זה היה הלילה שלפני חג המולד.

ליתר דיוק, זה היה אחר הצהריים שלפני חג המולד. אבל לפני שאני מובילה אתכם אל הלב הפועם של המעשה, בואו נבהיר משהו. מניסיוני אני יודעת שאם זה יעלה רק בהמשך, זה יסיח  את דעתכם כל כך, שלא תוכלו להתרכז בשום דבר אחר שאספר לכם.

קוראים לי ג'וּבּילי דוּגל. קחו לעצמכם רגע ותנו לזה לחלחל.

כשאתם יודעים את זה מראש, השד לא נורא כל כך, נכון? עכשיו דמיינו שכבר הייתי בעיצומו של איזה סיפור ארוך (כמו זה שאני עומדת לספר לכם), ופתאום הייתי מטילה את הפצצה הזאת: "דרך אגב, קוראים לי ג'ובילי." לא הייתם יודעים מה לעשות עם עצמכם.

אני מבינה שג'ובילי נשמע קצת כמו שם של חשפנית. אתם בטח חושבים שריקוד על עמוד זה הקטע שלי. אבל לא. אם הייתם רואים אותי, הייתם מבינים מהר מאוד שאני לא חשפנית (אני חושבת). יש לי קארה שחור קצר. אני מרכיבה משקפיים חצי מהזמן ועדשות מגע בחצי השני. אני בת שש־עשרה, אני שרה במקהלה, אני משתתפת בתחרויות מתמטיקה. אני משחקת הוקי שדה, שאין בו החן הפתלתל והנוצץ משמן תינוקות — סימן ההיכר של כל חשפנית (אין לי שום בעיה עם חשפניות, אם במקרה יש חשפניות שקוראות את זה. אני פשוט לא חשפנית. הדאגה העיקרית שלי בענייני חשפנות היא בגדי הלָטֵקס. אני חושבת שלטקס מזיק לעור כי הוא לא מאפשר לו לנשום).

אני פשוט טוענת שג'ובילי הוא לא שם אלא סוג של מסיבה. אף אחד לא יודע איזה מין סוג. שמעתם פעם על מישהו שעורך ג'ובילי? ואם הייתם שומעים, הייתם הולכים? כי אני לא. זה נשמע כמו משהו שדורש שכירה של חפץ גדול מתנפח ותליית שרשרת דגלים ומבצע מורכב של איסוף אשפה בסיום האירוע.

אם חושבים על זה, זה קצת כמו מסיבה של ריקודי שורות.

לשם שלי יש קשר הדוק לסיפור הזה, וכמו שאמרתי, זה היה אחר הצהריים שלפני חג המולד, מהימים האלה שבהם את מרגישה שהחיים… אוהבים אותך. המבחנים נגמרו והחופשה התחילה. הייתי לבד בבית, והוא היה חמים ונעים מאוד. לבשתי בגדים חדשים שקניתי בכסף שחסכתי — חצאית שחורה, טייטס וחולצת טריקו אדומה מנצנצת — ונעלתי את המגפיים השחורים החדשים שלי. שתיתי קצת לאטה ליקר ביצים שבישלתי לעצמי. כל המתנות שלי כבר היו עטופות. הכול היה מוכן לקראת האירוע הגדול: הייתי אמורה להיות בשש בבית של נוֹאה — נואה פְּרַייס, החבר שלי — לבּוּפֶה חג המולד המסורתי של המשפחה שלו.

בופה חג המולד המסורתי של משפחת פרייס הוא חתיכת אירוע בהיסטוריה הפרטית שלנו. בזכותו נהיינו זוג. לפני הבופה נואה פרייס היה סתם עוד כוכב בשמים שלי… יציב, מוכר, בהיר וגבוה מעליי. אני מכירה את נואה מכיתה ד', אבל הרגשתי כאילו אני לא מכירה אותו ממש, אלא יותר כמו שאני מכירה אנשים מהטלוויזיה. הכרתי את השם. צפיתי בתוכנית. כמובן, נואה היה קרוב יותר… אבל איכשהו כשזה אמיתי, כשאלה החיים שלך… את מרגישה שהאדם הזה אפילו רחוק יותר מסלבריטי אמיתי, בלתי מושג. לפעמים המוכר הוא דווקא זר.

תמיד חיבבתי אותו, אבל אף פעם לא חשבתי עליו בקטע רומנטי. זה אף פעם לא נראה לי דבר הגיוני לרצות. הוא היה מבוגר  ממני בשנה וגבוה ממני בראש. היו לו כתפיים רחבות ועיניים בהירות ושיער גולש. נואה היה הגבר המושלם: אתלט, חכם, פעיל מרכזי במועצת התלמידים — מסוג האנשים שבטח יוצאים רק  עם דוגמניות או עם מרגלים או עם אנשים שמעבדות קרויות על שמם.

אז כשנואה הזמין אותי להצטרף אליו לבופה חג המולד בשנה שעברה, העיניים שלי כמעט יצאו מהחורים מרוב התרגשות ובלבול. שלושה ימים הסתובבתי כמו שיכורה. המצב היה גרוע כל כך, שממש הייתי צריכה לתרגל הליכה בקו ישר בחדר שלי לפני שיצאתי לבית שלו. לא היה לי מושג אם הוא הזמין אותי כי הוא חיבב אותי, או כי אמא שלו הכריחה אותו (ההורים שלנו מכירים), או כי הוא הפסיד בהתערבות. כל החברים שלי התרגשו לא פחות ממני, אבל להם זה נראה הגיוני. הם אמרו לי שהוא שם עליי עין בתחרות המתמטיקה וצחק כשניסיתי לספר בדיחות בטריגונומטריה והזכיר את השם שלי בכל מיני שיחות.

כל זה היה פשוט מטורף ומוזר… כמו לגלות שמישהו כתב ספר על החיים שלי או משהו כזה.

אז הגעתי לשם והתחבאתי רוב הערב בפינה. דיברתי עם אחותו, שלמרות שאני אוהבת אותה, היא לא בדיוק אדם עמוק. כמה כבר אפשר לדבר על מותגי סווטשרטים אהובים? מתישהו השיחה חונקת אותך. אבל היא יכולה להמשיך לקשקש בלי סוף. לאליס יש תמיד כמה "תובנות בעניין הזה".

בסופו של דבר הצלחתי להתחמק ממנה רק כשאמא של נואה הניחה על השולחן עוד צלחת, ויכולתי להשתמש בתירוץ הסליחה־אבל־נכון־שזה־נראה־מעולה? לא היה לי מושג מה יש בצלחת. התברר שזה דג מוחמץ ונרתעתי, אבל אמא שלו אמרה, "את חייבת לטעום."

בגלל שאני קצת חסרת עמוד שדרה טעמתי. אבל הפעם זה פעל לטובתי כי נואה בדיוק הסתכל עליי. הוא אמר, "אני כל כך שמח שטעמת." שאלתי אותו למה, כי אני באמת חושבת שחשדתי שהייתה שם איזו התערבות ("או־קיי, אני אזמין אותה אלינו, אבל אתם תיתנו לי עשרים דולר אם אצליח לגרום לה לאכול דג מוחמץ").

והוא אמר, "כי גם אני אכלתי מזה."

המשכתי לעמוד שם, וכנראה נדבקה לי לפרצוף הבעה מקסימה של טיפשות מוחלטת, כי הוא מיד הוסיף, "ולא הייתי יכול לנשק אותך אם לא היית אוכלת מזה בעצמך."

שזה גם דוחה וגם רומנטי לחלוטין. הוא היה יכול פשוט לעלות למעלה ולצחצח שיניים, אבל הוא נשאר וארב לי ליד הדג. התחמקנו לחניה המקורה והתמזמזנו מתחת למדף של כלי העבודה החשמליים. ככה הכול התחיל.

אז ערב חג המולד שאני עומדת לספר לכם עליו לא היה סתם ערב של חג המולד: הוא היה יום השנה הראשון שלנו. היה קשה להאמין שעברה שנה. הזמן טס…

העניין הוא שנואה תמיד נורא עסוק. כשהוא הגיח אל אוויר העולם — פצפון, מתפתל, ורדרד — בטח לקחו ממנו טביעות כף רגל והוא מיד מיהר לצאת מבית החולים לפגישה. הוא היה שמיניסט, חבר בקבוצת הכדורגל ויושב ראש מועצת התלמידים, לכן כמעט לא נשאר לו זמן לכלום. אני חושבת שבשנה שיצאתי איתו היו לנו אולי עשרה דייטים אמיתיים, כלומר כאלה שהלכנו בהם רק שנינו לאיזשהו מקום. בערך פעם בחודש. היו המון אירועים שהשתתפנו בהם יחד: נואה וג'ובילי במכירת העוגות של מועצת התלמידים! נואה וג'ובילי ליד שולחן ההגרלות של קבוצת הכדורגל! נואה וג'ובילי באירוע איסוף אוכל לנזקקים, בכיתת מחשבים, בפגישה של הוועד שמארגן את שבוע ביקור הבוגרים…

נואה היה מודע לזה. ולמרות שהאירוע המשפחתי היה רב־משתתפים, הוא הבטיח לי שיהיה לנו זמן לעצמנו. הוא עזר למשפחה שלו מראש, כדי לוודא שאכן יהיה לנו זמן יחד באירוע עצמו, והבטיח לי שאחרי שעתיים נוכל לחמוק לחדר האחורי ולהחליף בינינו מתנות ולראות יחד את הסרט "איך הגריניץ' גנב את חג המולד". הוא יסיע אותי הביתה ונעצור קצת בדרך…

ואז, כמובן, ההורים שלי נעצרו, וכל זה הלך לעזאזל.