ללא מרשם רופא // אדם קיי

פורמלין

יודעים איך זה כשאתם חותכים גופה? ברור שלא. זה מעשה סוטה ומחריד שאיש פרט לחוקרי מקרי מוות ולפושעים מהעולם התחתון לא אמור להתנסות בו לעולם. טוב, אלא אם כן אתם אחד מתשעת אלפים בני השמונה־עשרה שנרשמים מדי שנה ללימודי רפואה בבריטניה. הם חותכים גופה בכל יום שישי בבוקר.

"תלבשו את החולצה והמכנסיים הכי פחות יפים שלכם," ייעץ לנו סטודנט שנה ב' חביב לפני הנתיחה הראשונה שלנו.[1] "גם את התחתונים. תלבשו אותם בגדים בכל שבוע, ובסוף השנה תשרפו אותם." תיארתי לעצמי שהסיבה היא שהם יתלכלכו במיץ גולגולת או בחתיכות ריאה, אבל האמת היתה פחות מגעילה בשני אחוזים – הסיבה היא הסירחון.

הריח של חדרי הנתיחה מחלחל עמוק לתוך סיבי הכותנה והפוליאסטר של הבגדים ולא יוצא לעולם. אף פעם. הוא תוקף מחדש בכל פעם שנמצאים במרחק של מאה מטרים משם: ריח שכמותו לא חוויתי מאז, ולא סביר שיעורר השראה ברוקחי בשמים בעתיד הנראה לעין. זאת תערובת משונה של בשר פג תוקף וחומץ תעשייתי מכווץ גרונות, צורב אפים ומבשל אישונים.

נכנסנו פנימה, מאתיים פרחי רפואה, והעמדנו פנים שמה שאנחנו עומדים לעשות הוא נורמלי לגמרי. הסווינו את עצבנותנו ברוח שטות ובעליצות. אני עצמי נקטתי גישה שלמדתי ממאות משחקים של וסטהאם: פשוט להעמיד פנים שאני אחד מהם. אלא שבמקרה הזה, כולם העמידו פנים.[2]

"תמצאו לעצמכם גווייה," שאג המרצה שלנו כאילו הוא מנהל ערב בינגו בשיט תענוגות.[3] התקבצנו סביב אחד מתריסר שקי הגופות הרכוסים.

"אני יכול להצטרף?" גמגמתי לשותפַי לגווייה כאילו אני משלים רביעייה לברידג' ולא מתכונן לבתר סבא של מישהו כמו תרנגול הודו בחג המולד. מכיוון שלא רצינו להכיר בחרדה הטבעית שלנו במעמד הזה, כל אחד מאיתנו ניסה להראות לאחרים שהוא הכי רגוע שאפשר להיות. אבל הנונשלנטיות של כולם היתה מאולצת, ובמקום שרתה תחושה מוזרה ומעיקה. הדבר הכי מפחיד שמישהו מאיתנו עשה עד אז בחייו היה להתעסק עם לוח סיאנסים או להשתתף בתחרות אוננות על עוגייה.[4] ועכשיו עמדנו לפתוח בן אדם בסכין.

האחריות הפתאומית הזאת, צניחה ללא מצנח לעולם המבוגרים, היתה שינוי די משמעותי בשביל נער שקולו בקושי התחלף והביצים שלו בקושי ירדו – כמו להעביר בטעות את המכונית לרוורס כשנוסעים במהירות של מאה קמ"ש בכביש המהיר.

ואז הגיע הזמן לפתוח את הרוכסן של השק.

קודם הפנים: עור דמוי שעווה, צהבהב, כמעט אנושי אבל לא לגמרי. איזה בריון בשם ת'וֹר התלוצץ מיד שהוא נראה כמו סבתא של ברוס ויליס, וכולנו צחקנו כי חשנו צורך נואש בהקלה רגשית מכל סוג שהוא. ואז בא החזה, השעיר להפתיע. "נפלנו על ווּקי!" לחש סטודנט שנה א' אחר. שוב צחקנו, ואז התחלנו לשאול אחד את השני אם השיער על חזה ממשיך לצמוח אחרי המוות.[5] אחר כך הגיע תורה של הבטן, שהיתה מכווצת כאילו האיברים הפנימיים אוחסנו באריזת ואקום. הרוכסן המשיך לרדת, השק המשיך להתקלף וכולנו פלטנו קריאת תדהמה. לאיש הזה היה פין עצום.

בשלב הזה נתקפתי דחף לתרום איזו בדיחונת משלי, רק כדי להראות שבכלל לא מפריע לי להשתתף בסצנה מסרט אימה. אבל לא הייתי מסוגל – עדיין לא, בכל אופן. לעומת זאת, גם לא מחיתי נגד הבדיחות של האחרים, כי אם הייתי מפגין חמלה או כבוד למת הייתי הופך את עצמי למטרה ללעג. זה היה השבוע הראשון בלימודי הרפואה, וכבר התחלנו ללמוד איך לקפל ולאפסן את הרגשות האנושיים ביותר שלנו.

אין בעצם שום סיבה לבתר אדם בשנה הראשונה ללימודים, או בכלל. יש חלופות טובות יותר: מודלים, הדמיות תלת־ממד, אפילו צפייה בנתיחות של בעל מקצוע מנוסה במקום להסתער בעצמך על גופה כמו זורו הצעיר. במקום זה לוקחים חבורה של סטודנטים שנה א', שאת מוחם עדיין אופפים אדי האלכוהול של סוף השבוע האחרון שלהם לפני הלימודים, ומשליכים אותם למים העמוקים עם סכין מנתחים ורישיון להומור שחור. ובל נשכח, היינו בני נוער, ולא היה שום סיכוי שנעבור בשתיקה על זין בגודל כזה.

"גם זה ממשיך לגדול אחרי המוות?" גיחך אחד מחברי לספסל הלימודים.[6] סטודנט אחר הפליק לאיבר באצבעו והעניק למת את השם "בר־חרב".[7] האובססיה הגברית המטומטמת לגודל הזין גדלה משמעותית בנוכחותה של גופה. ברור שבעצם הפין המרשים של אותו אדון לא היה אמור לעניין אותנו או להיות רלוונטי יותר מכפות הרגליים הגדולות ואצבעות הרגליים הארוכות של הגופה שנחה שני שולחנות מאיתנו. בכל אופן, איברי מין לא היו העיסוק המרכזי שלנו באותו יום – המרצה לאנטומיה הכריז שהיום נתמקד בריאות. הנחיותיו היו פשוטות: קחו סכין מנתחים אחד, קחו גווייה אחת, בצעו חתך ישר ונקי מטה עד לעצם החזה, ואז הפכו אותו לצורת T הפוכה באמצעות שני חתכים נוספים מתחת לצלעות. הוא הזכיר לנו שהגוויות לא ידממו – המטופלים שלנו מתים, ולבם הפסיק מזמן לפעום.

זאת היתה חוויה חדשה בשביל כולנו, אבל אני, כצמחוני כל חיי, הרגשתי לא ערוך למשימה בשום אופן. כל שאר הסטודנטים סביב השולחן התאמנו כל חייהם לרגע הזה בחיתוך סטייקים וחזה עוף. התחליף הדומה ביותר שאני נתקלתי בו היה מוצרלה טרייה. לקחתי סכין מנתחים כי הייתי להוט להוכיח שלא רק שאני מתאים לרפואה, אלא שאולי אפילו יש לי איזו מיומנות טבעית עם להבים. כשעמדתי שם והסכין ריחפה מילימטרים מעל העור, למדתי על הפיזיולוגיה שלי לא פחות משלמדתי על האנטומיה של הבחור המת. מערכת העצבים הסימפתטית שלי נכנסה להילוך גבוה: האצת הדופק, הפרשה עוקצנית של בלוטות הזיעה ורעד בשרירים שניכר היטב בחוסר יציבותה של הסכין. ואז, בבת אחת, נתקפתי רעב אדיר ובלתי צפוי, תופעת לוואי מצערת של שאיפת פורמלין.

כשהסכין פגשה סוף-סוף בעור, היא חתכה אותו כמו נייר עטיפה. האמת היא שזה הגיוני – בסדרות של בתי חולים אף פעם לא רואים את המנתחים מנסרים את העור כמו נגרים. השתדלתי לחתוך עד עצם החזה בקו ישר, מה שהיה קשה כי היד שלי עדיין רעדה כמו עלה במנהרת רוח. כמובטח, לא היה דימום. ובגלל היעדר הדם, המנותח שלנו נראה אפילו פחות אנושי, אבל אני חייב להודות שזה דווקא היה לטובה מבחינתי: זה ייצב את ידי ועזר לי במלאכת הקיצוץ. הגעתי לתחתית עצם החזה ושברתי חזק שמאלה מתחת לצלעות. זה הלך ונהיה קל יותר – זה היה כמו לחתוך פלסטלינה או… אלוהים ישמור! הוא התחיל פתאום לדמם. מאוד. לכל עבר. הבחור הזה היה בחיים!

כולם עצרו את הנשימה. ת'ור צרח. כמעט ציפיתי שהמנותח יזנק ממקומו, יתיישב על האלונקה כמו המפלצת של פרנקנשטיין וידרוש התנצלות על הערותינו גסות הרוח על הזין שלו, ואז פתאום שמתי לב שהוא בכלל לא מדמם. אני דיממתי. חתכתי לעצמי בטעות את האגודל. העברתי במבוכה את הסכין לסטודנט שמשמאלי, ומתוך אינסטינקט ילדי – הרי עדיין הייתי ילד, לא רק בתחושה אלא במציאות – דחפתי את האגודל לפה. ולכן אני יכול לאשר שריח הפורמלין אמנם מעורר תיאבון, אבל הטעם הרבה פחות.

[1] "שימו לב," אמר לנו מרצה לאנטומיה ביום הראשון, "זאת נ-ת-י-ח-ה, כמו נפיחה, לא ניתוח, כמו לנוח."

[2] "אתה אוהב כדורגל?! זאת התגלית הכי מדהימה בכל הספר הזה!" אמר חברי ג'סטין.

[3] 63, פציעת ראש.

[4] הניסיון שלי מלמד שהעוגיות של Rich Tea מתפוררות הכי לאט, ממש כמו שקורה כשטובלים אותן בכוס תה.

[5] הוא לא. וגם הציפורניים לא. המוות הוא השבתה מוחלטת ותמידית של כל תא בגופנו. חוויה די סופית, בסך הכול. מה שקורה הוא שהעור סביב הציפורניים והשיער מתייבש ונסוג ולכן נוצר הרושם שהמת צריך איזה מני-פדי טוב.

[6] כיום מומחה למחלות בדרכי הנשימה.

[7] כיום רדיולוג מומחה.

ספרים נוספים