וויל גרייסון וויל גרייסון // ג'ון גרין, דיוויד לוויתן

 98.00  50.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!

הכירו את ויל גרייסון. החבר הכי טוב שלו הוא הומו ענק בשם טייני קופר. הוא סטרייט, חתיך במידה סבירה, ונחוש בדעתו להישמע לשני הכללים שקבע לעצמו – לא להתרגש ולסתום את הפה. ככה לא מסתבכים בצרות גדולות מדי.

הכירו את ויל גרייסון. הוא הומו, הוא דיכאוני והוא מאוד בודד. יש לו ידידה אחת בלבד שגם אותה הוא לא ממש מחבב, ויש לו יחסי צ'אט עם בחור בשם אייזיק וסביבם סובבים חייו.

בערב קר, בפינה מפוקפקת בשיקגו, ויל גרייסון נתקל ב… ויל גרייסון. שני נערים עם אותו שם מגלים לפתע זה את זה. מכאן ואילך חייהם יתפתחו בכיוונים חדשים ובלתי צפויים, עד שיגיעו לשיא במחזמר המהמם ביותר שעלה אי פעם על במה באודיטוריום של בית ספר תיכון.

"ויל גרייסון ויל גרייסון" הוא רומן מלא רגש והומור, שהפרקים בו כתובים לסירוגין על-ידי ג'ון גרין ודיוויד לוויתן – מהכוכבים הגדולים ביותר של ספרות הנוער העכשווית.
ג'ון גרין הוא סופר עטור פרסים שספריו תורגמו ל־55 שפות וכבשו את טבלאות רבי־המכר ברחבי העולם. בין ספריו: "צבים כל הדרך למטה", "מחפשים את אלסקה", "אשמת הכוכבים", "ערים של נייר" ו"כשהשלג יורד".
דיוויד לוויתן הוא סופר ועורך שחיבר עד היום מעל לעשרים ספרי נוער מצליחים, רבים מהם הפכו לרבי־מכר.

"הקוראים יצחקו, יבכו וישירו בכל הכוח בעת ובעונה אחת" – קירקוּס
"'ויל גרייסון, ויל גרייסון' הוא ספר כיפי ופרוע. הוא כל כך מצחיק, גס רוח ומקורי, שגם שונאי מחזות זמר מושבעים יריעו כשהפרחים יושלכו על הבמה." – ניו יורק טיימס בוק ריוויו

מבצע!

WILL GRAYSON WILL GRAYSON

John Green and David Levithan

לקריאת פרק ראשון
תרגום: תומר בן אהרון
תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
קטגוריה: חדשים, ילדים ונוער, מבצעים
מספר עמודים: 320
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: ענבל ראובן
איור עטיפה: נעמן מאיר
מומלץ לגילים: 15-125

וויל גרייסון וויל גרייסון // ג'ון גרין, דיוויד לוויתן

מבצע!

WILL GRAYSON WILL GRAYSON

John Green and David Levithan

 98.00  50.00

הכירו את ויל גרייסון. החבר הכי טוב שלו הוא הומו ענק בשם טייני קופר. הוא סטרייט, חתיך במידה סבירה, ונחוש בדעתו להישמע לשני הכללים שקבע לעצמו – לא להתרגש ולסתום את הפה. ככה לא מסתבכים בצרות גדולות מדי.

הכירו את ויל גרייסון. הוא הומו, הוא דיכאוני והוא מאוד בודד. יש לו ידידה אחת בלבד שגם אותה הוא לא ממש מחבב, ויש לו יחסי צ'אט עם בחור בשם אייזיק וסביבם סובבים חייו.

בערב קר, בפינה מפוקפקת בשיקגו, ויל גרייסון נתקל ב… ויל גרייסון. שני נערים עם אותו שם מגלים לפתע זה את זה. מכאן ואילך חייהם יתפתחו בכיוונים חדשים ובלתי צפויים, עד שיגיעו לשיא במחזמר המהמם ביותר שעלה אי פעם על במה באודיטוריום של בית ספר תיכון.

"ויל גרייסון ויל גרייסון" הוא רומן מלא רגש והומור, שהפרקים בו כתובים לסירוגין על-ידי ג'ון גרין ודיוויד לוויתן – מהכוכבים הגדולים ביותר של ספרות הנוער העכשווית.
ג'ון גרין הוא סופר עטור פרסים שספריו תורגמו ל־55 שפות וכבשו את טבלאות רבי־המכר ברחבי העולם. בין ספריו: "צבים כל הדרך למטה", "מחפשים את אלסקה", "אשמת הכוכבים", "ערים של נייר" ו"כשהשלג יורד".
דיוויד לוויתן הוא סופר ועורך שחיבר עד היום מעל לעשרים ספרי נוער מצליחים, רבים מהם הפכו לרבי־מכר.

"הקוראים יצחקו, יבכו וישירו בכל הכוח בעת ובעונה אחת" – קירקוּס
"'ויל גרייסון, ויל גרייסון' הוא ספר כיפי ופרוע. הוא כל כך מצחיק, גס רוח ומקורי, שגם שונאי מחזות זמר מושבעים יריעו כשהפרחים יושלכו על הבמה." – ניו יורק טיימס בוק ריוויו

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: תומר בן אהרון
תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
קטגוריה: חדשים, ילדים ונוער, מבצעים
מספר עמודים: 320
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: ענבל ראובן
איור עטיפה: נעמן מאיר
מומלץ לגילים: 15-125

וויל גרייסון וויל גרייסון // ג'ון גרין, דיוויד לוויתן

/ פרק 1 /

כשהייתי קטן אבא שלי היה אומר לי, "ויל, אתה יכול לבחור מי יהיה חבר שלך ואתה יכול לחטט באף, אבל אתה לא יכול לבחור לחטט לחבר שלך באף." המסקנה הזאת נשמעה לי די מדויקת כשהייתי בן שמונה, אבל התברר שהיא שגויה בכמה מובנים. קודם כול, אין מצב שאתה יכול לבחור מי יהיו החברים שלך, אחרת בחיים לא הייתי מוצא את עצמי עם טַייני קוּפֶּר.
טייני קופר הוא לא האדם הכי גיי בעולם והוא לא האדם הכי גדול בעולם, אבל אני די בטוח שהוא האדם הכי גדול בעולם שהוא ממש־ממש גיי, וגם האדם הכי גיי בעולם שהוא ממש־ממש גדול. טייני הוא החבר הכי טוב שלי מאז כיתה ה', חוץ מהסמסטר האחרון, שהוא היה עסוק בו בגילוי היקפי ההומואיות האדירים שלו, ואני ניסיתי לראשונה בחיי להיות חלק מחבורה אמיתית, שבסופו של דבר הפסיקה לדבר איתי לנצח בגלל שני חטאים קלים:
1. אחרי שאיזה חבר בדירקטוריון של בית הספר התרגז שיש גייז במלתחות, הגנתי על זכותו של טייני קופר להיות גם עצום (ולכן השחקן הכי טוב בקו ההתקפה של קבוצת הפוטבול המחורבנת שלנו) וגם גיי במכתב לעיתון בית הספר, שעליו גם חתמתי כמו מטומטם.
2. קְלינט, מישהו מחבורת החברים, דיבר על המכתב בהפסקת צהריים, ובזמן שהוא דיבר עליו הוא קרא לי "זונת יללות", ואני לא ידעתי מה זה זונת יללות, אז אמרתי, "מה זאת אומרת?" ואז הוא קרא לי שוב זונת יללות, ואני אמרתי לו ללכת להזדיין ולקחתי את המגש שלי והלכתי משם.
אז בעיקרון אפשר לומר שאני עזבתי את חבורת החברים, אפילו שלגמרי הרגשתי כאילו העיפו אותי ממנה. האמת היא שלא נראה לי שמישהו מהם חיבב אותי בכלל, אבל הם בכל זאת הסתובבו איתי, וגם זה משהו. ועכשיו, כשהם לא מסתובבים איתי, נשארתי נטול חברים לגמרי.
אלא אם כן מחשיבים את טייני, זאת אומרת. ונראה לי שאין ברירה.
וככה, בכיתה י"א, אחרי כמה שבועות אנחנו חוזרים מחופשת חג המולד. אני יושב בכיסא שהקצו לי בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, וטייני נכנס לכיתה בסערה עם חולצת פוטבול בתוך המכנסיים, אפילו שהעונה כבר נגמרה מזמן. מדי יום ביומו טייני, שיושב לידי בחדו"א, מצליח בדרך נס להידחק בין הכיסא למשטח הכתיבה שלו ומדי יום ביומו אני נדהם מחדש.
אז טייני נדחק לכיסא, ואני נדהם כרגיל, ואז הוא פונה אלי ולוחש ממש חזק, כי בעצם הוא רוצה שאנשים ידעו, "אני מ־א־ו־ה־ב." אני מגלגל עיניים כי הוא מתאהב בדיוק פעם בשעה, בכל פעם באיזה קורבן אחר. וכל הנאהבים שלו נראים אותו דבר: רזים ומיוזעים ושזופים, והמאפיין האחרון הזה הוא גם הכי מזעזע כי בשיקגו כל השיזופים בפברואר הם שיזופים מלאכותיים, ובנים שאוהבים שיזופים מלאכותיים — ולא אכפת לי אם הם הומואים או לא — הם דפוקים.
"אתה כזה ציני," אומר טייני ומנופף בידו.
"אני לא ציני," אני אומר. "אני פרגמטי."
"אתה רובוט," הוא אומר. טייני חושב שאני לא מסוגל לחוות את התופעה שבני אדם מכנים "רגשות" כי לא בכיתי מאז יומולדת שבע שלי, כשראיתי סרט בשם "גן עדן לכלבים". כנראה הייתי צריך להבין מהכותרת שזה לא סרט עם סוף טוב, אבל להגנתי יש לומר שהייתי בן שבע. בכל מקרה, מאז לא בכיתי. אני לא מבין מה בדיוק הטעם לבכות. לדעתי אין שום בעיה לא לבכות אף פעם — כאילו, אלא אם כן קרוב משפחה שלך מת או משהו — אם רק מיישמים שני כללים פשוטים: 1. לא להתרגש. 2. לסתום את הפה. כל דבר מבאס שקרה לי בחיים קרה כי לא יישמתי אחד מהכללים האלה.
"אני יודע שזאת אהבה אמיתית כי אני מרגיש את זה," אומר טייני.
מתברר שהשיעור התחיל בינתיים בלי ששמנו לב, כי מר אפלבאום, שאמור לכאורה ללמד אותנו חדו"א אבל בעיקר מלמד אותי שכאב וסבל הם דברים שיש לשאת בגבורה, אומר, "מה אתה מרגיש, טייני?"
"אהבה!" אומר טייני. "אני מרגיש אהבה." וכולם מסתובבים אליו, צוחקים או גונחים בזלזול. ומפני שאני יושב לידו והוא החבר הכי טוב והיחיד שלי, הם צוחקים גם עלי וגונחים בזלזול גם כלפי, וזאת בדיוק הסיבה שלא הייתי בוחר להיות חבר של טייני קופר. הוא מושך יותר מדי אש. חוץ מזה, הוא לוקה בחוסר יכולת פתולוגי להישמע לשני הכללים שלי. ולכן בכל רגע נתון הוא מסתובב בעולם בסערה, מתרגש יותר מדי ומדבר בלי הפסקה, ואז הוא מופתע כשהעולם מחרבן עליו. ובגלל הקִרבה בינינו, העולם מחרבן גם עלי.
אחרי השיעור, כשאני מחטט בלוקר ומנסה להבין איך הצלחתי להשאיר את "אות השני" בבית, טייני ניגש אלי עם החברים שלו מהברית הלהט"בית־סטרייטית, גארי (שהוא הומו) וג'יין (אולי לסבית — אף פעם לא שאלתי). טייני אומר לי, "אז הבנתי שכולם חושבים שהצהרתי על אהבתי אליך בחדו"א. כאילו הייתי מתאהב בוויל גרייסון. בחיים לא שמעתי כאלה שטויות."
"מדהים," אני אומר.
"אנשים כל כך מטומטמים," אומר טייני. "כאילו יש משהו לא בסדר בזה שאני מאוהב."
גארי גונח בזלזול. אם הייתי יכול להחליט מי יהיו החברים שלי, הייתי שוקל את גארי. טייני התחבר עם גארי ועם ג'יין ועם ניק, החבר של גארי, כשהוא הצטרף לבל"ס בזמן שהייתי חלק מחבורת החברים. אני בקושי מכיר את גארי, כי חזרתי להסתובב עם טייני רק לפני שבועיים בערך, אבל הוא נראה כמו החבר הכי נורמלי שהיה לטייני בחיים.
"יש הבדל," מציין גארי, "בין להיות מאוהב ובין להכריז על זה בחדו"א." טייני מנסה להגיב אבל גארי קוטע אותו. "שלא תבין אותי לא נכון. אף אחד לא אומר שאין לך זכות לאהוב את זאק."
"בילי," אומר טייני.
"רגע, מה קרה לזאק?" אני שואל כי אני מוכן להישבע שבחדו"א טייני היה מאוהב בזאק. אבל ארבעים ושבע דקות חלפו מאז ההכרזה, אז אולי הוא הספיק לשנות כיוון. לטייני היו בערך שלושת אלפים ותשע מאות בני זוג — ועם חצי מהם הוא תקשר רק באינטרנט.
גארי, שנראה מבולבל לא פחות ממני מהופעתו של בילי, נשען על הלוקרים ומטיח את ראשו בעדינות במתכת. "טייני, אתה זונת מזמוזים, וזה לא עוזר לפעילות של הברית."
אני מרים את המבט מעלה־מעלה אל טייני ואומר, "אנחנו חייבים לחסל את השמועות על אהבתנו. זה יפגע בסיכויים שלי עם העלמות."
"גם זה שתקרא להן עלמות לא יעזור," ג'יין אומרת לי.
טייני צוחק. "אבל ברצינות," אני אומר לו. "תמיד יורדים עלי בגלל זה." טייני מביט בי ברצינות לשם שינוי ומהנהן קלות.
"מה שכן," אומר גארי, "יכולת למצוא את עצמך עם מישהו הרבה יותר גרוע מוויל גרייסון."
"מה שכבר קרה פעמים רבות," אני מוסיף.
טייני עושה פירואט אלגנטי באמצע המסדרון, צוחק וצועק, "עולמי היקר, אני לא מאוהב בוויל גרייסון, אבל תקשיב לי, עולם, יש עוד משהו שאתה צריך לדעת על ויל גרייסון." ואז הוא מתחיל לשיר בבריטון תיאטרלי גדול כמו היקף המותניים שלו, "אני לא יכול לחיות בלעדיו!"
אנשים צוחקים ומריעים ומוחאים כפיים לטייני, שממשיך לשיר לי את הסרנדה שלו בזמן שאני הולך לשיעור ספרות. זאת הליכה ארוכה, והיא אפילו יותר ארוכה כששואלים אותך בדרך איך הרגשת כשטייני ביצע בך מעשה סדום, ואיך הצלחת למצוא את הזין ההומואי הקטן של טייני מתחת לבטן הענקית שלו. אני מגיב כמו תמיד: משפיל מבט והולך מהר יותר. אני יודע שהם סתם צוחקים. אני יודע שלפעמים אנשים מציקים לאנשים שהם מכירים, שזה חלק מהקטע של להכיר מישהו. לטייני תמיד יש תשובות מעולות בשבילם. למשל, "יחסית למישהו שבאופן תיאורטי לא מעוניין בי, אתה משקיע המון זמן ומחשבה בזין שלי." אבל טייני יודע לשלוף תשובות כאלה ואני לא. אני יודע לסתום את הפה. אני יודע לשמור על הכללים. אז אני סותם את הפה ומחליט לא להתרגש וממשיך ללכת, ואז זה עובר.
הפעם האחרונה שאמרתי משהו משמעותי היתה כשכתבתי את המכתב המזדיין ההוא לעיתון על טייני קופר והזכות המזדיינת שלו להיות השחקן הכי טוב בקבוצת הפוטבול המחורבנת שלנו. אני לא מתחרט בכלל שכתבתי את המכתב, אבל אני מתחרט שחתמתי עליו. החתימה עליו היתה הפרה ברורה של עקרון סתימת הפה, ותראו מה יצא לי מזה: אני יושב לבד ביום שלישי אחרי הצהריים ובוהה באולסטאר השחורות שלי.
באותו ערב, קצת אחרי שהזמנתי פיצה לי ולהורים שלי — שמתעכבים עד מאוחר בבית החולים, כמו תמיד — טייני קופר מתקשר אלי וצווח, מהר ובשקט, "יש ממש עכשיו מופע איחוד של ניוּטְרָל מילְק הוֹטֶל בַּ'מקלט' ולא פרסמו את זה בשום מקום אז אף אחד לא יודע, וזה מטורף, גרייסון, אתה מבין שזה מטורף?!"
"מה?! זה מטורף!" אני צועק. דבר אחד צריך להגיד לזכותו של טייני: כשמשהו אדיר קורה, טייני הוא תמיד הראשון שיודע.
בדרך כלל אין לי נטייה להתלהב מדברים, אבל ניוטרל מילק הוטל די שינו לי את החיים. הם הוציאו ב-1998 אלבום אדיר בטירוף שנקרא "In the Aeroplane over the Sea" ומאז לא שמעו מהם, לכאורה כי הזמר שלהם חי במערה בניו זילנד. בכל מקרה, הוא גאון. "מתי?"
"לא יודע. רק עכשיו שמעתי. אני חייב להתקשר גם לג'יין. היא אוהבת אותם כמעט כמוך. טוב, אז בוא עכשיו. עכשיו. בוא נלך לַ'מקלט' עכשיו."
"מה נראה לך, אני כבר בדרך," אני עונה ופותח את הדלת לחניה המקורה.
אני מתקשר לאמא שלי מהמכונית. אני אומר לה שניוטרל מילק הוטל מנגנים בַּ'מקלט' והיא אומרת, "מי? מה? למה לנגן בְּמקלט? נשמע נורא מחניק." אז אני מזמזם לה קטע מאחד השירים שלהם, ואמא אומרת, "אה, אני מכירה את השיר הזה. הוא באוסף שהכנת לי," ואני אומר, "כן," והיא אומרת, "אבל תהיה בבית עד אחת־עשרה," ואני אומר, "אמא, זה אירוע היסטורי. את ההיסטוריה לא עוצרים באחת־עשרה," והיא אומרת, "תחזור עד אחת־עשרה," ואני אומר, "אוף, בסדר," ואז היא צריכה ללכת להוציא סרטן ממישהו.
טייני קופר גר באחוזה עם ההורים הכי עשירים בעולם. לא נראה לי שלמישהו מההורים שלו יש עבודה, אבל הם שוחים בכל כך הרבה כסף, שטייני קופר אפילו לא גר בתוך בית האחוזה: הוא גר במבנה נפרד שפעם היה החניה של הכרכרות. לבדו. יש לו שלושה חדרי שינה בתוך הבית הפרטי הזה שלו ומקרר שתמיד מלא בבירה, וההורים שלו אף פעם לא מציקים לו, אז אנחנו יכולים לשבת שם כל היום ולשחק פוטבול בקונסולה ולשתות מילר לייט, רק שהאמת היא שטייני שונא משחקי וידיאו ואני שונא בירה, אז אנחנו בעיקר משחקים בחִצים (יש לו לוח) ומקשיבים למוזיקה ומדברים ולומדים. אני בקושי מספיק להגות את ה־ט' בטייני והוא כבר יוצא מהחדר שלו בריצה עם מוקסינים מעור שחור, אחד על הרגל והשני ביד, וצועק, "קדימה, גרייסון, בוא נזוז, בוא נזוז."
והכול מושלם בדרך לשם: רחוב שֵרידָן לא כזה פקוק, ואני לוקח את הפניות כמו נהג באינדי 500, ואנחנו מקשיבים לשיר האהוב עלי של ניוטרל מילק הוטל, "Holland 1945", ואז ממשיכים ללֵייקְשוֹר דרייב, איפה שהגלים של אגם מישיגן מתנפצים על הסלעים שליד הכביש. החלונות פתוחים קצת כדי להפשיר את השמשה, האוויר הקפוא, הצורב והמזוהם ממלא את המכונית, ואני מת על הריח של שיקגו — שיקגו היא מים מלוחים מהאגם ופיח וזיעה וגריז ואני מת על זה, ואני מת על השיר הזה, וטייני אומר, "אני מת על השיר הזה," והוא מוריד את מגן השמש כדי שיוכל לפרוע את השיער שלו בצורה קצת יותר מדויקת מול המראה. ובגלל המראה אני אומר לעצמי שניוטרל מילק הוטל הולכים לראות אותי בדיוק כמו שאני הולך לראות אותם, אז גם אני בודק איך אני נראה במראה הפנימית. הפנים שלי נראות מרובעות מדי והעיניים שלי גדולות מדי, כאילו אני כל הזמן מופתע, אבל אין בי שום בעיה שאני יכול לתקן.
ה'מקלט' הוא בר זול ומשופשף, עשוי כולו מעץ, שתקוע בין מפעל לאיזשהו בניין של מחלקת התחבורה. אין בו שום דבר נוצץ, אבל יש תור מחוץ לדלת אפילו שבסך הכול שבע, אז טייני ואני תופסים מקום בתור עד שגארי וג'יין האולי־לסבית יגיעו.
ג'יין לובשת טישירט של ניוטרל מילק הוטל, מצויר ביד, מתחת למעיל הפתוח שלה. ג'יין הופיעה בחייו של טייני בערך מתי שאני נעלמתי מהם, אז אנחנו עדיין לא ממש מכירים. ובכל זאת הייתי אומר שנכון לעכשיו היא החברה הרביעית הכי טובה שלי, ומתברר שיש לה טעם טוב במוזיקה.
אנחנו עומדים מחוץ ל'מקלט' בקור שמכווץ לנו את הפנים, והיא אומרת "היי" בלי להסתכל עלי, ואני אומר "היי" בחזרה, ואז היא אומרת, "הלהקה הזאת כל כך אדירה," ואני אומר, "אני יודע."
וזאת כנראה השיחה הכי ארוכה שניהלתי עם ג'יין אי־פעם. אני בועט באדמה החצצית ומביט בענן האבק המיניאטורי שמקיף את כף הרגל שלי, ואז אני אומר לג'יין שאני ממש אוהב את "Holland 1945" והיא אומרת, "אני אוהבת את השירים הפחות קליטים שלהם. את החומרים הפוליפוניים, הרועשים יותר." אני מהנהן ומקווה שאני נראה כאילו אני יודע מה זה "פוליפוני".
אחד הדברים שצריך לדעת על טייני קופר זה שאי־אפשר ללחוש לו באוזן, אפילו אם אתם גבוהים יחסית, כמוני, כי הבן אדם כמעט שני מטרים. אז אני טופח על הכתף העצומה שלו ואז מסמן לו כזה עם הראש שאני רוצה ללחוש לו משהו באוזן, ואז הוא מתכופף אלי ואני אומר, "תגיד, ג'יין היא החלק הלהט"בי בברית הלהט"בית־סטרייטית, או החלק הסטרייטי?"
וטייני רוכן אל האוזן שלי ולוחש בחזרה, "לא יודע. אני חושב שהיה לה חבר בכיתה ט'." אני מציין שלטייני היו בערך 11,542 חברות בכיתה ט', ואז הוא מרביץ לי בזרוע כאילו בצחוק, אבל בעצם גורם לי נזק עצבי חמור.
גארי מחכך את הזרועות של ג'יין כדי לחמם אותה, והתור מתחיל סוף־סוף להתקדם. אחרי חמש שניות בערך אנחנו רואים ילד שנראה כאילו שברו לו את הלב, והוא בדיוק מסוג הבנים הבלונדיניים הקטנים שטייני קופר אוהב, אז טייני שואל אותו מה קרה והילד אומר שהכניסה היא מגיל עשרים ואחת.
"טייני," אני ממלמל, "יא חתיכת זונת יללות." אני עדיין לא יודע מה זה אומר, אבל זה נראה לי במקום.
טייני קופר מהדק את השפתיים ומקמט את המצח. הוא פונה לג'יין. "יש לך רישיון מזויף?" ג'יין מהנהנת, וגארי אומר, "גם לי." האגרופים שלי נקפצים, הלסת שלי ננעלת ואני רוצה לצרוח, אבל במקום זה אני אומר, "טוב, לא משנה, אני הולך הביתה," כי לי אין רישיון מזויף.
אבל אז טייני אומר ממש מהר וממש בשקט, "גארי, כשאני אראה את הרישיון תכניס לי אגרוף בפנים, הכי חזק שאתה יכול, ואז גרייסון, אתה תלך מאחורי כאילו ברור שאתה אמור להיכנס," ואז אף אחד לא אומר שום דבר כמה זמן, עד שגארי אומר בקול רם מדי, "אהמ, אני לא ממש יודע איך להכניס אגרוף." אנחנו מתקרבים לשומר בכניסה, שיש לו קעקוע גדול על הקרחת, וטייני ממלמל, "אתה יודע, אתה יודע. פשוט תרביץ לי חזק."
אני נשאר צעד או שניים מאחור ומסתכל. ג'יין מראה את הרישיון שלה לשומר. הוא מאיר עליו בפנס, מסתכל לה בפנים, ואז מחזיר לה את הרישיון. ואז תורו של טייני. אני נושם כמה נשימות קצרות ומהירות, כי קראתי פעם שאנשים עם הרבה חמצן בדם נראים רגועים יותר, ואז אני רואה את גארי נעמד על קצות האצבעות, מניף את היד הימנית שלו אחורה ומכניס לטייני אגרוף בעין ימין. הראש של טייני נזרק אחורה, וגארי צורח, "פאק, שיט, היד שלי," והמאבטח מזנק לעמידה ותופס את גארי, ואז טייני קופר מסובב את הגוף שלו ככה שהשומר לא יראה אותי, ואני נכנס לבר כאילו טייני קופר הוא דלת מסתובבת.
ברגע שאני בפנים אני פונה אחורה ורואה שהשומר תפס את גארי בכתפיים, וגארי מסתכל בכאב על היד שלו. ואז טייני מניח יד על הכתף של השומר ואומר, "לא, אחי, זה לא היה ברצינות. אבל חתיכת אגרוף, דווייט." לוקח לי רגע להבין שגארי זה דווייט. או שדווייט זה גארי.
השומר אומר, "על מה אתה מדבר, הוא הכניס לך אגרוף בעין," ואז טייני אומר, "הוא סתם מחזיר לי," וטייני מסביר לשומר שהוא וגארי/דווייט חברים בקבוצת הפוטבול של אוניברסיטת דה פול ושקודם בחדר הכושר טייני הפיל עליו משקולת או משהו. השומר אומר שהוא היה שחקן קו התקפי בתיכון, ופתאום הם מדברים שלושתם בכיף שלהם, והשומר מסתכל ברישיון הנורא מזויף של גארי, ואז כולנו בתוך ה'מקלט', לבדנו עם ניוטרל מילק הוטל ועוד מאה זרים.
ים של אנשים מקיף את הבר, אבל הוא נחצה לפני טייני, שמביא שתי בירות ומציע לי אחת. אני מסרב. "למה דווייט?" אני שואל. וטייני אומר, "ברישיון שלו כתוב שהוא דווייט דיוויד אייזנהאואר הרביעי." ואני אומר, "מאיפה כולם משיגים פתאום רישיונות מזויפים?" וטייני אומר, "יש כל מיני מקומות." אני מחליט ביני לבין עצמי להשיג לי רישיון מזויף.
אני אומר, "יודע משהו, תביא את הבירה," בעיקר כי אני רוצה משהו להחזיק ביד. טייני מושיט לי את הכוס שהוא כבר התחיל לשתות ממנה, ואני מתקרב לבמה בלי טייני ובלי גארי ובלי ג'יין האולי־לסבית. רק אני שם עם הבמה, שהיא בגובה של קצת יותר מחצי מטר, אז אם הזמר של ניוטרל מילק הוטל נמוך במיוחד — נגיד מטר ועשרים — עוד מעט אני אסתכל לו ישר בעיניים. עוד אנשים מתחילים להתקרב אל הבמה, ובתוך כמה דקות המקום מפוצץ. הייתי כאן בעבר בהופעות שפתוחות לכל הגילים, אבל אף פעם לא בהופעה כזאת — עם כוס בירה שמזיעה לי ביד כי לא שתיתי ממנה ואין לי שום כוונה לשתות ממנה, ועם מלא אנשים מקועקעים ומנוקבים מסביב. כל אחד מהאנשים שנמצאים עכשיו ב'מקלט' נראה לי מגניב יותר מכל חבר בחבורת החברים. האנשים האלה לא חושבים שיש בי משהו לא בסדר — הם אפילו לא שמים לב אלי. הם פשוט מניחים שאני אחד מהם, וזה כאילו הגעתי לפסגת הקריירה שלי בתיכון: לעמוד כאן בערב שהוא מגיל עשרים ואחת, בבר הכי טוב בשיקגו, ולהתכונן להפוך לאחד ממאתיים האנשים שזוכים לראות את הופעת האיחוד של הלהקה הלא־מוכרת הכי גדולה בעשור האחרון.
לבמה עולים ארבעה בחורים, ואפילו שהם לא ממש־ממש דומים לניוטרל מילק הוטל אני אומר לעצמי שבעצם ראיתי רק תמונות שלהם באינטרנט. אבל אז הם מתחילים לנגן. אני לא לגמרי בטוח איך לתאר את המוזיקה של הלהקה הזאת, אבל זה פחות או יותר כמו לשמוע מאה אלף סמורים נופלים לתוך אוקיינוס רותח. ואז הזמר מתחיל לשיר:
פעם היא אהבה אותי, כן
עכשיו היא שונאת
פעם היא שכבה איתי, כן
עכשיו היא יוצאת
עם אחרים
עם אחרים
אלא אם כן הוא עבר כריתת אונה, אין מצב בעולם שהזמר של ניוטרל מילק הוטל היה חושב על מילים כאלה, ובטח שלא כותב אותן, ובטח שלא שר אותן. ואז אני מבין: חיכיתי בחוץ בקיפאון האפור המפויח, ואולי אפילו באשמתי נשברו לגארי כמה אצבעות, כדי לשמוע להקה שהיא בשום פנים, בשום מובן בעולם, לא ניוטרל מילק הוטל. ואפילו שאני לא רואה אותו בתוך הקהל הדומם וההמום של מעריצי ניוטרל, אני צורח מיד "לך תזדיין, טייני קופר!"
בסוף השיר החשדות שלי מתאמתים כשהזמר אומר לקהל השקט לגמרי, "תודה! תודה רבה! ניוטרל מילק הוטל לא יכלו לבוא, אבל אנחנו אֶשְלנד אווניוּ ובאנו לתת לכם בראש!" לא, אני חושב. אתם אשלנד אווניו ובאתם להרוס לנו את החיים. מישהו טופח לי על הכתף, ואני מסתובב ומוצא את עצמי מול בחורה שווה בטירוף בת עשרים ומשהו עם פירסינג בשפה, שיער אדום בוהק ומגפיים עד אמצע השוקיים. היא אומרת לי, בנימה של שאלה, "חשבנו שניוטרל מילק הוטל מופיעים?" ואני משפיל את המבט ואומר, "אה — " מגמגם לרגע ואז אומר, "גם אני. כן, גם אני באתי בגללם."
הבחורה מתכופפת אל האוזן שלי וצועקת מעל המפגע הציבורי הא־טונלי והא־ריתמי שנקרא אשלנד אווניו, "אשלנד אווניו הם ממש לא ניוטרל מילק הוטל."
משהו בצפיפות של החלל, או בזרות של הזרה הזאת, הופך אותי לדברן, ואני צועק בחזרה, "אשלנד אווניו זה מה שמשמיעים לטרוריסטים כשרוצים לדובב אותם." היא מחייכת, ורק עכשיו אני מבין שהיא מודעת לפער הגילים בינינו. היא שואלת אותי איפה אני לומד, ואני אומר "אוונסטון," והיא אומרת, "אתה בתיכון??" ואני אומר, "כן, אבל אל תגידי לברמן," והיא אומרת, "אני מרגישה כמו סוטה עכשיו," ואני שואל, "למה?" והיא רק צוחקת. אני יודע שהיא לא ממש בקטע שלי, אבל אני בכל זאת מרגיש קצת אדיר.
ואז יד עצומה נוחתת על הכתף שלי, ואני מסתכל עליה ורואה את טבעת הסיום של חטיבת הביניים שהוא עונד על הזרת מאז כיתה ח' ומיד יודע שזה טייני. ועוד אומרים שלהומואים יש חוש לאופנה.
אני מסתובב ורואה שטייני קופר מזיל דמעות עצומות. אפשר להטביע חתלתול בדמעה אחת של טייני קופר. ואני אומר בלי קול, "מה קרה?" כי אשלנד אווניו מחרבנים עלינו בווליום גבוה מדי אז אין טעם לצעוק, וטייני קופר מושיט לי את הטלפון שלו והולך. על המסך מופיע פיד הפייסבוק של טייני, פתוח על סטטוס של זאק.
כאילו הגעתי למסכנה שלא שווה לי להרוס ידידות נהדרת? עדיין חושב שטייני אדיררר וזה
אני מפלס דרך אל טייני, מושך אותו למטה בכתף וצורח לו באוזן, "זה ממש־ממש מסריח," וטייני צועק בחזרה, "זרקו אותי בסטטוס," ואני עונה, "כן, ראיתי. כאילו, הוא לפחות היה יכול לשלוח הודעה. או מייל. או יונת דואר."
"מה אני אעשה?" טייני צועק לי באוזן, ואני רוצה לומר, "מקווה שתמצא במקומו מישהו שיודע שמסקנה כותבים ב־ק'", אבל אני רק מושך בכתפיים, נותן לו טפיחה חזקה על הגב ומרחיק אותו מאשלנד אווניו לכיוון הבר.
אבל מתברר שזה סוג של טעות. רגע לפני שאנחנו מגיעים לבר אני רואה את ג'יין האולי־לסבית עומדת לבד ליד שולחן גבוה, והיא אומרת לנו שלגארי נמאס והוא הלך. "הבנתי שזה היה תרגיל יחצני של אשלנד אווניו," היא אומרת.
אני אומר, "אבל אף מעריץ של ניוטרל בחיים לא יקשיב לזבל הזה."
ואז ג'יין מסתכלת עלי בפרצוף חמוץ ובעיניים פעורות ואומרת, "אח שלי הוא הגיטריסט."
אני מרגיש כזה דפוק ואומר לה, "אוי, שיט, סליחה."
והיא אומרת, "יו, אני צוחקת. כאילו אם הוא היה הגיטריסט שלהם הייתי מנתקת איתו את כל הקשרים." בשלב כלשהו במהלך שיחה של ארבע שניות הצלחתי לאבד לגמרי את טייני, וזה לא דבר שקל לעשות, אז אני מספר לג'יין איך קיר הפייסבוק של טייני הפך לקיר של ייאוש, והיא עדיין צוחקת כשטייני מגיע פתאום עם מגש ועליו שישה צ'ייסרים מלאים בנוזל ירקרק. "אני לא ממש שותה," אני מזכיר לטייני, והוא מהנהן. הוא דוחף צ'ייסר אחד אל ג'יין, אבל היא מסרבת.
טייני מוריד אחד מהצ'ייסרים, מכווץ את הפנים בגועל ומשרבב את הלשון. "טעים בערך כמו הזין הבוער של השטן," הוא אומר, ואז דוחף צ'ייסר לכיווני. "נשמע מקסים," אני אומר, "אבל אני מוותר."
"איך הוא יכול פשוט," צורח טייני ומוריד עוד צ'ייסר. "לזרוק אותי," ועוד אחד, "בפאקינג סטטוס אחרי שאני אומר לו שאני אוהב אותו!" ועוד אחד. "לאן העולם הזה מידרדר?" עוד אחד. "ואני באמת אוהב אותו, גרייסון. אני יודע שאתה חושב שאני מזיין בשכל, אבל ידעתי שאני אוהב אותו ברגע שהתנשקנו. זין על העולם הזה. מה אני אעשה עכשיו?" ואז הוא מחניק יבבה בצ'ייסר אחד אחרון.
ג'יין מושכת לי בשרוול ורוכנת אלי. הנשימה שלה חמה על הצוואר שלי, והיא אומרת, "הולכת להיות לנו בעיה גדולה מאוד כשהצ'ייסרים האלה יתחילו להשפיע," ואני מחליט שג'יין צודקת, וחוץ מזה, אשלנד אווניו מחרידים אז אנחנו צריכים לברוח מה'מקלט' כמה שיותר מהר.
אני רוצה לומר לטייני שהגיע הזמן ללכת, אבל הוא נעלם. אני מביט בג'יין, שמסתכלת בכיוון הבר בדאגה עמוקה. זמן קצר אחר כך טייני קופר חוזר. רק שני צ'ייסרים הפעם, תודה לאל.
"תשתו איתי," הוא אומר, ואני מנענע בראשי, אבל אז ג'יין מכניסה לי אצבע בגב ואני מבין שאני חייב לסבול את זה בשביל טייני. אני מוציא את המפתחות של המכונית מהכיס ונותן אותם לג'יין. הדרך היחידה למנוע ממנו לשתות את שאר נוזל הפלוטוניום הזה היא להוריד צ'ייסר אחד בעצמי. אז אני לוקח את הכוס, וטייני אומר, "טוב, שילך להזדיין, גרייסון. שילכו כולם להזדיין," ואני מרים את הכוס ואומר, "אמן" ואז שותה, אבל איך שהמשקה נוגע לי בלשון אני מרגיש ששתיתי בקבוק תבערה — כולל הזכוכית. אני יורק החוצה את כל הצ'ייסר על החולצה של טייני קופר.
"ג'קסון פולוק במונוכרום," אומרת ג'יין, ואז היא פונה אל טייני, "בוא נעוף מכאן. הלהקה הזאת היא כמו טיפול שורש בלי הרדמה."
ג'יין ואני יוצאים יחד כי אנחנו מניחים (בצדק) שטייני יבוא אחרינו, לבוש בנשורת הגרעינית שלי. מכיוון שלא הצלחתי לשתות אף אחד משני הצ'ייסרים שטייני הביא לי, ג'יין זורקת אלי את המפתחות בקשת גבוהה. אני תופס אותם ומתיישב מאחורי ההגה וג'יין נכנסת למושב האחורי. טייני צונח למושב שלידי. אני מתניע, וערב של אכזבה מוזיקלית אדירה מגיע אל קצו. אבל אני בקושי חושב על זה בדרך הביתה כי טייני חופר בלי הפסקה על זאק. זה הקטע עם טייני: הבעיות שלו כאלה עצומות שהבעיות שלך יכולות להתחבא מאחוריהן.
"איך אפשר בכלל לעשות טעות כל כך גדולה?" טייני שואל על רקע שיר רועש וחורקני של ניוטרל מילק הוטל, זה שג'יין הכי אוהבת (ואני הכי פחות). אני נוסע על לייקשור ושומע את ג'יין שרה מאחור, קצת מזייפת אבל פחות ממה שאני הייתי מזייף אם הייתי שר מול אנשים, מה שאני אף פעם לא עושה בגלל עקרון סתימת הפה. וטייני אומר, "אם אי־אפשר לסמוך על תחושות בטן, על מה אפשר לסמוך בעולם הזה?" ואני אומר, "אתה יכול לסמוך עלי כשאני אומר לך שכשאתה מתרגש מדברים, זה בדרך כלל נגמר רע." וזה נכון. כשמתרגשים ממישהו זה נגמר באומללות. ולא רק בחלק מהמקרים. תמיד.
"הלב שלי שבור," אומר טייני, כאילו זה לא קרה לו לפני כן, כאילו זה אף פעם לא קרה לאף אחד. ואולי זאת הבעיה: אולי מבחינת טייני, כל פרידה היא חוויה חדשה לגמרי ולכן במובן מסוים זה באמת לא קרה לו לפני כן. "ו'תה לוֹ־זר," הוא מוסיף, ואז אני שם לב שהוא מורח מילים. עשר דקות עד אליו אם לא יהיו פקקים, ואז ישר למיטה.
אבל הנהיגה שלי פחות מהירה מההידרדרות של טייני. עד שאני יוצא מלייקשור — שש דקות ליעד — הוא לא סתם מורח מילים אלא גם בוכה וצורח שפייסבוק מסריחים והנימוס מת וכל מיני כאלה. הידיים של ג'יין, עם הלק השחור על הציפורניים, מעסות את כתפי הממותה של טייני, אבל הוא לא מפסיק לבכות, ואני מפספס את כל הרמזורים בשרידן, והנזלת והדמעות מתערבבות עד שהחולצה של טייני הופכת לעיסה לחה. "כמה זמן?" שואלת ג'יין, ואני אומר, "הוא גר לא רחוק מסנטרל," והיא אומרת, "שיט. טוב, טייני, תירגע. אתה רק צריך לישון, מותק. מחר הכול ייראה אחרת."
אני חוצה את העיר ונכנס לאוונסטון וסוף־סוף פונה אל הסמטה ומנווט בין המהמורות עד שאנחנו חונים מאחורי דירת הרווקים והכרכרות של טייני. אני יוצא מהמכונית ומזיז את המושב שלי קדימה כדי שג'יין תוכל לצאת מהצד שלי. ואז אנחנו ניגשים למושב שליד הנהג. ג'יין פותחת את הדלת, מושיטה יד מעבר לטייני, מצליחה בגמישות אצבעות מופלאה לפתוח את החגורה שלו ואומרת, "קדימה, טייני. הגיע הזמן לישון," וטייני אומר, "אני כזה אידיוט" ומפיק יבבה שבטח נרשמה בקנזס כרעש על סולם ריכטר. ובכל זאת הוא קם והולך בזיגזגים אל הדלת האחורית. אני הולך אחריו רק כדי לוודא שהוא מצליח להגיע למיטה, ומתברר שזה רעיון טוב כי הוא ממש לא מצליח.
שלושה צעדים לתוך הסלון והוא קופא במקום. הוא מסתובב ובוהה בי, והעיניים שלו ממצמצות כאילו הוא בחיים לא ראה אותי עד עכשיו ולא מבין מה אני עושה בבית שלו. ואז הוא מוריד את החולצה. הוא עדיין מביט בי בתמיהה ופתאום אומר, בקול מפוכח לגמרי, "גרייסון, משהו חייב להשתנות," ואני אומר, "מה?" וטייני אומר, "כי אחרת מה אם נגמור כמו שאר האנשים ב'מקלט'?" ואני עומד לשאול שוב "מה?" כי האנשים ב'מקלט' היו הרבה יותר מגניבים מכל האנשים שלומדים איתנו והרבה יותר מגניבים מאיתנו, אבל אז אני מבין מה הוא מנסה לומר: הוא מנסה לומר, מה אם נהפוך להיות אנשים מבוגרים שמחכים ללהקה שאף פעם לא תחזור? אני רואה אותו בוהה בי ומתנדנד אחורה וקדימה כמו גורד שחקים ברוח. ואז הוא נופל על הפרצוף.
"וואו," ג'יין אומרת מאחורי, ורק אז אני מבין שהיא שם. טייני, פניו טמונות בשטיח, מתחיל שוב לבכות. אני מסתכל על ג'יין הרבה זמן, ואל הפנים שלה מתגנב בהדרגה חיוך. הן משתנות לגמרי כשהיא מחייכת — וזה חיוך שאף פעם לא ראיתי או שמתי לב אליו, חיוך שמרים לה את הגבות וחושף את השיניים המושלמות שלה ועושה לה קמטוטים קטנים בעיניים. היא נהיית יפה בפתאומיות כזאת שזה כמו קסם — אבל זה לא שאני רוצה אותה או משהו. לא רוצה להישמע מגעיל, אבל ג'יין היא ממש לא הטיפוס שלי. השיער שלה מתולתל, כאילו, בהגזמה, והיא מסתובבת בעיקר עם בנים. הטיפוס שלי נשי יותר. והאמת היא שאפילו את הטיפוס שלי אני לא כזה אוהב, אז בטח שלא טיפוסים אחרים. לא שאני א־מיני — אני פשוט לא סובל דרמות של רומנטיקה.
"בוא נכניס אותו למיטה," היא אומרת בסוף. "לא כדאי שההורים שלו ימצאו אותו ככה בבוקר."
אני יורד על הברכיים ואומר לטייני לקום, אבל הוא ממשיך לבכות ולבכות, אז בסוף ג'יין ואני כורעים מצד שמאל שלו ומגלגלים אותו על הגב. אני עובר מעליו לצד השני, ואז מתכופף ותופס אותו חזק מתחת לבית השחי. ג'יין עושה אותו דבר בצד השני.
"אחת," אומרת ג'יין, ואני אומר, "שתיים," והיא אומרת, "שלוש" ונאנקת. אבל שום דבר לא קורה. ג'יין כל כך קטנה — אני רואה את החלק העליון של הזרוע שלה מתכווץ ממאמץ. וגם אני לא מצליח להרים את חצי הטייני שלי, אז אנחנו מחליטים להשאיר אותו איפה שהוא. עד שג'יין מכסה אותו בשמיכה ומכניסה לו כרית מתחת לראש, הוא כבר נוחר.
בדיוק כשאנחנו עומדים ללכת משם כל הנזלת שטייני צבר סותמת לו פתאום את האף, והוא מתחיל להשמיע קולות נוראים שנשמעים כמו נחירות, רק זדוניות יותר וגם רטובות יותר. אני מתכופף ליד הפנים שלו ורואה שהוא שואף ונושף חוטים בועתיים של נזלת, שרידים אחרונים ממרתון היללות שלו. יש שם כל כך הרבה נוזלים שאני מפחד שהוא ייחנק.
"טייני, אתה שומע?" אני אומר. "אתה חייב להוציא את הנזלת מהאף," אבל הוא לא זז. אז אני מתכופף צמוד לעור התוף שלו וצועק, "טייני!" אין תגובה. ואז ג'יין מכניסה לו סטירה בפנים. סטירה די חזקה, האמת. אבל שום דבר לא זז. והנחירות הנוראיות האלה ממשיכות להטביע אותו בנזלת.
ואז אני מבין שטייני קופר לא יכול לחטט באף, ובכך סותר את החלק השני בתיאורֶמה של אבא שלי. וכמה רגעים אחר כך, תחת עיניה הבוחנות של ג'יין, אני מפריך את התיאורמה כליל כשאני זוקר אצבע ומרוקן את הנזלת מדרכי האוויר של טייני. בקיצור: אני לא יכול לבחור מי יהיה חבר שלי, אבל חבר שלי לא יכול לחטט באף, ועל כן אני רשאי — ואף חייב! — לחטט באף שלו בשבילו.

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן