יומה של מיס פטיגרו // ויניפרד ווטסון

 49.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!

כאשר טעות מצד סוכנות התעסוקה שולחת את מיס פטיגרו – אומנת דהויה וחסרת כול בגיל העמידה – לביתה של זמרת מועדוני לילה, במקום לבית מלא בילדים סוררים, מתחילה שרשרת אירועים משעשעת.

עולמה הזוהר של הזמרת דליסיה לאפוס זר למיס פטיגרו, אך היא מגלה יכולות הסתגלות מפתיעות. היא נתקלת ברצף מסחרר של גברים צעירים ומושכים ונקראת להציל את דליסיה שוב ושוב ממצבים הרי אסון. במהלך יממה אחת, שבה תשאיר את חותמה המיוחד והבלתי צפוי על חייה של דליסיה – גם חייה שלה ישתנו לנצח.

הנובלה המקסימה, הקלילה והמצחיקה הזאת זכתה להצלחה גדולה כשהפציעה לראשונה בשנת 1938. מדובר בסיפור סינדרלה עם טוויסט, שכן הגיבורה איננה נערה צעירה אלא אישה במיטב שנותיה.

ויניפרד ווטסון (2002-1907) התגוררה בניוקאסל וכתבה שש נובלות בסך הכול. היא בחרה לחדול מכתיבה אחרי שנולד בנה הראשון ב־1941.

"הספר המתוק ביותר בעולם למבוגרים." – סאנדיי טיימס 

"יומה של מיס פטיגרו הוא תערובת מושלמת של שמחה ומלנכוליה, של מהות ועטיפה נוצצת." – טרייסי שבלייה, מחברת נערה עם עגיל פנינה 

"אגדת סינדרלה קלאסית, שכוללת מחזרים, פרחחים, תחתוניות משי ומועדוני לילה – תענוג ללוות את תהליך פריחתה של מיס פטיגרו." – גרדיאן 

"יומה של מיס פטיגרו הוא אולי הספר השמח והמלהיב ביותר שנכתב למבוגרים." – ניוזדיי

MISS PETTIGREW LIVES FOR A DAY

Winifred Watson

לקריאת פרק ראשון
תרגום: אורטל אריכה
תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
קטגוריה: בקליסט, חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 272
עריכת תרגום: דניס הרן בן-דור
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק
איור עטיפה: אוריין שביט

יומה של מיס פטיגרו // ויניפרד ווטסון

MISS PETTIGREW LIVES FOR A DAY

Winifred Watson

 49.00

כאשר טעות מצד סוכנות התעסוקה שולחת את מיס פטיגרו – אומנת דהויה וחסרת כול בגיל העמידה – לביתה של זמרת מועדוני לילה, במקום לבית מלא בילדים סוררים, מתחילה שרשרת אירועים משעשעת.

עולמה הזוהר של הזמרת דליסיה לאפוס זר למיס פטיגרו, אך היא מגלה יכולות הסתגלות מפתיעות. היא נתקלת ברצף מסחרר של גברים צעירים ומושכים ונקראת להציל את דליסיה שוב ושוב ממצבים הרי אסון. במהלך יממה אחת, שבה תשאיר את חותמה המיוחד והבלתי צפוי על חייה של דליסיה – גם חייה שלה ישתנו לנצח.

הנובלה המקסימה, הקלילה והמצחיקה הזאת זכתה להצלחה גדולה כשהפציעה לראשונה בשנת 1938. מדובר בסיפור סינדרלה עם טוויסט, שכן הגיבורה איננה נערה צעירה אלא אישה במיטב שנותיה.

ויניפרד ווטסון (2002-1907) התגוררה בניוקאסל וכתבה שש נובלות בסך הכול. היא בחרה לחדול מכתיבה אחרי שנולד בנה הראשון ב־1941.

"הספר המתוק ביותר בעולם למבוגרים." – סאנדיי טיימס 

"יומה של מיס פטיגרו הוא תערובת מושלמת של שמחה ומלנכוליה, של מהות ועטיפה נוצצת." – טרייסי שבלייה, מחברת נערה עם עגיל פנינה 

"אגדת סינדרלה קלאסית, שכוללת מחזרים, פרחחים, תחתוניות משי ומועדוני לילה – תענוג ללוות את תהליך פריחתה של מיס פטיגרו." – גרדיאן 

"יומה של מיס פטיגרו הוא אולי הספר השמח והמלהיב ביותר שנכתב למבוגרים." – ניוזדיי

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: אורטל אריכה
תאריך הוצאה: אוגוסט 2021
קטגוריה: בקליסט, חדשים, פרוזה
מספר עמודים: 272
עריכת תרגום: דניס הרן בן-דור
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק
איור עטיפה: אוריין שביט

יומה של מיס פטיגרו // ויניפרד ווטסון

/ פרק 1 /

11:11-9:15

מיס פֵּטיגרוּ פתחה את דלת סוכנות התעסוקה ונכנסה פנימה כשהשעון צלצל תשע ורבע. כמו תמיד, היא לא טיפחה תקוות רבות, אבל היום קידמה אותה האחראית בחיוך רחב יותר.

"מיס פטיגרו! נדמה לי שיש לנו משהו בשבילך היום. הגיעו שתי פניות אתמול בערב אחרי שיצאתי. בואי נראה. אה, כן! גברת הילרי, עוזרת. מיס לאפוֹס, אומנת. מעניין! הייתי מצפה שזה יהיה הפוך. אבל מי יודע, אולי היא דודה שאימצה אחיינית יתומה, או משהו."

היא מסרה למיס פטיגרו את הפרטים.

"הנה. מיס לאפוס, אחוזות אוֹנזלוֹ חמש. את צריכה להיות שם הבוקר בעשר בדיוק. את תספיקי בקלות."

"תודה," אמרה מיס פטיגרו חלושות וכמעט התעלפה מהקלה. היא לפתה בחוזקה את הכרטיס ובו הפרטים. "כמעט איבדתי תקווה. אין הרבה פניות שמתאימות לי בימים אלה."

"נכון, אין הרבה," הסכימה עמה מיס הוֹלט, וכשנסגרה הדלת מאחורי מיס פטיגרו, חשבה: אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותה.

מיס פטיגרו רעדה קלות על המדרכה בחוץ. היה יום קר, אפור וערפילי בנובמבר, והגשם זרזף. מעילה החום, הכעור וחסר הייחוד, לא היה עבה מאוד. מעיל בן חמש שנים. רחובות לונדון סאנו סביבה. הולכי רגל נחפזו להגיע ליעדיהם ולהימלט ממזג האוויר המדכדך בהקדם האפשרי. מיס פטיגרו הצטרפה להמון, אישה בגיל העמידה, גרומה למדי, קומתה בינונית, כחושה ממחסור בתזונה טובה, ארשת פניה ביישנית, מובסת, ואימה ניכרת היטב בעיניה, אילו טרח מישהו להסתכל, אך לא היו לה חברים או קרובים בעולם כולו שהכירו אותה ושהיה אכפת להם אם מיס פטיגרו חיה או מתה.

מיס פטיגרו ניגשה לתחנה וחיכתה לאוטובוס. היא לא יכלה להרשות לעצמה את דמי הנסיעה, אבל עוד פחות מזה להפסיד תעסוקה אפשרית בגלל איחור. האוטובוס הוריד אותה במרחק חמש דקות הליכה מאחוזות אונזלו, ובדיוק שבע דקות לפני השעה עשר היא עמדה מחוץ ליעדה.

זה היה בית דירות יוקרתי מאוד, מפואר מאוד ומאיים מאוד. מיס פטיגרו התביישה בבגדיה העלובים, בגינוניה הדהויים, אומץ לבה אבד לה אחרי שבועות שלמים שבהם היתה על סף בית המחסה. היא עמדה לרגע. היא נשאה תפילה אילמת: אלוהים! אם אי פעם פקפקתי בנדיבותך, סלח לי ועזור לי עכשיו. היא צירפה לתפילתה נספח קצר, כשלראשונה הודתה בפני עצמה: זאת ההזדמנות האחרונה שלי. אתה יודע. אני יודעת.

היא נכנסה. השוער במבואה הציץ בה בסקרנות. היא לא העזה לקרוא למעלית ולכן עלתה בגרם המדרגות הראשי והביטה סביבה עד שאיתרה את דירה מספר חמש. על הדלת, בלוחית קטנה, התנוסס השם מיס לאפוס. היא הציצה בשעון שירשה מאמה, חיכתה עד שהורה עשר בדיוק וצלצלה.

לא נשמעה תשובה. היא צלצלה שנית. היא המתינה ושוב צלצלה. בדרך כלל לא היתה נחושה כל כך, אבל הפחד הפיח בה אומץ שמקורו בייאוש. במשך חמש דקות צלצלה והמתינה חליפות. לפתע נפתחה הדלת בבת אחת, ואישה צעירה עמדה בפתח.

מיס פטיגרו נדהמה. האישה שמולה היתה יצור ענוג שהזכיר לה מיד יפהפיות על המסך. שערה הזהוב הגלי גלש סתור סביב פניה. עקבות השינה עדיין ניכרו בעיניה שצבען כחול כפרחי גנציאנה. ורדרדוּת נעורים ענוגה פרחה בלחייה. היא לבשה חלוק דקיק, לא סתם חלוק בית אלא חלוק מהסוג שלובשות הכוכבות הגדולות ביותר בסצנות פיתוי בסרטים. מיס פטיגרו היתה בקיאה מאוד בהלכות לבושן והתנהגותן של נשים צעירות על המסך הגדול.

בחייה המשמימים, האומללים, הפינוק היחיד שלה היה החגיגה השבועית בקולנוע. שם, במשך יותר משעתיים, היא חיה בעולם קסום שכולו נשים יפות, גיבורים יפי תואר, נבלים מרתקים ומעסיקים שרמנטיים, ובלי הורים מאיימים או ילדים מזעזעים שמציקים ומכאיבים לה, מחרידים ומטרידים אותה ללא הפסקה. בחיים האמיתיים מעולם לא ראתה אישה מגיעה לארוחת בוקר בנגליז'ה שכולו משי, סאטן ותחרה. בסרטים כולן נוהגות כך. היא לא האמינה שתזכה לראות את אחד החזיונות המרהיבים האלה במו עיניה.

אבל מיס פטיגרו ידעה לזהות פחד. פניה של האישה הצעירה שפתחה את הדלת היו חרושות דאגה. למראה מיס פטיגרו הן קרנו בהקלה.

"באתי…" החלה מיס פטיגרו בחרדה.

"מה השעה?"

"עשר בדיוק כשצלצלתי בפעם הראשונה. השעה שקבעת, מיס… מיס לאפוס? אני מצלצלת כבר חמש דקות. עשר וחמישה עכשיו."

"אלוהים!"

השואלת המפתיעה הסתובבה וחזרה מיד פנימה. היא לא הזמינה את מיס פטיגרו להיכנס, אבל עוני הוא משבר חמור לאישה מכובדת: מיס פטיגרו אזרה עוז, נכנסה פנימה וסגרה את הדלת מאחוריה. לפחות אבקש ריאיון, חשבה.

היא ראתה את שולי החלוק המתנפנפים נבלעים בתוך חדר אחר ושמעה קול אומר בדחיפות, "פיל, פיל. כלב עצלן שכמוך. קום. כבר עשר וחצי."

נוטה להגזמות, חשבה מיס פטיגרו. לא דוגמה טובה לילדים בכלל.

כעת היה לה זמן לסקור את סביבותיה. כריות מרהיבות קישטו כורסאות וספת צ'סטרפילד מרהיבות אף יותר. שטיח קטיפתי כהה בעיצוב מודרני משונה עיטר את הרצפה. וילונות יפהפיים, עוצרי נשימה, השתלשלו ברפיון מן החלונות. על הקירות היו תלויות תמונות לא… לא צנועות מאוד, החליטה מיס פטיגרו. חפצי נוי שונים ומשונים עיטרו את אדן האח, את השולחן ואת המדפים. שום דבר לא תאם את משנהו. הכול היה אפוף איזה זוהר אקזוטי עוצר נשימה.

לא חדר יאה לאישה מכובדת, חשבה מיס פטיגרו. לא חדר מהסוג שאמא היקרה היתה בוחרת לעצמה.

ובכל זאת… כן! בהחלט כן, חדר שהלם להפליא את היצור היפהפה שנעלם לפתע פתאום.

מיס פטיגרו סקרה את סביבותיה בעין ביקורתית מאוד, אך מאחורי הביקורת התעוררה בה תחושה משונה של התרגשות. זהו חדר מהסוג שעושים בו דברים ומאורעות משונים מתרחשים בו, ויצורים מרהיבים כמו האישה ששאלה אותה שאלה ונעלמה חיים בו חיים מסוכנים, מסעירים, צבעוניים.

מחשבותיה ההפכפכות החרידו את מיס פטיגרו, והיא ריסנה את דמיונה ואילצה אותו לשוב למישור המעשי. ילדים, היא תהתה. איך בכלל אפשר ללמד ילדים או לשחק איתם בחדר בלתי אפשרי כזה? כתמי דיו או לכלוך על הכריות האלה יהיו חילול הקודש ממש.

מחוץ לדלת של מה שככל הנראה היה חדר השינה, מיס פטיגרו שמעה מריבה בעיצומה. הנהמות הנמוכות הנעימות של קול גבר, "תחזרי למיטה."

וקולה הגבוה של מיס לאפוס משיב בתוכחה, "בשום פנים לא. אני לא אשמה שאתה עדיין עייף. אני ערה, ויש לי הרבה דברים לעשות הבוקר. אני לא מוכנה שתשכב ותנחר כאן כל הבוקר, כי אני רוצה לסדר את החדר."

עד מהרה נפתחה הדלת ומיס לאפוס הופיעה שוב, וכמעט מיד בעקבותיה יצא גבר בחלוק בית ממשי צבעוני מבריק כל כך, עד שמיס פטיגרו נאלצה למצמץ.

היא עמדה מהוססת, לפתה את ארנקה באצבעות רועדות וציפתה לשאלה המצמררת בעניין נוכחותה שם. גלים חמים של חרדה ואימה העלו זיעה קלה בגופה. תמיד לא היתה במיטבהּ בראיונות. לפתע חשה מבוהלת, מובסת, אומללה, עוד בטרם התחיל הקרב. אנשים כאלה… שום מעסיק… לא ישלם לה שוב על שירותיה. היא עמדה מכובדת ככל יכולתה, מאופקת, מבועתת, מחכה שיסלקו אותה.

הבחור הצעיר הביט בה בחביבות ובלי שמץ של הפתעה.

"בוקר."

"בוקר טוב," אמרה מיס פטיגרו.

היא היתה חלושה כל כך עד שפשוט צנחה בחבטה על כיסא.

"גם אותך היא שלפה מהמיטה?"

"לא," השיבה מיס פטיגרו.

"פלא. וכבר התלבשת ויצאת מהבית?"

"השעה עשר ושלוש-עשרה דקות," אמרה מיס פטיגרו בחומרה.

"אה! היית ערה כל הלילה. אני עצמי לא מאמין בבילויים כל הלילה. אני אוהב לישון. אחרת אני גמור כל היום."

"לא הייתי ערה כל הלילה," אמרה מיס פטיגרו. היא התחילה להרגיש מבולבלת.

"באמת שתמיד הערצתי נשים."

מיס פטיגרו ויתרה. היא לא ירדה לשורשו של הדו-שיח התזזיתי הזה. היא הביטה בו. הוא היה מטופח, נאה, נמרץ, עיניו החומות היו רכות נהדרות ושערו כהה. היו לו אף בולט, שפתיים מלאות ומראה של אדם שלא כדאי לשחק איתו משחקים, אך משהו בו רמז שהוא יכול להיות חביב כלפי מי שנוהג בו בחביבות.

וכן, חשבה מיס פטיגרו, איפשהו באילן היוחסין שלו היה איזה יהודי.

הוא אמר כדרך שיחה מבלי שפנה למישהו מסוים, "טוב, את אולי ממהרת ומסתפקת במיץ תפוזים, אבל אני לא. אני רעב. אני רוצה ארוחת בוקר."

"ארוחת בוקר?" נחרדה מיס לאפוס, "ארוחת בוקר! אתה יודע שהעוזרת שלי עזבה. אני לא יודעת לבשל. אני לא יודעת להכין שום דבר חוץ מביצה קשה."

"אני שונא ביצים קשות."

מיס לאפוס הפנתה את מבטה אל מיס פטיגרו. פניה לבשו תחינה. "את יודעת לבשל?"

מיס פטיגרו קמה. "כשהייתי ילדה," אמרה, "אבא שלי נהג לומר שחוץ מאמא שלי היקרה, אני הטבחית הכי טובה שהוא מכיר."

פניה של מיס לאפוס הוארו בשמחה.

"ידעתי. ברגע הראשון שראיתי אותך ידעתי שאת מסוג האנשים שאפשר לסמוך עליהם. אני לא כזאת. אין בי שום תועלת. המטבח מאחורי הדלת הזאת. את תמצאי שם הכול. אבל תזדרזי. בבקשה תזדרזי."

כשהיא מבולבלת ונרגשת וסמוקה ממחמאות, מיס פטיגרו ניגשה אל הדלת. היא ידעה שהיא לא אדם שאפשר לסמוך עליו. אבל אולי זה מפני שעד כה כולם תמיד הניחו כמובן מאליו שהיא לא מוכשרת. מי יודע אילו אפשרויות חבויות להישגים טמונות בנו? בראש מורם, בעיניים בורקות, בלב הולם, נכנסה מיס פטיגרו למטבח. קולה של מיס לאפוס נישא מאחוריה, "עכשיו פיל, לך להתגלח ולהתלבש וכשתהיה מוכן גם ארוחת הבוקר תהיה מוכנה. אני אערוך את השולחן."

מיס פטיגרו סקרה את המטבח, הכול היה חדיש. קירות מחופים אריחים, מקרר, תנור חשמלי, מזווה מלא עד אפס מקום, אבל אלוהים ישמור, איזה בלגן! חשבה. וגם, כן, לא נקי. מי שלא תהיה האחראית כאן היא… היא… רשלנית.

היא הסירה את המעיל והכובע וניגשה לעבודה. עד מהרה מילא את האוויר ניחוחם הטוב של קותלי חזיר מטוגנים וביצי עין וקפה. היא מצאה מצנם חשמלי. הלחם נתחב למקומו. היא חזרה אל החדר.

"הכול מוכן, מיס לאפוס."

פניה של מיס לאפוס קרנו בחיוך של תודה. שערה היה מסורק כעת, שפתיה ארגמניות ודוק קל של פודרה האיר את פניה. היא עדיין לבשה את נגליז'ה המשי המרהיב ששיווה לה הופעה עוצרת נשימה עד כדי כך שמיס פטיגרו חשבה, לא פלא שפיל רצה שהיא תחזור למיטה, ומיד התכסו פניה אדמומיות דואבת, מייסרת מהבושה האיומה שמחשבה כזאת יכולה בכלל להבליח בשולי נפשה הבתולית. ואז… ואז היא חשבה, מיס לאפוס. זה לא יכול להיות.

"תראי אותך," אמרה מיס לאפוס בדאגה, "את אדומה כולך. בגלל שאת עומדת מעל תנור לוהט כשאת מבשלת. זאת הסיבה שאף פעם לא טיפחתי את האמנות הזאת. זה פשוט הורס את עור הפנים. אני נורא מצטערת."

"זה בסדר," אמרה מיס פטיגרו בהכנעה. "בגילי עור הפנים כבר… כבר לא חשוב."

"לא חשוב!" אמרה מיס לאפוס בזעזוע, "עור הפנים תמיד חשוב."

פיל חזר אל החדר. כעת היה במלוא בגדיו וענד הרבה טבעות עם אבנים נוצצות מאוד. מיס פטיגרו הנידה בראשה בחשאי. לא בטוב טעם, היא חשבה. גברים לא אמורים לענוד כל כך הרבה טבעות.

"אה-הא!" קרא פיל, "האף שלי מריח ארוחת בוקר והבטן מודיעה שהיא מצפה לה. אישה כארז."

מיס פטיגרו חייכה באושר.

"אני מקווה שהיא תהיה לשביעות רצונך."

"אני משוכנע שכן. המארחת שלי היא בחורה חסרת תועלת. אני שמח שיש לה חברות יעילות," הוא חייך בחביבות. ולפתע מיס פטיגרו נאלצה להודות בפני עצמה באומץ, בכנות, שהוא מוצא חן בעיניה.

זה נכון. היא פנתה בנחישות אל העצמי האחר המזועזע שלה. לא אכפת לי. זה נכון. הוא לא בדיוק… מעודן. אבל הוא נחמד. לא אכפת לו שהבגדים שלי בלויים או שאני ענייה. אני אישה, אז הוא מתייחס אלי בנימוס בדרכו.

אולי משום שהיה שונה מכל הגברים האחרים שפגשה. הוא לא היה ג'נטלמן, אבל היה משהו בגינוניו העולצים שעורר בה פתאום שמחה וביטחון ונינוחות יותר מכל מחוות הנימוס המפלות שגברים הפנו כלפיה כל חייה.

מיס לאפוס דיברה אליה.

"ערכתי לך מקום בשולחן. גם אם כבר אכלת ארוחת בוקר, קפה טוב אף פעם לא מזיק בשעה כזאת."

"כמה… כמה נדיב להפליא מצדך," אמרה מיס פטיגרו. ההזמנה נגעה ללבה.

פתאום התחשק לה לבכות, אבל היא לא בכתה. להפתעתה היא זקפה את ראשה בנחישות ואמרה בקול סמכותי, "עכשיו תשבו שניכם ואני אגיש לכם את ארוחת הבוקר. הכול מוכן."

פיל נהנה מארוחת הבוקר שלו. הוא אכל בנחת אשכולית, קותלי חזיר וביצי עין, טוסט וריבה ופרי. אחר כך נשען לאחור בכיסאו בנינוחות ושלף מכיסו חפיסה של צ'רוּטים מרושעים למראה.

"לכל הרוחות, אני מצטער," הוא התנצל בפני מיס פטיגרו, "אין לי סיגריה להציע לך. אני תמיד מתכוון להחזיק עלי ותמיד שוכח."

מיס פטיגרו זעה בכיסאה ונראתה ורדרדה קלות מעונג. אם גבר חושב שהיא מעשנת, היא ודאי לא נראית מיושנת כל כך כמו ששיערה תמיד.

"הייתי רוצה שלא תעשן את הדברים המגעילים האלה," רטנה מיס לאפוס, "אני מתעבת את הריח."

"כוחו של הרגל," אמר פיל בהתנצלות, "קניתי אותם כשלא יכולתי להרשות לעצמי סיגרים, ועכשיו אני כבר לא רוצה סיגרים."

"נו, טוב. על טעם ועל ריח," אמרה מיס לאפוס בפילוסופיוּת.

כל הזמן הזה היתה מיס פטיגרו, בחושיה הנשיים החדים, מודעת לכך שהמארחת שלהם מתוחה מאוד מאחורי החיוך. לפתע זינקה מיס לאפוס על רגליה ומיהרה למטבח.

"בטח נשאר עוד קפה."

מיס פטיגרו עקבה אחריה בעיניה. היא ראתה אותה עוצרת בפתח ומאותתת לה בתחינה בהולה. מיס פטיגרו לא היתה שחקנית מעודה, אך כעת הפליאה בהופעה מבריקה. היא קמה על רגליה ודיברה בקול שרק קורטוב של שעשוע סובלני ניכר בו.

"כדאי שאלך בעצמי. היא בהחלט עלולה לשפוך אותו על עצמה."

במטבח לפתה מיס לאפוס את זרועה בפראות.

"את חייבת להוציא אותו מכאן. אלוהים! מה אני אעשה! את חייבת להוציא אותו מיד. את יכולה לעשות את זה בלי שהוא יחשוד? אני בטוחה שאת יכולה לעשות הכול. בבקשה ממך, תוציאי אותו מכאן בשבילי."

היא פכרה ידיים במצוקה, פניה היפות היו חיוורות למדי מחרדה. המטבח שקק דרמה. איש מעולם לא הצליח לסרב לבקשותיה של מיס לאפוס, לא כל שכן מיס פטיגרו ולבה הרגיש. היא הוצפה חמלה ואהדה, אף שלא ידעה כלפי מה בדיוק. אך למרות תחושת האשמה שחשה, מאחורי הדאגה היתה נרגשת ונסערת כפי שלא היתה מימיה. אלה החיים, היא חשבה. לא חייתי אף פעם.

אבל לא די בחמלה. הילדה היפה הזאת מצפה ממנה לעשות מעשה. מיס פטיגרו מעולם לא נאלצה לטפל במצב עדין כל כך. מה עליה לעשות? מחשבותיה חלפו ביעף על פני חייה עד כה. איזו חוויה יכולה לסייע לה? היא חשבה על גברת מוֹרטלֵמָן מהבית בגוֹלדֶר'ז גרין שעבדה בו, ובבעל הנורא שהיא ידעה לנהל היטב. לו רק… לפתע, משום מקום, תחושת ביטחון מטלטלת החלה לפעם בעוז בעורקיה של מיס פטיגרו. הברייה היפהפייה הזאת בוטחת בה. היא לא תאכזב אותה. אולי מיס פטיגרו יכולה להיות גברת מורטלמן?

"אף פעם לא שיקרתי שקר שחור," אמרה מיס פטיגרו, "וגם בלבנים לא הפרזתי, אבל תמיד יש פעם ראשונה."

"אסור שהוא יֵדע שאני רוצה שהוא ילך. את בטוחה שהוא לא יגלה?"

"הוא לא יגלה."

מיס לאפוס הסתערה על מיס פטיגרו בחיבוק ונישקה אותה.

"את נהדרת! אני לא יודעת איך אוכל להודות לך, תודה, תודה רבה… את בטוחה שתסתדרי?"

"אל תדאגי, אני אטפל בזה," אמרה מיס פטיגרו.

מיס לאפוס פנתה לצאת.

מיס פטיגרו נזפה בה קלות בקול שלֵו, מאופק, כל כוחותיה בשליטה: "שכחת את הקפה." היא מילאה את הקנקן, הסתובבה וחזרה אל החדר. לבה הלם, לחייה היו סמוקות, היא היתה חלושה מרוב מתח, אבל מעולם בחייה לא חשה משולהבת כל כך. דברים קורים. מיס לאפוס באה בעקבותיה בהכנעה.

מיס פטיגרו התיישבה, מזגה עוד קפה לעצמה ולמיס לאפוס, ובטקט עילאי המתינה כמה דקות נוספות. תחושת הוודאות המופלאה עדיין אחזה בה. פיל לא הראה שום סימן שבכוונתו לעזוב. בסופו של דבר פצתה מיס פטיגרו את פיה. היא רכנה אליו בחיוך עדין, כובש.

"אדוני הצעיר, אני אישה עסוקה ויש לי הרבה עניינים לדון בהם עם מיס לאפוס. אני מקווה שלא תחשוב שזאת חוצפה מצדי אם אבקש ממך להשאיר אותנו לבד?"

"איזה עניינים?"

מיס פטיגרו לא אמרה נואש.

"עניינים שקשורים לפריטי לבוש מסוימים של… אישה…" אמרה מיס פטיגרו באיפוק מעודן.

"זה בסדר, אני מכיר את כולם."

"אולי בתיאוריה," אמרה מיס פטיגרו בגאווה. "בפועל… אני מקווה שלא. אנחנו מודדות."

"לא אכפת לי ללמוד."

"החלטת להתלוצץ," אמרה מיס פטיגרו בחומרה.

"בסדר," נכנע פיל, "אני אחכה בחדר השינה."

מיס פטיגרו הנידה בראשה בשעשוע קל. "אם זה מתאים לך… אבל אני לא חושבת שתיהנה לשבת בחדר שינה קר במשך יותר משעה."

"אתן בטח לא תדברו על תחתונים כל הזמן הזה."

"נשים מדברות על דברים נוספים."

"אני יכול להקשיב?"

"בשום אופן," אמרה מיס פטיגרו בתקיפות.

"למה לא? הם לא ראויים מספיק לאוזנַי?"

מיס פטיגרו קמה והזדקפה מלוא קומתה. "אני בתו של כומר."

הוא נכנע. "בסדר, הוד קדושתך. ניצחת. אני אתנדף."

ההשפעה הרעילה של יותר מדי סרטים אמריקאיים זולים, חשבה מיס פטיגרו בחומרה.

מיס פטיגרו עצמה סייעה לו ללבוש את המעיל. כל הזמן הזה התנהגה מיס לאפוס כאילו כל זה לא נוגע לה, כאילו לא באמת אכפת לה אם הוא הולך או נשאר, אך מן הראוי לשמוע בקולן של נשים מבוגרות. ופעם אחת אפילו קרצה לו על חשבון מיס פטיגרו. מיס פטיגרו הבחינה בכך, ומתוקף תפקידה החדש כאישה לא מהוגנת, כמו הנהנה באישור על הניואנס שנסכה המחווה בקונספירציה כולה.

"אז ביי, מותק," אמר פיל, "נתראה בקרוב."

הוא הצמיד אליו את מיס לאפוס ונישק אותה כאילו לא אכפת לו אם מיס פטיגרו רואה או לא רואה. ובאמת לא היה לו אכפת. מיס פטיגרו חשה חולשה והתיישבה.

אלוהים! נפשה הבתולית של מיס פטיגרו עשתה מאמצים אדירים להסתגל למצב. נשיקות… לנגד עיניה. כלומר, נשיקות… נשיקות להוּטות כאלה. לא מהוגנות כלל.

אך לבה הנשי, הבוגדני, התהפך בקרבה וגילה הזדהות מוחלטת עם ההנאה הצרופה שניבטה מפניה של מיס לאפוס. ואף על פי שפיל נותר סחרחר קלות מהלהט הדומה שבו השיבה מיס לאפוס לנשיקותיו, הוא לא שכח להיפרד גם ממנה ברוב נימוס.

אחרי נשיקה אחרונה למיס לאפוס ומילה אחרונה למיס פטיגרו, פתח פיל את הדלת ונעלם.

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן