מימד מדוע – איך להציל את היקום בלי ממש לנסות // ג'ון קיוזיק

 63.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!

ילדה מההווה וילד מהעתיד חוברים יחד כדי להציל את היקום. מה כבר יכול להשתבש?

לפיניאס ט' פוג, היורש בן השתים-עשרה של תאגיד פוג-בולוס לשערי על־חלל ושעועית אפויה, יש כל מה שילד מהמאה ה-31 יכול לבקש. הכול חוץ מהרפתקאות. הוריו, שתמיד נמצאים בחופשה, לא מרשים לו לעזוב את הפנטהאוז, ונותר לו רק לשבת בחדר מלא בגאדג'טים ולשוחח עם חברו היחיד, דובי צעצוע.

כשתאונה מצערת שולחת את לולה ריי מהמאה ה-21 אל העתיד, היא מגלה שהעתיד בכלל לא דומה למה שמתואר בסדרה האהובה עליה, מימד Y (אולי חוץ מהרובוט-קטל). אבל אין לה הרבה זמן לחשוב על זה, כי רשות תעבורת הזמן דולקת בעקבותיה והיא חייבת למצוא מסתור בדירה של פיניאס.

כדי שלולה תוכל לחזור הביתה, היא ופין יצטרכו לחצות את שביל החלב, לחגוג עם אנשי לטאה, להתחזות לחברי אצולה בין-כוכבית, לשרוד מסיבת תה עם ישות בין-מימדית כול-יכולה ולענות אחת ולתמיד על שאלת הסוף הגורלית.

מימד מדוע מלהיב ומצחיק כמו שומרי הגלקסיה, ומלא דמיון ופרוע כמו ספר של דאגלס אדמס לצעירים. הוא ישאיר את הקוראות והקוראים בפה פעור עד לסיום המפתיע.

ג'ון קיוזיק הוא סופר וסוכן ספרותי. הוא גר בברוקלין עם אשתו וחתול ג'ינג'י גדול בשם דונאט.

 

"זה לא רק ספר שחייבים לקרוא, אלא ספר שחייבים לקרוא שוב ושוב!" – פיטר לרנג'יס, מחבר סדרת ספרי "שבעת הפלאים"

DIMENSION WHY: HOW TO SAVE THE UNIVERSE WITHOUT REALLY TRYING

John Cusick

לקריאת פרק ראשון
תרגום: תומר בן אהרון
תאריך הוצאה: מרץ 2022
קטגוריה: ילדים ונוער
מספר עמודים: 328
עריכת תרגום: נעה סמלסון
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: יעל מיכלסון
איור עטיפה: בתיה קולטון
מומלץ לגילים: 8-12

מימד מדוע – איך להציל את היקום בלי ממש לנסות // ג'ון קיוזיק

DIMENSION WHY: HOW TO SAVE THE UNIVERSE WITHOUT REALLY TRYING

John Cusick

 63.00

ילדה מההווה וילד מהעתיד חוברים יחד כדי להציל את היקום. מה כבר יכול להשתבש?

לפיניאס ט' פוג, היורש בן השתים-עשרה של תאגיד פוג-בולוס לשערי על־חלל ושעועית אפויה, יש כל מה שילד מהמאה ה-31 יכול לבקש. הכול חוץ מהרפתקאות. הוריו, שתמיד נמצאים בחופשה, לא מרשים לו לעזוב את הפנטהאוז, ונותר לו רק לשבת בחדר מלא בגאדג'טים ולשוחח עם חברו היחיד, דובי צעצוע.

כשתאונה מצערת שולחת את לולה ריי מהמאה ה-21 אל העתיד, היא מגלה שהעתיד בכלל לא דומה למה שמתואר בסדרה האהובה עליה, מימד Y (אולי חוץ מהרובוט-קטל). אבל אין לה הרבה זמן לחשוב על זה, כי רשות תעבורת הזמן דולקת בעקבותיה והיא חייבת למצוא מסתור בדירה של פיניאס.

כדי שלולה תוכל לחזור הביתה, היא ופין יצטרכו לחצות את שביל החלב, לחגוג עם אנשי לטאה, להתחזות לחברי אצולה בין-כוכבית, לשרוד מסיבת תה עם ישות בין-מימדית כול-יכולה ולענות אחת ולתמיד על שאלת הסוף הגורלית.

מימד מדוע מלהיב ומצחיק כמו שומרי הגלקסיה, ומלא דמיון ופרוע כמו ספר של דאגלס אדמס לצעירים. הוא ישאיר את הקוראות והקוראים בפה פעור עד לסיום המפתיע.

ג'ון קיוזיק הוא סופר וסוכן ספרותי. הוא גר בברוקלין עם אשתו וחתול ג'ינג'י גדול בשם דונאט.

 

"זה לא רק ספר שחייבים לקרוא, אלא ספר שחייבים לקרוא שוב ושוב!" – פיטר לרנג'יס, מחבר סדרת ספרי "שבעת הפלאים"

  • סימניה חינם בכל קנייה!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: תומר בן אהרון
תאריך הוצאה: מרץ 2022
קטגוריה: ילדים ונוער
מספר עמודים: 328
עריכת תרגום: נעה סמלסון
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: יעל מיכלסון
איור עטיפה: בתיה קולטון
מומלץ לגילים: 8-12

מימד מדוע – איך להציל את היקום בלי ממש לנסות // ג'ון קיוזיק

/ פרק 1 /

פיניאס ט' פוֹג היה משועמם. הוא לא השתעמם לעתים קרובות. הוא היה חכם (לטענתו) ועשיר (לטענת פחות או יותר כולם), וכשאתה פיקח ויש לך המון כסף, נדיר שאתה מוצא את עצמך בלי שום דבר לעשות. הסיכויים שזה יקרה הם בערך שבעים ושישה אלף לאחד. זאת אומרת, בין "ממש-ממש לא סביר" ל"לא סביר בטירוף". ואף על פי כן, למרות העובדה שהיה בפנטהאוז של בניין בבעלות משפחתו, בחדר מלא בגאדג'טים הכי מתוחכמים ויקרים בגלקסיה, מצא את עצמו פיניאס משועמם מעבר לכל גבולות הסבירות.

אמנם פין עדיין לא ידע את זה, אבל היום הזה עמד להיות אחד הימים האלה שדברים "ממש-ממש לא סבירים" עד "לא סבירים בטירוף" קורים בהם כל הזמן.

הוא היה שרוע על הרצפה כבר עשרים ושש דקות. משכפל המזון שלו נח מפורק לידו (הוא פירק והרכיב אותו כל כך הרבה פעמים, עד שהוא כבר הפסיק לספור), נתב המערבולות האהוב עליו היה עכשיו בגוון ירוק מרענן (הוא ניסה לצבוע אותו בכחול, ואז בוורוד, ואז להוסיף נקודות לבנות גדולות), ומסוף האֶקְסטרָנֶט שלו – שנתן לו גישה לרשת סופר־נרחבת וסופר־מבדרת עם כל סרטון, כתבה, תוכנה או משחק שאפשר להעלות על הדעת – שכב דוֹמם.

יש ימים שבהם אפילו סרטוני חתולים מאבדים את קסמם.

"משעמם לי, טדי," אמר פין בקול רם.

"בוא נשחק," אמר הדובי הגדול והמעט מלוכלך שישב שפוף בפינה.

"אני לא רוצה לשחק. שיחקנו כבר בכל משחק שקיים. שיחקנו קֶנְדי פלאנט. שיחקנו ארבעה מיליארד בשורה. שיחקנו רביעיות דג מלוח. אני לא רוצה לשחק בהם שוב."

"בוא נשחק," אמר טדי.

פין עצם את עיניו. "אני מעריך את ההתמדה, אבל פשוט אין לי מצב רוח."

"בוא -" אמר טדי.

"נשחק," השלימו שניהם יחד – האחד בקול עליז וקצת רועד, האחר בקול עייף מאוד.

הגלקסיה היתה מלאה בצעצועים רובוטיים רהוטים ונבונים להפליא, אבל לפין היתה חיבה לטדי, שבעצם לא היה רובוט, אלא דובי צעצוע עם תיבת קול שכבר לא כל כך עבדה. בהתחלה טדי היה יכול לומר שלושה משפטים, כולל "אני אוהב אותך" ו"איפה הדבש שלי?" עכשיו המעגלים שלו היו שחוקים כל כך, עד שנשאר רק המשפט השלישי: "בוא נשחק". אבל פין ידע שטדי אוהב אותו, גם אם הוא לא אמר את זה בכל יום.

פין התקשה להאמין שזה יהיה מלהיב יותר מלשכב על הרצפה, אבל בכל זאת התיישב. הסרבל האנטיסֶפְּטי הלבן שלו התקמט סביב הבטן. לפעמים, חשב פין, צריך לעשות משהו קיצוני כמו להתיישב רק כדי לראות אם היקום יגמול לך על תעוזתך.

הפעם זה הצליח.

אחד מאריחי התקרה החליק הצִדה, ונוּרה שכל תכליתה להבהב באור אדום מאיים צנחה אל החדר והחלה במלאכתה.

פין זינק לעמידה. "הדואר הגיע!"

הוא רץ לצוהר והקיש את הקוד האישי שלו. המנגנון לחש ורחש ופתח את אחת ממערכות האבטחה המתוחכמות והיקרות ביותר בעולם. דלת נפתחה. במבואה עמד אנדרואיד חסר מנוח, גובהו כמטר ועשרים, עם מסך במקום פנים. פין ידע שהאנדרואיד חסר מנוח כי הוא שילב ידיים ותופף ברגלו על הרצפה.

המילים "קיבלת מברק אקסטרנט" רצו על המסך שלו.

פין הרגיש שילוב של התלהבות ודכדוך – אותו תמהיל רגשות שהציף אותו בכל פעם שהוריו התקשרו אליו.

ואז הופיעה על המסך תמונה של שני אנשים בריאים, נאים למראה ודומים מאוד לפין, אלא שהם היו מבוגרים יותר, שזופים יותר ופחות משועממים. ההורים של פין לבשו חליפות ספארי תואמות, כולל קסדות שעם ומשקפי תת־אֶתֶר, ולכן נראו קצת כמו כוורנים אנדרואידים.

"הַיי, פיני!" נופפה אמו של פין. הוא שנא שהיא קוראת לו ככה.

אביו חייך מאוזן לאוזן. "שלום, פיניאס, אנחנו אוהבים אותך!"

"אנחנו אוהבים אותך המון!"

"הַיי," אמר פין. "איך בספארי?"

"פשוט נפלא," אמרה אלייזה פוג. "כל כך היינו רוצים שגם אתה תהיה כאן."

"אם זה לא היה מסוכן להחריד," הוסיף בַּרְנָבּאס פוג.

"כן, אם זה לא היה מסוכן להחריד, היינו מאושרים אם היית מצטרף."

"היית מת על זה," אמר ברנבאס. "הטבע פשוט מדהים פה ב…. אֶל, איפה אנחנו היום?"

"נפטון השני, ליד הריביירה הפְריליָאנית," אמרה אלייזה. "אפשר לרכוב פה על נחשי ים עצומים!"

"ויש פרחים שיורקים צמר גפן מתוק!" אמר ברנבאס.

"נשמע אדיר," אמר פין, בכנות.

ההורים של פין היו בסיור בגלקסיה באחת-עשרה השנים האחרונות. בהתחלה הם רק אמרו, "צריך לצאת לחופשה לפני שיהיו לנו ילדים," ואז הם עברו לקטע של "צריך להספיק לראות את הזרוע המזרחית של שביל החלב לפני שאלייזה יולדת," ובאיזשהו שלב על הדרך קלטו ש"צריך לקפוץ הביתה וללדת את התינוק הזה כדי שנספיק לתפוס את הטיסה בחזרה לערפילית ראש הסוס." וכך קרה שלפין לא היה שום זיכרון מהוריו שאינו משיחת אקסטרנט או מצ'ט אקסטרנט או ממברק אקסטרנט כמו זה. אחד-עשר ימי הולדת, אחד-עשר חגי מולד ועשרים ושניים ימי הורים חצי־שנתִיים באו וחלפו באותו אופן: אמא ואבא נמצאים במקום אקזוטי כלשהו, ואילו פין לבד בחדרו, חולם להיות איתם.

"אתם חושבים שאולי בחודש הבא אני יכול לבוא אליכם? נגיד בדובה השישית?" פין שינן את תוכנית הנסיעות של הוריו – לא משימה פשוטה, כיוון שהיא השתנתה והתרחבה ללא הרף, כמו בולען כוכבים ניוּטוֹני, רק הרבה יותר יקרה.

"בחודש הבא?" חזר ברנבאס.

"תזכיר לי מה יש בחודש הבא?" אמרה אלייזה.

"היום הולדת שלי," אמר פין בסבלנות, באהבה, בחמת זעם. "אני אהיה בן שתים-עשרה."

שתיקה מעיקה השתררה.

"בוא נשחק," הציע טדי.

"אמרתם שתרשו לי לבוא לטייל איתכם כשאני אהיה בן שתים-עשרה," אמר פין. הוא הזכיר להם את זה רק בכל פעם שהם דיברו. "זוכרים?"

"פיני," אמרה אמא.

"פיניאס," אמר אבא.

"פין," אמר פין.

"אתה יודע שאנחנו מתגעגעים אליך, מלאך שלי, אבל הגלקסיה היא מקום גדול ומסוכן כל כך."

"מסוכן מדי," הוסיף ברנבאס. "לילד. אתה יודע שרק השבוע אמא שלך נחטפה שש פעמים!"

"זה נכון! וקוסם חלל כיווץ את אבא שלך לגודל של פּרוֹטוֹן למשך אחר צהריים שלם!"

"אם משהו היה קורה לך," אמר ברנבאס, ועיניו התלחלחו מדמעות אמיתיות, "ילד שלי, אני לא יודע מה היינו עושים."

"אם משעמם לך," אמרה אלייזה, "אולי תבדוק אם גוֹרוֹ רוצה לשחק רביעיות דג מלוח?"

לפין לא היה שום רצון לשחק שום משחק עם גוֹרוֹ בּוֹלוּס. הוא היה השותף העסקי של ברנבאס ואלייזה, האיש שהכניס את ה"בּוֹלוּס" לחברת פוֹג-בּוֹלוּס, ולא רק שהוא היה מבוגר, אלא שהוא היה המבוגר המגעיל והמבחיל ביותר שפין הכיר באופן אישי.

"אני מעדיף שלא," אמר פין.

"אלייזה, תתקשרי לגורו," אמר ברבנאס.

"לא, אל תת – !" אמר פין, אבל איחר את המועד. אלייזה כבר פתחה שיחת ועידה, ולפתע הופיעו על המסך פניו הבולבוסיות של גורו בולוס. בולוס היה אַרְבֶּקיאני, מה שאומר שהוא נראה – לפחות לדעתם של מרבית תושבי כדור הארץ – כמו שעועית גדולה מאוד. הוא היה נמוך, אפילו ביחס לבני מינו, והרכיב משקפיים מאוד לא מחמיאים. השיחה הנכנסת הפתיעה אותו, והוא מיהר לכסות חלק מהתרשימים שעל שולחנו.

גורו בולוס תמיד נראה כאילו תפסת אותו על חם עושה משהו מרושע.

"גורו!" קרא ברבנאס. "מה קורה, חבר, אתה עסוק? יש לך כמה רגעים לשחק קצת עם פין?"

"ברנבאס! אלייזה! ו…" בולוס ניסה לחייך, אף שזאת לא היתה מיומנות שהוא הצטיין בה. "ו… כן… שלום. פיניאס."

"הַיי, גורו-גורילה," אמר פין, שידע שבולוס מתעב את כל כינויי החיבה באשר הם, ואת גורו-גורילה יותר מכול.

בולוס חשק את שיניו הקטנות והמטרידות. "לצערי אני באמצע משהו, אה – "

"…זדוני?" הציע פין, שלא חלק עם הוריו את האמון המוחלט שלהם בשותפם העסקי.

"דחוף," תיקן אותו בולוס בבוז. "נורא מצטער. חייב לעוף. תמיד נחמד לראות את משפחת פוג. להתראות!"

הקו התנתק.

"הוא כל כך מסור," אמרה אלייזה.

"איזה בחור," אמר ברבנאס.

"אני בסדר," אמר פין. הוריו תמיד עודדו אותו להתחבר עם בולוס, כאילו הוא מין דוד חביב ולא האיש המוזר שמנהל את החברה בזמן שהם מטיילים בגלקסיה. הדבר היחיד שהיה לבולוס ולפין במשותף הוא שאף אחד מהם לא רצה שום קשר עם השני.

"הֵיי," אמר ברבנאס בקול נוטף אהדה. "הֵיי, סמוך עלינו, ילדון. רק עוד כמה שנים. כשתהיה גדול יותר, תוכל לבוא."

"בינתיים אתה צריך לחכות בסבלנות, פיני."

"בחדר שלי," אמר פין.

הוריו ענו לו בהנהון אחראי, אוהב, מרתיח.

"זה באמת המקום הכי בטוח," אמר ברנבאס.

"המקום הכי בטוח בגלקסיה," אישרה אלייזה.

"בסדר," אמר פין.

אחרי שהם החליפו נשיקות באוויר והצהרות אהבה, המסך החשיך. אנדרואיד הדואר כחכח בגרונו והושיט יד לטיפ. פין התעלם מהיד וסגר את הצוהר.

חטיפות. קוסמי חלל. הטיול נשמע כל כך מופלא, ופין רצה להיות חלק ממנו.

אבל במקום זאת הוא היה תקוע.

לבד.

עם טדי.

הוא צנח בכיסאו, עשה בו כמה סיבובים למען הסדר הטוב ונאנח. אולי ההורים שלו צודקים. הרי לא פחות שווה לראות את נחשי הים המתנחשלים של נפטון השני בתלת-מימד באיכות גבוהה.

נכון?

"בטוח בטירוף," דקלם פין את סיסמת החברה של הוריו, תאגיד פוג-בולוס לשערי על־חלל ושעועית אפויה. "ככה הכי טוב, נכון, טדי?"

"האמת," אמר קול שבכלל לא נשמע כמו טדי, "זה נשמע לי נורא ואיום."

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן