הצרפתית והתפרסם בעיקר ברומנים המתוקשרים שלו, כולל סטוצים עם כמה שחקניות צמרת אמריקאיות ורומן בן שנה שלמה עם דוגמנית-העל הבריטית דיוֹן דֶה-וְרי, שהסתיים בשנה שעברה בפרידה דרמטית שהיתה מרוחה על כל שערי המגזינים של הסלבס. רק לפני שבוע קראתי ב"פּיפּל" שהוא השיק קריירה חדשה של הקלטות באנגלית, אבל לא היה לי מושג שפופי מעורבת בזה. "זה נהדר, פופי!"

"כן, מתברר שהיחצנית האישית שלו עזבה, ואני נותרתי האחראית הבלעדית על השקת האלבום שלו," היא המשיכה במהירות.

"מדהים!" קראתי. הוצפתי גאווה בחברה שלי, שללא ספק קוצרת הצלחות. בניגוד אלי.

"כן, אבל האירוע התקשורתי הגדול שלנו בלונדון כבר מתוכנן לעוד חמישה שבועות, ואני בהחלט אשמח לקבל עזרה," היא אמרה, השתתקה לרגע ושאפה אוויר. "שכנעתי את ורוניק שעם הניסיון והקשרים שלך את תהיי תוספת זמנית מושלמת לצוות שלנו, והיא אישרה בשביל זה תוספת כספית לתקציב. אז מה את אומרת, אמה? תוכלי להגיע הנה למשהו כמו חודש ולעזור לי עם ההשקה של גיום?"

"להגיע לפריז?" חזרתי אחריה. כפית הגלידה נשמטה מידי וצנחה בקרקוש קולני לרצפה.

"כן!" פופי אמרה בעליזות. "יהיה ממש כיף! משהו קטן שיחזיר אותך למסלול בזמן שאת מחפשת עבודה אחרת. ואני יכולה לעזור לך להתגבר על ברט!"

זה נשמע מפתה. אבל היה איזה מכשול בולט בהיגיון שלה.

"פופי, אני לא יודעת צרפתית," הזכרתי לה.

"אוי, קשקוש," היא ענתה. "זה לא סיפור. אני אתרגם בשבילך. חוץ מזה, את עובדת על ההשקה האנגלית של גיום. אני אשלח אותך להתמודד בעיקר עם עיתונאים בריטים, אירים, אמריקאים ואוסטרלים. זה קלי-קלות בשבילך!"

"אני לא יודעת…"

"אמה, תקשיבי לי." פופי הרצינה פתאום. "איבדת את הארוס שלך, איבדת את החברוֹת שלך, איבדת את העבודה שלך. יש לך בכלל עוד משהו להפסיד אם תגיעי הנה לתקופה קצרה?"

חשבתי על זה לרגע. אחרי תיאור כזה של מצבי… "נראה לי שאת צודקת," מלמלתי.

"ותרשי לי לומר לך, אמה, אין מקום טוב יותר מפריז להתגבר בו על שמוק כמו ברט," היא הוסיפה.

וכך, כעבור שבוע וחצי, כבר הייתי על מטוס בדרך לעיר שבה ביליתי רק שבוע לפני כעשור, כדי לעבוד עם חברה ותיקה שלא פגשתי שנים.

לרוע המזל לא עלה בדעתי לשאול שום דבר נוסף על אודות גיום ריש או למה היחצנית האישית שלו פרשה במועד סמוך כל כך להשקת האלבום. כי אם הייתי שואלת, רוב הסיכויים שכלל לא הייתי עולה על המטוס הזה.

 

 

 

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן