לחישת הצללים // יאן-פיליפ סנדקר

 98.00  50.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!

פול פרש אל בדידותו באי הנמצא מול הונג קונג. רק כאן הוא יכול לשמר את זיכרונותיו על בנו שמת בגיל שמונה ולהגן עליהם מפני שאון העולם. אפילו חיזוריה של אישה יפה אינם מצליחים לנתקו מן החיים השקטים שהוא מנהל.

היתקלות מקרית באישה אמריקנית שבנה נעדר בסין מעמתת אותו מחדש עם הייאוש חסר האונים שבדאגה לבן אהוב, ומערבת אותו בניגוד לרצונו בחקירת המקרה. כאשר חברו הקרוב, בלש המשטרה צ'אנג, פותח מחדש את החקירה שהוכרזה רשמית כמפוענחת וסגורה, פול נגרר בעל כורחו אל מאבק חסר סיכוי מול הרשויות בסין. אולם דווקא העמידה נוכח סכנה קיצונית היא זו שתפתח בפניו את הדרך בחזרה אל החיים.

בעקבות שני הרומנים שלו, "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" ו"מיתרי הלב", יאן-פיליפ סנדקר מגיש לנו רומן חדש ומותח בעל עוצמה רגשית מהפנטת: סיפור אהבה בלתי-רגיל ולצדו מקרה פשע החושף את קרביה של סין המודרנית. בפרוזה טעונת חושניות ורווית פרטים מספר יאן-פיליפ סנדקר ברגישות פסיכולוגית מעמיקה על אנשים שהגיעו לצומת גורלי בחייהם.

יאן-פיליפ סנדקר נולד בהמבורג ב-1960. הוא שימש הכתב של המגזין "שטרן" באמריקה בין 1990 ל-1995, והכתב באסיה בין 1995 ל-1999. הוא מתגורר היום בברלין עם משפחתו.

מבצע!

WHISPERING SHADOWS

Jan-Philip Sendker

לקריאת פרק ראשון
תרגום: יוסיפיה סימון
תאריך הוצאה: מרץ 2014
קטגוריה: מבצעים, פרוזה
מספר עמודים: 416
עריכת תרגום: נועה קול
סדר: יהודית שטרנברג
עיצוב עטיפה: מירב רוט

לחישת הצללים // יאן-פיליפ סנדקר

מבצע!

WHISPERING SHADOWS

Jan-Philip Sendker

 98.00  50.00

פול פרש אל בדידותו באי הנמצא מול הונג קונג. רק כאן הוא יכול לשמר את זיכרונותיו על בנו שמת בגיל שמונה ולהגן עליהם מפני שאון העולם. אפילו חיזוריה של אישה יפה אינם מצליחים לנתקו מן החיים השקטים שהוא מנהל.

היתקלות מקרית באישה אמריקנית שבנה נעדר בסין מעמתת אותו מחדש עם הייאוש חסר האונים שבדאגה לבן אהוב, ומערבת אותו בניגוד לרצונו בחקירת המקרה. כאשר חברו הקרוב, בלש המשטרה צ'אנג, פותח מחדש את החקירה שהוכרזה רשמית כמפוענחת וסגורה, פול נגרר בעל כורחו אל מאבק חסר סיכוי מול הרשויות בסין. אולם דווקא העמידה נוכח סכנה קיצונית היא זו שתפתח בפניו את הדרך בחזרה אל החיים.

בעקבות שני הרומנים שלו, "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" ו"מיתרי הלב", יאן-פיליפ סנדקר מגיש לנו רומן חדש ומותח בעל עוצמה רגשית מהפנטת: סיפור אהבה בלתי-רגיל ולצדו מקרה פשע החושף את קרביה של סין המודרנית. בפרוזה טעונת חושניות ורווית פרטים מספר יאן-פיליפ סנדקר ברגישות פסיכולוגית מעמיקה על אנשים שהגיעו לצומת גורלי בחייהם.

יאן-פיליפ סנדקר נולד בהמבורג ב-1960. הוא שימש הכתב של המגזין "שטרן" באמריקה בין 1990 ל-1995, והכתב באסיה בין 1995 ל-1999. הוא מתגורר היום בברלין עם משפחתו.

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: יוסיפיה סימון
תאריך הוצאה: מרץ 2014
קטגוריה: מבצעים, פרוזה
מספר עמודים: 416
עריכת תרגום: נועה קול
סדר: יהודית שטרנברג
עיצוב עטיפה: מירב רוט

לחישת הצללים // יאן-פיליפ סנדקר

/ פרק 1 /

פול שכב במיטתו בלי נוע, עצר את הנשימה והקשיב. הוא לא שמע דבר, למעט זמזום חרישי וחדגוני של המאווררים. הוא הרים מעט את הראש מהכרית שלו. האזין. האם לא היתה זאת הציפור הראשונה? הקול הגיע מעברו השני של העמק הקטן, ציוץ בודד וחלש, כה מהוסס, עד שפוֹל התפלא על שלא התפוגג בדרך אליו. הצלילים היו סימן טוב. משמעותם היתה שעוד מעט יתחילו דמדומי הבוקר, שבכפר יקרא התרנגול הראשון, ובעקבותיו יבואו כל היתר במרווחים של שניות. משמעותם היתה שתוך דקות אחדות יתחילו גם הציפורים בגנו לשיר, שהוא ישמע את קרקוש הכלים והסירים של שכניו. שהלילה חלף ועבר לו. שלא ייאלץ עוד לסבול את קולות האפלה.

עד השמש ושוב בחזרה

אתה לא צריך לפחד. אני שומר עליך

פול המתין עד שקרני האור הראשונות חדרו מבעד לחרכים בתריסי העץ והקולות נאלמו לגמרי. מדוע במשך היום אני שומע אותם לעתים רחוקות כל כך, שאל את עצמו בשעה שהסיט הצידה את הכילה וקם מהמיטה. מדוע הם פוסקים מיד כשהציפורים שרות? כאילו אור השמש גוזל מהם את כוחם.

הוא סידר את מיטתו, גלגל את הכילה שהגנה עליו מפני היתושים, כיבה את המאווררים, ירד אל המטבח, מילא מים לתה בכלי ובו הכף החשמלית, עלה בחזרה אל חדר הרחצה והפעיל את המקלחת. המים היו חמים מכדי לרענן אותו. הלילה שחלף היה לילה טרופי טיפוסי, חם ולח, ועל אף שני המאווררים שניצבו לרגלי מיטתו הוא הזיע מאוד. שכניו חשבו שהוא מטורף, כי נמנע מהתקנת מיזוג אוויר, אפילו לא בחדר השינה. חוץ מטֶנְג היה פול האדם היחיד על הגבעה שוויתר מרצונו על הפינוק הזה. בעבר נהג לעתים קרובות לעבור מחדר השינה המקורר, שלו ושל מרדית, אל הספה בחדר המגורים, שם הוא פתח לרווחה את החלון, כדי לאפשר לאוויר הלח והחמים לחדור. מרדית לא הבינה זאת, היא שנאה להזיע, שנאה את התחושה הדביקה על העור שלה, את הבגדים הלחים על גופה, את "הריח הזה", כפי שכינתה אותו וסלדה ממנו, אף שהיה הריח שלה עצמה. היום פול שואל את עצמו אם היה צריך לראות בזה אות אזהרה. כיצד היה מסוגל להאמין שיוכל להיות מאושר עם אדם שאינו מסוגל לשאת את הריח של עצמו?

בתחילת אהבתם היא לא היתה רגישה כל כך או, לכל הפחות, השתדלה מאוד לא להראות זאת. הם בילו ערבים רבים, יפים להפליא, על הגזוזטרה הקטנה של פול בקומה הארבע־עשרה של בניין רב־קומתי בהֶפִּי וָאלִי, אכלו שם ארוחות ערב בתומם של ימים ארוכים במשרד. הם שתו, דיברו וצחקו, אף על פי שגופיהם היו שטופי זיעה. היא הרשתה לו לגעת בה ולפתות אותה, בלי שריח הגוף שלה, או הגופים הלחים שלהם, יהיו לה בלתי נעימים. בהמשך זה השתנה. בהמשך היה חדר השינה שלהם מקורר עד כדי כך שקיום יחסי מין ללא שמיכה היה גורם בוודאות להצטננות. במשך תשעה חודשים בשנה הסתובבה מרדית, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הלוך ושוב בין המשרד הממוזג שלה, מסעדות ממוזגות, מרכזי קניות ממוזגים ומכוניות ממוזגות ובין דירתה הממוזגת.

מרדית. הוא לא ידע מתי חשב עליה בפעם האחרונה. כנראה ביום הולדתו של ג'סטין, לפני ארבעה חודשים. הוא שקל לרגע אם לטלפן לה, עד שנזכר שאפילו אין לו את מספר הטלפון שלה בלונדון. הוא הניח שעורך הדין שלו יכול להשיגו בשבילו, אבל זו תהיה טרחה גדולה מדי, רק כדי לא לומר אף מילה זה לזה לאחר השמעת כל מילות הפתיחה הנימוסיות והריקות. מדוע נגמרה כל שיחה ביניהם בדממה מעיקה, כאילו היה זה חוק הטבע? הם אפילו לא רבו עוד, את זה כבר הפסיקו שבועות אחדים לאחר מותו של ג'סטין. התחושה היתה של ריקנות גדולה, של מיאוס הדדי, של אדישות שמעולם לא היה חושב שהיא אפשרית. מדוע תשוקתם ההדדית לא הותירה כל עקבות? אצל זוגות אחרים שנפרדו הוא היה יכול להבחין בפגיעוּת, מרירות בגלל ציפיות שלא התממשו, זעם, כן אפילו שנאה. הוא לא הרגיש דבר מכל מאלה והיה לו הרושם שאצל מרדית המצב אינו שונה. כאילו אהבתם מעולם לא התרחשה.

אפילו כאשר, שנה בלבד לאחר מותו של ג'סטין, היא הודיעה לו שתוך מספר שבועות היא עוברת ללונדון, כדי – כפי שביטאה זאת – "לשכוח את פרק הונג קונג", הוא לא נפגע, גם אם לא רצה להיחשב חלק מפרק שיש לשכוח אותו. הוא רק איחל לה "הרבה מזל וכל טוב". היא הודתה לו בנימוס והושיטה לו את ידה בחזית מלון מנדרין אוריינטל, ורק לאחר ימים קלט את הגיחוך שבפרידה הרשמית הזאת. מאותו יום הם שמעו זה מזה באופן אקראי בלבד. מאחר שעד לפני חצי שנה לא היו ברשותו טלפון ומחשב, גם לא היה קל להשיגו. פעם קרא שמרבית הזוגות נפרדים מאותן סיבות שבגללן התחברו, והוא תהה בלבו אם זה נכון גם לגביהם.

מתי החלו ללכת בדרכים נפרדות? האם זה היה בימים שאחרי קבלת הדיאגנוזה והריב שבא לאחר מכן, סביב השאלה היכן ג'סטין צריך לעבור את הטיפולים? בלונדון, שם, לדעתה של מרדית, הרופאים הם לבטח מיומנים יותר והטיפול טוב יותר, או בהונג קונג, כפי שפוֹל רצה, מקום שבו הכימותרפיה אינה שונה בשום צורה ואופן מזאת שבאירופה – ואת זה הבטיחו להם האונקולוגים בבית החולים קְווין אליזבת כמו גם חבריהם למקצוע באנגליה. בסופו של דבר, מרדית ויתרה, בניגוד לרצונה, אבל מרגע שהתברר שהסרטן עמיד בפני הכימיקלים האגרסיביים ביותר, היא לא השאירה מקום לספק מיהו אשם לדעתה, ושהסיכויים לשרוד היו הרבה יותר טובים בממלכה המאוחדת.

ואולי החל הפירוד מוקדם הרבה יותר, אז, כאשר נודע להם שהיא בהיריון ושמחתו על כך עלתה אלפי מונים על זו שלה? "אין כל ספק, אתם בהיריון," אמר להם הגינקולוג כבר בחדר ההמתנה, ובעוד עיניו של פול זרחו וידו חיפשה את זו שלה, כיסתה היא את פניה בכפות ידיה והחלה להתייפח. מרוב שמחה, פול, תאמין לי בבקשה, זה כלום, זאת רק שמחה. ההבטחה הזאת, שחזרה ונאמרה תכופות בימים הבאים, לא הצליחה להשתיק את הספקות שלו. האם באמת רצתה בילד? היא עבדה הרבה ובתשוקה – היא היתה מנהלת המחלקה הצעירה ביותר בבנק שלה, שלו סניפים בעולם כולו. נסיקתה אל מועצת המנהלים של סניף הונג קונג היתה יותר מאשר תקווה ערטילאית. בואו של תינוק היה מסכן, בטווח הקצר לפחות, את המשך הקריירה שלה, וזאת הובהר לה ולנשים אחרות שעבדו איתה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. חוץ מזה, מעולם לא היתה מאותן נשים שראו את האמהוּת כחלק מהותי של תוכנית חייהן. בסופו של דבר, לא היתה זאת המשאלה שלה ללדת תינוק, אלא של פול, שהכריעה, כך הסבירה לו לאחר שנים. היא ריחמה עליו כי לא היתה לו משפחה. הוא היה ילד יחיד, אמו התאבדה זמן קצר לאחר יום הולדתו ה־21, אביו מת לפני שנים אחדות. בכל התקופה מאז שמרדית הכירה אותו הוא לא הזכיר ולוּ גם קרוב משפחה רחוק אחד. היחידים שאותם הכיר, כמו למשל סבו וסבתו הגרמנים בהיידלברג, מתו לפני זמן רב. לפי דבריה של מרדית, זה נראה לה מוזר מאז ומתמיד, אבל זה היה חלק מהילת המסתורין והריחוק שאפפו אותו ושעשו אותו מרגש ומושך, בשנים הראשונות לפחות. בשלב מאוחר יותר השתקנות שלו עצבנה אותה במידה הולכת וגדלה, ולעתים קרובות יותר ויותר היא גרמה למריבות ביניהם. מדוע רק לעתים רחוקות מאוד הוא מסכים להצטרף אליה כאשר היא נפגשת עם קולגות שלה לארוחת ערב, וזאת לאחר שבתחילת חייהם המשותפים ליווה אותה בחפץ לב? מדוע היא נאלצת תמיד ללכת בלעדיו למסיבות קוקטייל, לקבלות פנים ולטיולי שיִט של יום ראשון, שבהם היא קושרת קשרים עסקיים, משיגה לקוחות, אוספת מידע? הימים והערבים שבילה לבדו בבית כבר לא נראו בעיניה כביטוי ליכולתו להסתפק בחברת עצמו, מה שבעבר זכה להערכתה. כעת ראתה זאת רק כסימן לבדידות מדכדכת. בעבר היא האמינה, כך הסבירה לו לאחר מותו של ג'סטין, שילד ייטיב איתו, שילד יהיה משימה בשבילו.

פול תהה בלבו אם אז, כאשר קנה את הבית לעצמו, היא באה לאי לאמה, כדי לראות את הבית. כן, הוא ראה אותה עומדת בגן, מהלכת בין שיחי הבוגנוויליה הצומחים פרא וכמעט מגיעים אל הגג, השרכים בגובה מטר, שיחי הבננה הנבולים. הוא ראה אותה לוטשת עיניים, מוכת תדהמה, בבית שאיש לא התגורר בו זה חודשים, במעטה הירוק והמעופש שהלחות הצמיחה על החזית. הוא ראה אותה פוסעת דרך החדרים המאובקים והמטונפים ומלאי פסולת, ושמע אותה אומרת בקול מלא בחילה: "זה מתאים לך".

קניית "החור המטונף" הזה אימתה את חששותיה הגרועים ביותר. הוא פורש מהעולם, כי הוא מרגיש בנוח בתוך הכאב שלו. הוא שוקע ברחמים עצמיים. הוא אינו מניח לבנו למות, הוא מסרב להשלים עם מותו. ונוסף על כך, הבלתי נסלח מכול: הוא מתרסק לחלוטין. והבית הישן הזה, על האי שאף תושב הונג קונג נורמלי לא היה מוכן לעבור אליו, היה ההוכחה הניצחת לכך. כאן הוא יכול ללכת לאיבוד, לשתות לשוכרה עד אובדן חושים, בלי שאיש ינסה למנוע זאת, כן, כנראה יעברו שבועות רבים לפני שמישהו יבחין שמת.

פול מזג לעצמו עוד קצת תה והביט אל מעבר למרפסת. בלילה נפלו על האבנים פרחים רבים מעץ הפְּלוּמֶרְיה.* הוא קם, אסף אותם, נכנס הביתה והניח אותם בצלוחית, יחד עם הפרחים האחרים. הוא הביא מטאטא מהמזווה וטיאטא את המרפסת. לא, חשב פול, אני לא מתפרק. ייתכן מאוד שבעניינים אחדים היה הצדק עם מרדית, החיים איתו הפכו לבלתי נסבלים, הוא לא סתר את דבריה, אבל בנקודה הזאת היא טעתה. הוא שיפץ את הבית מן היסוד וטיפל בניקיונו טוב יותר מכפי שטופלה דירה כלשהי של מרדית או שלו. פעמיים ביום ניגב אבק, וכל המרצפות, כל צלחת, כל ספל, כל כוס וכל סכין שטף מיד. חדר הרחצה היה נקי, כאילו ניקו אותו מנהלות משק הבית של מלון פֶּנינסוּלָה במו ידיהן. לפני החלונות ניצבו אדניות ובהן פרחו גרניום, קמליות וּוְרדים. במקרר היו תמיד פירות וירקות טריים. הוא בישל את האוכל שלו, אכל היטב, וזה שנתיים לא שתה אלכוהול כלל. במשך זמן רב האמין שיין, ויסקי ויותר מכול, ג'ין, יוכלו להסות את הקולות שבתוכו, יוכלו להרגיע אותו בשעות הערב, לאלחש אותו עד כדי כך שיוכל לישון לאורך הלילה כולו. אבל ככל שהרבה לשתות, מצבו רק הורע. הכאבים. הקולות. הריקנות.

[* מוכר בארץ בשם הערבי פיטֶנֶה.]

חוץ מזה הוא פחד שג'סטין עלול למצוא אותו במצב של שכרות – אם ישוב. את הפחד הזה, הוא ידע, היה קשה להסביר. פעם ניסה לתאר אותו לדייוויד צ'אנג, ואפילו הוא, איש אמונו הקרוב ביותר, החבר היחיד שהיה לו אי־פעם, לא היה מסוגל להבין.

"ג'סטין מת, פול."

"אני יודע שהוא מת, את זה אתה לא צריך לספר לי."

"אם הוא ישוב, הוא לא יהיה ג'סטין שאתה מכיר, הוא ישוב בדמות אחרת," הסביר דייוויד, הבודהיסט שהאמין במחזור הנצחי של מוות ולידה.

"אני לא יושב בבית וממתין שג'סטין יופיע בדלת בעוד רגע, אבל…" פול חיפש מילים. "אני רוצה להיות מוכן לכך."

"לְמה?"

"לחזרתו."

"שאתה יודע שלא תקרה."

פול נאנח. "שאני יודע שלא תקרה," הוא חזר על המילים. "אבל אני לא רוצה להוציא אותה מכלל אפשרות."

מגוחך ככל שזה נשמע, אבל לזה בדיוק התכוון: מצדו לא רצה לבטל את אפשרותה של החזרה. משום כך היה לג'סטין חדר בבית הזה. לכן נמצאו בחדר הזה מיטה ומאוורר, ומשום כך היתה המיטה מסודרת תמיד. מסיבה זו היה תמיד ז'קט לילד בארון, ובמסדרון, ליד מגפי הגומי של פול, היה זוג נוסף קטן יותר בשביל ג'סטין. לכן הוא הסיר את משקוף הדלת בדירה הישנה, זה שעליו היו הסימונים של צמיחת גופו של ג'סטין, והרכיב אותו כאן.

"האם זאת גם הסיבה שאתה נוסע לעתים רחוקות כל כך מלאמה?" שאל אותו דייוויד, בלי שמץ של אירוניה בקולו. "כדי שלא תחמיץ את שובו?"

"לא, זה מסיבות אחרות."

דייוויד הסתכל בו, בלי לומר דבר. המבט עצמו היה שאלה.

"אני לא רוצה לשכוח שום דבר." זה היה משפט שאמר בחוסר זהירות למרדית לאחר הקבורה, ושלעתים קרובות, בשלב מאוחר יותר, היא ראתה בו הוכחה שהאבל שלו עולה על "השיעור הנורמלי" ומקבל "מאפיינים חולניים". הדיון בהגדרתם של "השיעור הנורמלי" ושל "המאפיינים החולניים" באבלם של הורים על מות ילדם, הסתיים באחת המריבות הקשות ביותר ביניהם. היכן הגבול בין נורמלי לחולני? מי קובע את הגבול הזה? לדעתו של פול לא היתה לאיש הזכות לעשות זאת. ביולוג סיפר לו פעם שקיימים דולפינים שמפסיקים לאכול לאחר מותם של בני זוגם. או אווזים. אלה יכולים להגיב בצורה כה חמורה על אובדן בני הזוג שלהם, שהם מעופפים סביב ללא הפסקה, וקוראים לבן או לבת הזוג, מחפשים אותם עד שאובד להם חוש ההתמצאות והם צונחים לקרקע מרוב תשישות ומתים.

"זה בדיוק מה שאני לא רוצה," השיבה מרדית, "וזה בדיוק מה שגם ג'סטין לא היה רוצה. פול, החיים ממשיכים."

הוא שנא את המשפט הזה. המשפט הכיל את האי־צדק שלא ניתן לתארו במילים, את הבנליות הזוועתית והמזעזעת של המוות. כל ישותו של פול התקוממה נגדו. היו ימים שבהם הרגיש שכל נשימה שלו היא בגידה בבנו. ימים שבהם תחושת האשמה של השורד איימה למחוץ אותו, ימים שבהם כלל לא היה מסוגל לעשות דבר חוץ מאשר לשכב בערסל שעל המרפסת.

הפחד לשכוח משהו. פניו המנומנמות של ג'סטין בבוקר. עיניו הכחולות הגדולות שידעו לנצוץ כה יפה. החיוך שלו, קולו.

עד השמש ושוב בחזרה.

בכל מחיר רצה למנוע מהמולת העולם לעמעם את זיכרונותיו. הם היו כל מה שנשאר לו מהבן שלו. יהיה עליו להסתפק בהם עד סוף ימיו, ובשבילו הם היו לא רק יקרים לאין שיעור, אלא גם נכס שברירי ביותר. לא היה אפשר לסמוך עליהם. זיכרונות מטְעים. זיכרונות מחווירים. זיכרונות מתפוגגים להם. רשמים חדשים, פנים, ריחות ורעשים חדשים מעמעמים את הישנים, שמאבדים בהדרגה את כוחם ואת עוצמתם, עד שהם נשכחים. אפילו כאשר ג'סטין עדיין היה בחיים חש פול את אובדן הזיכרונות הזה ככאב, שאותו היה יכול להרגיש בצורה פיזית כמעט. מתי אמר בנו את המילים הראשונות? היכן עשה את צעדיו הראשונים? האם זה היה בחג הפסחא, בדשא של הקנטרי קלאב או יומיים לאחר מכן, בטיול למקאו, בכיכר אשר מול הקתדרלה? בתקופה ההיא האמין שלעולם לא ישכח זאת, אבל שנים אחדות לאחר מכן כבר היה לו ספק לגבי הפרטים. האובדן הזה היה נסבל רק מפני שיום־יום נוספו זיכרונות חדשים עם ג'סטין, ואלה החליפו את הישנים. אבל כעת? הוא נאלץ להסתפק באלה שהיו ברשותו, ולפעמים תפס את עצמו מקשיב פנימה ומחפש בתוכו את קולו של ג'סטין, או עוצם את עיניו בריכוז עד שג'סטין הופיע בעיני רוחו.

כדי למנוע את דעיכת הזיכרונות, רצה פול להתגונן בכל דרך אפשרית בפני כל דבר חדש. לשכוח, פירושו היה לבגוד. שכחה היא קרובת המשפחה של המוות. משום כך עבר אל האי לאמה, ומשום כך אף התרחק מהאי רק במקרים יוצאי דופן ועשה זאת ממש בחוסר רצון. לאמה היה מקום שקט. לא היו מכוניות, היו פחות אנשים מאשר בכל מקום אחר בהונג קונג ובקושי היה מישהו שהכיר אותו. ביתו היה בתאִי פֶּנְג, שכונה הממוקמת על גבעה, מעל יוּנְג שׁוּאֶה וָואן, במרחק עשר דקות ממעגן המעבורת. הוא הסתתר מאחורי סוללה גדולה של סבך ירוק וחורשת במבוק צפופה בקצהו של שביל צר.

הוא ניהל סדר יום קבוע. הוא קם בבוקר עם עלות השחר, מתחת לסוכך שעל המרפסת הוא שתה קנקן אחד בדיוק של תה יסמין, אף פעם לא יותר אך גם לא פחות מזה, על הגג עשה את תרגילי הטאי־צ'י שלו במשך שעה, הלך אל הכפר, ערך קניות, תמיד אכל באותה מסעדה שבנמל ותמיד את אותה תערובת דים־סם של ירקות וחסילונים, ובנוסף שתי לחמניות סיניות מאודות, ממולאות בבשר חזיר, לבסוף סחב את קניותיו הביתה ויצא לטיול רגלי שנמשך שלוש עד ארבע שעות. מדי יום ביומו חלף בדרכו על פני השדות הקטנים שבהם נשים וגברים זקנים ניכשו את העשבים השוטים, עדרו את האדמה או ריססו את שתילי החסה והעגבניות בחומרי הדברה. הם בירכוהו לשלום בניד ראש, הוא החזיר להם ברכת שלום בניד ראש. מפניהם הוא היה בטוח. לעולם לא יעלה על דעתם הרעיון לפנות אליו בדיבור או, חלילה, לגרור אותו לשיחה. הוא המשיך בהליכה לכיוון פָּק־קוֹק, ליד המים צעד בקשת רחבה בחזרה אל יוּנְג שׁוּאֶה וָואן, ומשם דרך מחצית האי אל חוף לוֹ־סוֹ־שִינְג. למעט בסופי שבוע אחדים בקיץ, היה המקום ריק מאדם. פול שחה עשרים דקות בדיוק. לבסוף התיישב בצל למשך מחצית השעה, אף יותר מזה בימים של מזג אוויר יפה, והסתכל בים, ובכל פעם חש הקלה בגלל היכרותו האינטימית עם המראה. או שעצם את עיניו ועשה מדיטציה. במקום הזה לא היה עליו לחשוש מפני שום דבר בלתי צפוי.

בדרכו חזרה חצה פסגה של רכס גבעות מתמשך, שממנה היה יכול לִצְפות באיסְט־לאמה־צ'נל,* שמפרידה בין האי להונג קונג. לעתים רחוקות בלבד השתהה בנתיב הזה, התבונן בספינות המכולה העמוסות לעייפה, ושאל את עצמו מה יכול להיות המטען שהן נושאות ומהו היעד שלהן. המלווים היחידים שלו היו כלבים משוטטים או איזו חתולה חסרת בעלים. את חלקו האחר של היום הוא בילה בגן או על מרפסת הגג, טיפל בצמחים שלו, בישל או ניקה את הבית.

[* תעלת מזרח לאמה.]

הוא לא קרא עיתון יומי, לא החזיק ברשותו מכשיר טלוויזיה, ולרדיו האזין רק בבוקר משעה שבע ועד שבע ושלושים, לתחנת השידור העולמית של הבי-בי-סי. יום שבו לא החליף אף מילה עם אף אדם היה יום טוב. שבוע שהיה ככל יתר השבועות, ובו לא קרה דבר שהיה יכול להותיר עקבות בזיכרונו, היה שבוע טוב.

אולם היום, זאת ידע, יהיה יותר קשה. זה היה יום השנה השלישי למותו של ג'סטין, ופוֹל היה נחוש בדעתו לנסוע לאי הונג קונג כמו בכל שנה ולטפס אל הפיק.

זה לא היה יום טוב לטיול רגלי. שניים בספטמבר לעולם אינו יום טוב לטיול רגלי בהונג קונג. התרמומטר ליד הדלת הראה 36 מעלות ו־98 אחוזי לחות באוויר. העיר הזיעה. העיר נאנקה תחת החום וכל אדם שהיה יכול לחמוק ממנו איכשהו, הסתתר בשבועות אלה בחדרים ממוזגים.

ליתר ביטחון הוציא פול בקבוק מים שלישי מהמקרר וארז גם אותו בתרמיל. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים אפורים, וחולצת כפתורים קלה עם שרוולים קצרים. כדי שהזיעה לא תיזל על פניו ותצרוב בעיניו הוא קשר מטפחת סביב הראש והמצח. היה אפשר לזהות ברגליו הארוכות והשריריות את עקבות טיוליו היומיומיים, היתה לו בטן שטוחה ושרירית כשל אדם צעיר, אך למרות זאת העלייה הזאת, במזג האוויר הזה, תדרוש את כל כוחו. הוא לקח איתו את מקל הטיולים שלו וירד מהגבעה אל הכפר בצעדים מתונים. הוא הזיע עוד לפני שהגיע אל המעבורת.

על הספינה היו רק נוסעים מעטים. כמה סיניות זקנות שנופפו במניפותיהן בצורה מכנית. פול נעמד מאחור ליד המעקה, בתקווה שזרם האוויר או בריזה קלה על פני המים יקלו במידת-מה. אבל האוויר היה יותר מדי חם ולח, הזיעה ניגרה שלוחת רסן במורד עורפו וגבו, במורד חזהו ורגליו עד למטה, עד שגרביו נרטבו כאילו הלך בתוך שלוליות.

מה שדחף אותו פעמיים בשנה – ביום ההולדת של ג'סטין וביום השנה למותו – אל העיר ובמעלה ההר, היה שקר מאולץ. פולחן, שאת ההיגיון שבו הוא לא היה מסוגל להסביר אפילו לעצמו, וששימורו הפך למעין כורח. כאילו היה עליו לפצות על משהו.

זמן קצר לפני מותו שאל אותו ג'סטין אם הוא מאמין שהם יטפסו עוד פעם אחת אל הפּיק. ההר הגבוה ביותר בהונג קונג היה אחד מיעדי הטיולים האהובים ביותר על שניהם, הטיול סביב הפסגה, התצפית על העיר, הנמל והים הסיני הדרומי הרשימו את ג'סטין עוד כשהיה בן שנתיים. הפיק היה מקום, כך זה נראה לפוֹל, שבו בנו הרגיש בטוח, מעין קן נשרים הצופה על העולם, מקום שאליו הגיעו בכל עונות השנה בגלל הפצרותיו של ג'סטין. בקיץ, כאשר – הודות לגובהו – הציע ההר מפלט כלשהו מהחום והלחות המכבידים שבעיר. בחורף, כאשר הרוח נשבה קרה כל כך, עד כי ג'סטין חבש כובע צמר ולבש כפפות, והם היו כמעט היחידים שטיילו שם, וכן, אפילו באביב כאשר העננים עטפו את הפסגה ברוב הימים, ולא היה אפשר לראות דבר מלבד מסכי ערפל. שם למעלה ישבו לעתים תכופות על ספסל ופול הסביר לבנו מדוע מטוסים טסים וספינות שטות, מדוע האוטובוסים הדו־קומתיים הגדולים נראים קטנים כמכוניות צעצוע ומדוע הכוכבים נקראים כוכבים ולא שמשות, אף על פי שהם מאירים בעצמם.

האם הם יוכלו לעלות לשם יחד פעם נוספת?

"בטח," ענה פול, ובנו הרים מעט את הראש, חייך אליו ושאל, "באמת?". הם הביטו זה בזה, פול הסתכל בעיניים העייפות של בנו ולא ידע איך להמשיך. האם ג'סטין רוצה לשמוע את האמת? האם הוא רוצה לשמוע, לא, ג'סטין, לא, אני חושב שלא, לזה אתה יותר מדי חלש, ואני לא יכול לשאת אותך למעלה, למרחק חמש מאות מטר. אין עוד כל תקווה. לעולם לא נשוב ונעמוד יחד על הפיק ונספור את המטוסים ואת הספינות ונחלום על זה שאנחנו דואים באוויר כמו ציפורים ועושים קקי על ראשי המטיילים. מובן מאליו שלא רצה לשמוע את זה. מובן מאליו שאף אדם שפוי לא היה מסוגל לומר זאת לילד בן שמונה. ובאמת מדוע? אבל מה כן?

"אל תשקר, אבא, תגיד את האמת." דרש ג'סטין מאביו זמן קצר לאחר קבלת הדיאגנוזה, כאשר פול ניסה בחוסר אונים לתאר את מצב בנו כבלתי מזיק, וגמגם משהו על שפעת חמורה. אל תשקר. את האמת. לזה נצמדו מרדית, הרופאים והוא, ככל שילד היה מסוגל להבין, איזה כוח הרסני משתולל בגופו הקטן. אבל עכשיו? נטפס עוד פעם על הפיק? כאן לא מדובר בלויקוציטים ובפלסטוציטים, לא בערכי המוגלובין ובעירוי דם. זו היתה שאלה פשוטה שהמתינה לתשובה פשוטה: כן או לא? ג'סטין הסתכל באביו, עיניו שיקפו את הבלתי ייאמן: באמת?

"בטח," אישר פול בפעם השנייה, והנהן. ג'סטין חייך קצרות ושקע שוב בכרית שלו. שקר מאולץ קטן, התשובה הנכונה, מי היה רוצה לפקפק בזאת, ובכל זאת פול לא היה מסוגל לסלוח לעצמו. גם היום היא רדפה אותו, בדיוק שלוש שנים למות ג'סטין, והדמעות בעיניים. הוא בגד בבן שלו. הוא עזב אותו לבדו, בקרבו אותו לאשליה, לתקווה אידיוטית לחלוטין, מטורפת ומטופשת, במקום לומר את האמת ולחלוק אותה עמו וכך לעשותה נסבלת יותר. רגש של בושה התגנב ללבו כבר ברגע שבו הנהן בראשו, ומאז הוא לא פחת, ולא משנה באיזו תכיפות עבר במוחו על השקר שלו וניסה להצדיק אותו. שארית של ספק נותרה ואיתה התחושה שהיה מוג לב ברגע גורלי.

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן