לאהוב את החיים // סופי קינסלה

 79.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!

סופי קינסלה חוזרת עם הממתק המושלם לקיץ: ספר שובה לב שמראה איך אפשר להתאהב במישהו, אבל לא בהכרח במי שהוא…

אווה היא רומנטיקנית חסרת תקנה. היא מאמינה שהאהבה מסתתרת אי-שם בעולם האמיתי, ולא באפליקציות שמסננות גברים לפי גובה, עבודה או מזל אסטרולוגי. היא מאמינה ברגשות ולא באלגוריתמים.

אחרי פרידה, היא מחליטה להשהות את החיפוש אחר האחד ונוסעת לריטריט כתיבה בכפר קטן באיטליה. דווקא שם, כמובן, היא פוגשת אותו: גבר זר, נאה ומסתורי, שכל מה שהיא יודעת עליו זה שהוא מצחיק, טוב לב ומסעיר. אחרי רומן מסחרר ומשכר, היא והוא מצהירים על אהבתם, שתימשך ללא ספק לנצח.

אבל כשהם חוזרים למציאות והביתה ללונדון, הם מגלים בהדרגה עד כמה העולמות האישיים שלהם שונים: מבחירת מזון וחברים, דרך עיצוב הבית ועד לכללי ההתנהגות בסאונה… האם יש להם אפילו דבר אחד במשותף?

לאהוב את החיים הוא רומן מענג ומצחיק עם גלריית דמויות בלתי נשכחת, שכתוב בסגנונה הייחודי של סופי קינסלה. זהו ספרה השישי של קינסלה הרואה אור בהוצאת הכורסא. קדמו לו עולמה הסודי של שופהולית, כל מה שתבקשי, מה המספר שלך?, אפשר לגלות לך סוד? והחיים ה(לא כל כך) מושלמים שלי.

"סופי קינסלה נשארת עם האצבע על הדופק התרבותי, ותוך כדי כך מצחיקה אותי עד דמעות." – ג'וג'ו מויס 

"ברומן החכם והמרתק של קינסלה, שעוסק בטבעה של פשרה, יש רגעים שיגרמו לקוראים לצחוק בקול רם ורגעים שיפרטו על מיתרי הלב שלהם. הרומן השובב הזה הוא להיט." — פאבלישרס ויקלי

"הצצה מתוקה ומלאת תקריות בלתי צפויות למה שנדרש כדי ליצור אהבה מתמשכת בין שני אנשים שיש להם חיים נפרדים." – קירקוס ריוויו

LOVE YOUR LIFE

Sophie Kinsella

לקריאת פרק ראשון
תרגום: דנה טל
תאריך הוצאה: יוני 2022
קטגוריה: חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 368
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: מירב רוט

לאהוב את החיים // סופי קינסלה

LOVE YOUR LIFE

Sophie Kinsella

 79.00

סופי קינסלה חוזרת עם הממתק המושלם לקיץ: ספר שובה לב שמראה איך אפשר להתאהב במישהו, אבל לא בהכרח במי שהוא…

אווה היא רומנטיקנית חסרת תקנה. היא מאמינה שהאהבה מסתתרת אי-שם בעולם האמיתי, ולא באפליקציות שמסננות גברים לפי גובה, עבודה או מזל אסטרולוגי. היא מאמינה ברגשות ולא באלגוריתמים.

אחרי פרידה, היא מחליטה להשהות את החיפוש אחר האחד ונוסעת לריטריט כתיבה בכפר קטן באיטליה. דווקא שם, כמובן, היא פוגשת אותו: גבר זר, נאה ומסתורי, שכל מה שהיא יודעת עליו זה שהוא מצחיק, טוב לב ומסעיר. אחרי רומן מסחרר ומשכר, היא והוא מצהירים על אהבתם, שתימשך ללא ספק לנצח.

אבל כשהם חוזרים למציאות והביתה ללונדון, הם מגלים בהדרגה עד כמה העולמות האישיים שלהם שונים: מבחירת מזון וחברים, דרך עיצוב הבית ועד לכללי ההתנהגות בסאונה… האם יש להם אפילו דבר אחד במשותף?

לאהוב את החיים הוא רומן מענג ומצחיק עם גלריית דמויות בלתי נשכחת, שכתוב בסגנונה הייחודי של סופי קינסלה. זהו ספרה השישי של קינסלה הרואה אור בהוצאת הכורסא. קדמו לו עולמה הסודי של שופהולית, כל מה שתבקשי, מה המספר שלך?, אפשר לגלות לך סוד? והחיים ה(לא כל כך) מושלמים שלי.

"סופי קינסלה נשארת עם האצבע על הדופק התרבותי, ותוך כדי כך מצחיקה אותי עד דמעות." – ג'וג'ו מויס 

"ברומן החכם והמרתק של קינסלה, שעוסק בטבעה של פשרה, יש רגעים שיגרמו לקוראים לצחוק בקול רם ורגעים שיפרטו על מיתרי הלב שלהם. הרומן השובב הזה הוא להיט." — פאבלישרס ויקלי

"הצצה מתוקה ומלאת תקריות בלתי צפויות למה שנדרש כדי ליצור אהבה מתמשכת בין שני אנשים שיש להם חיים נפרדים." – קירקוס ריוויו

  • סימניה חינם בכל קנייה!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: דנה טל
תאריך הוצאה: יוני 2022
קטגוריה: חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 368
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: מירב רוט

לאהוב את החיים // סופי קינסלה

/ פרק 1 /

בדיוק כשאני מושיטה יד אל פעמון הדלת, הטלפון מצפצף עם הודעה והראש שלי עורך מיד מסדר נוכחות לכל האפשרויות.

  • מישהו שאני מכירה מת.
  • מישהו שאני מכירה זכה בלוטו.
  • אני מאחרת לפגישה ששכחתי ממנה. שיט.
  • הייתי עדה לפשע ועכשיו אני צריכה לתת עדות ספציפית ומפורטת ביותר על משהו שאני לא זוכרת. שיט.
  • הרופאה שלי עברה על התיק הרפואי שלי (למה? לא ברור) ומצאה משהו. "אני לא רוצה להדאיג אותך, אבל…"
  • מישהו שלח לי פרחים והשכנה קיבלה אותם בשמי.
  • איזה סלבריטי צייץ כרגע משהו שאני חייבת לראות. מעניין! מה?

אבל כשאני מוציאה את הטלפון אני רואה שזאת הודעה מסת, הבחור שיצאתי איתו לדייט בשבוע שעבר. הבחור שלא אמר כלום, כל הערב. כלום.

עם רוב הבחורים יש בעיה הפוכה. הם מדברים בלי הפסקה על עצמם ועל ההישגים המדהימים שלהם וכשאת משלמת את החצי שלך הם שואלים כלאחר יד, "אז תזכירי לי שוב מה את עושה?" אבל סת בהה בי בשתיקה בעיניים קרובות מדי בזמן שאני קשקשתי שטויות מרוב לחץ מעל מרק הדלורית שלי.

מה יש לו להגיד? הוא רוצה לצאת לעוד דייט? אוי לא. הבטן שלי מתהפכת מעצם המחשבה, וזה סימן. אחד החוקים הכי חשובים שאני חיה על פיהם הוא: תמיד צריך להקשיב לגוף. הגוף חכם. הגוף יודע.

זה בסדר. אני אדחה אותו בעדינות. אני די טובה בדחיית אנשים.

שלום אווה. לאחר ששקלתי זאת, החלטתי שאינני מעוניין להמשיך את הקשר בינינו.

אה. בסדר. הבנתי.

מה שתגיד.

אני מגלגלת עיניים בכוונה רבה לכיוון הטלפון. אני יודעת אמנם שהוא לא יכול לראות אותי, אבל יש לי תיאוריה, לא ממש מבוססת, שאפשר איכשהו להעביר רגשות דרך הטלפון (לא שיתפתי אף אחד בתיאוריה הזו, כי גיליתי שרוב האנשים די צרי אופקים. אפילו החברות הכי טובות שלי).

יכול להיות שחשבת שאני יוצר קשר כדי להזמין אותך לעוד דייט, ובמקרה כזה אני מצטער שעוררתי בך תקוות.

תקוות? עורר בי תקוות? היה מת.

את בטח רוצה לדעת למה.

מה? לא. אני לא רוצה, תודה לך.

כלומר, אני יכולה לנחש.

לא, תמחקו את זה. אני לא יכולה.

ולמה שאני אצטרך לנחש בכלל? מי רוצה לנחש למה מישהו לא רוצה לצאת איתה? זה נשמע כמו איזה שעשועון טלוויזיה נוראי בשם "האם זה בגלל שמסריח לי מהפה?"

(אין לי ריח רע מהפה. מה שזה לא יהיה, לא זו הבעיה.)

אני לא חושב שאני יכול לצאת עם מישהי שחושבת שלמרק דלורית יש נשמה.

מה?

אני נועצת בטלפון מבט עצבני. הוא לגמרי לא הבין אותי. לא אמרתי שלמרק דלורית יש נשמה. אמרתי רק שאני חושבת שאנחנו צריכים לשמור על ראש פתוח לגבי האופן שבו המימד הפיזי והמימד הרוחני מתחברים. ואני באמת חושבת ככה. אנחנו צריכים לעשות את זה.

כאילו קרא את מחשבותי, הארולד מיילל באהדה ומחכך את אפו ברגלי. רואים? אם זה לא מוכיח שיש קשר הדדי בין כל הדברים בעולם, אז מה כן?

אני רוצה לכתוב לו בחזרה, "מצטערת שאני לא מספיק צרת אופקים בשביל נקודת ההשקפה המוגבלת שלך על החיים." אבל זה יעיד על כך שקראתי את ההודעות שלו, מה שלא עשיתי.

טוב, בסדר, קראתי אותן, אבל הנקודה היא שאני מוחקת אותן מהמוח שלי. הן אינן. איזה סת? דייט? מה?

בדיוק.

אני מצלצלת בפעמון ואז נכנסת עם המפתח שנל נתנה לי. זה מה שכולנו עושות, למקרה שלנל יש התקף. כבר די הרבה זמן לא היה לה כלום, אבל ההתקפים האלה עלולים להופיע באכזריות ובלי שום התראה מוקדמת.

"נל?" אני קוראת.

"היי!" היא מופיעה במסדרון, מחייכת חיוך רחב, שערה ורוד וקוצני.

"חזרת לוורוד!" אני קוראת. "נחמד."

צבע השיער של נל השתנה בערך 106 פעמים מאז שלמדנו יחד באוניברסיטה, ואילו שלי לא השתנה אפילו פעם אחת. הוא עדיין באותו גוון ערמוני כהה, ישר עד הכתפיים וקל לאסוף אותו בקוקו.

לא שהשיער ממש מעניין אותי כרגע. ההודעות של סת הסיחו לרגע את דעתי – אבל עכשיו כשאני בתוך הבית, הגרון שלי מתחיל להתכווץ. הבטן שלי שוקעת. אני משפילה מבט אל הארולד והוא מטה לעברי את ראשו בשאלה בדרכו המתוקה, ובתגובה העיניים שלי מתחילות לעקצץ. אוי אלוהים. לא נראה לי שאני יכולה לעשות את זה.

נל משתופפת ומושיטה את ידיה להארולד. "מוכן לחופשה שלך?"

הארולד סוקר אותה לרגע, ואז מסתובב בחזרה אלי ושולח אלי מבט חום רך ומעורר רחמים.

אם מישהו חושב שכלבים לא מבינים כל מה שאנחנו אומרים ועושים הוא טועה, כי הארולד יודע. הוא מנסה להיות אמיץ, אבל זה קשה לו בדיוק כמו שזה קשה לי.

"אני לא יכולה לקחת אותך איתי לאיטליה, הארולד," אני אומרת ומתאמצת לבלוע את הרוק. "כבר אמרתי לך. אבל זה לא להרבה זמן. אני מבטיחה. שבוע. זה הכול."

על הפרצוף שלו מתפשטת הבעה שוברת לב שאומרת "למה את עושה לי את זה?" הזנב שלו נחבט בעדינות ברצפה בטפיחה מעודדת, מלאת תקווה; כאילו שאני עשויה לשנות פתאום את דעתי, לבטל את הטיסה ולצאת לשחק איתו.

נשבעתי שלא אבכה, אבל הדמעות זולגות כשאני מביטה בפניו העליזות והנבונות. הארולד שלי. הביגל הכי טוב בעולם. הכלב הכי טוב בעולם. האדם הכי טוב בעולם.

"הארולד מת להישאר איתי," קובעת נל נחרצות ומובילה את שנינו לסלון. "נכון, הארולד?"

בתגובה, הארולד מעווה עוד יותר את פניו ומיילל יללה שמרסקת לי את הנשמה.

"הכלב הזה צריך להופיע על במה," אומרת סאריקה ומרימה אליו מבט משועשע מהמחשב הנייד שלה. סאריקה לא ממש מתה על כלבים – היא בעצמה מודה בזה – אבל היא מתה על הארולד. אי-אפשר להכיר את הארולד ולא למות על הארולד.

מצאתי את הארולד בצער בעלי חיים לפני ארבע שנים כשהוא היה רק גור, והתאהבנו זה בזה בצורה מיידית ומוחלטת. הוא הביט בי בעיניים בורקות והתנשף בהתרגשות כאילו אומר, "הנה את! ידעתי שתבואי!"

אני לא אומרת שהכול הלך חלק. אף פעם לא היה לי כלב לפני כן. השתוקקתי לכלב כשהייתי ילדה, אבל ההורים שלי היו הטיפוסים האלה שמבטיחים כל הזמן דברים ואף פעם לא מקיימים. אז לא ידעתי כלום על טיפול בכלבים. והארולד לא ידע כלום על איך זה כשמטפלים בך. כי, תאמינו לי, האנשים שנטשו אותו בצד הכביש המהיר לא טיפלו בו. זה לא נקרא לטפל בו. רק המחשבה על זה מכעיסה אותי ממש.

בכל אופן, היתה לנו עקומת למידה. כשהארולד רק הגיע לדירה שלי, הוא השתגע. הוא אמר בצורה די ברורה, "מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי לבוא לגור איתך?" ואני פקפקתי בהחלטה הזאת בדיוק כמוהו. היו שם די הרבה יללות, מצד שנינו. אבל עכשיו אני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיו. ובכל זאת הנה אני, מתכננת לעזוב אותו לשבוע.

אולי אני צריכה לבטל. כן. אני צריכה לבטל.

"אווה, תפסיקי להילחץ. את לא מבינה שהוא מנסה לעשות לך רגשי?" אומרת נל. היא פונה אל הארולד ובוחנת אותו בפרצוף רציני. "תקשיב, חבר, ההצגות שלך לא עושות עלי רושם. אווה יכולה לצאת לחופשה בלעדיך. מותר לה. אז תפסיק לעשות לה רע על הנשמה."

הארולד ונל מביטים זה בזה לרגע ארוך – עימות בין שתי אישיויות ענקיות – ולבסוף הארולד מסיט את מבטו. הוא מביט בי שוב במבט נוזף, אבל מטופף אל השטיח שליד האח בסמוך לכיסא של נל ומתיישב.

טוב, אולי אני לא אבטל.

"אל תתנצלי בפניו," אומרת לי נל. "ואל תבזבזי את כל השבוע בצפייה בעיניים חולמניות בסרטונים של הארולד במקום לכתוב את הספר שלך."

"אני לא!" אני מתגוננת.

"אנחנו נהיה בסדר," היא חוזרת ואומרת. "בסדר גמור."

אין לי הרבה עצות לחיים. אבל הנה אחת מהן: אם אתם מרגישים אי-פעם רחמים עצמיים, לכו לראות את נל. היא קשוחה בכל המקומות הנכונים. היא זורקת לכם את המחשבות המטופשות שלכם בחזרה ישר לפרצוף. הגישה העניינית שלה מצליפה בכם כמו משב אוויר קר ומפכח.

"הנה כל הדברים שלו." אני זורקת את התיק העצום שלי על הרצפה. "מיטה, קערת מים, שמיכה, אוכל… אוי, השמנים האתריים שלו!" אני נזכרת פתאום ומוציאה את הבקבוק מהתיק שלי. "הכנתי לו תערובת חדשה, לבנדר ועץ ארז. את רק צריכה להשפריץ על – "

"המצעים שלו." נל קוטעת את דברי. "אווה, תירגעי. כבר שלחת לי חמישה מיילים על זה, זוכרת?" היא לוקחת ממני את הבקבוק, בוחנת אותו בקפידה לרגע ואז מניחה אותו. "זה מזכיר לי, התכוונתי לשאול. מה קרה להסמכה שלך בארומתרפיה?"

"אה," אני אומרת ומהססת. "אני עדיין… עושה את זה. בערך."

המחשבה שלי נודדת אל ספרי הארומתרפיה וכל הבקבוקונים שלי, שדחפתי לאיזו פינה במטבח. אני עושה קורס מקוון, ואני חייבת לחזור אליו, כי אני בהחלט עדיין מעוניינת להיות ארומתרפיסטית במשרה חלקית.

"בערך?" מקשה נל.

"שמתי את זה על הולד. פשוט עם העבודה, וכתיבת הספר הזה… את יודעת." אני נאנחת. "החיים מפריעים."

אני עובדת בכתיבת עלוני תרופות וגרסאות מקוונות שלהם, ואני כבר יכולה פחות או יותר לעשות את העבודה הזאת מתוך שינה. אני עובדת בחברת תרופות בשם ברייקסונס, שיושבת בסארי. היא בסדר, אני אוהבת את החברה והם נותנים לי לעבוד בעיקר מהבית. אבל אני כל הזמן מנסה להרחיב אופקים. אם תשאלו אותי, החיים קצרים מכדי לא להרחיב את האופקים. תמיד צריך לחשוב: "זה בסדר… אבל מה עוד אני יכולה לעשות?"

"וזאת עוד סיבה שאת צריכה לנסוע לאיטליה ולהתמקד בכתיבת הספר שלך," אומרת נל בתקיפות. "הארולד רוצה שתעשי את זה. נכון, הארולד?"

בתגובה, הארולד פולט "וואהו!" מלא נשמה – לפעמים הוא נשמע ממש כמו זאב – ונל צוחקת. היא פורעת את שער ראשו של הארולד ביד רחבה וחזקה ואומרת, "איזה כלב אידיוט."

אנחנו חברות מאז שלמדנו יחד באוניברסיטת מנצ'סטר. נל, סאריקה, מוד ואני נפגשנו כולנו במקהלת האוניברסיטה והתחברנו כשנסענו לסיור בבּרֶֶמֶן. סאריקה בקושי דיברה מילה עד אז; כל מה שידענו עליה זה שהיא לומדת משפטים ויכולה לשיר בסולם גבוה. אבל אחרי כמה משקאות היא גילתה לנו שהיא שוכבת בסתר עם המנצח ושחיי המין שלהם נהיו קצת "אפלים". אז עכשיו היא רוצה לזרוק אותו אבל עדיין להישאר במקהלה ומה אנחנו אומרות? במשך לילה שלם שתינו בירה גרמנית ודיברנו על זה, ובמקביל גם ניסינו להוציא ממנה מה בדיוק המשמעות של "חיי מין אפלים".

(בסופו של דבר, נל הטיחה את הכוס שלה בשולחן ואמרה, "פשוט תגידי כבר, לעזאזל, בסדר?")

(זה היה קצת מגעיל. לא משהו ששווה לחזור עליו, או אפילו לחשוב עליו.)

בכל מקרה, סאריקה באמת זרקה את המנצח, וגם נשארה במקהלה. זה היה לפני ארבע-עשרה שנים (איך זה קרה?) ואנחנו עדיין חברות. מבין ארבעתנו, רק סאריקה עדיין שרה במקהלה – אבל היא באמת תמיד היתה המוזיקלית ביותר מבין כולנו. נוסף על כך, היא בחיפוש תמידי אחר גבר שתחומי העניין שלו משתלבים עם שלה, והיא חושבת שמקהלות בלונדון הן מקום טוב להתחיל בו את החיפוש. זה, ומועדוני רכיבה על אופניים. היא מצטרפת למקהלה חדשה מדי שנה, ומחליפה מועדוני רכיבה על אופניים כל חצי שנה, והיתה לה תשואה לא רעה בכלל של בחורים.

כלומר, שלוש אפשרויות רציניות בשנתיים. זה לא רע, יחסית ללונדון.

כולנו גרות קרוב זו לזו בצפון לונדון, ואף על פי שהחיים שלנו שונים במובנים רבים, אנחנו קרובות יותר מתמיד. עלינו יחד על כמה רכבות הרים בשנים האחרונות. צרחנו ולפתנו זו את ידיה של זו, גם פשוטו כמשמעו, באופן מילולי, וגם… איך קוראים לזה.

באופן לא מילולי.

באופן מטפורי? באופן פיגורטיבי?

יופי, נהדר. אני יוצאת מחר לקורס כתיבה של שבוע ואני לא יודעת מה ההפך מ"באופן מילולי".

"מה ההפך מ'באופן מילולי'?" אני שואלת את סאריקה, אבל היא מקישה בריכוז על המחשב הנייד שלה, ושערה הכהה והמבריק מלטף את המקשים. סאריקה מקישה בריכוז על המחשב הנייד שלה לעתים קרובות, גם כשהיא אצל נל (אנחנו בדרך כלל נפגשות בדירה של נל).

"לא מעשנים," ממלמלת סאריקה, ואז לוחצת על מקש ומסתכלת מקרוב על המסך שלה.

"מה?" אני נועצת בה מבט. "זה משהו בענייני עבודה?"

"אתר היכרויות חדש," היא אומרת.

"אה, איזה?" אני שואלת בסקרנות. לסאריקה יש הכי הרבה כסף מכולנו, כי היא עורכת דין, אז היא זו שיכולה להרשות לעצמה להצטרף לאתרי ההיכרויות היקרים ואז לדווח לנו על המתרחש בהם.

"לא הזויים," עונה סאריקה בהיסח הדעת, לוחצת על מקש נוסף ואז מרימה את מבטה. "זה נקרא לפגוש אותך. יקר בטירוף. אבל מקבלים תמורה לכסף."

"לא הזויים?" חוזרת נל על דבריה בספקנות. "עם כמה הזויים יצאת בדיוק?"

"אחד," אומרת סאריקה ופונה לעברה. "וזה הספיק לי לכל החיים. סיפרתי לך עליו. זה שחשב שהוא יודע מה אני באמת אוהבת במיטה והתווכחנו על זה ואני אמרתי, 'של מי הגוף הזה בעצם?' והוא אמר, 'הוא בשביל ששנינו ניהנה ממנו.'"

"אה, הוא," אומרת נל, והכרה ניצתת בעיניה. "לא הבנתי שהוא הזוי, חשבתי שהוא אידיוט. יש מסנן 'לא אידיוטים'?"

"זה לא יעבוד," אומרת סאריקה בצער. "כי אף אחד לא חושב שהוא אידיוט." היא פונה בחזרה למחשב ומקישה שוב על המקלדת. "לא קוסמים," היא מקלידה בזריזות. "לא רקדנים… מה לגבי כוריאוגרפים?"

"מה רע ברקדנים?" מתנגדת נל. "הם בכושר."

"אני פשוט לא אוהבת את זה," אומרת סאריקה ומושכת בכתפיה במעורפל. "הוא ירצה לצאת כל ערב לרקוד. אנחנו צריכים להיות מתואמים בשעות. לא עובדים באסדת נפט," היא מוסיפה לאחר הרהור ומקלידה שוב.

"איך האתר הזה עובד בדיוק?" אני שואלת בבלבול.

"בהתחלה את צריכה למלא מהם הקווים האדומים שלך," עונה נל. "לא צריך לקרוא לאתר הזה לפגוש אותך, צריך לקרוא לו לך תזדיין. וגם אתה. וגם אתה."

"את מתארת את זה ממש שלילי," מוחה סאריקה. "הקטע הוא לא לומר לאנשים ללכת להזדיין, הקטע הוא להיות סופר-ספציפית, כדי שלא תבזבזי זמן על אנשים שלא מתאימים לך. את מחדדת כל הזמן את הגדרת האדם שאת רוצה, עד שיש לך את הרשימה הקצרה המושלמת."

"תני לי לראות." אני מקיפה את הספה כדי להסתכל מעבר לכתפה. מסך המחשב הנייד שלה מלא בפרצופים של גברים, ואני ממצמצת לעברם. כולם נראים לי נחמדים. הבחור עם הזיפים בפינה הימנית נראה חמוד במיוחד. הבעת פניו אומרת, "תבחרי בי! אני אתנהג אלייך יפה!"

"הוא נראה חמוד." אני מצביעה עליו.

"אולי. בסדר, מה הלאה?" סאריקה מתייעצת ברשימה שמוקלדת בטלפון שלה. "לא צמחונים."

"מה?" אני בוהה בה בתדהמה. "לא צמחונים? מה את אומרת פה? סאריקה, איך את יכולה להיות כל כך צרת אופקים? אחותך צמחונית! אני צמחונית!"

"אני יודעת," היא אומרת בלי שום חרטה. "אבל אני לא רוצה לצאת לדייט עם אחותי. ולא איתך. מצטערת, מותק. את יודעת שאני מתה על קראמבל החלוּמי שלך." היא מושיטה זרוע ולוחצת בחיבה את המותניים שלי. "אבל אני רוצה מישהו שאני יכולה לצלות איתו עוף."

היא לוחצת על "מסננים" ומופיעה תיבה עם ארבע כותרות: כן בבקשה!; לא מפריע לי; לא אידיאלי; זה קו אדום.

"קו אדום," אומרת סאריקה בנחרצות, ומתחילה להקליד "צמחוני" בתיבה. אחרי שתי אותיות, המילה צמחוני מתמלאת אוטומטית והיא לוחצת עליה.

"את לא יכולה לשלול את כל הצמחונים," אני אומרת, מזועזעת לגמרי. "זה מבוסס על דעה קדומה. זה… זה בכלל חוקי?"

"אווה, שחררי קצת!" משיבה סאריקה. "עכשיו תראי. זה החלק הכיפי. 'סינון'."

כשהיא לוחצת, התמונות על המסך מתחילות להבהב. ואז, בזה אחר זה, מופיעים איקסים אדומים גדולים על כל מיני פרצופים שמפוזרים על המסך. אני מסתכלת על הבחור החמוד – והבטן שלי מתהפכת. יש איקס על הפנים שלו. הוא נראה כאילו הוא נידון להוצאה להורג.

"מה קורה כאן?" אני שואלת בדאגה. "מה זה?"

"זה נקרא 'הזדמנות אחרונה'," מסבירה סאריקה. "אני יכולה להחזיר כל אחד מהם על ידי לחיצה על התמונה."

"אז תחזירי אותו!" אני אומרת, ומצביעה על זה שמצא חן בעיני. "תחזירי אותו!"

"אווה, את לא יודעת עליו כלום," אומרת סאריקה ומגלגלת עיניים.

"הוא נראה נחמד!"

"אבל הוא צמחוני," אומרת סאריקה ולוחצת על "סיום".

המסך מהבהב שוב וכל הבחורים עם האיקסים על הפנים נעלמים. הבחורים שנשארו מסתחררים סביב המסך, ואז מתאספים שוב בשורות מסודרות של תמונות, כשבחורים חדשים תופסים את מקומם של אלה שנעלמו.

"מעולה," אומרת סאריקה בסיפוק. "עכשיו אני מתחילה להתקדם לאנשהו."

אני בוהה במסך, וחשה טראומה קלה מתהליך דילול החלשים הזה.

"זה אכזרי," אני אומרת. "זה חסר לב."

"עדיף על פני החלקה שמאלה," אומרת נל.

"בדיוק!" סאריקה מהנהנת. "זה מדעי. יש באתר הזה יותר משמונה מאות מסננים אפשריים. גובה, עבודה, הרגלים, מיקום, דעות פוליטיות, השכלה… מסתבר שהאלגוריתמים פותחו בנאס"א. אפשר לעבור על חמש מאות בחורים תוך, כאילו, צ'יק צ'ק." היא מסתכלת שוב ברשימה שלה. "אוקיי, נעבור לדבר הבא. אני לא רוצה מישהו מעל מטר תשעים." היא מתחילה להקליד שוב. "ניסיתי גבוהים במיוחד. זה לא התאים לי."

היא לוחצת על "סינון", שלושה איקסים אדומים מופיעים, ותוך שניות ניבט אליה מהמסך מבחר חדש של בחורים.

"שמעתי שמישהי החילה עוד ועוד מסננים עד שנשאר רק בחור אחד על המסך, והיא יצרה איתו קשר והם עדיין יחד," היא מוסיפה וגוללת ברשימה שלה. "זאת השאיפה."

"אני עדיין מרגישה שזה לא בסדר," אני אומרת ומתבוננת בצער במסך. "לא יכול להיות שזאת הדרך הנכונה."

"זאת הדרך היחידה," אומרת סאריקה. "בעיקרון כולם יוצאים עכשיו לדייטים באינטרנט, נכון? ואני מתכוונת כולם. מיליוני אנשים. מיליארדי אנשים."

"נו, נגיד שכן," אני אומרת בזהירות.

"כולם יוצאים לדייטים באינטרנט," חוזרת סאריקה על דבריה בבירור, כאילו היא נותנת הרצאת TED. "זה כמו ללכת למסיבת קוקטייל, וכל האנשים בעולם עומדים שם ומנסים לתפוס את המבט שלך. זה לעולם לא יצליח! את חייבת לצמצם את המבחר. ולפיכך." היא מחווה על המסך.

"מספיק קשה לעשות קניות באינטרנט," אומרת נל. "חיפשתי אתמול 'חולצה לבנה'. את יודעת כמה תוצאות קיבלתי? אלף מאתיים שישים וארבע. ואני הייתי כזה, אין לי זמן לשיט הזה. אני אקח את הראשונה. מה זה משנה."

"בדיוק," אומרת סאריקה. "וזו חולצה, לא שותף לחיים. 'לא יותר מעשר דקות הליכה מתחנת רכבת תחתית,'" היא מוסיפה ומקלידה בזריזות. "אני סיימתי להיסחב לדירות באמצע שומקום."

"את פוסלת בחורים שגרים יותר מעשר דקות הליכה מתחנת רכבת תחתית?" הלסת שלי צונחת. "מישהו חושב על זה בכלל?"

"את יכולה ליצור מסננים משלך ואם הם אוהבים אותם הם מוסיפים אותם לאתר," מסבירה סאריקה. "הם שוקלים את המסנן שלי לגבי תדירות חפיפת השיער."

"אבל מה אם הבחור המושלם גר אחת-עשרה דקות הליכה מתחנת רכבת תחתית?" אני יודעת שאני נשמעת מודאגת, אבל זה חזק ממני. אני כבר ממש רואה אותו בעיני רוחי, שותה את הקפה שלו באור השמש, לובש את מכנסי הרכיבה על האופניים שלו, מקשיב לפלייליסט של באך, משתוקק למישהי כמו סאריקה.

"הוא ישקר לגבי זה," אומרת סאריקה בניחותא. "הוא יכתוב 'עשר דקות'. הכול בסדר."

היא ממש לא מבינה את הנקודה.

"סאריקה, תקשיבי," אני אומרת בתסכול. "מה אם יש בחור מדהים שהוא בגובה מטר תשעים וחמש והוא צמחוני והוא גר עשרים דקות הליכה מתחנת קראוץ' אנד… וכרגע פסלת אותו? זה מטורף!"

"אווה, תפסיקי להתחרפן," אומרת סאריקה בשלווה. "את חייבת שיהיו לך כמה קווים אדומים."

"לא נכון," אני אומרת בנחישות. "לי אין קווים אדומים. אני רוצה גבר טוב, זה הכול. בן אדם הגון ומתורבת. לא אכפת לי איך הוא נראה, לא אכפת לי במה הוא עובד, ולא איפה הוא גר…"

"ומה אם הוא שונא כלבים?" אומרת סאריקה, ומרימה את גבותיה.

זה משתיק אותי.

הוא לא יכול לשנוא כלבים, כי רק אנשים ממש מוזרים ועצובים לא אוהבים כלבים.

"בסדר," אני מודה לבסוף. "זה הקו האדום היחיד שלי. הוא חייב לאהוב כלבים. אבל זה היחיד. פשוטו כמשמעו."

"מה לגבי גולף?" שואלת נל בערמומיות.

לעזאזל איתה. גולף הוא עקב אכילס שלי. אני מודה שאני מתעבת בצורה לא רציונלית את המשחק הזה. ואת התלבושות. ואת האנשים שמשחקים בזה.

אבל להגנתי, זה רק כי גרתי פעם ליד מועדון הגולף הכי סנובי בעולם. היה שם שביל ציבורי שחצה את השטח, אבל אם רק ניסית ללכת לטייל בו, כל מיני אנשים זועמים בטרנינגים תואמים היו מנופפים בזרועותיהם כלפייך, ואומרים לך להיות בשקט, או לחזור, או שואלים, תגידי, מה את, סתומה?

לא רק אני חשבתי שזה מלחיץ; המועצה נאלצה לפנות למועדון הגולף לגבי זה. הם הכניסו כנראה מערכת שילוט חדשה ועכשיו הכול בסדר. אבל עד אז כבר עברנו דירה, ואני כבר החלטתי שאני אלרגית לגולף.

אבל אני לא מתכוונת להודות בזה עכשיו, כי אני לא אוהבת לחשוב על עצמי כעל אדם עם דעות קדומות.

"אין לי בעיה עם גולף," אני אומרת וזוקפת את הסנטר. "ובכל מקרה, זה לא העניין. העניין הוא ששתי רשימות תואמות של תכונות הן לא אהבה. אלגוריתמים הם לא אהבה."

"אלגוריתמים הם הדרך היחידה," אומרת סאריקה ופוזלת אל המסך. "ממ, הוא נחמד."

"בסדר, איפה האלגוריתם שאומר לי איזה ריח יש לבחור?" אני משיבה, בלהט רב ממה שהתכוונתי. "איפה האלגוריתם שאומר לי איך הוא צוחק או איך הוא פורע את השיער על הראש של כלב? זה מה שחשוב לי, לא כל הפרטים הלא רלוונטיים האלה. אני יכולה להתאהב במדען או בחקלאי. הוא יכול להיות בגובה מטר שמונים או שני מטר ועשרה. כל עוד יש בינינו כימיה. כימיה."

"אה, כימיה," אומרת סאריקה, ומחליפה חיוכים עם נל.

"כן, כימיה!" אני עונה בהתרסה. "זה מה שחשוב! אהבה היא… היא…" אני מגששת אחר המילים המתאימות. "זה הקשר המסתורי שלא ניתן לבטא במילים שמתרחש בין שני בני אדם כשהם מתחברים, והם מרגישים את זה… והם פשוט יודעים."

"אווה." סאריקה מסתכלת עלי בחיבה. "את אהבה."

"היא מתאמנת לקראת קורס הכתיבה הרומנטית שלה," אומרת נל. "את קולטת שלליזי בנט היו מיליון קווים אדומים, אווה? 'לא סנובים יהירים. לא אנשי דת מטומטמים.'" נל מהנהנת לעבר סאריקה. "תכניסי גם את זה."

"לא אנשי דת מטומטמים," סאריקה מעמידה פנים שהיא מקלידה, ומחייכת אלי מעל המחשב הנייד שלה. "להוסיף גם, 'לפנות רק אם אתם בעלי בתים מפוארים'?"

"מצחיק מאוד." אני צונחת לידה על הספה וסאריקה מניחה יד מפייסת על ידי.

"אווה. מתוקה שלי. אנחנו שונות, זה הכול. אנחנו רוצות דברים שונים. אני רוצה לעקוף את כל בזבוז הזמן. ואת רוצה… כימיה."

"אווה רוצה קסם," אומרת נל.

"לא קסם." אני נרתעת קלות, כי החברות שלי מציירות אותי תמיד כמו איזה טיפוס רומנטי מדי וסמוק לחיים, ואני לא. "מה שאני רוצה זה…" אני משתתקת, והמחשבות שלי קצת מבולבלות.

"מה באמת את רוצה?" שואלת נל, והיא נשמעת סקרנית באמת.

לבסוף אני נושמת עמוק.

"אני רוצה בחור שיסתכל עלי… ואני אסתכל עליו… ויהיה שם הכול. לא נצטרך להגיד כלום. הכול יהיה שם."

אני משתתקת ודממה חולמנית משתררת. זה חייב להיות אפשרי. אהבה חייבת להיות אפשרית, אחרת מה כולנו עושים פה?

"גם אני רוצה את זה." סאריקה מהנהנת, ומסירה את הכישוף מעל הרגע. "רק שיהיה במרחק עשר דקות הליכה מתחנת רכבת תחתית."

נל פורצת בצחוק ואני מחייכת חיוך מסויג.

"האמת היא שיש לי דייט הערב," אני מגלה. "בגלל זה אני לא יכולה להישאר."

"דייט?" סאריקה מרימה את הראש בבת אחת. "רק עכשיו את מספרת לנו?"

"חשבתי שאת אורזת לאיטליה," אומרת נל, כמעט בנימה מאשימה.

"אני אורזת. אחרי הדייט."

"מרגש!" אומרת סאריקה בעיניים נוצצות. "איפה פגשת אותו – במסיבת הגלידה השכונתית שלכם?"

"לא, במפגש הספרותי," אומרת נל. "הוא עזר לה כשגלגל הכרכרה שלה נתקע."

"הוא כתב פתק בקולמוס הנוצה שלו ותחב אותו למצנפת שלה," סאריקה מצחקקת.

"חחח." אני מגלגלת עיניים. "באינטרנט, מן הסתם. אבל לא הגדרתי מיליון קווים אדומים מלאכותיים, הלכתי לפי האינסטינקט."

"אינסטינקט?" חוזרת נל על דברי. "כלומר…?"

"העיניים שלו," אני אומרת בגאווה. "יש לו כזה מבט בעיניים."

אחרי הדייט הנוראי עם סת, המצאתי תיאוריה חדשה: הכול בעיניים. העיניים של סת אף פעם לא מצאו חן בעיני. זה היה צריך להיות הסימן שלי. אז נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי בחור עם עיניים מהממות… ומצאתי! האמת היא שאני די מתרגשת. אני כל הזמן מסתכלת על התמונה שלו ומרגישה חיבור אמיתי.

"אפשר לדעת המון על מישהו לפי העיניים," מודה סאריקה. "בואי נראה."

אני מעלה את התמונה ומתבוננת בה לרגע באהבה לפני שאני מראה אותה לסאריקה, ואז לנל. "קוראים לו סטיוארט," אני אומרת להן. "הוא עובד בטכנולוגיות מידע."

"עיניים נחמדות," מודה נל. "ייאמר לזכותו."

נחמדות? זה כל מה שהיא יכולה להגיד? אלה עיניים משגעות! רואים שהן מתקמטות בחמימות ובאינטליגנציה ובתבונה, אפילו בתמונה זעירה בטלפון. בחיים לא ראיתי עיניים מדהימות כאלה, והסתכלתי על הרבה פרופילים באתרי היכרויות…

"הארולד!" סאריקה צורחת פתאום ואני מזנקת בבהלה. "זה סנדוויץ' העוף שלי! כלב רע!"

בזמן שדיברנו, הארולד התגנב בשקט לצד הספה של סאריקה וגנב מתוך התיק שלה את הסנדוויץ' שהיא קנתה לעצמה בפרטאמנג'ה, שעדיין היה עטוף בניילון. עכשיו הוא מעביר את המבט ממנה אלי ואל נל כאילו אומר, "מה אתן מתכוונות לעשות בנידון?"

"הארולד!" אני גוערת בו. "עזוב!" אני צועדת לעברו צעד והוא נסוג צעד אחד. "עזוב!" אני חוזרת, בלי הרבה שכנוע בקולי.

עיניו החכמות של הארולד נעות שוב סביב החדר כאילו הוא מעריך את המצב.

"עזוב." אני מנסה לשוות לקולי נימת ציווי. "עזוב!"

"עזוב!" חוזרת נל אחרי, וקול האלט שלה רועם ברחבי החדר.

אני רוכנת לאט לעברו של הארולד ועיניו עוקבות אחרי, סנטימטר אחר סנטימטר, עד שאני עושה בבת אחת תנועה מהירה כדי לחטוף את הסנדוויץ'. אבל אני אטית מדי. אני תמיד אטית מדי לעומת הארולד. הוא רץ ומחליק לפינה מאחורי הטלוויזיה, שבה אף אחד לא יכול להגיע אליו, ואז מתחיל ללעוס את הסנדוויץ' בטירוף, ומדי פעם עוצר ומסתכל על שלושתנו בהבעת ניצחון.

"כלב ארור," אומרת נל.

"לא הייתי צריכה להשאיר אותו בתיק שלי," אומרת סאריקה ומנידה בראשה. "הארולד, אל תאכל את הפלסטיק, אידיוט שכמוך."

"הארולד?" נישא קול מוכר מהכניסה לבית. "איפה הכלב המהמם הזה?"

כעבור רגע מופיעה מוד מאחורי הדלת, אוחזת בידיהם של שניים מילדיה, רומי וארתור. "מצטערת שאיחרתי," היא מכריזה בדרכה התיאטרלית. "האיסוף מבית הספר היה סיוט. לא ראיתי את הארולד שנים," היא מוסיפה, ומחייכת אליו בשמחה. "הוא מחכה כבר לחופשה הקטנה שלו?"

"הוא לא כלב מהמם," אומרת סאריקה באיום. "הוא כלב רע, רע מאוד."

"מה הוא עשה?" שואל ארתור ועיניו נדלקות בשמחה.

הארולד הוא אגדה בכיתה א' של ארתור. הוא כיכב פעם במצגת אישית, שם הוא גנב את הדובון של הכיתה, ברח למגרש המשחקים ושלושה מורים נאלצו לערוך אחריו מצוד עד שנתפס.

"הוא גנב את סנדוויץ' העוף שלי," אומרת סאריקה, ושני הילדים פורצים בצחוק.

"הארולד גונב הכול," מצהירה רומי בת הארבע. "הארולד גונב את כל האוכל. הארולד, בוא לפה!" היא מושיטה את ידה בעידוד והארולד מרים את ראשו כאילו אומר, "אחר כך," וחוזר ללעיסה.

"רגע, איפה ברטי?" שואלת מוד כאילו רק עכשיו הבחינה. "ארתור, איפה ברטי?"

ארתור נראה חסר הבעה, כאילו הוא בכלל לא ידע שיש לו אח שקוראים לו ברטי, ומוד מצקצקת בלשונה. "הוא פה איפשהו," היא אומרת אמירה כללית.

הבעיה המרכזית בחייה של מוד היא שיש לה שלושה ילדים אבל רק שתי ידיים. בעלה לשעבר, דיימון, הוא עורך דין. הוא עובד בשעות לא שפויות והוא די נדיב בכסף, אבל לא בזמן שהוא מקדיש לילדים (בצד החיובי, היא אומרת שלפחות החיים של הילדים שלה לא ייהרסו בגלל הורות הליקופטר).

"סאריקה," היא מתחילה עכשיו. "מה הסיכויים שאת עוברת במקרה במוזוול היל ביום חמישי בחמש? כי אני פשוט צריכה שמישהו יאסוף את ארתור מחבר, ובדיוק שאלתי את עצמי…"

היא מרפרפת בריסיה אל סאריקה, ואני מחייכת בלבי. מוד מבקשת טובות כל הזמן. כולנו מטפלות בילדים שלה/ אוספות את הקניות שלה/ בודקות את זמני הרכבות בשבילה/ אומרות לה איזה לחץ אוויר צריך להיות בצמיגים במכונית שלה. זה לא התחיל רק כשהיא נהייתה אם חד-הורית – זה ככה מאז שאני מכירה אותה. אני עדיין זוכרת איך הכרתי את מוד במקהלה. נערה יפהפייה עם עיניים חומות מהפנטות ניגשה אלי, והמילים הראשונות שלה אלי היו, "מה הסיכויים שאת יכולה לקנות לי קרטון חלב?"

מובן שאמרתי כן. כמעט בלתי אפשרי לסרב למוד. זה כאילו כוח-העל שלה. אבל אפשר להתנגד לה אם מתאמצים, וכולנו למדנו את זה בדרך הקשה. אם אחת מאיתנו היתה אומרת כן לכל הבקשות של מוד, היא היתה נהפכת בעיקרון לשפחה שלה, משועבדת לה עשרים וארבע שעות ביממה. לכן הסכמנו באופן בלתי רשמי על יחס של פחות או יותר טובה אחת לעשר.

"לא, מוד," אומרת סאריקה בלי לחשוב לשנייה. "אני לא יכולה. אני עובדת, זוכרת?"

"ב-רור," אומרת מוד בלי תרעומת בקולה. "פשוט חשבתי שאולי את פנויה אחר הצהריים. אווה – "

"איטליה," אני מזכירה לה.

"ברור." מוד מהנהנת בהתלהבות. "בלתי אפשרי. אני מבינה."

היא תמיד כזאת מקסימה, שאת רוצה להגיד לה כן. בעיקרון היא צריכה לנהל את המדינה, כי היא תוכל לשכנע את כולם לעשות הכול. אבל במקום זה היא מנהלת את חיי החברה המסובכים להפליא של הילדים שלה, נוסף על עסק לחידוש רהיטים שלדבריה הולך להתחיל להיות רווחי ממש החודש.

"טוב, לא משנה," היא אומרת. "להכין תה?"

"לא שאלת אותי," נשמע קולה של נל, עליז אבל טיפ טיפה מתוח. "אל תשאירי אותי מחוץ לעניינים, מוד!"

אני פונה להביט בנל והיא מחייכת חיוך רחב – אבל בסגנון שלה. יש לה חיוך נחוש, לנל. חיוך חזק. הוא אומר, "נכון לעכשיו אני לא אכניס לך אגרוף, אבל אני לא מבטיחה שום דבר לגבי חמש הדקות הקרובות."

"אל תשאירי אותי בחוץ," היא אומרת שוב. והיא כאילו צוחקת – אבל היא לא. אני מכריחה את עצמי לא להציץ במקל שלה שנשען על הקיר בפינה, כי היא בתקופה טובה כרגע ואנחנו לא מעלות את הנושא אלא אם כן היא מעלה אותו. למדנו את זה על בשרנו בשנים האחרונות.

"נל!" מוד נראית אחוזת חרטה. "אני כל כך מצטערת. סתם לא שמתי לב. תוכלי לאסוף את ארתור בשבילי?"

"לא," נל יורה בתגובה. "לכי להזדיין. תעשי את המטלות שלך בעצמך."

סאריקה נוחרת בצחוק ואני לא יכולה שלא לחייך.

"כמובן," עונה מוד באותה רצינות. "אני לגמרי מבינה. דרך אגב, נל, מתוקה שלי, התכוונתי לומר לך, ליד המכונית שלך עומד גבר שנראה דוחה וכותב פתק. להגיד לו משהו?"

סאריקה מרימה מיד את ראשה ומביטה בי. הארולד חש את האווירה המתוחה, ופולט יבבה מבשרת רעות.

נל מזעיפה פנים. "הוא נראה כמו שמוק עלוב?"

"כן. מכנסיים אפורים. שפם. טיפוס כזה."

"זה הבן זונה הזה ג'ון סוויטמן," אומרת נל. "הוא עבר לפה לפני חודש. הוא כל הזמן מחפש אותי. הוא רוצה את מקום החניה הזה כדי לפרוק את הקניות שלו. הוא יודע שיש לי תו נכה, אבל…" היא מושכת בכתפיה.

"אין מצב," אומרת סאריקה, סוגרת את המחשב הנייד שלה בטריקה וקמה על רגליה. "האנשים האלה!"

"תישארי כאן, נל," אני אומרת. "אנחנו מטפלות בזה."

"אתן לא צריכות להילחם את הקרבות שלי במקומי," אומרת נל בזעף.

"לא במקומך. איתך." אני לוחצת את הכתף שלה ויוצאת בעקבות האחרות אל החצר הקדמית של הבניין של נל, כשכולנו עוטות הבעות פנים נחושות וחמורות באותה מידה.

"שלום, ערב טוב, יש בעיה?" מוד כבר מברכת לשלום את הגבר בקול הסנובי שלה, קול של בוגרת-פנימייה-יוקרתית, ואני רואה שהוא בוחן את המראה שלה, המום מעט.

זאת אומרת, היא לא משהו שרואים כל יום. היא מטר שמונים בנעלי עקב, עם שיער אדום גולש, חצאית מתנפנפת, שני ילדים אדומי שיער מדהימים בדיוק כמוה משני צדיה, ושלישי מטפס על כתפיה מרכב ארבע על ארבע שעומד בסמוך (אה, אז שם ברטי היה).

"ספיידרמן!" הוא צועק, ואז מטפס בחזרה לגג המכונית.

"יש בעיה?" חוזרת מוד על שאלתה. "אני סבורה שחברה שלי חונה כאן באופן חוקי לחלוטין, וכתיבת הפתק הלא מבוסס הזה תיחשב כ – "

"הטרדה," מוסיפה סאריקה בזריזות. היא שלפה את הטלפון שלה ומצלמת את הבחור. "הטרדה במספר סעיפים. כמה מכתבים כתבת למרשתי?"

העיניים של האיש כמעט יוצאות מחוריהן לשמע המילה "מרשתי", אבל הוא לא נסוג.

"זה אזור של תו כחול," הוא אומר בעצבים. "תו כחול. תו נכים."

"כן." נל צועדת קדימה. "יש לי תו נכה. כפי שאתה יכול לראות היטב. לך, לעומת זאת, אין תו נכה."

"העניין הוא שהדירה שלי נמצאת ממש שם," הוא אומר בכעס, ומצביע על החלון שמאחורי המכונית של נל. "בהיעדרם של אנשים נכים באמת, אני זכאי לחנות במקום הזה. זה פשוט הדבר ההגיוני."

"יש לה תו נכה!" קוראת סאריקה.

"את נכה?" הוא שואל את נל בלגלוג. "אישה צעירה ובריאה כמוך? אכפת לך להגיד לי במה בדיוק את חולה?"

אני רואה אותו בוחן את המראה שלה, ולרגע מסתכלת על נל דרך עיניו. גופה הקטן והנחוש, סנטרה המתריס, ששת העגילים, השיער הוורוד, שלושת הקעקועים.

אני יודעת שנל תעדיף להתעלף באמצע הרחוב מאשר לזכות ברחמיו של הבחור הזה. היא שותקת כמה רגעים. ואז, באי-רצון מוחלט, בפנים מיוסרות, היא אומרת, "יש לי… מצב כרוני. וזה לא עניינך לעזאזל."

"החברה שלי קיבלה תו נכה מהרשויות," אומרת מוד, וניצוץ מאיים ניצת בעיניה. "זה כל מה שאתה צריך לדעת."

"את הרשויות אפשר להטעות," ממשיך ג'ון סוויטמן, בלי להירתע. "או לרמות."

"לרמות?" קולה של מוד עולה בזעם. "לרמות? אתה רומז ברצינות ש…"

אבל נל מרימה יד כדי לעצור אותה.

"אל תבזבזי את האנרגיה שלך, מודי," היא אומרת בלאות קלה, ואז פונה אל ג'ון סוויטמן. "לך. תזדיין."

"מה שהיא אמרה," אומרת מוד בזריזות.

"מחזקת," אני מוסיפה.

"תומכת," אומרת סאריקה, כדי לא להישאר לבד.

"ספיידרמן!" צועק ברטי מגג הארבע על ארבע, ונוחת בחבטה אדירה על הכתפיים של ג'ון סוויטמן. ג'ון סוויטמן זועק בכאב ואני מצמידה את ידי לפי.

"ברטי!" צועקת מוד בתוכחה. "אל תרביץ לאיש הזה ואל תקרא לו בוּר."

"בור!" צועק ברטי מיד, ונותן לג'ון סוויטמן אגרוף. "בור!"

"הילדים בימינו," אומרת מוד ומגלגלת עיניים. "מה כבר אפשר לעשות איתם?"

"תורידי אותו ממני!" קולו של ג'ון סוויטמן עמום וזועם. "אררר! הרגל שלי!"

"הארולד!" צווחת רומי בשמחה ואני מבינה שהארולד מיהר החוצה להצטרף אלינו. הוא תפס את המכנסיים של ג'ון סוויטמן בין שיניו ועכשיו הוא מתנשף בהתרגשות, ועוד רגע נצטרך לשלם על זוג חדש של מכנסי פלנל אפורים.

"בוא הנה." אני תופסת את הקולר של הארולד ומרחיקה אותו בכוח, במאמץ עילאי, בזמן שמוד לוקחת משם את ברטי. איכשהו כולנו מצליחות להיכנס הביתה בשלום, סוגרות את דלת הדירה של נל ומסתכלות זו על זו, מתנשמות בכבדות.

"מזדיינים," אומרת נל, כמו שהיא אומרת תמיד.

"בואו נתקדם," אומרת סאריקה בתקיפות, כי היא מאמינה מאוד שצריך תמיד להסתכל קדימה ולהישאר חזקות.

"רוצות לשתות משהו?" מציעה מוד, כמו שהיא מציעה תמיד.

ועכשיו תורי למשוך את כולן לחיבוק קבוצתי.

"יהיה בסדר," אני אומרת לתוך החמימות החשוכה והנעימה שלנו, אנחנו נוגעות מצח במצח, והנשימות שלנו מתערבבות. שאר העולם נשאר בחוץ; רק ארבעתנו פה. רק אנחנו הבנות.

לבסוף אנחנו מתרחקות זו מזו ונל טופחת לי על הגב במחוות הרגעה.

"יהיה בסדר," היא אומרת. "כמו תמיד. אווה, לכי לדייט הלוהט שלך. סעי לאיטליה. תכתבי את הספר שלך. ואל תקדישי לכלב הרע הזה אפילו מחשבה אחת."

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן