88.00  50.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!

ד"ר עיזלדין אבולעייש – הנודע בכינוי הפרוזאי "הרופא מעזה" – כבש את הכותרות, ונגע בלבבות העולם כולו בעקבות הטרגדיה האיומה שהיתה מנת חלקו: ב-16 בינואר 2009 הפציצו כוחות ישראליים את ביתו ברצועת עזה, והרגו את שלוש בנותיו ואת אחייניתו.

הספר מתאר את חייו יוצאי הדופן של אבולעייש, רופא פלשתיני בעל תואר מהרווארד, שנולד וגדל במחנה ג'בליה ברצועת עזה. כתיבתו הסוחפת והחזקה מספקת לנו השראה ברגעים מסוימים, ושוברת לנו את הלב בפעמים אחרות. במקום לחפש נקמה או לשקוע בשנאה, קורא האיש הזה לתושבי האזור להידבר ולהתקרב. המשאלה שהוא חושק בה יותר מכול היא שלא יהיו עוד נפגעים בין הצדדים, ושבנותיו יהיו הקורבן האחרון בדרך לשלום בין הפלשתינים לישראלים.

"פגשתי את ד"ר אבו אלעיש ימים ספורים לאחר שאיבד את שלוש בנותיו. כמה זה נדיר לפגוש כאן, באיזור האסון שבו אנו חיים, איש כמוהו, שעל אף כל מה שהתנסה בו, ממשיך להאמין בשלום. ועוד יותר מזה – להאמין באדם."
דויד גרוסמן

"בספר זה מבטא ד"ר אבולעייש מחויבות יוצאת דופן לסליחה ולפיוס, המשקפת את היסודלשלום בר קיימא בארץ הקודש."
הנשיא ג'ימיקרטר

מבצע!

I SHALL NOT HATE

Izzeldin Abuelaish

לקריאת פרק ראשון
תרגום: יעל זיסקינד-קלר
תאריך הוצאה: יוני 2011
קטגוריה: מבצעים, עיון
מספר עמודים: 260
עריכת תרגום: אירית מילר
סדר: יהודית שטרנברג
עיצוב עטיפה: עדה רוטנברג
מבצע!

I SHALL NOT HATE

Izzeldin Abuelaish

 88.00  50.00

ד"ר עיזלדין אבולעייש – הנודע בכינוי הפרוזאי "הרופא מעזה" – כבש את הכותרות, ונגע בלבבות העולם כולו בעקבות הטרגדיה האיומה שהיתה מנת חלקו: ב-16 בינואר 2009 הפציצו כוחות ישראליים את ביתו ברצועת עזה, והרגו את שלוש בנותיו ואת אחייניתו.

הספר מתאר את חייו יוצאי הדופן של אבולעייש, רופא פלשתיני בעל תואר מהרווארד, שנולד וגדל במחנה ג'בליה ברצועת עזה. כתיבתו הסוחפת והחזקה מספקת לנו השראה ברגעים מסוימים, ושוברת לנו את הלב בפעמים אחרות. במקום לחפש נקמה או לשקוע בשנאה, קורא האיש הזה לתושבי האזור להידבר ולהתקרב. המשאלה שהוא חושק בה יותר מכול היא שלא יהיו עוד נפגעים בין הצדדים, ושבנותיו יהיו הקורבן האחרון בדרך לשלום בין הפלשתינים לישראלים.

"פגשתי את ד"ר אבו אלעיש ימים ספורים לאחר שאיבד את שלוש בנותיו. כמה זה נדיר לפגוש כאן, באיזור האסון שבו אנו חיים, איש כמוהו, שעל אף כל מה שהתנסה בו, ממשיך להאמין בשלום. ועוד יותר מזה – להאמין באדם."
דויד גרוסמן

"בספר זה מבטא ד"ר אבולעייש מחויבות יוצאת דופן לסליחה ולפיוס, המשקפת את היסודלשלום בר קיימא בארץ הקודש."
הנשיא ג'ימיקרטר

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: יעל זיסקינד-קלר
תאריך הוצאה: יוני 2011
קטגוריה: מבצעים, עיון
מספר עמודים: 260
עריכת תרגום: אירית מילר
סדר: יהודית שטרנברג
עיצוב עטיפה: עדה רוטנברג
/ חול ושמים /

