ניפגש שוב בשנה הבאה // סופי קאזנס

 59.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!

סיפור על חברות בלתי צפויה ועל אהבה בלתי רגילה

מיני קופר יודעת בוודאות שני דברים – שימי הולדתה, החלים ביום הראשון של השנה, תמיד מסתיימים באסון, ושזה הכול בגלל גבר שמעולם לא פגשה, ששמו קְוִוין המילטון.

הכול התחיל כשמיני נולדה קצת אחרי חצות בערב השנה החדשה של 1990. אמהּ היתה בטוחה שתזכה ללדת את התינוקת הראשונה של שנות התשעים ותזכה בפרס גדול, אולם קווין הקדים אותה בדקה אחת גורלית וזכה בפרס. ואם זה לא מספיק, נראה שאמו לקחה את השם שמיני היתה אמורה לקבל. מאז אותו לילה בבית החולים, קווין זוכה בכל המזל הטוב ומיני בכל המזל הרע.

כשמיני נתקלת בקווין במקרה במסיבת ערב השנה החדשה ביום הולדתם השלושים, היא לא מופתעת. נדמה שהיזם העסקי החתיך והמקסים באמת נהנה מהכול בזמן שהיא עומדת לאבד את העסק שהקימה ואת ביתה. אבל אם קווין ומיני באמת שייכים לעולמות נפרדים, מדוע דרכיהם מצטלבות פעם אחר פעם? ומדוע כל מפגש מתסכל ביניהם משאיר טעם לעוד?

ניפגש שוב בשנה הבאה הוא סיפור אהבה מרגש, מצחיק ומפתיע, שבוחן את דרכו של הגורל להוביל אותנו אל האנשים הכי לא צפויים, נגד כל הסיכויים.

סופי קאזנס מתגוררת באי ג'רזי. ניפגש שוב בשנה הבאה הוא ספר הביכורים שלה.

"רומן ביכורים נוגע ללב. ההבזקים מהשנים הקודמות ועלילות המשנה מוסיפים עומק, ודמויות המשנה קורעות מצחוק ומוסיפות קלילות בדיוק במקומות הנכונים. הספר של קאזנס מלא ברגישות ובהומור ייחודי." – פאבלישרז ויקלי

"רומן כתוב לעילא על אהבה, גאולה, חברות והעצמה אישית. הספר הזה הוא תענוג גדול; הוא מחמם את הלב וכיף להתכרבל איתו." – סן פרנסיסקו בוק ריוויו

"ניפגש שוב בשנה הבאה הוא קומדיה רומנטית חכמה ולא שגרתית… חובבי הקומדיות הרומנטיות יתענגו על ההומור והאנרגיה בסיפור של קאזנס, שעוסק בגילוי עצמי, בקבלה ומחילה ובחוסנן של חברויות." – שלף אוורנס

THIS TIME NEXT YEAR

Sophie Cousens

לקריאת פרק ראשון
תרגום: כנרת היגינס-דוידי
תאריך הוצאה: מרץ 2022
קטגוריה: חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 384
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק
איור עטיפה: אוריין שביט

ניפגש שוב בשנה הבאה // סופי קאזנס

THIS TIME NEXT YEAR

Sophie Cousens

 59.00

סיפור על חברות בלתי צפויה ועל אהבה בלתי רגילה

מיני קופר יודעת בוודאות שני דברים – שימי הולדתה, החלים ביום הראשון של השנה, תמיד מסתיימים באסון, ושזה הכול בגלל גבר שמעולם לא פגשה, ששמו קְוִוין המילטון.

הכול התחיל כשמיני נולדה קצת אחרי חצות בערב השנה החדשה של 1990. אמהּ היתה בטוחה שתזכה ללדת את התינוקת הראשונה של שנות התשעים ותזכה בפרס גדול, אולם קווין הקדים אותה בדקה אחת גורלית וזכה בפרס. ואם זה לא מספיק, נראה שאמו לקחה את השם שמיני היתה אמורה לקבל. מאז אותו לילה בבית החולים, קווין זוכה בכל המזל הטוב ומיני בכל המזל הרע.

כשמיני נתקלת בקווין במקרה במסיבת ערב השנה החדשה ביום הולדתם השלושים, היא לא מופתעת. נדמה שהיזם העסקי החתיך והמקסים באמת נהנה מהכול בזמן שהיא עומדת לאבד את העסק שהקימה ואת ביתה. אבל אם קווין ומיני באמת שייכים לעולמות נפרדים, מדוע דרכיהם מצטלבות פעם אחר פעם? ומדוע כל מפגש מתסכל ביניהם משאיר טעם לעוד?

ניפגש שוב בשנה הבאה הוא סיפור אהבה מרגש, מצחיק ומפתיע, שבוחן את דרכו של הגורל להוביל אותנו אל האנשים הכי לא צפויים, נגד כל הסיכויים.

סופי קאזנס מתגוררת באי ג'רזי. ניפגש שוב בשנה הבאה הוא ספר הביכורים שלה.

"רומן ביכורים נוגע ללב. ההבזקים מהשנים הקודמות ועלילות המשנה מוסיפים עומק, ודמויות המשנה קורעות מצחוק ומוסיפות קלילות בדיוק במקומות הנכונים. הספר של קאזנס מלא ברגישות ובהומור ייחודי." – פאבלישרז ויקלי

"רומן כתוב לעילא על אהבה, גאולה, חברות והעצמה אישית. הספר הזה הוא תענוג גדול; הוא מחמם את הלב וכיף להתכרבל איתו." – סן פרנסיסקו בוק ריוויו

"ניפגש שוב בשנה הבאה הוא קומדיה רומנטית חכמה ולא שגרתית… חובבי הקומדיות הרומנטיות יתענגו על ההומור והאנרגיה בסיפור של קאזנס, שעוסק בגילוי עצמי, בקבלה ומחילה ובחוסנן של חברויות." – שלף אוורנס

  • סימניה חינם בכל קנייה!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: כנרת היגינס-דוידי
תאריך הוצאה: מרץ 2022
קטגוריה: חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 384
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק
איור עטיפה: אוריין שביט

ניפגש שוב בשנה הבאה // סופי קאזנס

/ פרק 1 /

31 בדצמבר, 2019

 

המועדון היה מפוצץ. המוזיקה הלמה באופן מחריש אוזניים והקירות היו דביקים מזיעה, מאלכוהול וכנראה גם מדברים גרועים יותר. מיני החזיקה חזק את ידו של גרג, והם ניסו להתקדם בים האנשים שגדשו את הכניסה.

"בחיים לא נצליח להגיע לבר," הוא סובב את ראשו וצעק לה.

"מה?" מיני ענתה בצעקה. אוזניה עוד לא הסתגלו לגמרי לבסים הכבדים.

"לא נצליח להשיג משקה לפני חצות. אני אפילו לא יודע איפה המסיבה של לוסי," אמר גרג.

הוא הצביע למעלה, לסמן שכדאי שיעלו במדרגות למרפסת בקומת הביניים. מיני בדקה מה השעה – עשרה לחצות. עד לרגע זה כל הערב רק הצדיק לחלוטין את שנאתה הכרונית לחגיגות ערב השנה החדשה. למה היא לא נשארה בבית והלכה לישון מוקדם? אבל אז נזכרה שההסקה בדירתה לא פועלת ושהיא יצאה לבלות כדי להתחמם. וגרג החליט שהוא חייב ללכת למסיבה של מישהי מהעבודה. היא הרגישה שתמעל בתפקידה כבת הזוג אם תיתן לו לצאת לבד.

מיני נתנה לו לגרור אותה לתוך גוש הגופים הדחוס. הם צלחו את המסה הצפופה והגיחו לאוויר הלילה הקריר במרפסת, שבה הלמות הבסים ירדה לרמה נסבלת יותר.

"היי, תיזהר!" גרג הדף שיכור שנתקל בו. הוא הסתכל על השיכור במבט זועם שנועד לגרום לו לשים לב שהוא שופך בירה על אנשים, אבל האיש כבר היה מחוק ברמה שלא היה עם מי לדבר.

"הזהרתי אותך שלא כדאי לצאת איתי בערב השנה החדשה," אמרה מיני.

"אולי מספיק עם הדיבורים על מזל רע?" גרג הניד את ראשו.

"באמת. אני אומרת לך. דברים רעים תמיד קורים לי בערב השנה החדשה. לא יפתיע אותי אם כל הבניין הזה יישרף בשעות הקרובות. או אם אסטרואיד ממש קטן ינחת בדיוק איפה שאני עומדת."

"לא נראה לי שעובר עלינו לילה נורא בגלל המזל הרע שלך. נראה לי שעובר עלינו לילה נורא כי החלטת לסחוב אותנו לארוחה בבית של אלן המוזר בצד השני של הגלקסיה. ועכשיו אנחנו מגיעים למסיבה בשתי שניות לחצות, כשכולם כבר שיכורים מהתחת ו… כן מִפקדת הכוכב. שומע, עבור." גרג הרים אצבע לאוזנו והשתתק כדי להאזין לתמסורת הדמיונית. "מוסרים לי מהקונטרול שאנחנו אפילו לא במסיבה הנכונה."

"רשות לבטל משימה?" שאלה מיני בתקווה.

"שלילי," אמר גרג.

מיני וגרג היו יחד חמישה חודשים. הם נפגשו ליד העירייה בהפגנת מחאה על המחסור בדיור בר השגה בלונדון. גרג היה הכתב שבא לסקר את האירוע ומיני באה כדי לתמוך בגברת מלווין, לקוחה של עסק הקייטרינג שלה מאז ימיו הראשונים. מיני וחברתה ליילה הכינו להפגנה שלט עם הכיתוב "הזכות לדיור היא זכות בסיסית", אבל נשפך להן צבע במרכז המילה השנייה, ואחרי התיקונים והמריחות השלט נראה יותר כמו "הזכות לעכבר היא זכות בסיסית". בשלב מסוים בצעדת המחאה מיני, ליילה וגברת מלווין מצאו את עצמן צועדות ליד כמה אנשים שהתחפשו לחתולים גדולים עם מונוקלים ומגבעות. אחד מהם לבש חולצה עם הכיתוב "אל תתנו לחתולים השמנים לשמור על השמנת!" גרג רץ לצלם את השלט של מיני עם החתולים השמנים ברקע. הוא צחק והניד את ראשו וצילם הרבה תמונות.

"מה מצחיק אותך?" צעקה מיני בעצבים.

"אולי החתולים שמנים בגלל כל העכברים?" גרג הצביע על השלט שלה. ליילה הסתכלה וצחקה. מיני גלגלה עיניים.

"לא כתוב שם עכבר." היא עמדה עם יד שתולה על המותן.

"זה באמת נראה כמו עכבר, מיני," אמרה ליילה.

"מיני מאוס, זאת תמונה מושלמת לעמוד הראשי," גרג אמר בחיוך זדוני.

"אל תחשוב על זה בכלל." מיני ניסתה לא לצחוק בזמן שרדפה אחריו ברחוב ונעצה בו את השלט שלה. מיני אהבה גברים שמצחיקים אותה. היא נמשכה מיד לנימה העוקצנית של גרג ולתווי פניו החדים. היו לו זקן חום מטופח ומשקפיים עם מסגרת שחורה מיוחדת. אחרי שהתחילו לצאת, מיני גילתה שגרג אוהב להמציא כותרות לא רק במסגרת עבודתו – הוא נהנה למצוא את הכותרת הקולעת לכל דבר שעשתה. אם למשל היא מעדה על מדרגה, הוא אמר בדרמטיות, "יפהפייה מהממת מועדת על מדרגות – מדרגות פנו לייעוץ משפטי. מסתמן שהן בדרך למטה!" ופעם כשהיא אכלה את התפוח האחרון מקערת הפירות בדירתו, הוא קִריין במבטא אמריקאי, "רצח בקערת הפירות – תיק פתוח. האם הקורבן נפל רחוק מדי מהעץ? האם נכונות הטענות על היותו הרקוב האחד שהרס לכולם? האם נחצו כל הקיווים? או שמדובר פשוט בכמה ענבי זעם?" משחקי מילים היו הקטע שלו. אבל הערב, גרג לא הריץ בדיחות.

"טוב, תקשיבי." הוא נאנח והסתכל מסביב על המרפסת. "אני חוזר פנימה לנסות למצוא את החדר הפרטי של המסיבה."

"טוב, אז אם אסטרואיד ינחת לפני שתחזור, לא נותר לי אלא להיפרד ממך, להגיד 'אמרתי לך' ולאחל לך שנה טובה." מיני ניסתה לשדר מצב רוח טוב.

אחרי שגרג הלך, מיני הסתובבה אל קו הרקיע של לונדון, ורעד עבר בה. תחושת שלווה עלתה מהעיר, בניגוד מוחלט לאווירה במועדון. הבניינים היו עטופים באור ירח כסוף ושמי הלילה דממו. לא היו רוח ולא עננים. מיני הרגישה חשק פתאומי להיות על גג גורד שחקים אחר, ריק, לשכב על הגב על הגג השטוח ולצפות בכוכבים, בלי אנשים אחרים מסביב.

"עשר, תשע, שמונה…" הספירה לאחור החלה. "שבע, שש, חמש…" מיני ראתה את כל האנשים מתחלקים לזוגות לקראת הנשיקה של חצות ושמחה שגרג לא לידה דווקא ברגע הזה. היא אף פעם לא הבינה למה צריך לציין את סוף השנה דווקא במנהג המטומטם הזה, שלפיו כולם חייבים לחבר שפתיים ברגע אחד נתון. אנשים מתנהגים כמו עדר למינגים. "ארבע, שלוש, שתיים, אחת!"

זיקוקים התפוצצו בשמים והאירו את העיר בגשם של אורות ססגוניים. פרצי אנרגיה עצומים ניצתו בחשיכה, כמו יקומים מיניאטוריים שמתלקחים לקיום של שניות ודועכים. מיני חשבה על כל המאמץ הדרוש ליצירת מצג מרהיב וקצר כל כך. בנייני העיר למטה נראו דוממים ואציליים, לא מוטרדים מהפעילות השוקקת מעליהם. הזיקוקים הטילו צללים מכוערים על פניהם הסהרוריות של כל השיכורים המתנדנדים במרפסת המועדון. שפע האור הדגיש את כל הפינות המלוכלכות, עם בדלי הסיגריות וכוסות הפלסטיק. חבורת בנות בעקבים גבוהים דחפו אותה פתאום, והיא איבדה לרגע את שיווי המשקל ונאחזה במעקה.

"מזל טוב ליום הולדתי," מיני אמרה לעצמה בשקט. ואז היא הרגישה משהו חם מרטיב את גבה, כשאחת הבנות הקיאה עליה.

עד שגרג חזר, המרפסת כבר התרוקנה, ומיני ישבה על הרצפה ליד המעקה וחיכתה לו.

"מה את לובשת? איפה החולצה שלך?" הוא שאל. מיני קיפלה את החולצה הרטובה ואפסנה אותה בתיק, ועכשיו לבשה רק גופייה אפורה עם כתפיות דקות מהוהות.

"מישהי הקיאה לי עליה," אמרה וחיבקה את עצמה כדי להתחמם.

"אוי. אבל את יוצאת קצת פורנוגרפית עם המחשוף הזה." גרג כיסה חלקית את פיו כאילו הוא מדבר למיקרופון. "ולעדכון מזג אוויר שהתקבל זה עתה – שקע לא צפוי עלול לגרום לרמה בלתי מצונזרת."

"זה היה זה או אפנת קיא," אמרה מיני ומשכה במבוכה את שולי הגופייה. היא לא נהגה להתלבש כך בציבור והרגישה חשופה מאוד. "מצאת את המסיבה או לא?"

גרג הנהן. הם חזרו לתוך המועדון והוא לקח אותה לגרם מדרגות אחר, שהוביל לדלת כפולה מחופה בקטיפה אדומה, עם שני מאבטחים שעמדו בשני הצדדים כמו עמודים.

"הייתי כאן לפני רגע – אנחנו עם הבחורה שחוגגת יום הולדת," הסביר גרג. המאבטח הכניס אותם וזרק מבט למחשוף של מיני כשעברה לידו. מיני שילבה את זרועותיה במבוכה.

המסיבה בצד השני של דלת הקטיפה האדומה היתה כל מה שהחדר שהגיעו ממנו לא היה. כאן המוזיקה היתה בווליום נורמלי, האנשים היו ברמה ולבושים יפה, מלצרים עברו בין האורחים ומילאו כוסות שמפניה ואף אחד לא הקיא על אף אחד. הקיר החיצוני המעוגל היה כולו חלון מהרצפה ועד התקרה, תצפית מדהימה של מאה ושמונים מעלות על לונדון. מיני הרגישה רתיעה מיידית. זאת היתה מסיבה של עשירים, ועוד עם קוד לבוש רשמי ברמת "עניבה שחורה" – היא נראתה כל כך לא במקום ליד כל הגברים בחליפות. היא בישלה בחייה למספיק מסיבות של עשירים בשביל לדעת איך הם יגיבו לאנשים כמוה. הם יתנשאו עליה, או גרוע יותר, יעמידו פנים שהיא לא שם. בשריון הנכון היא היתה יכולה לעשות רושם לא רע של מישהי שלא שמה קצוץ, אבל הגופייה הזעירה לא היתה השריון הנכון.

"גרג! לא אמרת לי שזה אירוע ברמה של עניבה שחורה!" היא צעקה בלחש.

"עניבה שחורה זה סתם מושג בורגני, מיני. אפילו ללוויה שלי אני לא אגיע עם עניבה שחורה." גרג סרק את החדר ונופף לבלונדינית גבוהה בשמלה אדומה צמודה. "לוסי!" הבחורה הסתובבה, חייכה כשזיהתה אותו והתחילה ללכת לכיוונם בין האנשים. "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא." גרג נגע בזרועה. "זאת מיני. מישהי הקיאה עליה בדרך לפה."

"היי," אמרה לוסי. שפתיה המלאות נסגרו על שיניים מושלמות בחיוך מלא הבנה. "מצטערת על הקיא. הזוי שמצפים מהאורחים של החדר הפרטי לעבור דרך האספסוף."

מיני הנידה את ראשה והניחה את התקרית מאחוריה.

"איזו מסיבה…" אמרה והעיפה מבט סביבה, על כל האלכוהול החינמי שזרם כמים. כמה עולה מסיבה כזאת?

"היום הראשון של השנה הוא יום ההולדת של החבר שלי. חשבנו לנצל את התירוץ ולחגוג במסיבת סוף שנה מושחתת," לוסי הניפה את ידה בביטול. היא פנתה למיני בחיוך רחב. "היי, גרג לא אמר שגם את מהתינוקות של אחד בינואר, מיני?"

"אה, מזל טוב," מיהר גרג לומר. לוסי הסתכלה עליו בעיניים פעורות.

"גרג, אפילו לא אמרת לחברה שלך מזל טוב ליום ההולדת? תעיפי אותו, מיני!" לוסי צחקה ונעצה מרפק בצלעותיו של גרג, והוא הסמיק והשפיל את עיניו לרצפה.

"אני לא עושה עניין מימי הולדת." מיני חייכה חלושות.

הם עמדו רגע בשתיקה.

"אז, אמממ… ללוסי יש טור על אוכל בעיתון שלנו," אמר גרג. "גם אני מחכה לזכות בתפקיד ממוזל כזה. ראיתי שאכלת בלה-פטיט אסייט רוז' בשבוע שעבר. אני אכול קנאה, לוס."

"יש לזה גם חסרונות, מותק. אני מתחילה להשמין מכל ארוחות המישלן שמאכילים אותי בהן בכפייה. אני מרגישה כמו אווז שמפטמים אותו בכוח בדרך לפואה גרה," אמרה לוסי.

מיני העבירה מבט מהיר על גזרתה החטובה של לוסי, גזרה של מנוי לחדר כושר בשמלת "תראו איזו רזה אני".

"אוי ואבוי, ממש חיים מפרכים," ענה גרג ונעץ בה מרפק בחזרה. "בחורה חכמה ויפה נאלצת לאכול מעדנים משובחים בכפייה – לוחמי זכויות אדם בכוננות!"

לוסי הטילה את ראשה לאחור בצחוק שקט משולב בנחירות, ואז לפתה את זרועו של גרג כאילו היא עומדת ליפול.

"את בטח נקרעת מצחוק כל היום איתו, מיני."

מיני הנהנה, אבל עברה בה לרגע מחשבה שיש מצב שהכותרות המצחיקות של גרג מתחילות לעצבן.

"גם מיני בתחום המזון," אמר גרג, שעמד קצת יותר זקוף עכשיו. "יש לה עסק קייטרינג שהיא הקימה ומנהלת, במגזר העמותות."

"נשמע מעניין," אמרה לוסי. מבטה נדד מעבר לכתפה של מיני והיא נופפה למישהו אי-שם מאחוריה.

"לא נראה לי שהכנת פאי לקשישים נחשבת לתחום המזון, אבל תודה שאתה מרים לי," מיני ליטפה את גבו של גרג.

"את עושה קייטרינג לאירועים? יכול להיות שכבר נפגשנו?" לוסי הפנתה את תשומת לבה למיני.

"לא, אנחנו עושים רק פאי לזקנים. לחברה שלנו קוראים 'שירות מילויים', וזה קצת כמו ארוחות על גלגלים."

לוסי מצמצה כמה פעמים.

"שירות מילואים?" היא שאלה.

"לא," אמרה מיני, "שירות מילויים, בגלל המילויים של הפאי. זה, אמממ… אמור להיות מצחיק."

"אה, הבנתי, חה-חה," לוסי קימטה את אפה בעוד צחוק שקט. "זה בטח מאוד… ממלא."

גרג השמיע נחרת צחוק. "יפה, לוסי." הוא הפגיש איתה מרפקים. "אבל מה הבעיה? החברה של מיני יכלה להיות הרבה יותר רווחית אם היא לא היתה מחלקת כל כך הרבה בחינם ומעסיקה כל מיני פרחחים עם אפס מוסר עבודה."

"אני לא, וזה לא נכון." מיני הרכינה את ראשה.

"בכל אופן, זה נשמע מתגמל ממש," אמרה לוסי. "זקנים הם חמודים, אני מתה עליהם, גם את?"

"יש זקנים חמודים ויש זקנים זין, כמו בכל גיל," אמרה מיני. גרג השתעל בקול ומיני טפחה במרץ על גבו.

"אבל את מתכוונת להרחיב את העסק, לא?" גרג התעשת. "זה מעגל הלקוחות הנוכחי שלה, אבל היא יכולה בקלות להתרחב לחתונות, אירועים של חברות, אירועים בפרופיל גבוה, כל מיני דברים. אולי לוסי תוכל לקשר אותך עם כמה אנשים שהיא מכירה?"

"בטח, בטח, אני אעזור בכיף," לוסי נופפה למישהו אחר והתחילה לזוז לכיוונו. "תקשיבו אני חייבת להסתובב קצת בין האורחים. תרגישו בבית. ולא נורא שהגעתם מאוחר. המסיבה רק התחילה."

לוסי הטתה את ראשה בחיוך מתורגל היטב של מארחת ופנתה ללכת בנפנוף אחרון של שערה הארוך המשיי. מיני ראתה את עיניו של גרג עוקבות אחריה.

מלצר שראה אותם עומדים בידיים ריקות ניגש להציע להם שמפניה. הם לקחו כל אחד גביע ורצו להשיק כוסות אבל פספסו. הכוס של גרג נתקלה במפרק כף היד של מיני. הוא משך מהר את ידו ושתה לגימה ארוכה.

"שתהיה שנה טובה," אמרה מיני.

"שנה טובה," אמר גרג, וכעבור היסוס מסוים הוסיף, "וגם… אה… מזל טוב. אני, אמממ, יש לי מתנה בשבילך בדירה שלי. מצטער, לא הספקתי לעטוף אותה."

"זה בסדר. אמרתי לך לא לקנות לי שום דבר."

גרג העביר משקל מרגל לרגל, ועיניו התרוצצו בכל החדר.

"שווה להכיר מישהי כמו לוסי דונהיו, אמרתי לך שישתלם לך לבוא. היא מכירה את כו-לם בתחום שלך. אף פעם אל תזלזלי ביכולת של קשרים לקדם אותך בחיים, מיני."

"לא נראה לי שהיא מכירה את כו-לם בתחום הפאי," אמרה מיני והוסיפה במבטא מלאכותי של עשירים, "אלא אם כן מדובר בקונדיטורים שאופים מיני-פאי מפואה גרה בלה-פטיט רו-דה-לה-צרפתית מצוּרפתת." היא הוציאה לשון וצחקה.

"אני לא מבין למה את תמיד עושה את זה," אמר גרג. "אני מנסה לעזור לך."

"אתה צודק. מצטערת." מיני הרגישה נזופה. היא לא היתה צריכה שגרג יעיר לה בשביל לדעת. היא שמעה את עצמה הופכת למגעילה בכל פעם שהרגישה חוסר ביטחון ובסופו של דבר זה רק החריף את הרגשתה הרעה. היא נשכה את השפה ושיחקה בתליון שעל צווארה. גרג שרבב שפתיים ברוגז, ושריר בלסתו קפץ.

"הצלחת להגיע לחצות בלי להפוך לדלעת, או מה שזה לא יהיה שהדאיג אותך."

"המזל הרע לא נגמר בחצות, הוא כולל את כל הערב והלילה והיום עצמו מחר. ולא מדאיג אותי להפוך לדלעת – זה מתבטא יותר בדברים קטנים, כמו זה שהקיאו עלי קודם או שאיבדתי את המעיל באוטובוס בדרך לכאן. פשוט אין לי מזל סביב סוף השנה ותחילתה."

"מישהו שפך לי בירה על הנעליים, ופספסתי את רוב המסיבה של חברה מהעבודה כי הייתי תקוע בבית של החבר המוזר שלך. אולי גם לי יש מזל רע?" גרג סיים את המשפט בחיוך מוגזם של "אני סתם צוחק אז אסור לך להיעלב". עיניו ירדו לחזה של מיני.

"הגופייה שלי באמת פורנוגרפית?" היא שאלה בעווית של מבוכה.

"את יודעת שאני אישית מת על הנוף, מיני, אבל אולי שאר הנוכחים יעדיפו להסתכל על משהו אחר," גרג הנהן.

"טוב. אני הולכת לשירותים לנסות להציל את החולצה."

בדרך לשירותים היא בדקה את הטלפון. חיכתה לה הודעה מליילה.

"רק רציתי לבדוק מה שלומך. מה הנזק? אני צריכה לחלץ אותך מאירוע בני ערובה/בור בכביש/יותר גרוע?"

מיני חייכה והקלידה תשובה, "לא נורא בינתיים. רק איבדתי את המעיל והקיאו עלי. ;)"

ליילה היתה חברתה הטובה ביותר של מיני והשותפה שלה בעסק. הן הקימו את החברה יחד לפני ארבע שנים והשקיעו בה את כל זמנן, כספן ומרצן מאז. מיני חשבה שבלי ליילה לא היתה שורדת עד עכשיו. הן נתקלו בכל כך הרבה מכשולים בדרך, שהיה ממש קל להרים ידיים ולחזור לעבוד אצל מישהו אחר, עם משכורת מובטחת בסוף כל חודש, במקום להתאבד על ספרי החשבונות כדי לאלתר בהם איזו משכורת לעצמך.

"אז הפתעה – עבדתי כל הערב והכנתי את התבניות של מחר לאפייה כדי שיהיה לנו יום פנוי. אני לוקחת אותך לחגוג יום הולדת. ואת צריכה ללבוש שמלה", ליילה כתבה.

מיני ענתה באמוג'י של שמלה ולידה פרצוף מקיא.

ליילה שלחה מלוא המסך אמוג'ים של פאי ואחריהם מסך מלא בפרצופים מקיאים. מיני צחקה וכתבה, "אין עלייך. תודה פאיונת שלי. בשבילך, ורק בשבילך, אני אלבש שמלה XXX".

היא הרימה את מבטה מהטלפון מאוחר מדי ונתקלה במלצר עם מגש מתאבנים, שהמטיר עליה גשם של טארטלטים גבינת עזים.

"אוי לא, אני כל כך מצטערת," היא אמרה והתכופפה לעזור למלצר לאסוף את הלכלוך מהרצפה.

"זה לא הערב שלי," המלצר אמר בקול אומלל.

הוא היה בן שבע-עשרה לכל היותר. מיני ראתה שהמשקפיים שלו התלכלכו במריחות גבינה. היא הסירה אותם בעדינות מאפו וניגבה אותם בגופייה שלה לפני שהחזירה לו אותם.

"אני מכירה את ההרגשה," היא אמרה.

אחרי שעזרה למלצר כמיטב יכולתה, מיני הלכה לצד השני של הבר ומצאה את השירותים במסדרון שהיה מואר באור עמום. היא שרבבה את ראשה פנימה בפתח שירותי הנשים. חמש או שש נשים פטפטו מול המראות תוך כדי חידוש ושיפוץ האיפור על פניהן. היא לא רצתה לשטוף את החולצה עם הקיא לעיניהן. היא המשיכה במסדרון ומצאה שירותי נכים ללא אפיון מגדרי, עם כיור ומייבש ידיים – מושלם. היא הוציאה את חולצת המשי השחורה מהתיק והתחילה לשטוף את המקומות שספגו את עיקר הנזק. מזל שהקיא היה בעיקר דביק ופחות גושי, אבל ריח מיצי הקיבה בשילוב עם וודקה וקולה אילץ את מיני לסתום את אפה בגועל. היא לא הצליחה לדמיין את לוסי דונהיו נקלעת למצב דומה.

היא הסתכלה על עצמה בראי ובתנועה אוטומטית הסיטה את תלתליה אל מאחורי האוזניים. שערה הסרבני זינק בחזרה ברגע שהרחיקה את ידיה ממנו. היא הסתפרה לא מזמן והספרית הורידה לה כמעט שלושה סנטימטרים יותר ממה שביקשה. עכשיו היא לא יכלה לאסוף אותו ולא להרחיק אותו מעיניה. היא העבירה אצבעות מתחת לעיניים, כדי לנגב קצת איפור שנמרח, ומרחה שכבה חדשה מהשפתון בצבע שזיף שליילה נתנה לה כמתנת יום הולדת מוקדמת. אין מצב שהיא היתה בוחרת בעצמה צבע נועז כל כך, אבל הוא החמיא לגוון עורה ועלה על דעתה לא פעם שליילה יודעת מה מתאים לה הרבה יותר ממנה.

מיני ייבשה את החולצה ככל האפשר מתחת למייבש הידיים ולבשה אותה. היא עמדה לרגע מול בבואתה בחולצה הלחה, המקומטת והמעוותת. החולצה הזאת היתה פריט הלבוש היפה ביותר בארון שלה. חולצת משי שחורה צמודה עם חפתים לבנים מסולסלים. מותג יוקרתי שהיא מצאה בחנות יד שנייה. היא כל כך שמחה כשמצאה אותה. עכשיו היא הרגישה שאפילו החולצה גילתה שהיא סתם מתחזה וקימטה את עצמה במחאה.

"קדימה," היא ניסתה לעורר בעצמה מוטיבציה לחזור למסיבה.

מיני הוציאה אויר באטיות. היא חייבת להפסיק להשבית שמחות בכל מקום. גרג רצה להיות פה והיא רצתה להיות עם גרג. אולי מכסת המזל הרע שלה נגמרה, לפחות לשנה הזאת.

כשמיני ניסתה לפתוח את הדלת, הידית התנתקה ונותרה בידה. היא ניסתה שוב, אבל לא הצליחה לפתוח את הדלת. היא ניסתה לחבר את הידית, אך זו סירבה להתחבר.

היא דפקה על הדלת בשתי ידיה. "סליחה? מישהו יכול לעזור? אני לא מצליחה לפתוח את הדלת!" באותו רגע, הווליום של המוזיקה עלה פתאום בבת אחת. להקה התחילה לנגן כנראה, כי היא שמעה קריאות ושריקות מכיוון המסיבה. עכשיו אף אחד לא ישמע אותה. היא פשוט תצטרך לחכות שגרג יחפש אותה.

מיני התיישבה בכבדות על הרצפה והסתכלה על התקרה. על הקירות היה טפט בגווני כחול כהה, עם הדפס של כוכבי כסף זעירים. משאלתה התגשמה. היא לבד, מסתכלת על הכוכבים. היא הוציאה את הטלפון לסמס לגרג – אבל המסך היה כבוי.

"ברור שנגמרה הסוללה," מיני הנידה את ראשה בצחוק קטן. המזל הרע הפגין חוש הומור השנה, ייאמר לזכותו.

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן