טהאנו (4) // אורסולה לה גווין

אחרי מותו של החוואי פְלינט מהעמק התיכון נשארה אלמנתו בבית החווה. בנה יצא לים ובתה נישאה לסוחר מוואלמוּת, ועכשיו היא גרה לבדה בחוות האלון. אמרו עליה שהיתה אישה חשובה בארץ הזרה שבאה ממנה, ואכן המָג אוגיון נהג לעצור מדי פעם בחוות האלון ולבקר אותה. אבל בעצם זה לא הוכיח שום דבר, כי אוגיון ביקר כל מיני אנשים שאין לדעת מי הם.

היה לה שם זר, אבל פלינט קרא לה גוֹהָא, השם שבו נקרא בגונט מין לבן וקטן של עכביש טווה. השם הלם אותה, כי היתה לבנת עור וקטנת ממדים וטוותה במיומנות מצמר של עזים וכבשים. וכעת היא היתה אלמנתו של פלינט, גוהא, שבבעלותה עדר כבשים וחלקת אדמה ששימשה להם אחו, ארבעה שדות, מטע אגסים, שני בתי אריסים, בית החווה הישן הבנוי אבן שניצב בצל האלונים ובית הקברות המשפחתי מעבר לגבעה, שבו נטמן פלינט כעפר באדמתו.

"תמיד התגוררתי ליד קברים," אמרה לבתה.

"אמא, בואי לגור איתנו בעיר!" אמרה אֵפֶּל, אבל האלמנה לא הסכימה לזנוח את חייה המבודדים.

"אולי בהמשך, כשיהיו תינוקות ותזדקקו לעזרה," אמרה והביטה בהנאה בבתה אפורת העיניים. "אבל לא עכשיו. עכשיו אתם לא זקוקים לי. וטוב לי כאן."

כשאפל עזבה וחזרה אל בעלה הצעיר, האלמנה סגרה אחריה את הדלת ועמדה על רצפת האבן במטבח של בית החווה. השעה היתה שעת בין ערביים, אבל היא לא הדליקה מנורה אלא חשבה על בעלה המדליק את המנורה: הידיים, הניצוץ, הריכוז, פנים כהות באור הלהבה המתלקחת. הבית היה דומם.

פעם חייתי לבדי בבית דומם, היא חשבה. אני יכולה לחיות כך שוב. היא הדליקה את המנורה.

בשעת בין ערביים ביום החם הראשון של השנה, חברתה הוותיקה של האלמנה, לארְק, עלתה מכיוון הכפר וצעדה במהירות בשביל המאובק המוביל אל ביתה. "גוהא," אמרה לארק לאלמנה כשראתה אותה מנכשת בערוגת האפונים, "גוהא, קרה משהו רע. משהו רע מאוד. את יכולה לבוא?"

"כן," אמרה האלמנה. "איזה משהו רע?"

לארק עצרה את נשימתה. היא היתה אישה כבדת גוף ופשוטת מראה בגיל העמידה ששמה לא התאים עוד לגופה. אבל פעם היא היתה נערה דקיקה ויפה, שהתיידדה עם גוהא והתעלמה מהרכילות של תושבי הכפר על המכשפה הקארגית לבנת הפנים שפלינט הביא הביתה. ומאז הן נעשו חברות.

"ילדה נשרפה."

"ילדה של מי?"

"של חבורת נוודים."

גוהא סגרה את דלת החווה והן יצאו לדרך. לארק דיברה תוך כדי הליכה. היא הזיעה והתקשתה לנשום. הזרעים הזעירים של העשב שצמח בצפיפות לצדי השביל נדבקו ללחייה ולמצחה, והיא סילקה אותם אגב דיבור. "הם חנו כל החודש בשדות שליד הנהר. גבר אחד שהציג את עצמו כפחח, אבל הוא גנב, ואישה אחת שחיה איתו. ועוד גבר, צעיר יותר, ששרץ איתם רוב הזמן. ואף אחד מהם לא עובד. גונבים ומקבצים נדבות ומתפרנסים מהאישה. בחורים שגרים במורד הנהר היו מביאים להם תוצרת מהחווה כדי לקבל גישה אליה. את יודעת איך זה בימינו, הדברים האלה. ויש בדרכים כנופיות, וגם הן באות לחוות. בימינו, הייתי נועלת את הדלת במקומך. אז ההוא, הצעיר יותר, בא אל הכפר, ואני הייתי בחוץ, והוא אומר, 'הילדה חולה.' בקושי ראיתי את הילדה שאיתם, עכברונת כזאת, נעלמת כל כך מהר שאי־אפשר לדעת שהיא שם בכלל. אז אני אומרת, 'חולה? קדחת?' והבחור אומר, 'היא פגעה בעצמה כשהבעירה את האש,' ואז לפני שהספקתי להתארגן כדי ללכת איתו, הוא הלך. נעלם. וכשהגעתי למקום שלהם בנהר, גם השניים האחרים נעלמו. הסתלקו. אין שם אף אחד. וגם כל הזבל והמלכודות שלהם נעלמו. נשארה שם רק מדורה שעדיין העלתה עשן, וממש ליד – כמעט בתוכה – על האדמה –"

לארק הפסיקה לדבר למשך כמה צעדים. היא הביטה היישר לפנים, לא על גוהא.

"הם אפילו לא כיסו אותה בשמיכה," אמרה.

היא המשיכה לצעוד.

"דחפו אותה לתוך האש הבוערת," אמרה. היא בלעה רוק והברישה את הזרעים הדביקים מפניה הלוהטות. "הייתי אומרת שאולי היא נפלה, אבל אם היא היתה ערה, היא היתה מנסה להציל את עצמה. לדעתי הם הכו אותה וחשבו שהרגו אותה, ורצו להסתיר את מה שעשו לה, אז הם –"

היא השתתקה שוב, וחזרה שוב לדבר.

"אולי הוא לא עשה את זה. אולי הוא הוציא אותה מהאש. בכל זאת, הוא בא לבקש עזרה בשבילה. זה בטח האבא שעשה את זה. לא יודעת. זה לא משנה. מי יודע? למי יהיה אכפת? מי ידאג לילדה הזאת? למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים?"

גוהא שאלה בשקט, "היא תשרוד?"

"יכול להיות," אמרה לארק. "היא בהחלט עשויה לשרוד."

אחרי זמן מה, כשהתקרבו לכפר, היא אמרה, "לא יודעת למה הרגשתי שאני צריכה לבוא אלייך. אַייבי שם. אין מה לעשות."

"אני יכולה ללכת לוואלמות, להביא את ביץ'."

"הוא לא יכול לעשות שום דבר. זה מעבר ל… מעבר ליכולת שלו לעזור. דאגתי שיהיה לה חם. אייבי נתנה לה שיקוי ולחש שינה. הרמתי אותה ולקחתי אותה הביתה. נראה לי שהיא בת שש או שבע, אבל שוקלת כמו בת שנתיים. היא עדיין לא ממש התעוררה. אבל היא משמיעה מין גניחה… אני יודעת שאין לך איך לעזור. אבל רציתי שתבואי."

"אני רוצה לבוא," אמרה גוהא. אבל לפני שנכנסו לביתה של לארק, היא עצמה עיניים ועצרה לרגע את נשימתה בחשש.

לארק שילחה את ילדיה החוצה, והבית היה שקט. הילדה שכבה מחוסרת הכרה על מיטתה של לארק. אייבי, מכשפת הכפר, מרחה משחה מצמח הממליס ומשחה מרפאת־כול על הכוויות החמורות פחות, אבל לא נגעה בידה הימנית ובצד הימני של פניה ושל ראשה, שנחרכו עד העצם. היא ציירה מעל המיטה את הרונה פּיר והסתפקה בכך.

"יש משהו שאת יכולה לעשות?" שאלה לארק בלחישה.

גוהא עמדה והביטה בילדה השרופה. ידיה היו דוממות. היא הנידה בראשה.

"למדת ריפוי על ההר, לא?" כאב ובושה וזעם דיברו מפיה של לארק והתחננו לעזרה, להקלה.

"אפילו אוגיון לא היה יכול לרפא את זה," אמרה האלמנה.

לארק נפנתה ממנה, נשכה שפתיים ובכתה. גוהא חיבקה אותה וליטפה את שערה האפור. הן חיבקו זו את זו.

המכשפה אייבי נכנסה מהמטבח והזעיפה פנים כשראתה את גוהא. אמנם האלמנה לא הטילה שום כישוף או לחש, אבל השמועה אמרה שכשהגיעה לראשונה לגונט, היא חיה ברֶה אַלבּי כחניכה של המג ושהיא מכירה את הרב־מג מרוֹק, ובטח גם יש לה איזשהם כוחות זרים ומוזרים; והמכשפה, קנאית למעמדה המקצועי, ניגשה אל המיטה והתעסקה במשהו. היא ערמה תלולית של דבר מה בצלחת, הבעירה אותה ומלמלה לחש ריפוי שוב ושוב. הצלחת העלתה עשן מצחין שגרם לילדה להשתעל, לרעוד ולהתעוות. היא התנשמה עכשיו בקול רם, נשימות קצרות וצרודות. היה נדמה שעינה היחידה מתבוננת בגוהא.

גוהא צעדה לפנים ואחזה בכף ידה השמאלית של הילדה. היא דיברה בשפתה שלה. "שירתּי אותם ועזבתי אותם," אמרה. "אני לא אניח להם לזכות בך."

הילדה בהתה בה או בחלל הריק וניסתה לנשום, ושוב ניסתה לנשום, ושוב ניסתה לנשום.

ספרים נוספים