באותו יום היינו קרובים לשמים ורחוקים מהגיהינום ככל שיכולנו לִרחוק ממנו, ברצועת חוף ים מבודדת במרחק ארבעה קילומטרים בלבד ממצוקתה של העיר עזה, במקום שבו הגלים מגיעים אל החוף, כמו לשטוף ולסלק את האתמול ולהשאיר אחריהם התחלה חדשה לַמחר.
יש להניח שנראינו כמו כל משפחה אחרת על שפת הים – שני בני ושש בנותי, כמה בני דודים וכן דודים ודודות, הילדים משתובבים במים, כותבים את שמותיהם בחול, קוראים זה אל זה ברוח הנושבת על החוף. אך כמו ברוב הדברים במזרח התיכון, מראית העין הטעתה. הבאתי את משפחתי לחוף הים כדי למצוא מעט שלווה מיגוננו. זה היה בשנים־עשר בדצמבר 2008, רק שנים־עשר שבועות קצרים מאז יום מותה של אשתי נאדיה מלוקמיה אקוטית, מוות שהותיר את שמונת ילדינו ללא אם, כשהצעיר שבהם, עבדאללה, בן שש בלבד. היא מתה שבועיים בלבד לאחר שאובחנה אצלה המחלה. מותה הותיר אותנו המומים, מבולבלים ומעורערים מאובדנו הפתאומי של האיזון שהשרתה עלינו תמיד. הייתי חייב לכנס את המשפחה הרחק מהרעש ומהכאוס של עירנו ג'בליה, כדי לאפשר לכולנו פרטיוּת להיזכר בקשרים המחברים בינינו ולחזק אותם.
היום היה קריר, שמי דצמבר נצבעו לבן בשמש חורפית חיוורת, והים התיכון לבש גון תכלת נקי. אך גם תוך צפייה בבני ובבנותי, המשחקים בין הגלים כמו ילדים עליזים בכל מקום אחר, הדאיגו אותי עתידנו ועתיד האזור. אבל גם אני לא העליתי על דעתי איך הטרגדיה האישית שלנו תוכפל עשרת מונים. אנשים רטנו על פעולה צבאית ממשמשת ובאה. זה כמה שנים שהישראלים מפציצים את מנהרות ההברחה בין רצועת עזה למצרים, אך לאחרונה נהיו ההפצצות תכופות יותר. מאז שהחייל הישראלי גלעד שליט נשבה בידי קיצונים מוסלמים ביוני 2006, הוטל סגר על האזור, כנראה כדי להעניש את העם הפלשתיני כולו על מעשה של יחידים. אלא שעתה נעשה הסגר לוחץ עוד יותר, והמנהרות היו הדרך היחידה שבה הגיעו רוב המוצרים לרצועת עזה. בכל פעם שהופצצו הן נבנו מחדש, ואז ישראל הפציצה אותן שוב. הבידוד הוחמר עוד עקב העובדה ששלושת המעברים מישראל וממצרים אל תוך רצועת עזה היו סגורים לאנשי תקשורת זה שישה חודשים, אות לכך שישראל אינה מעוניינת שמישהו יֵדע מה קורה. המתח הורגש באוויר.
רוב העולם שמע על רצועת עזה. מעטים יודעים איך זה לחיות שם, נצורים ומרוששים, שנה אחר שנה, עשור אחר עשור, עדים להבטחות שמופרות ולהזדמנויות שמוחמצות. על פי דיווח של האו"ם, רצועת עזה ניצבת במקום הראשון בעולם מבחינת צפיפות האוכלוסייה. רוב תושביה, כ־1.5 מיליון נפש, הם פליטים פלשתינים, שרבים מהם חיים במחנות פליטים זה עשרות שנים; על פי הערכה, 80 אחוזים מהם חיים בעוני. בתי הספר שלנו סובלים מצפיפות יתר, ואין די כסף לסלילת כבישים או לאספקה לבתי חולים.
רצועת עזה מורכבת משמונה מחנות פליטים ומשתי ערים, עזה וג'בליה, וכל אלה רועשים, צפופים ומלוכלכים. באחד ממחנות הפליטים, מחנה החוף במערב העיר עזה, מתגוררים יותר מ־81 אלף בני אדם על שטח קטן מ־1.5 קילומטרים רבועים. ובכל זאת, אם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע אפילו במחנות את פעימות לבה של האומה הפלשתינית. אנשים צריכים להבין שהפלשתינים לא חיים רק למען עצמם. הם חיים כדי לתמוך זה בזה. מה שאני עושה למען עצמי ולמען ילדי, אני עושה גם למען אחי ואחיותי וילדיהם. המשכורת שלי מיועדת למשפחתי כולה. אנחנו קהילה.
הרוח של עזה שורה בבתי הקפה, שבהם יושבים הלקוחות הקבועים, מעשנים נרגילה ודנים בחדשות הפוליטיות העדכניות ביותר; היא מקננת בסמטאות שבהן ילדים משחקים; היא מצויה בשווקים שבהם נשים עורכות קניות וממהרות לשוב למשפחותיהן; היא נמצאת במילותיהם של הזקנים הגוררים את רגליהם ברחובות ההרוסים כדי לפגוש חברים, מגלגלים בין אצבעותיהם את ה"מַסְבָּחה" (מחרוזת התפילה) ומבכים את הדברים שאבדו.
במבט ראשון אפשר לחשוב שכולם ממהרים, אך אלה תנועותיהם של אנשים כועסים שחיים בכפייה, בהזנחה ובדיכוי. דיכוי כבד ותקיף קשור לכל פן של החיים בעזה, החל בגרפיטי על הקירות בערים ובעיירות וכלה בזקנים שאינם מחייכים, בגברים הצעירים המובטלים שמתגודדים ברחובות, ובילדים – באותו יום דצמבר היו אלה ילדי – שמחפשים הקלה במשחק על חוף הים.
זוהי עזה שלי: ספינות סיור ישראליות באופק, מסוקים חגים מעל, המנהרות המחניקות המחברות בין עזה למצרים, משאיות סיוע של האו"ם הנעות בכבישים, בניינים הרוסים ותשתיות חלודות והרוסות. לְעולם אין די – שמן בישול, פירות טריים, מים. לעולם אין די, אף פעם. ההשפעות השלטוניות בתוך עזה מתחלפות בנקל, וקשה לדעת מי אחראי לדברים, למי לייחס את האחריות: לישראל, לקהילה הבינלאומית, לפָתָח, לחמאס, לכנופיות, לפונדמנטליסטים הדתיים. רוב האנשים מאשימים את ישראל, את ארצות הברית, את ההיסטוריה.
עזה היא פצצה אנושית מתקתקת, בתהליך של קריסה פנימה. לאורך שנת 2008 כולה היו סימני אזהרה שהעולם התעלם מהם. בחירת החמאס בינואר 2006 הגבירה את המתח בין הישראלים לפלשתינים, ותוצאה דומה היתה לירי טילי קסאם מעת לעת לתוך שטח ישראל, ולסנקציות שהקהילה הבינלאומית כפתה עקב כך על הפלשתינים.
הטילים מתוצרת בית, שברוב המקרים החטיאו את מטרתם, דיברו בשפת הייאוש. הם הזמינו תגובה מוגזמת של הצבא הישראלי והתקפות טילים נקמניות ממסוקי קרב שהמטירו מוות והרס על הפלשתינים, רבים מהם ילדים חסרי הגנה. זה גרר ירי של טילי קסאם נוספים, והמעגל חזר על עצמו שוב ושוב.
כרופא, הייתי מגדיר את המעגל הזה של הרתעה והפחדה כצורה של הרס עצמי שמופיעה כאשר מצב נתפס כחסר תקווה. הכול נשלל מאיתנו בעזה. המענה לכל אחד מרצונותינו הוא "לא". לא גז, לא חשמל, לא אשרת יציאה. לא לילדינו, לא לחיים. אפילו המשכילים לא מצליחים להתמודד; שיעור בוגרי האוניברסיטה ובעלי התארים המתקדמים לנפש גדול כאן מאשר ברוב המקומות בעולם, אך הרמה הסוציו־אקונומית שלהם לא תואמת את רמת השכלתם בגלל העוני, הגבולות הסגורים, האבטלה ותנאי הדיור הנמוכים כל כך. אנשים לא יכולים לשרוד, לא יכולים לחיות חיים נורמליים, ועקב כך הקיצוניות מתחזקת בהתמדה. הטבע האנושי הוא לשאוף לנקמה נוכח סבל מתמיד. אי־אפשר לצפות מאדם לא בריא לחשוב בהיגיון. כמעט כולם כאן סובלים מבעיות פסיכיאטריות מסוג כזה או אחר; כולם זקוקים לשיקום. אך אין כאן עזרה כלשהי להקלת המתח. ההתנהגות הקדם־מתאבדת – ירי טילים ופיצוצי התאבדות – מזמינה התקפות־נגד מצד הישראלים, ואז נקמה של העזתים, שמביאה לתגובה עוד יותר חסרת פרופורציה מצד הישראלים. ומעגל הקסמים נמשך.
יותר ממחצית תושבי עזה הם בני פחות מ־18; זהו מספר גדול מאוד של צעירים זועמים, משוללי זכויות אזרח. המורים מדווחים על בעיות התנהגות בבתי הספר – התנהגות שמשקפת תסכול מוחצן ותחושת חוסר אונים נוכח מלחמה ואלימות. האלימות כלפי נשים הֶחריפה בעשר השנים האחרונות, כמו שקורה תמיד בתקופה של קונפליקט. האבטלה ותחושות נלוות של חוסר ערך וחוסר תקווה יוצרות זן של בני אדם שמוכנים לנקוט פעולה, משום שהם חשים מנודים – חשים שאין להם מה להפסיד, וגרוע מזה, שאין להם מה להציל.
הם מנסים לזכות בתשומת לבם של אנשים מחוץ לגבולותינו הסגורים; של אלה שמקבלים החלטות מי רצוי ומי לא. קריאתם מנסה לעורר והיא אומרת, "הסתכלו לכאן, הסבל העצום במקום הזה חייב להיפסק." אך איך יכולים העזתים למשוך את תשומת לבה של הקהילה הבינלאומית? אפילו ארגוני עזרה הומניטרית תלויים באישור מישראל כדי להיכנס לרצועת עזה ולצאת ממנה. קיים שימוש בוטה לרעה בכוח שניתן לאלה שמקבלים מדים ותפקידי בידוק ביטחוני ומוצבים בגבולות, אך אולי הם אינם מבינים כלל את ההשלכות שמעבר לרשימת חוקים שמכתיבים מנהיגים אשר האגו הוא המניע אותם. הם מנותקים מהמכנה המשותף שלהם עם אחרים, שהם בני אדם כמוהם.
פעולות האלימות המבוצעות על ידי פלשתינים הן ביטויי תסכול וזעם של אנשים שמרגישים חסרי אונים וחסרי תקווה. טיל הקסאם הפרימיטיבי והזול הוא למעשה הטיל היקר בעולם אם מביאים בחשבון את התוצאות – את ההשלכות שלו, השלכות ששינו את החיים בשני עברי המתרס, ובמיוחד בצד הפלשתיני. התגובה חסרת הפרופורציה של צבא ממוסד גורמת לאובדן חיים של חפים מפשע, הורסת בתים ואדמות מעובדות; והכול כלול, אין דבר מקודש.
אני חי כל חיי עם המתח הזה ברמות משתנות, ותמיד עשיתי כמיטב יכולתי להצליח על אף המגבלות שמצבנו כפה עלינו. נולדתי במחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה בשנת 1955. הייתי הבכור מבין שישה אחים ושלוש אחיות, וחיינו מעולם לא היו קלים. אך אפילו בילדותי תמיד קיננה בי תקווה למחר טוב יותר. כילד, ידעתי שהשכלה היא זכות יתר; משהו מקודש, והמפתח לאפשרויות רבות. אני זוכר שנאחזתי בכוח בספרים שלי, כמו חתולה ששומרת על גוריה הקטנטנים. הגנתי בחיי על רכושי היקר ביותר, על אף כל ההרס שהתרחש סביבי בזמן כזה או אחר. השאלתי את אוצרותי אלה לאחים שלי, ואפילו לחברים צעירים ממני. אך לפני שהשאלתי להם את הספרים, הייתי מבהיר להם שמוטב להם לשמור עליהם כעל רכושם היקר ביותר. הספרים האלה עדיין נמצאים אצלי.
באמצעות עבודה קשה, מאמץ מתמיד והגמול שהמאמין זוכה בו, הגעתי להיות רופא. אך זה היה כרוך במאמצים עצומים ובלתי נלאים מצד הורי וכל בני משפחתי שהקריבו הכול בצורה אלטרואיסטית, אף שלא היה להם דבר, כדי לתמוך בי לאורך כל שנות לימודי. כשנסעתי ללמוד בבית הספר לרפואה בקהיר, הם דאגו משום שאהיה רחוק מהם; האם יהיה לי מספיק אוכל? האם אמצא את המאכלים המסורתיים שלנו? את העוגיות האהובות עלי, את התבלינים הפלשתיניים שאני אוהב, זיתים ושמן זית? אמי נהגה לשלוח לי את הדברים האלה עם אנשים מעזה שבאו לביקור במצרים. לפעמים הייתי מקבל חבילות עם בגדים, סבון, תפוחי עץ, תה, קפה – דברים שנזקקתי להם, אך שנמנו גם עם הדברים האהובים עלי. הם הכירו ברצוני העז להעניק לכולם חיים טובים יותר ורצו להשקיע בי בתקווה גדולה שאוכל לעזור לכולנו לחיות חיים כאלה. לאחר שסיימתי את הלימודים בבית הספר לרפואה, קיבלתי דיפלומה במיילדות וגינקולוגיה מטעם משרד הבריאות של ערב הסעודית בשיתוף עם המכון למיילדות וגינקולוגיה באוניברסיטת לונדון. אחר כך, החל ביוני 1997, התחלתי התמחות במיילדות וגינקולוגיה בבית החולים סורוקה בבאר שבע, והייתי הרופא הפלשתיני הראשון בצוות של בית חולים ישראלי. לאחר מכן למדתי רפואת עובר וגנטיקה בבית החולים ויטורה בוצי במילאנו שבאיטליה ובבית החולים אֶרְזָם בבריסל, בלגיה, והפכתי למומחה לאי־פריון. כעבור זמן הבנתי שכדי לעשות יותר למען העם הפלשתיני, אני צריך כישורי ניהול וקביעת מדיניות, ונרשמתי לתוכנית לתואר שני בבריאות הציבור (מדיניות ומִנהל במערכות בריאות) באוניברסיטת הרווארד. כיום אני עובד כחוקר בכיר במכון גֶרטנר בבית החולים שיבא.
כל חיי הבוגרים אני חי כאשר רגל אחת בפלשתין והרגל האחרת בישראל, עמדה יוצאת דופן באזורנו. אם ביילוד ובעזרה לזוגות להתגבר על אי־פריון, ואם במחקר על השפעת הטיפול הרפואי על אוכלוסיות עניות לעומת עשירות או במחקר על אוכלוסיות בעלות נגישות לעזרה רפואית לעומת אוכלוסיות חסרות נגישות כזו – אני חש זה שנים שהרפואה יכולה לגשר על תהום בין עמים ושרופאים יכולים להיות שליחים למען השלום.
לא בנקל הגעתי למסקנה הזאת. נולדתי במחנה פליטים, גדלתי כפליט, ומדי שבוע הייתי נתון להשפלה בנקודות הביקורת ולתסכולים ואין קץ עיכובים המתלווים לכניסה לתוך רצועת עזה וליציאה ממנה. אך אני טוען שנקמה ונקמת־נגד הן הרות אסון, ושכבוד הדדי, שוויון ודו־קיום הם הדרך ההגיונית היחידה לצעוד קדימה; ואני מאמין בכל לבי שרובם המכריע של האנשים החיים באזור הזה מסכימים איתי; אם כי בדצמבר 2008 חשתי שאנו עתידים להתמודד עם בעיות עצומות – איום על תחושת הביטחון שלנו, שיהיה גדול עוד יותר ממותה של נאדיה. רעיונות אלה התגלגלו במוחי כשצפיתי בילדי המשתובבים בין הגלים. בחרתי להביא אותם הנה בתאריך הזה, שנים־עשר בדצמבר, משום שהוא חל אחרי החאג', מהימים הקדושים ביותר בלוח השנה המוסלמי; זה הזמן להרהר, להתפלל, לכנס את המשפחה. חאג' הוא העלייה לרגל למכה שמתקיימת בין היום השביעי ליום השנים־עשר בחודש ד'ו אל־חיג'ה שבלוח השנה המוסלמי. זוהי העלייה לרגל השנתית הגדולה בעולם; על כל גבר ואישה מוסלמים הכשירים לכך מבחינה גופנית מוטל לצאת למסע הזה לפחות פעם אחת בחייהם. בין שעולים למכה ובין שלאו, "וקפת אלערפאת" היא יום קיום מצוות מוסלמי שחל במועד העלייה לרגל, יום שבו העולים לרגל מתפללים למחילה ולרחמים. זהו היום הראשון בעיד אל־אדחא, חג הקורבן, שבו מציינים את סיום העלייה לרגל. במכה נשארים העולים לרגל ערים כל הלילה כדי להתפלל על הר ערפאת, המקום שבו מוחמד נשא את דרשתו האחרונה. בשביל מיליוני מוסלמים שאינם עולים למכה מדי שנה, ובני משפחתי ביניהם, די בהשתחוות ל"אלקיבְּלה" שבמזרח, כריעה על הברכיים ואמירת תפילות. ביום השני אנו מציינים את חג הקורבן, החג החשוב ביותר באסלאם. החג מציין את נכונותו של אברהם להקריב את בנו מתוך ציות לאלוהים, ואת סלחנותו של אלוהים. כולם מקפידים לציין את היום בלבישת מיטב מחלצותיהם ובביקור במסגד כדי להתפלל את תפילות החג. אנשים שידם משגת מקריבים את מיטב חיות המשק שלהם, כגון כבשה או פרה, כסמל לקורבנו של אברהם. קיימנו את יום התפילה במחנה ג'בליה עם קרובי המשפחה והלכנו לבית הקברות במחנה להתפלל למען נאדיה. קניתי כבשה כדי להקריב קורבן כנהוג, תרמתי שני שלישים ממנה לעניים ולנזקקים, ואת הבשר שנשאר נתתי לקצב כדי שיכין לי קציצות קבאב, שאותן תיכננתי לצלות על האש בחוף הים, לציון היום האחרון של החג.
למחרת בבוקר השכמנו קום, הכנו כריכים וארזנו סלים לפיקניק; בשבע בבוקר נכנסנו כולנו למכונית הסובארו שלי, דגם 1986, ויצאנו לדרך.
לפני הגיענו לחוף הים, שלפתי פינוק נוסף בשביל ילדי. בתחילת דצמבר קניתי מטע זיתים קטן ששטחו כדונם במרחק כחצי קילומטר מחוף הים. הוא היה כמו פיסה קטנה של גן עדן דמיוני, מנותקת מכל המהומה באמצעות גדר שגובהה שלושה מטרים; מקום שבו נוכל להיות יחד, מקום שבעתיד אולי נוכל לבנות בו בית קטן. שמרתי את העניין בסוד עד ליום שבו אוכל להראות להם את המקום. הילדים יצאו מהמכונית והופתעו למראה אותה פיסת אוטופיה לא צפויה בפאתי עזה, עם עצי זית, גפנים, עצי תאנה ומשמש. זה שימח אותם מאוד. הם שוטטו בכל פינה, התפעלו משורות העצים המסודרות ורדפו זה אחרי זה בין העצים הנמוכים, עד שהזכרתי להם שיש לנו עבודה. כולנו שקענו במשימה החדשה: המקום היה מוזנח במקצת והצריך ניכוש עשבים. רוב חייהם לא הכירו ילדי דבר מחוץ לתחומי רצועת עזה הצפופה, אך כצאצאים לדורות של עובדי אדמה, הם הרגישו כאן בבית.
לאחר שעבדנו די, מצאנו מפלט באזור קטן במטע, תָחום בשורת בלוקים מבטון, בצל סוכת גפנים. פרשנו מחצלות והדלקנו מדורה קטנה מהזרדים ומהענפים שגזמנו מעצי הזית. ישבנו בצל הגפנים, אכלנו פיתות עם פלאפל ושוחחנו על האירועים בחיי משפחתנו – אובדן אשתי, אמם; אירוע כה מטלטל, שאחרי ארבעה חודשים עדיין היינו אובדי עצות ביגוננו ובה בעת ניסינו להשלים עם המצב.
נוסף על כך הייתי צריך לדבר איתם על הפתעה חשובה נוספת. לאחרונה הציעו לי עבודה באוניברסיטת טורונטו בקנדה. להוציא תקופה קצרה בערב הסעודית, שבה נולדו ביסאן ודלאל, משפחתנו לא התגוררה מעולם מחוץ לעזה. מַעבר לקנדה יהיה שינוי עצום – אולי אפילו קיצוני מדי, זמן כה קצר לאחר מות אמם.
כשסיפרתי להם על ההזדמנות, אמרה איה, "אני רוצה לטוס, אבא." כך ידעתי שלפחות אחת מהם מוכנה להשאיר הכול מאחוריה – את הבית, הדודים והדודות, את בני הדודים ואת החברים – ולהתחיל מחדש בארץ חדשה. עד מהרה הסכימו גם האחרים: ניסע יחד לקנדה, לא לתמיד, אך לזמן-מה. הבנות הבוגרות, ביסאן בת העשרים ואחת, דלאל בת העשרים ושדה בת השבע־עשרה, ילמדו באוניברסיטת טורונטו; הצעירים יותר, מיאר בת החמש־עשרה, איה בת הארבע־עשרה, מוחמד בן השלוש־עשרה, רפאה בת העשר ועבדאללה בן השש, ילמדו שם בבתי ספר. יהיו בכך אתגרים רבים: ללמוד בכיתות שבהן השפה היא אנגלית, לחוות את החורף הקנדי, ללמוד על תרבות שונה. אך גם נחיה הרחק מהמתח המתמיד בעזה; הם יהיו בטוחים. שמונת ילדי נראו אבודים ללא אמם, אפילו בתוך ביתנו. השינוי יהיה טוב בשבילם. יחד נסתדר. ראיתי על פניהם את ההתרגשות, והתעוררה בי תחושה של אופטימיות מחודשת לראשונה זה כמה חודשים. עם תום הדיון המשפחתי וההתארגנות לאחר הארוחה הילדים היו להוטים להגיע כבר לחוף הים. כולנו, חמישה־עשר במספר, כולל בני הדודים והדודים, נסענו בדרך חרושת התלמים במעלה גבעה קטנה ודרך שטח המרעה שהוביל ממטע הזיתים אל חוף הים. צעדנו כולנו יחד, ומבנה הקבוצה השתנה מדי כמה מטרים כשאחד הילדים רץ בראש ושני אחרים עצרו להתבונן במשהו בדרך; שלוש הבנות שהלכו יחד הפכו לחמש בנות, שצעדו וזרועותיהן שלובות זו בזו. בסופו של דבר הגענו לחולות.
על אף היום הקריר רצו הילדים מיד למים, ושם שחו והתיזו זה על זה במשך שעות, עם הפסקות למשחק בחול. הילדים שלי – צאצאי, יוצאי חלצי, היו האושר בחיי, והם היו חשובים לנאדיה יותר מכול.
הכרתי את משפחתה של נאדיה לפני שהתחתנו, בשנת 1987. היא היתה בת עשרים וארבע ואני בן שלושים ושתיים. זו היתה חתונה בשידוך, כמנהג תרבותנו, אך מבין הנשים הצעירות שמשפחתי הפגישה איתי, נראתה לי נאדיה כַּמתאימה ביותר. היא היתה אישה שקטה ואינטליגנטית, שלמדה טכנאות שיניים ברמאללה שבגדה המערבית. שתי המשפחות שמחו כשהתאחדנו, אך לא כשעזבנו את עזה כמעט מיד לאחר החתונה ונסענו לערב הסעודית, שבה עבדתי כרופא כללי. גם נאדיה חשה מצוקה בעקבות המעבר. ביסאן ודלאל אמנם נולדו בערב הסעודית, אבל נאדיה לא הסתגלה מעולם לחיים שם; היא לא הרגישה שייכת. המנהגים היו שונים מאלה שהורגלנו בהם. הניתוק ממשפחתנו המורחבת הקשה עליה מאוד והיא רצתה לשוב הביתה, וכך אכן עשינו בסופו של דבר בשנת 1991.
לאחר שהתמקמנו שוב בעזה, הרביתי בנסיעות (לאפריקה ולאפגניסטן לצורך עבודה, לבלגיה ולארצות הברית להתמחות נוספת כרופא), אך נאדיה נשארה בבית עם הילדים. היינו משפחה מסורתית מאוד, מוקפים באחים שלי ובבני משפחותיהם; אמי התגוררה בבית הסמוך, ואמה ואביה של נאדיה התגוררו בקרבת מקום. מכיוון שנאלצתי להיעדר לעתים קרובות למדי, נאדיה ואני כאחד הרגשנו צורך בקרבה לבני משפחה אחרים. במשך עשרים ושתיים שנות נישואינו היא לא התלוננה מעולם על היעדרויותי התכופות. ללא תמיכתה לא הייתי מצליח לעולם ללמוד בהרווארד או לעבוד בארגון הבריאות העולמי בקאבול שבאפגניסטן, ואפילו לא להתמחות בישראל במיילדות וגינקולוגיה.
העובדה שהיא איננה עוד איתנו נראתה לא מציאותית. התבוננתי בילדי ותהיתי מה יהיה עליהם ללא אמם האהובה. איך יכול מישהו להתמודד עם כאב מסוג כזה?
בשבועות שחלפו מאז מותה של נאדיה קיבלה על עצמה ביסאן, בתנו הבכורה, את תפקיד האם והאחות הבוגרת. באותו יום היתה בכך הקלה מיוחדת לראות אותה רצה למים, הגלים מרטיבים את מכנסי הג'ינס שלה, צחוקה נישא ברוח. ביסאן שלי היתה צעירה יוצאת דופן. היא עמדה לסיים את לימודיה באוניברסיטה האסלאמית בעזה בסוף השנה האקדמית ולקבל תואר במנהל עסקים. נראָה לנו שהיא מסוגלת להתמודד עם כל דבר: להיות אמא לילדים, לטפל בבית ולקבל ציונים גבוהים באוניברסיטה. אך מאז מות אמה היא התחילה להבין שבחינות הן החלק הקל בחיים, ושיש גם מציאויות אחרות, אכזריות בהרבה. זה היה משא כבד לכתפיה של צעירה בת עשרים ואחת.
דלאל, בתי השנייה, נקראה על שם אמי. היא היתה סטודנטית השנה השנייה באותה אוניברסיטה שבה למדה ביסאן. היא למדה הנדסת בניין. דלאל היתה צעירה שקטה ושקדנית, ביישנית כמו רוב בנותי. השרטוטים האדריכליים שעשתה נראו לי יוצאים מגדר הרגיל – אות לדיוק שדרשה מעצמה.
שדה היתה בשנה האחרונה ללימודיה בבית הספר התיכון, וקיוותה להגיע למקום הראשון בכיתה בציוני המבחנים שהיו עתידים להיערך ביוני; זאת כדי שתוכל לממש את חלומה להיות מהנדסת. שלוש הבנות היו חברות טובות וישנו בחדר אחד בביתנו שבעיר ג'בליה, בניין של חמש קומות שאחַי ואני בנינו. לכל אחד מאיתנו היתה קומה, ובה חי עם משפחתו; ילדי ואני גרנו בקומה השלישית. אח אחד חי בנפרד מאיתנו, בבית אחר. היה לו בית במחנה ג'בליה, וכשבנינו את ביתנו הביע את רצונו לחיות קרוב אלינו, אך בבית משלו. לכן בנינו בית נוסף בשבילו (אחי השישי, נור, הסתבך בסכסוך האזורי ונעדר זה עשרות שנים).
מיאר ואיה, שלמדו אז בכיתות ט' וח', היו ביישניות כמעט עד כאב. לפעמים אפילו ביקשו מאחת מאחיותיהן הבוגרות לדבר בשמן עם אחרים. אך הן היו חכמות. מיאר היתה הדומה ביותר לאמה במראה, והתלמידה המצטיינת במתמטיקה בבית הספר שבו למדה. היא השתתפה בתחרויות בין בתי הספר בעזה, ובדרך כלל זכתה. מיאר רצתה להיות רופאה כמוני. היא היתה השקטה ביותר משש בנותי, אך ביישנותה נעלמה כשתיארה את השפעת הסכסוך בעזה על האנשים שחיים כאן. יום אחד אמרה, "כשאגדל ואהיה אמא, אני רוצה שילדי יחיו במקום שבו המילה רקטה היא רק שם נרדף לחללית." איה מעולם לא התרחקה ממיאר. היא היתה ילדה פעילה מאוד ויפה מאוד, שחייכה בנקל והרבתה לצחוק כשנמצאה בין אחיותיה. היא רצתה להיות עיתונאית, ובדרכה השקטה היתה נחושה מאוד. כשלא קיבלה ממני רשות לעשות מה שרצתה – לבקר קרובת משפחה או לקנות שמלה חדשה – היתה ניגשת לאמה ואומרת, "אנחנו בנותיו של הרופא; את חייבת לתת לנו את זה." איה אהבה את השפה והצטיינה בספרות ערבית. היא היתה המשוררת במשפחה.
רפאה, הצעירה בבנותי, שעיניה זוהרות ככוכבים, היא ילדה חברותית, חקרנית, סוערת ועליזה. היא למדה השנה בכיתה ד'.
מוחמד נקרא על שם אבי והוא בננו הראשון. בחור צעיר בן שלוש־עשרה. הוא נזקק להדרכתו של אב, וזה הדאיג אותי כי נעדרתי מהבית ארבעה ימים בשבוע לצורך עבודתי בבית החולים שיבא בתל אביב. ביוני הוא היה אמור להיבחן במבחני כיתה ז'. עבדאללה, אחיו הצעיר ובננו השני, למד בכיתה א' והיה התינוק במשפחה. כשראיתי אותו רץ עם אחיותיו על החוף, בועט ומעיף חול ומדלג על הדיונות, חשתי כאב מיוחד על הילד הזה, שיגדל ללא אם: באיזו מידה הוא יזכור אותה?
באותו יום ישבו הילדים כולם להצטלם ליד שמותיהם שנכתבו בחול. אפילו איה ומיאר חייכו למצלמה. כשהגיעה הגאות ושטפה ומחקה את שמותיהם, הם כתבו אותם שוב בקטע חוף מרוחק יותר מהמים. בעיני זה סימל רבות את אופיים העקשני וההחלטי, אופי שאני מזהה גם אצלי. הפעולה הזאת סימלה את יכולתם לחפש חלופות למצבים בלתי אפשריים. הם טענו לבעלות על אותה פיסת קרקע זעירה – האמינו שהם שייכים לכאן וסירבו שימחקו אותם. האם לא היתה זו אותה החלטיות שמראים הפלשתינים שאדמתם נלקחה מהם והם דורשים לקבל אותה בחזרה? זה הזכיר לי שזכר אמם לא יישטף ולא יימחק לעולם, אך ייתכן שבעתיד הם יכתבו אותו מחדש, באור שונה בכל פעם. הם עברו במהירות ממשחק במים ותפיסת גלים לטיפוס לתוך סירה שהיתה קשורה על החוף, מבניית פירמידות חול לתחרות ריצה בחזרה למים. המצלמה השמיעה קליק, קליק, קליק ותיעדה את השמחה והצחוק על פניהם, את הקשר ביניהם, את המציאות שהם חולקים. התבוננתי בעליצותם של שמונת ילדי וחשבתי לעצמי, "הנח להם לשחק, הנח להם לברוח מצערם."
בעוד הם מקפצים על הדיונות, נסעתי בחזרה למחנה ג'בליה להביא את הקבאב. מוקדם בבוקר היה התור אצל הקצב ארוך כל כך, שהחלטתי לנסוע לחוף הים ולשוב לקחת את הבשר אחרי שהילדים יתמקמו שם. תוך כדי נהיגה חשבתי על נאדיה ועל השינויים שחלו בחיינו מאז מותה. תחילה חשבתי שאיאלץ להפסיק את עבודת המחקר שבה עסקתי באותה תקופה, מפני שדרשה ממני להיות בתל אביב מיום שני עד חמישי. אך הילדים עמדו על כך שאמשיך. הם אמרו, "אנחנו נטפל בכל הדרוש בבית. אל תדאג." זו הדרך שבה נאדיה גידלה אותם. היא היתה הדוגמה שבעקבותיה הלכו. נאדיה טיפלה בבית, בילדים, במשפחה המורחבת, בכול, בזמנים שנעדרתי מהבית כדי ללמוד, לעבוד, לנסות להעניק לכולנו חיים טובים יותר. לפעמים נעדרתי מהבית שלושה חודשים. בתקופה שבה למדתי בריאות הציבור בהרווארד, בין שנת 2003 ל-2004, נעדרתי במשך שנה. אך איך יוכלו הילדים להסתדר בלי אֵם אִם אביהם ייעדר יותר ממחצית הזמן, גם אִם אמרו לי כולם שאני חייב להמשיך? זו הסיבה ששמחתי כל כך כשהם הסכימו לעקור לטורונטו: שם נוכל להיות כולנו יחד, ללא גבול שאצטרך לחצות מדי יום.
ובעת שהותנו בקנדה, המקום הזה יחכה לנו. יש משהו נצחי בעצי זית, תאנה ומשמש, בחלקת קרקע הסמוכה לחוף שבו שמים נושקים לים ולחול, שבו גלים מקציפים נשברים בהתקרבם אל החוף, שבו מציפה הגאות את החוף וצחוקם של ילדים ממריא ברוח.
צלצול הטלפון הסלולרי ניער אותי מהרהורי. זו היתה ביסאן, שצחקה עלי ואמרה, "איפה אבא שלי עם הקבאב? הבטן מציקה לנו. אנחנו צריכים אוכל." אמרתי לה שאני בדרך, ושכדאי שיחזרו למטע הזיתים ויכינו את הגריל.
אחר כך חגגנו באכילת קבאב, סיפרנו סיפורים ולאחר מכן חזרנו לחוף לצעידה אחרונה, לפני שהשמש השוקעת שלחה אותנו הביתה.
הסכסוך בעזה היה הרקע לחייהם של ילדי מאז ומעולם, אף שעשיתי כמיטב יכולתי להבטיח שהחוויות שלהם בילדותם ובהתבגרם יהיו פחות טראומתיות משלי. אני זוכר עד כמה אסיר תודה הייתי באותו יום על ההזדמנות להוציא אותם משם לזמן-מה, להטיס אותם משם איתי לפני שיבואו עלינו צרות נוספות.
בנותי שמעו אותי כל חייהן מדבר על דו־קיום. שלוש מהן, ביסאן, דלאל ושדה, השתתפו במחנה "יצירתיות לשלום" בסנטה פה שבניו מקסיקו, שמנוהל בידי מתָאמים ישראלים ופלשתינים. אחת המתאמות, אנא־אל הרפז, אמרה לי שהיא רואה בצעירי האזור תרופת־נגד יעילה לריפוי שישים שנות מרירות. רציתי שבנותי יפגשו נערות ישראליות ויבלו איתן בסביבה ניטרלית, יגלו אילו קשרים עשויים להיווצר ולרפא את הפצעים המשותפים. השגת האישורים לבנות כדי לצאת מעזה לארצות הברית היתה משימה קשה, כי תושבי עזה אינם יכולים לעזוב את הרצועה ללא אישור מישראל. אף על פי כן היתה זו חוויה שרציתי בכל מאודי שבנותי יחוו: להיווכח שבני אדם יכולים לחיות יחד, למצוא דרכים לשתף פעולה ולעשות שלום זה עם זה. ביסאן נסעה למחנה פעמיים. דלאל ושדה היו בו פעם אחת.
ביסאן היתה היחידה מכל ילדי שפגשה ישראלים עוד לפני צאתה למחנה השלום. בשנת 2005 הצטרפה לקבוצה קטנה של חמש צעירות משני צדי הסכסוך, שיצאה למסע ברכב ברחבי ארצות הברית. בראש הקבוצה עמדה דֶבּרה שוּגֶרמָן, שלקחה אותן במיניבוס בליווי צלם, כדי שיתעד את התרשמויותיהן מהביקור במדינות השונות בארצות הברית, ביקור שיעודד דו־שיח, יביא להבנה זו את השקפותיה של זו, יסיר מחסומים בין תרבויות אויבים ויבנה גשרים מעל הבעיות העצומות והסבוכות שקיימות בין שני הצדדים. לא נמצאו תשובות פשוטות בעת המסע הזה, שהכיל רבדים של סלחנות, ידידות, צער ותקווה. שיחותיהן ופעילויותיהן של המשתתפות הונצחו בסרט תיעודי בשם "Dear Mr. President" ("נשיא יקר"), והצעירות קיוו לפגוש את הנשיא ג'ורג' ו' בוש כדי לגייס את תמיכתו לעבודה שהן עושות.
עבורי היתה זו דוגמה לכך שרוב המשפחות, רוב בני־העשרה ורוב האנשים המשכילים באזור רוצים למצוא דרך מוצא מהכאוס כדי לחיות אלה לצד אלה. כמה מההערות של ביסאן בסרט נשארו איתי: "יש יותר מדרך אחת לפתרון בעיה. להשיב בטרור על טרור או באלימות על אלימות – זו דרך שאינה פותרת דבר." נוסף על כך היא הודתה שקשה לשכוח מה קורה כאן: ההשפלה והדיכוי עקב מצב שבו, ביסודו של דבר, אנו כלואים בעזה ונשללות מאיתנו זכויות בסיסיות; הכאב על חוסר הצדק שבכך ממשיך להתקיים. "את כל הבעיות ניתן לפתור בעזרת סלחנות כלפי העבר והַיישרַת מבט לעתיד, אך כשמדובר בבעיה הזאת, קשה לשכוח את העבר." בתחילת הסרט התיעודי היא אומרת: "אנחנו חושבים כאויבים, אנחנו חיים משני צדי המתרס ולא נפגשים לעולם. אבל אני מרגישה שכולנו דומים. כולנו בני אדם."
מאז שאני זוכר את עצמי אני חוצה את קו גבול החוֹלי בין פלשתינים לישראלים; אפילו כנער בן ארבע־עשרה, כשעבדתי במשך הקיץ במשק של משפחה ישראלית וגיליתי שהם אנושיים כמוני. כשהתבוננתי ביום ההוא בילדים על החוף, ראיתי בעיני רוחי את נקודות הציון בחיי שבהן חציתי את הקו ששירטטו בחול הנסיבות, הפוליטיקה, היריבות המתמדת בין שני עמים. העוני המחפיר שבו חייתי בילדותי, ההזדמנויות שיצרתי באמצעות הישגי בבית הספר, מלחמת ששת הימים ששינתה את אופן החשיבה שלי – כל אלה, וחציות נוספות של הקו, עיצבו את חיי. כבר בשנות ילדותי המוקדמת היתה לי היכולת למצוא פרק טוב בסיפור רע, וזו היתה הגישה שניסיתי לאמץ תמיד נוכח המכשולים הניכרים שעמדו בפני. זו הדרך שבה הצלחתי להתקדם מחציית קו אחד לחציית הקו הבא. נראה לי שבחציית כל קו שכזה אגרתי כוחות, ואלה עזרו לי להגיע לקו הבא ולחצות אותו.
נשארנו בחוף הים עד שצלליותינו התארכו לצלליות באורך שישה מטרים על החול. אז חזרנו למטע הזיתים, ארזנו את חפצינו, הילדים נדחסו לתוך המכוניות שאחי ואני נהגנו בהן באותו יום ויצאנו לנסיעה הקצרה הביתה. בשתי המכוניות היו הילדים כרוכים זה בזה במושב האחורי כמו פקעות חוטים, צחקו על אירועי היום, חיקו והקניטו זה את זה כמנהג ילדים, והגדולים שבהם השגיחו על הקטנים. תוך כדי נהיגה הקשבתי לפטפוטיהם וחשבתי לעצמי, "אנחנו מתקדמים – הם יהיו בסדר. יחד אנחנו מסוגלים לעשות את זה."
כעבור שלושים וארבעה ימים בדיוק, בשישה־עשר בינואר בשעה 16:45, נורו שני פגזי טנק ישראליים לתוך חדר השינה של הבנות, ומיד אחריהן פגז נוסף. בתוך שניות ספורות היו ביסאן האהובה שלי, איה המתוקה והביישנית שלי ומיאר החכמה והמתחשבת שלי מתות, וכמוהן גם נור, בת דודן. שדה ובת דודה גיידא נפצעו קשה מאוד. רסיס בגב הפיל את אחי נאסר, אך הוא שרד.
תוצאות האירוע שודרו בשידור חי בטלוויזיה הישראלית. מכיוון שהצבא הישראלי אסר את כניסתם של עיתונאים וכולם רצו לדעת מה קורה בעזה, התראיינתי מדי יום אצל שלומי אלדר, מגיש בערוץ 10 הישראלי. גם לאותו יום נקבע לי ריאיון, בשעות אחר הצהריים. דקות ספורות לאחר ההתקפה התקשרתי אליו לתחנת הטלוויזיה; הוא היה בעיצומה של התוכנית וקיבל את השיחה בשידור חי.
הסצנה שודרה בכל העולם והופיעה ביו־טיוב ובבּלוגוספרה. נעמיקה ציון, ישראלית משדרות שהיתה מטרה לירי טילי הקסאם אמרה: "לכאב הפלשתיני, שרוב החברה הישראלית לא רוצה לראות, היו קול ופנים. הלא־נראה הפך לנראה. לרגע אחד לא היה זה רק אויב – שד עצום ואפל שקל ונוח לשנוא. היו שם גבר אחד, סיפור אחד, טרגדיה אחת, וכל כך הרבה כאב." זה מה שקרה לי, לבנותי, לעזה. זה הסיפור שלי.

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן