כל מה שתבקשי // סופי קינסלה

 49.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!

פיקסי חיה תמיד לפי המוטו של אבא שלה: "המשפחה לפני הכול". ועכשיו, הניהול של חנות כלי הבית המקסימה שאביה הקים נופל על כתפיה. אם היא לא תדאג למורשת שלו, אחיה היהיר ואחותה המרחפת בוודאי לא יטרחו.
עד מהרה נקרעת פיקסי בין משפחתה לבין החיים שהיתה רוצה, והעובדה שראיין, אהבת נעוריה, חוזר לחייה – רק מסבכת את העניינים עוד יותר. אלא שאז, מפגש מקרי בבית קפה עם זר שמבקש ממנה טובה מחולל רצף אירועים בלתי צפויים וטורף את הקלפים. האם יש לפיקסי את האומץ הדרוש כדי לנקוט עמדה ולתבוע לעצמה סוף-סוף את החיים – ואת האהבה – שהיא רוצה באמת?
כל מה שתבקשי הוא ספר סוחף ומצחיק על אהבה ועל העצמה כמו שרק סופי קינסלה יודעת לכתוב. זהו ספרה הרביעי של קינסלה הרואה אור בהוצאת הכורסא. קדמו לו מה המספר שלך?, אפשר לגלות לך סוד? והחיים ה(לא כל כך) מושלמים שלי.

"הספר הזה הוא מנה של אושר טהור!" – ג'ני קולגן, מחברת הספר "חנות ספרים על גלגלים"

"סיפור שובבי ומענג, שאי-אפשר לעמוד בפניו". – Booklist

"סיפור מהנה על משפחה, נאמנות ואיך לקבל שליטה על החיים שלך. קינסלה יצרה ספר מקסים, מלא בדמויות משעשעות ומוזרות שהדיאלוגים ביניהן יגרמו לקוראים לצחוק בקול רם. המעריצים והמעריצות הרבים שלה יטרפו את הספר המתוק והמצחיק הזה". – קירקוס

I OWE YOU ONE

Sophie Kinsella

לקריאת פרק ראשון
תרגום: דנה טל
תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
קטגוריה: בקליסט, חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 392
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: מירב רוט

כל מה שתבקשי // סופי קינסלה

I OWE YOU ONE

Sophie Kinsella

 49.00

פיקסי חיה תמיד לפי המוטו של אבא שלה: "המשפחה לפני הכול". ועכשיו, הניהול של חנות כלי הבית המקסימה שאביה הקים נופל על כתפיה. אם היא לא תדאג למורשת שלו, אחיה היהיר ואחותה המרחפת בוודאי לא יטרחו.
עד מהרה נקרעת פיקסי בין משפחתה לבין החיים שהיתה רוצה, והעובדה שראיין, אהבת נעוריה, חוזר לחייה – רק מסבכת את העניינים עוד יותר. אלא שאז, מפגש מקרי בבית קפה עם זר שמבקש ממנה טובה מחולל רצף אירועים בלתי צפויים וטורף את הקלפים. האם יש לפיקסי את האומץ הדרוש כדי לנקוט עמדה ולתבוע לעצמה סוף-סוף את החיים – ואת האהבה – שהיא רוצה באמת?
כל מה שתבקשי הוא ספר סוחף ומצחיק על אהבה ועל העצמה כמו שרק סופי קינסלה יודעת לכתוב. זהו ספרה הרביעי של קינסלה הרואה אור בהוצאת הכורסא. קדמו לו מה המספר שלך?, אפשר לגלות לך סוד? והחיים ה(לא כל כך) מושלמים שלי.

"הספר הזה הוא מנה של אושר טהור!" – ג'ני קולגן, מחברת הספר "חנות ספרים על גלגלים"

"סיפור שובבי ומענג, שאי-אפשר לעמוד בפניו". – Booklist

"סיפור מהנה על משפחה, נאמנות ואיך לקבל שליטה על החיים שלך. קינסלה יצרה ספר מקסים, מלא בדמויות משעשעות ומוזרות שהדיאלוגים ביניהן יגרמו לקוראים לצחוק בקול רם. המעריצים והמעריצות הרבים שלה יטרפו את הספר המתוק והמצחיק הזה". – קירקוס

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: דנה טל
תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
קטגוריה: בקליסט, חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 392
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: מירב רוט

כל מה שתבקשי // סופי קינסלה

/ פרק 1 /

יש לי בעיה. אני לא מסוגלת לשחרר. דברים מציקים לי. אני רואה בעיות ורוצה לתקן אותן, כאן ועכשיו. לא סתם כולם קוראים לי פיקסי, "המתקנת".

תבינו, לפעמים זה דבר טוב. לדוגמה, איך שהגעתי לקבלת הפנים בחתונה של החברה הכי טובה שלי, האנה, קלטתי שרק על חצי מהשולחנות יש פרחים. ישר רצתי לסדר את זה לפני ששאר האורחים יגיעו, ובנאום שלה האנה הודתה לי על הטיפול ב"שערוריית הפרחים". אז זה היה ממש בסדר.

מצד שני היתה הפעם ההיא שהורדתי פיסת מוך מהרגל של האישה שישבה לידי על שפת הבריכה. רק ניסיתי לעזור. אבל התברר שזאת לא היתה פיסת מוך, אלא שערת ערווה שצמחה לה באמצע הירך. ואז החמרתי את המצב כשאמרתי, "אוי, סליחה! חשבתי שזאת פיסת מוך," והיא האדימה לגמרי, ושתי נשים שישבו לידנו הסתובבו להסתכל…

הייתי צריכה לשתוק. אני מבינה את זה עכשיו.

בכל מקרה. זאת השריטה שלי. זה הפגם שלי. דברים מפריעים לי. וברגע זה הדבר שמפריע לי הוא פחית קולה.

מישהו השאיר אותה על המדף העליון במדור הפנאי בחנות שלנו, לפני לוח שחמט שמוצב שם בתצוגה. ולא רק זה, אלא שעל לוח השחמט יש כתם חום. ברור שמישהו פתח אותה שם או הניח אותה חזק מדי וקולה השפריצה החוצה, ואז הוא הלך והשאיר אותה על המדף. מי זה היה?

אני מעבירה את מבטי סביב החנות בעיניים מצומצמות, והחשד שלי נופל כמעט לחלוטין על גרג, המוכר הבכיר שלנו. גרג מסתובב כל היום עם משקה כלשהו ביד. אם הוא לא מחזיק פחית, הוא מחזיק קפה פילטר דוחה בכוס תֶרמית עם דוגמה של צבעי הסוואה ורצועת בד, כאילו הוא איש צבא ולא עובד בחנות כלי בית באקטון. הוא תמיד משאיר אותה בכל מיני מקומות בחנות, ולפעמים אפילו דוחף אותה ללקוחות ואומר, "תחזיקי שנייה," בזמן שהוא מוריד בשבילן סיר מהתצוגה. אמרתי לו להפסיק לעשות את זה.

שיהיה. זה לא הזמן להטיח האשמות. לא משנה מי הניח שם את פחית הקולה הזאת (גרג, זה בטוח גרג), היא השאירה על הלוח כתם מגעיל, בדיוק כשהמבקרים החשובים שלנו עומדים להגיע.

וכן, אני יודעת שהיא על מדף גבוה. אני יודעת שהיא לא גלויה לעין. אני יודעת שרוב האנשים ימשכו בכתף ויתעלמו מזה. הם יגידו: זה לא סיפור. פרופורציות.

אף פעם לא הצטיינתי בפרופורציות.

אני משתדלת מאוד לא להסתכל על הפחית, אלא להתמקד במקום זה בשאר החנות, שמבהיקה מניקיון. היא אולי טיפה מבולגנת, אבל זה הסגנון של החנות המשפחתית שלנו, שיש בה חפצים לכל מטרה (בבעלות משפחתית מאז 1985, כמו שכתוב על חלון הראווה). אנחנו מחזיקים מבחר גדול של פריטים, החל בסכינים וכלה בסינרים ופמוטים, וכולם צריכים להיות איפשהו.

אני קולטת פתאום איש מבוגר במעיל גשם במחלקת כלי המטבח. הוא מושיט יד רועדת לספל לבן רגיל, ואני ממהרת להגיש לו אותו.

"בבקשה," אני אומרת בחיוך ידידותי. "אני יכולה לקחת את זה לקופה בשבילך. אתה צריך עוד ספלים? או שאתה צריך עזרה עם משהו אחר?"

"לא, תודה, חמודה," הוא אומר בקול רועד. "אני צריך רק ספל אחד."

"לבן הוא הצבע האהוב עליך?" אני לוחצת בעדינות כי יש משהו כל כך נוגע ללב בקניית ספל לבן רגיל יחיד, עד שאני לא יכולה לשאת את זה.

"נו, טוב." מבטו משוטט בספקנות על פני התצוגה. "אני אוהב גם ספלים חומים."

"זה, אולי?" אני מוצאת ספל חרס חום שהוא כנראה לא שם לב אליו מכיוון שהיה רחוק מדי מהישג ידו. זה ספל כבד, עם ידית גדולה נחמדה. הוא נראה כמו ספל שנועד לשתיית משקה חם ליד האח.

העיניים של האיש נדלקות ואני חושבת לעצמי, "ידעתי." כשאתה חי חיים מצומצמים, משהו כמו בחירת ספל הופך להיות דבר עצום.

"הוא עולה פאונד אחד יותר," אני אומרת לו. "הוא עולה ארבעה פאונד ותשעים ותשעה פני. זה בסדר?"

כי אסור אף פעם לקחת דברים כמובן מאליו. אסור לשער השערות. אבא לימד אותי את זה.

"זה בסדר, חמודה." הוא מחייך בחזרה. "זה בסדר."

"מעולה! אז בוא מכאן…"

אני מובילה אותו בזהירות במעבר הצר, ועיני מחפשות מקומות מועדים לפורענות. זאת לא בדיוק מחווה נטולת אנוכיות כמו שאולי נראה – האיש הזה מפיל דברים. אפשר לדעת את זה ברגע שרואים אותו. ידיים רועדות, מבט לא יציב, עגלה ישנה ועלובה שהוא גורר אחריו… כל הסימנים של מפּילן קלאסי. והדבר האחרון שחסר לי עכשיו הוא רצפה מכוסה בכלי חרס שבורים. בטח כשהמבקרים של ג'ייק אמורים להגיע בכל רגע.

אני מחייכת אל האיש חיוך רחב ומסתירה את מחשבותי הכמוסות, אף על פי שרק המחשבה על השם ג'ייק גורמת לבטן שלי להתהפך בעצבנות. זה קורה בכל פעם. אני חושבת ג'ייק והבטן שלי מתהפכת. כבר התרגלתי לזה, אבל אני לא יודעת אם זה נורמלי. אני לא יודעת מה אנשים אחרים מרגישים כלפי האחים שלהם. לחברה הכי טובה שלי, האנה, אין אחים ואחיות, וזאת לא שאלה שאפשר לשאול סתם זרים אקראיים, נכון? "תגידי, אילו רגשות מעוררים בך האחים והאחיות שלך? סוג של לחץ, מתח וחרדה?" אבל אלה בדיוק הרגשות שאחי ג'ייק מעורר בי. ניקול לא מעוררת בי חרדה, אבל היא כן מעוררת בי מתח ולעתים קרובות למדי גם רצון לתת אגרוף למשהו.

אם נסכם, אף אחד מהם לא מעורר בי הרגשה טובה.

אולי זה פשוט כי שניהם מבוגרים ממני והיה קשה לעמוד ברף שהם הציבו. כשהתחלתי ללמוד בחטיבה, בגיל אחת-עשרה, ג'ייק היה בן שש-עשרה וכוכב נבחרת הכדורגל. ניקול היתה בת חמש-עשרה, יפהפייה מהממת שעשתה את צעדיה הראשונים בדוגמנות. כולם בבית הספר רצו להיות חברים שלה. אנשים היו אומרים לי ביראת כבוד, "ג'ייק פָאר הוא אח שלך? ניקול פָאר היא אחות שלך?"

ניקול היתה אז מרחפת ומבולבלת כמו שהיא היום, אבל ג'ייק היה מלך העולם. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה. היו לו עיניים נוצצות. והוא היה מתרכז ברגע. לעולם לא אשכח את הפעם שבה הוא רב עם אמא, יצא החוצה והתחיל לבעוט בפחית ברחוב ולצעוק קללות אל שמי הלילה. התבוננתי בו מחלון הקומה העליונה, מרותקת וקצת מבועתת. אני בת עשרים ושבע עכשיו, אבל הילדה שהייתי בגיל אחת-עשרה תישאר איתי תמיד, נכון?

ויש לי גם סיבות נוספות להרגיש רע ליד ג'ייק, כמובן. סיבות מוחשיות. סיבות כלכליות.

שאני לא אחשוב עליהן עכשיו. במקום זה אני מחייכת אל הקשיש ומנסה לתת לו את ההרגשה שאני פנויה לחלוטין לשרת רק אותו. כמו שאבא היה עושה.

מוֹרָאג מקישה את המחיר, והאיש מוציא ארנק מטבעות ישן מעור.

"חמישים…" אני שומעת אותו אומר כשהוא מביט במטבע. "זה מטבע של חמישים פני?"

"בוא נראה, מותק," אומרת מוראג בדרכה הרגועה. מוראג עובדת איתנו כבר שבע שנים. היא היתה קודם לקוחה והגישה מועמדות לעבודה כשראתה מודעה שהוצמדה ללוח מודעות בחנות. עכשיו היא עוזרת המנהלת ואחראית על קניית כל כרטיסי הברכה – יש לה טעם נהדר. "לא, זה מטבע של עשרה פני," היא אומרת בחביבות לקשיש. "יש לך שם עוד מטבע של פאונד?"

עיני פונות שוב אל פחית הקולה ואל לוח השחמט המוכתם. זה לא חשוב, אני אומרת לעצמי. אין זמן לטפל בזה עכשיו. והמבקרים לא ישימו לב. הם באים כדי להראות לנו את מבחר שמני הזית שלהם ולא כדי לעשות ביקורת למקום. פשוט תתעלמי מזה, פיקסי.

תתעלמי מזה.

אוי אלוהים, אבל אני לא מסוגלת. זה מטריף אותי.

העיניים שלי מרפרפות למעלה בלי הפסקה. האצבעות שלי עושות את הקטע שהן עושות בכל פעם שאני רוצה נואשות לתקן משהו, כשמצב כזה או אחר מוציא אותי מדעתי; הן מתופפות זו על זו בקדחתנות. וכפות הרגליים שלי עושות מין תנועת דריכה משונה במקום: קדימההצדהאחורה, קדימההצדהאחורה.

אני עושה את זה מאז שהייתי ילדה. זה חזק ממני. אני יודעת שיהיה מטורף מצדי לגרור סולם, להביא דלי ומים ולנקות את הכתם כשהמבקרים עשויים להגיע בכל רגע. אני יודעת את זה.

"גרג!" כשהוא מופיע מאחורי מחלקת כלי הזכוכית, הקול נפלט מפי לפני שאני מספיקה לחשוב בכלל. "מהר! תביא סולם. אני צריכה לנקות את הכתם הזה."

גרג מסתכל למעלה אל המקום שאני מצביעה עליו וקופץ באשמה למראה פחית הקולה.

"זה לא אני," הוא אומר מיד. "זה בטוח לא אני." ואז הוא משתתק לרגע ואחר כך מוסיף, "כלומר, אם כן, אז לא שמתי לב."

העניין עם גרג זה שהוא נאמן מאוד לחנות והוא עובד ממש המון שעות, ולכן אני מוכנה לסלוח לו על די הרבה דברים.

"לא משנה מי זה היה," אני אומרת נמרצות. "בוא ניפטר מזה."

"אוקיי," אומר גרג, כאילו הוא מעכל את הרעיון. "כן. אבל האנשים האלה לא אמורים להגיע?"

"כן, ולכן אנחנו צריכים לעשות את זה בזריזות. אנחנו צריכים למהר."

"אוקיי," אומר שוב גרג ולא מניע שריר. "כן. הבנתי אותך. איפה ג'ייק?"

זאת שאלה טובה מאד. ג'ייק הוא זה שפגש מלכתחילה את אנשי שמן הזית האלה. בבר, מתברר. הוא זה שקבע את הפגישה הזאת. והנה הוא לא כאן.

אבל מתוך נאמנות למשפחה אני לא אומרת את כל זה בקול רם. נאמנות למשפחה היא דבר חשוב מאוד בחיים שלי. אולי הדבר הכי חשוב. יש אנשים ששומעים בראשם את אלוהים מנחה אותם; אני שומעת את אבא שלי, לפני שמת, אומר במבטא של האיסט אנד: המשפחה היא הדבר הכי חשוב, פיקסי. המשפחה היא הכוח המניע שלנו. המשפחה היא הכול.

נאמנות למשפחה היא פחות או יותר הדת שלנו.

"הוא תמיד מסבך אותך בצרות, ג'ייק הזה," ממלמל גרג. "אף פעם לא יודעים מתי הוא יגיע. אי-אפשר לסמוך עליו. גם חסרים לנו אנשים היום, כי אמא שלך לקחה יום חופש."

כל זה אולי נכון, אבל אני שוב שומעת את קולו של אבא בראשי: המשפחה קודמת לכול, פיקסי. תגני על המשפחה בפני זרים. את יכולה לריב איתם אחר כך, כשתהיו לבד.

"ג'ייק קובע לעצמו את השעות שלו," אני מזכירה לגרג. "הכול בהסכמה."

כל בני משפחת פאר עובדים בחנות – אמא, ג'ייק, אחותי ניקול ואני – אבל רק אמא ואני עובדות במשרה מלאה. ג'ייק מכנה את עצמו ה"יועץ" שלנו. יש לו עסק נוסף משלו והוא לומד לתואר שני במנהל עסקים אונליין, אז הוא קופץ לחנות מתי שהוא יכול. וניקול לומדת בקורס מדריכי יוגה בימים שני עד שישי, כך שהיא יכולה לבוא רק בסופי שבוע. ולפעמים היא גם עושה את זה.

"הוא בטח בדרך," אני ממהרת להוסיף. "בכל מקרה, אנחנו צריכים פשוט לטפל בזה. קדימה! סולם!"

כשגרג סוחב סולם על פני רצפת החנות, אני ממהרת לחדר האחורי וממלאת דלי במים חמים. אני רק צריכה למהר במעלה הסולם, לנגב את הכתם, לקחת את הפחית, לקפוץ למטה ולסדר הכול לפני שהמבקרים יגיעו. קל.

מחלקת הפנאי נראית קצת לא שייכת למקום – היא מוקפת במגבות מטבח ובערכות להכנת ריבות. אבל אבא הוא שהקים אותה ככה, ולכן אף פעם לא שינינו אותה. אבא אהב משחקי קופסה. הוא תמיד אמר שמשחקי קופסה חיוניים למשק הבית כמו כפיות. לקוחות היו נכנסים כדי לקנות קומקום ויוצאים גם עם מונופול.

ומאז שהוא מת – עברו כבר תשע שנים – ניסינו להשאיר את החנות בדיוק כפי שהוא סידר אותה. אנחנו עדיין מוכרים ממתקי ליקוריץ בתפזורת. עדיין יש לנו מחלקה זעירה של כלי עבודה. ואנחנו עדיין ממלאים את מחלקת הפנאי במשחקים, כדורים ורובי מים.

העניין עם אבא היה שהוא היה מסוגל למכור כל דבר לכל אחד. הוא היה צ'ארמר. אבל לא כזה נכלולי וחלקלק, אלא באמת בן אדם עם קסם אישי. הוא האמין בכל מוצר שהוא מכר. הוא רצה לשמח אנשים. והוא באמת שימח אנשים. הוא הקים קהילת קונים בפינה הקטנה הזאת במערב לונדון (הוא כינה את עצמו "מהגר", כי לא נולד בצד הזה של העיר אלא באיסט אנד), והיא עדיין קיימת. גם אם הלקוחות שהכירו את אבא הולכים ופוחתים מדי שנה.

"אוקיי," אני אומרת וממהרת לצאת אל החנות עם הדלי. "זה ייקח לי בדיוק שנייה."

אני עולה במהירות בשלבי הסולם ומתחילה לקרצף את הכתם החום. אני רואה את מוראג מתחתי, מדגימה ללקוחה איך להשתמש בסכין קילוף, ואני צריכה להיאבק בדחף להצטרף לשיחה. אני מבינה בסכינים, עברתי הכשרה של שפים. אבל אי-אפשר להיות בכל המקומות בו-זמנית, ו –

"הם כאן," מכריז גרג. "מכונית נכנסת לחניה."

ג'ייק הוא שהתעקש שנשמור את מקום החניה היחיד שלנו לאנשי שמן הזית האלה. הם בטח שאלו, "יש לכם חניה?" והוא לא רצה לומר, "רק מקום אחד," כי הוא שחצן כזה, אז הוא בטח אמר בקלילות, "ברור!" כאילו יש לנו חניון תת-קרקעי.

"אין בעיה," אני אומרת בקוצר נשימה. "סיימתי. הכול טוב."

אני משליכה את המטלית לדלי ומתחילה לרדת במהירות, עם פחית הקולה ביד אחת. זהו. עשיתי את זה צ'יק-צ'ק, ועכשיו זה לא יפריע לי, ו –

"תיזהרי כשאת יורדת בסולם."

אני שומעת את קולו של גרג מלמטה, אבל הוא תמיד מנדנד לנו עם כללי בטיחות וגהות מטופשים שהוא קרא ברשת, ולכן אני לא משנה את הצעדים שלי או את הקצב, עד שהוא צועק, "עצרי!" ונשמע מבוהל באמת.

"פיקסי!" סטייסי צועקת מהקופה. היא עוד אחת מהמוכרות שלנו ואי-אפשר לפספס את קולה הצווחני והמאנפף. "תיזהרי!"

אני מסובבת מהר את הראש ולוקח לי רגע להבין מה עשיתי. השרוול שלי נתפס בחישוק כדורסל, שנתפס בידית של חבית ענקית של כדורים קופצים. ועכשיו היא נוטה מהמדף… ואין לי מה לעשות כדי לעצור את זה. שיט

"אומייגד!"

אני מרימה את ידי הפנויה כדי להגן על עצמי ממבול של כדורי גומי קטנים. הם קופצים לי על הראש ועל הכתפיים ומתפזרים בכל החנות. איך יש לנו כל כך הרבה מהדברים הארורים האלה בכלל?

כשאני מגיעה לתחתית הסולם, אני מביטה סביב באימה. זה נס ששום דבר לא נשבר. אבל הרצפה מכוסה בשטיח של כדורים קופצים.

"מהר!" אני מורה לגרג ולסטייסי. "עבודת צוות! תאספו אותם! אני אלך לעכב את האורחים."

אני ממהרת אל הדלת ומשאירה מאחור את גרג וסטייסי שלא נראים בכלל כמו צוות; למעשה, הם נראים כמו אנטי-צוות. הם כל הזמן נתקלים זה בזה ומקללים זה את זה. גרג דוחף בחופזה כדורים לתוך החולצה שלו ולכיסי המכנסיים ואני צועקת, "תחזירו אותם לחבית!"

"לא ראיתי בכלל את כתם הקולה הזה," מנדבת סטייסי מידע כשאני עוברת על פניה ומושכת בכתפיה כהרגלה. "היית צריכה לעזוב את זה."

זה מועיל? אני רוצה לענות לה. אבל אני לא אומרת כלום. קודם כול כי סטייסי עובדת טובה ושווה לשמור אותה בצד שלנו. צריך רק להתמודד עם מה שאמא ואני מכנות רמש"סים (רגעים מביכים של סטייסי).

אבל הסיבה האמיתית שאני לא אומרת כלום היא שהיא צודקת כמובן. הייתי צריכה לעזוב את זה. אני פשוט לא מסוגלת לא לתקן דברים. זאת השריטה שלי. זאת אני.

 

ספרים נוספים

1
דילוג לתוכן