הקוסם מארץ ים (1) // אורסולה לה גווין

הקוסם מארץ-ים הוא סיפור מרתק על קוסמים, דרקונים וצללים מבעיתים.

הקוסמים והמגים של האי גונט נודעו ברחבי ארץ-ים, והידוע שבהם היה ללא ספק רב-מג בשם גד. אבל גד לא היה תמיד הרב-מג שהאגדות מספרות עליו. כשהיה נער צעיר ורק גילה את הכוח הגדול שזורם בעורקיו, הוא היה פזיז וגאוותן. ולאחר ניסיון להטיל לחש שמעבר לכוחותיו, הוא נאלץ לצאת למסע שיוביל אותו אל קצה קצהָ של ארץ־ים כדי להתעמת עם הצל הזדוני שזימן בטעות ולהשמיד אותו.

זהו סיפור על המבחנים שגד יעמוד בהם, על איך ילמד להשתמש במילות הכוח הכבירות, יכניע דרקון עתיק ויחצה את סף המוות כדי להשיב את האיזון לעולם.

הספר הראשון בסדרת ספרי ארץ־ים היה לאחד ממאה ספרי הפנטזיה הטובים בכל הזמנים של המגזין "טיים" והוא בין היצירות המהוללות והמעוטרות ביותר בספרות. מגוון הפרסים שבהם זכה לאורך השנים הוא אישור למקומו בלבבותיהם של הקוראים והמבקרים גם יחד.

 

"הספר המלהיב, החכם והיפה שנכתב אי-פעם. כל מילה בו מושלמת!" – הגרדיאן

"הקוסם מארץ-ים הוא קריאת חובה. הלקחים שהוא מלמד אותנו רלוונטיים, חכמים וחיוניים יותר משאפשר להעלות על הדעת." – ניל גיימן

" הקוסם מארץ-ים הוא על-זמני. מילותיה של לה גווין קסומות ואת הקסם הזה יש לגמוע בשקיקה. לטבול בו. לחלום אותו." – דייוויד מיטשל, מחבר ענן אטלס 

"הקוסם מארץ-ים הוא הרהור על סופיותם של החיים או על מה פירוש היות בחיים. וכמובן, הרהור על טבעו של כוח. מה זה אומר להיות בעל כוח?" — מרגרט אטווד

THE WIZARD OF EARTHSEA

Ursula Le Guin

לקריאת פרק ראשון
תרגום: תומר בן אהרון
תאריך הוצאה: דצמבר 2023
קטגוריה: חדשים, ילדים ונוער, פרוזה
מספר עמודים: 208
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק
איור עטיפה: אורין שביט

הקוסם מארץ ים (1) // אורסולה לה גווין

THE WIZARD OF EARTHSEA

Ursula Le Guin

הקוסם מארץ-ים הוא סיפור מרתק על קוסמים, דרקונים וצללים מבעיתים.

הקוסמים והמגים של האי גונט נודעו ברחבי ארץ-ים, והידוע שבהם היה ללא ספק רב-מג בשם גד. אבל גד לא היה תמיד הרב-מג שהאגדות מספרות עליו. כשהיה נער צעיר ורק גילה את הכוח הגדול שזורם בעורקיו, הוא היה פזיז וגאוותן. ולאחר ניסיון להטיל לחש שמעבר לכוחותיו, הוא נאלץ לצאת למסע שיוביל אותו אל קצה קצהָ של ארץ־ים כדי להתעמת עם הצל הזדוני שזימן בטעות ולהשמיד אותו.

זהו סיפור על המבחנים שגד יעמוד בהם, על איך ילמד להשתמש במילות הכוח הכבירות, יכניע דרקון עתיק ויחצה את סף המוות כדי להשיב את האיזון לעולם.

הספר הראשון בסדרת ספרי ארץ־ים היה לאחד ממאה ספרי הפנטזיה הטובים בכל הזמנים של המגזין "טיים" והוא בין היצירות המהוללות והמעוטרות ביותר בספרות. מגוון הפרסים שבהם זכה לאורך השנים הוא אישור למקומו בלבבותיהם של הקוראים והמבקרים גם יחד.

 

"הספר המלהיב, החכם והיפה שנכתב אי-פעם. כל מילה בו מושלמת!" – הגרדיאן

"הקוסם מארץ-ים הוא קריאת חובה. הלקחים שהוא מלמד אותנו רלוונטיים, חכמים וחיוניים יותר משאפשר להעלות על הדעת." – ניל גיימן

" הקוסם מארץ-ים הוא על-זמני. מילותיה של לה גווין קסומות ואת הקסם הזה יש לגמוע בשקיקה. לטבול בו. לחלום אותו." – דייוויד מיטשל, מחבר ענן אטלס 

"הקוסם מארץ-ים הוא הרהור על סופיותם של החיים או על מה פירוש היות בחיים. וכמובן, הרהור על טבעו של כוח. מה זה אומר להיות בעל כוח?" — מרגרט אטווד

לקריאת פרק ראשון
תרגום: תומר בן אהרון
תאריך הוצאה: דצמבר 2023
קטגוריה: חדשים, ילדים ונוער, פרוזה
מספר עמודים: 208
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק
איור עטיפה: אורין שביט

הקוסם מארץ ים (1) // אורסולה לה גווין

/ פרק 1: לוחמים בערפל /

האי גוֹנְט, הר בודד שפסגתו מתנשאת קילומטר וחצי מעל הים הצפון־מזרחי למוד הסופות, הוא מקום הידוע בקוסמיו. מן העיירות שבעמקיו הגבוהים ומן הנמלים שבמפרציו הצרים והחשוכים יצאו רבים לשרת בערים כקוסמים וכמָגים את אדוני הארכיפלג; אלה שחשקה נפשם בהרפתקה, נדדו מאי לאי בכל רחבי ארץ־ים ועסקו בקסם. יש האומרים כי הגדול מבין הקוסמים הללו, וּודאי הגדול שבקוסמים הנוודים, היה אדם בשם נץ, שהפך בימי חייו לשר דרקונים ולרב־מג. קורותיו מסופרים ב"מעשה גֶד" ובשירים רבים, אך הסיפור שלפניכם מספר על הימים שקדמו לתהילתו, עוד לפני שנכתבו השירים.

הוא נולד בכפר נידח בשם עשֶרֶת האַלמונים, גבוה על ההר המשקיף אל העמק הצפוני. תחת הכפר, שדות המרעה והשדות המעובדים של העמק משתפלים במדורג לעבר הים. עיירות אחרות שוכנות לגדותיו המפותלות של הנהר אַר. מעל הכפר ישנו רק יער, המתנשא רכס אחר רכס אל הסלעים והשלג שבמרום ההר.

השם דוּני, שבו נקרא נץ בילדותו, ניתן לו על ידי אמו. שמו וחייו היו כל שיכלה לתת לו, שכן היא מתה לפני שמלאה לו שנה. אביו, חרש הארד של הכפר, היה אדם שתקן וקודר, ואילו ששת אחיו של דוני היו מבוגרים ממנו בשנים רבות ועזבו את הבית בזה אחר זה כדי לחרוש את האדמה, להפליג בים או לעבוד כנפחים בעיירות אחרות בעמק הצפוני, כך שלא היה מי שיגדל את הילד ברוֹך. הוא גדל פרא, כעשב בר משתולל, והיה ילד גבוה וזריז, קולני, גאה וחם מזג. הוא וילדי הכפר המעטים רעו עזים על כרי המרעה התלולים שמעל מעיינות הנהר. כשהיה חזק מספיק לדחוף ולמשוך את שרוולי המפוח הארוכים, אביו הכריח אותו לעבוד כשולייתו בנפחיה, במחיר כבד של מהלומות והצלפות. לא היה אפשרי לאלץ את דוני לעבוד. הוא לעיתים קרובות נעלם לענייניו: לשוטט בעומק היער, לשחות במעיינות הנהר אַר, שהיה גועש וקר מאוד כמו כל נהרות גונט, או לטפס על הסלעים ועל הצוקים אל הפסגות שמעל היער. מהפסגות הללו יכול היה לראות את הים, אותו אוקיינוס צפוני רחב ידיים ששום אי אינו שוכן בו מעבר לפֶּרֶגאל.

בכפר התגוררה אחותה של אמו המתה. היא עשתה את מה שנדרש עבורו כשהיה תינוק, אבל היו לה עניינים משלה, ומרגע שהיה יכול לדאוג לעצמו ולוּ באופן הבסיסי ביותר, היא חדלה להקדיש לו כל תשומת לב. יום אחד, כשהיה בן שבע, בּוּר שאינו יודע דבר וחצי דבר על האומנויות והכוחות שבעולם, שמע הילד את דודתו צועקת מילים לעז שקיפצה על גג הרעפים של אחת מבקתות הכפר וסירבה לרדת: ברגע שדודתו קראה אליה חרוז מסוים, היא מיד קיפצה מטה. למחרת, כשרעה את העזים ארוכות הצמר בכרי המרעה של צוק הנפילה, צעק להן דוני את המילים ששמע, בלי לדעת מה שימושן או משמעותן או איזה מין מילים אלה:

נוֹת הירת מאלְק מאן

היוֹלְק האם מֶרת האן!

הוא צעק את החרוז בקול רם, והעזים באו אליו. הן באו מהר מאוד, כולן יחד, בלי קול ופעייה. הן הביטו בו באישונים צהובים מבעד לחרכי עיניים אפלים.

דוני צחק וצעק שוב את החרוז שהעניק לו את הכוח לשלוט בעזים. הן התקרבו עוד, הצטופפו סביבו ודחפו זו את זו. ופתאום הבהילו אותו קרניהן המתולמות ועיניהן המשונות ושתיקתן המשונה. הוא ניסה להשתחרר מהן ולברוח. העזים רצו איתו בלי לשבור את המעגל סביבו, וכך הם שעטו בסופו של דבר לתוך הכפר, כשכל העזים מכונסות יחד כאילו חבל מהדק אותן זו לזו, והילד שבמרכז המעגל בוכה וצועק. אנשי הכפר יצאו מבתיהם לקלל את העזים ולצחוק על הילד. ביניהם היתה דודתו, אבל היא לא צחקה. היא אמרה מילה לעזים, והן החלו לפעות וללחך ולשוטט להן, כי השתחררו מאחיזתו של הכישוף.

"בוא איתי," אמרה לדוני.

היא לקחה אותו אל הבקתה שבה גרה לבדה. בדרך כלל היא לא הניחה לשום ילד להיכנס אליה, והילדים פחדו מהמקום. הבקתה היתה נמוכה ואפלולית, נטולת חלונות, ובאוויר עמד ריח עשבי המרפא שהיו תלויים לייבוש מהקורה האופקית של הגג: נענע ומוֹלי וקורנית, אָכילֵאָה וחישרוֹש ופּאראמאל, עשבת המלך וארך־שיער, בן חרצית ודפנה. דודתו התיישבה בשיכול רגליים מול בור האש, לכסנה מבט אל הילד מבעד לסבך שערה השחור ושאלה אותו מה אמר לעזים ואם הוא יודע מה פירוש החרוז. כשגילתה שאינו יודע דבר ואף על פי כן הצליח לכשף את העזים לבוא אליו ולעקוב אחריו, הבינה שטמונה בו היכולת להיות רב־עוצמה.

כשהיה בן אחותה ותו לא, היה חסר חשיבות בעיניה, אך כעת ראתה אותו באור חדש. היא שיבחה אותו ואמרה לו שהיא יכולה ללמד אותו חרוזים שיאהב אפילו יותר, כמו המילה שתגרום לחילזון להציץ מקונכייתו, או השם שיזַמן בז מן השמים.

"כן, למדי אותי את השם הזה!" אמר, כי בשלב זה התגבר כליל על הבהלה שהעזים גרמו לו, והשבחים שהרעיפה דודתו על פיקחותו מילאו אותו גאווה.

המכשפה אמרה לו, "אם אלמד אותך מה המילה, לעולם לא תאמר אותה לילדים אחרים."

"מבטיח."

היא חייכה נוכח בורותו ולהיטותו. "טוב ויפה. אבל אני אכבול את הבטחתך. לשונך תדמום עד שאני אחליט להתירה, וגם אז, אף על פי שתוכל לדבר, לא תוכל לומר את המילה שאלמד אותך במקום שבו אדם אחר עלול לשמוע. עלינו לשמור את סודות אומנותנו."

"יופי," אמר הילד. לא היה לו שום רצון לגלות את הסוד לחבריו למשחק, כי אהב לדעת ולעשות דברים שהם לא ידעו ולא יכלו לעשות.

הוא ישב בדממה בשעה שדודתו אספה את שערה הלא מסורק וקשרה את חגורת שמלתה, ואז חזרה והתיישבה בשיכול רגליים והשליכה שוב ושוב מלוא החופן עלים לתוך בור האש, עד שהעשן התפשט ומילא את הבקתה החשוכה. היא החלה לשיר. קולה השתנה מדי פעם, נעשה נמוך או גבוה כאילו קול אחר שר מגרונה, והשירה נמשכה עוד ועוד עד שהילד לא ידע אם הוא ער או ישן, וכל אותו זמן הכלב השחור הזקן של המכשפה, שלא נבח מעולם, ישב לידו ועיניו אדומות מעשן. ואז דיברה המכשפה אל דוני בשפה שלא הבין והכריחה אותו לדקלם חרוזים ומילים מסוימות, עד שהלחש בא אליו וריתק אותו.

"דַבּר!" היא אמרה כדי לבחון את הכישוף.

הילד לא היה יכול לדבר, אבל צחק.

ובאותו רגע דודתו פחדה מעט מעוצמתו, שכן היה זה הלחש החזק ביותר שידעה לטוות: לא זאת בלבד שהיא ניסתה לשלוט בדיבורו ובשתיקתו, אלא גם לכבול אותו לשירותה באומנות הכישוף. אך אף על פי שהלחש כבל אותו, הוא צחק. היא לא אמרה דבר. היא שפכה מים צלולים על האש עד שהעשן התפוגג ונתנה לילד מים לשתות, וכשהאוויר היה נקי והוא היה יכול לדבר שוב, לימדה אותו את שמו האמיתי של הבז, שאליו חייב הבז להיענות.

זה היה הצעד הראשון של דוני בדרך שיצעד בה כל חייו, דרכו של המג, הדרך שתוביל אותו בסופו של דבר לצוד צל ביבשה ובים, לרדוף אחריו עד לחופים נטולי האור של ממלכת המוות. אבל באותם צעדים ראשונים נראתה לו הדרך רחבה ומוארת.

כשגילה שבזי הפרא יורדים אליו מן הרוח כשהוא קורא להם בשמם, ונוחתים על מפרק ידו במשק כנפיים רועם כמו ציפורי ציד של נסיך, התעורר בו הרעב לשמות נוספים כאלה, והוא בא אל דודתו והתחנן בפניה שתלמד אותו את שמותיהם של הנץ והשָלָך והעיט. כדי להרוויח את מילות הכוח עשה כל מה שביקשה ממנו המכשפה ולמד כל מה שלימדה, אף שלא את כל הדברים היה נעים לעשות או לדעת. יש בגונט ביטוי, "חלש כלחש של אישה", ויש ביטוי נוסף, "מרושע כלחש של אישה". המכשפה מעשרת האלמונים לא היתה מכשפה שחורה ומעולם לא עסקה באומנויות הגבוהות או כרתה עסקאות עם הכוחות העתיקים, אך כאישה בורה בין אנשים בורים היא השתמשה באומנותה לא אחת למטרות מטופשות או מפוקפקות. היא לא ידעה דבר על האיזון ועל התבנית שקוסם אמיתי מכיר ומשרת, שמונעים ממנו להשתמש בכשפיו אלא אם כן יש בכך צורך ממשי. היה לה כישוף לכל מצב, והיא טוותה לחשים ללא הרף. חלק גדול מידיעותיה היה שטויות וזוטות, והיא לא הבדילה בין כשפי אמת וכזב. היא ידעה קללות רבות, וייתכן שהיטיבה לגרום מחלות מלרפא אותן. כמו כל מכשפה כפרית היא ידעה לרקוח שיקוי אהבה, אבל היו מרקחות אחרות, מכוערות יותר, שהכינה בשירות קנאותיהם ושנאותיהם של אנשים. אך את העיסוקים האלה היא הסתירה מחניכה הצעיר והקנתה לו מיומנויות הגונות ככל שיכלה.

בתחילה, ההנאה שהפיק מאומנות הקסם היתה הנאה תמימה וילדותית, שהתמקדה כולה בכוח שקיבל לשלוט בעופות ובחיות ובהיכרות עמן. ההנאה הזאת המשיכה ללוות אותו כל חייו. הילדים האחרים ראו אותו לעתים קרובות מתהלך בשדות המרעה הגבוהים עם עוף דורס כזה או אחר סביבו, ולכן קראו לו "נץ". כך זכה לשם שאימץ לו בהמשך חייו כשמו השגור, בחברת אנשים שלא ידעו את שם האמת שלו.

המכשפה סיפרה לו על התהילה והעושר והשליטה בבני האדם שיכול קוסם להשיג, והוא גמר בלבו ללמוד כשפים שימושיים יותר, ועשה זאת בזריזות רבה. המכשפה שיבחה אותו, ילדי הכפר החלו לפחד ממנו, והוא עצמו היה בטוח שבקרוב מאוד ייהפך לאדם דגול. הוא התקדם עם המכשפה ממילה למילה ומכישוף לכישוף עד שהיה בן שתים־עשרה וכבר למד ממנה חלק ניכר ממה שידעה: לא הרבה, אבל מספיק בשביל מכשפה של כפר קטן, ומעל ומעבר בשביל ילד בן שתים־עשרה. היא הקנתה לו את כל ידיעותיה בתחום הצמחים והריפוי ואת כל שידעה על לחשי המציאה, הכבילה, התיקון, ההתרה והגילוי. היא שרה לו את המעט שהכירה ממעשיות הפייטנים ומהמעשים הגדולים, ואת כל מילות שפת האמת שלמדה מהקוסם שלימד אותה, היא לימדה את דוני. מהמעננים ומהלהטוטנים הנודדים שעברו מעיירה לעיירה בעמק הצפוני וביער המזרחי הוא למד מיני תכסיסים ושעשועים ולחשי אשליה. ודווקא אחד הלחשים הפשוטים האלה הוא שהוכיח לראשונה את עוצמתו של הכוח שדוני נושא בתוכו.

באותם ימים היתה אימפריית קארגַד חזקה. אלה ארבע ארצות גדולות השוכנות בין הכנף הצפונית והמזרחית: קארֶגוֹ־אַט, אָטוּאַן, חוּר־אַט־חוּר ואַטְניני. השפה שמדברים בה שם שונה מכל השפות המדוברות בארכיפלג או בכנפיים האחרות, והקארגים הם פראים לבני עור, צהובי שיער ומשולחי רסן שאוהבים את מראה הדם ואת ריחן של ערים בוערות. בשנה שלפני כן הם פשטו עם צי גדול של ספינות אדומות מפרש על הטוֹריקלים ועל האי החזק טוֹרהֶבֶן. הידיעה על כך הגיעה צפונה אל גונט, אבל אדוני גונט היו שקועים בעיסוקיהם הפיראטיים ולא התעניינו במיוחד במצוקותיהן של ארצות אחרות. ואז נפל האי סְפֶּבי בידי הקארגים, שבזזו והחריבו אותו ושעבדו את אנשיו, והוא נותר שומם וחרב עד עצם היום הזה. הקארגים אחוזי תאוות הכיבוש הפליגו משם אל גונט עם צי של שלושים ספינות מלחמה גדולות והגיעו אל הנמל המזרחי. הם פרצו בלחימה אל עיירת הנמל, כבשו ושרפו אותה. את ספינותיהם השאירו תחת משמר בשפך הנהר אַר והמשיכו לטפס במעלה העמק, להרוס ולבזוז כל מה שנקרה בדרכם, לשחוט בקר ובני אדם גם יחד. ככל שהתקדמו התפצלו לחבורות, וכל אחת מהחבורות האלה בזזה מקומות לבחירתה. פליטים נשאו אזהרות לכפרים שבמרום ההר. עד מהרה ראו תושבי עשרת האלמונים את העשן משחיר את השמים ממזרח, ומי שטיפס באותו לילה אל צוק הנפילה והביט מטה ראה מבעד למסך של אדי חוֹם עמק מנוקד בשריפות אדומות. השדות המוכנים לקציר הוצתו, המטעים נשרפו, הפירות נצלו על ענפים בוערים, עשן עלה מחורבותיהם של האסמים והחוות.

בין תושבי הכפר היו שנמלטו במעלה הגאיות והתחבאו ביער, אחרים התכוננו להילחם על חייהם, והיה גם מי שקונן על מר גורלו ותו לא. המכשפה היתה בין הנמלטים. היא התחבאה בגפה במדרון קֶפֶּרדינג, במערה שאת פיה אטמה בלחשים. אביו של דוני, חרש הארד, היה בין הנשארים, כי לא הסכים לעזוב את כור ההיתוך והכבשן שבהם עבד חמישים שנה. כל הלילה עמל ויצר חודי חניתות מהמתכת הזמינה לו, ואחרים עבדו עמו וקשרו את החודים לידיות של מעדרים ומגרפות, שכן לא היה זמן לייצר שקעים ולהבריג אותם פנימה כהלכה. לא היו בכפר כלי נשק פרט לקשתות ציד ולפגיונות, משום שאנשי ההרים שהתגוררו בגונט לא היו טיפוסים לוחמניים. לא בלוחמים שיצאו מקרבם הם ידועים, אלא בגנבי עזים, בפיראטים ובקוסמים.

עם עלות השמש בא ערפל לבן סמיך, כפי שקרה בבוקרי סתיו רבים במרום ההר באי גונט. בין הבקתות והבתים שלאורך הרחוב המשתרך של עשרת האלמונים עמדו תושבי הכפר בהיכון עם קשתות הציד והחניתות שחושלו באישון לילה, בלי לדעת אם הקארגים רחוקים או קרובים מאוד. וכולם היו שקטים, וכולם הביטו לתוך הערפל המסתיר מן העין צורות ומרחקים וסכנות.

דוני עמד איתם. הוא עבד כל הלילה על המפוח, דחף ומשך את שני שרוולי עור העזים הארוכים שהזינו את הלהבות במשבי אוויר. זרועותיו כאבו ורעדו כל כך מהמאמץ, עד שלא הצליח להחזיק את החנית שבחר לו. הוא לא חשב שיצליח להילחם ולא הבין איך הוא עומד להועיל לעצמו או לתושבי הכפר. לבו נחמץ מהמחשבה שמותו קרב ובא, שהוא עומד לסיים את חייו משופד על רומח קארגי והוא עודו נער: שהוא עומד לעבור אל ארץ החושך בלי לדעת את שמו, את שמו האמיתי כגבר. הוא התבונן בזרועותיו הדקיקות, הלחות מן הטל הקר, וזעם על חולשתו, כי ידע מה כוחו. היתה בו עוצמה, אלא שהיה עליו להבין כיצד להשתמש בה, והוא חיפש בין כל הלחשים שהכיר דבר מה שיקנה לו ולחבריו יתרון, או לפחות סיכוי. אך אין די בצורך לבדו כדי לתת ביטוי לעוצמה: חייב להיות גם ידע.

הערפל הידלל והלך תחת חומה של השמש, שזרחה חשופה ובוהקת ברום השמים הבהירים. כשהערפילים נעו והתפזרו כמסכים גדולים או כאניצים קלושים, ראו הכפריים חבורת לוחמים מטפסת על ההר. הם היו מצוידים בקסדות ארד ובמגיני רגליים וחזה מעור כבד ובמגיני יד מעץ ומארד והיו חמושים בחרבות וברמחים הקארגיים הארוכים. הם התקדמו במעלה הגדה התלולה של נהר אַר בטור מתנחשל, עטוי נוצות ומקרקש, וכבר היו קרובים מספיק שתושבי הכפר יראו את פניהם הלבנות וישמעו אותם צועקים זה אל זה בשפתם. בחבורת הפולשים הזאת היו כמאה איש, לא הרבה. אלא שבכפר היו שמונה־עשר גברים ונערים בלבד.

ועכשיו זימן הצורך את הידע: דוני, שראה את הערפל מנשב ומידלל לרוחב השביל בינם לבין הקארגים, זיהה לחש שיסייע לו. מעַנֵן זקן מהעמק, שרצה לזכות בשירותיו של הנער כשוליה, לימד אותו כמה מִקסמים. אחד התכסיסים האלה נקרא טוויית ערפל, והוא לחש כבילה המקבץ את הערפילים במקום אחד לזמן מה. באמצעות המקסם הזה, אדם המיומן באשליות יכול לעצב מן הערפילים צורות רפאים, שנשארות זמן קצר ואז מתנדפות. לנער לא היתה מיומנות כזאת, אבל כוונתו היתה אחרת, והיה לו הכוח להשתמש בלחש לצרכיו. במהירות ובקול רם מנה דוני את אתרי הכפר וגבולותיו ואחר כך אמר את טוויית הערפל. הוא שזר בה גם את מילותיו של לחש הסתרה ולבסוף קרא את המילה שהפעילה את הקסם.

בשעה שעשה זאת הגיח אביו מאחוריו, חבט בו חזק בצד הראש והפיל אותו. "שקט, טיפש! סתום את הפה הגדול שלך ולך להסתתר אם אינך יכול להילחם!"

דוני קם על רגליו. הוא שמע את הקארגים בפאתי הכפר. הם היו קרובים אליו כמו עץ הטַקסוּס הגדול שליד חצרו של מעבד העורות. קולותיהם היו ברורים, וכמוהם השקשוקים והחריקות של רתמותיהם וזרועותיהם, אך לא היה אפשר לראותם. הערפל נסגר והתעבה סביב הכפר, האפיר את האור, טשטש את העולם עד שאיש לא ראה אפילו את ידיו שלו.

"הסתרתי את כולנו," אמר דוני באומללות, כי ראשו כאב מהחבטה של אביו וכי הטלת הכישוף הכפול רוקנה את כוחו. "אני אחזיק את הערפל כמה שאוכל. קח את כולם אל צוק הנפילה."

החרש הביט בבנו עומד כרוח בערפל הלח המשונה. נדרש לו רגע להבין את כוונתו של דוני, אך כשהבין פתח מיד בריצה, בדממה. הוא הכיר כל גדר ופנייה בכפר וביקש כעת למצוא את כולם ולומר להם מה לעשות. בתוך הערפל האפור תפח פתאום כתם אדום, כי הקארגים הציתו את גג הרעפים של אחד הבתים. ואף על פי כן הם לא טיפסו לתוך הכפר, אלא חיכו למטה עד שהערפל יתפזר ויחשוף את שללם ואת טרפם.

מעבד העורות, שביתו עלה כעת באש, שלח שני ילדים לקפץ מתחת לאפיהם של הקארגים, והם הקניטו וצעקו ונעלמו שוב כמו עשן לתוך עשן. הגברים, מצדם, התגנבו מאחורי הגדרות מבית לבית, עד שעקפו את הלוחמים העומדים בצפיפות ושלחו לעברם מטח של חצים וחניתות. אחד הקארגים נפל מתפתל כי את גופו פילחה חנית שעדיין היתה חמה מן הכבשן. אחרים נפגעו מחִצים, וכולם נמלאו זעם. הם הסתערו לפנים כדי לכתוש את תוקפיהם העלובים, אבל לא מצאו דבר פרט לערפל מלא קולות. הם עקבו אחר הקולות ונעצו בערפל את רומחיהם הגדולים המקושטים בנוצות ומגואלים בדם. הם שעטו כך בצעקות במעלה הרחוב ולא ידעו שחצו בריצה את הכפר כולו, כי הבקתות והבתים הריקים הבליחו ונעלמו שוב בערפילים האפורים המתפתלים. אנשי הכפר התפזרו בריצה ורובם הצליחו להקדים בהרבה את הלוחמים כי הכירו את השטח היטב אבל אחדים, נערים או זקנים, היו אטיים. הקארגים שנתקלו בהם שיפדו אותם ברמחים או חבטו בהם בחרבות, ומפיהם בקעה זעקת הקרב שלהם, שמותיהם של האלים־האחים הלבנים של אטואן:

"וּלוּאָה! אַטְוָואה!"

אחדים מן הלוחמים עצרו כשהרגישו כי הקרקע שתחת רגליהם נעשית מחוספסת יותר, אבל אחרים המשיכו לשעוט לפנים ולחפש את כפר הרפאים, לרדוף אחר צורות עמומות מהבהבות שנשארו כל העת מחוץ להישג ידם. הערפל כולו התנועע בגלל הצורות האלה, החומקות ומתחמקות, מופיעות ונמוגות מכל עבר. קבוצת קארגים אחת רדפה אחר הרוחות היישר אל צוק הנפילה, שקצהו מתנשא מעל מעיינות הנהר. אך הצורות שהם רדפו אחריהן רצו אל האוויר ונעלמו בערפילים המתנדפים, ואילו הרודפים נפלו בצרחות מבעד למסך הסמיך ולאור השמש הפתאומי, שלושים מטרים אל המעיינות הרדודים שבין הסלעים. ואלה שהיו מאחוריהם, שלא נפלו, עמדו על שפת הצוק והאזינו.

אימה מילאה את לבם של הקארגים, והם החלו לחפש בערפל המוזר זה את זה ולא את אנשי הכפר. הם התקבצו על צלע הגבעה, אך הרוחות וצורות הרפאים המשיכו להתנועע סביבם בלי הרף, וצורות נוספות רצו ודקרו מאחור בחנית או בפגיון ונעלמו שוב. הקארגים החלו לברוח כולם במורד הגבעה, בצעד כושל ובדממה, עד שבבת אחת בקעו מתוך הערפל האפור המעוור וראו את הנהר והגאיות שמתחת לכפר חשופים ונוצצים באור הבוקר. הם עצרו והתאספו והביטו לאחור. חומה של ערפל אפור ומתפתל עמדה על השביל והסתירה את כל מה שמאחוריה. מתוכה הגיחו עוד שניים או שלושה מאספים מבולבלים שרומחיהם מתנודדים על כתפיהם. אף קארגי לא הביט עוד לאחור. כולם ירדו בחופזה, להוטים להתרחק מן המקום המכושף הזה.

הלוחמים האלה זכו בכל זאת למנת הלחימה שלהם במורד העמק הצפוני. בעיירות של היער המזרחי, מאוֹבארְק ועד לחוף, אספו את הגברים ושלחו אותם להילחם בפולשים. הם ירדו מן הגבעות חבורה אחר חבורה, ובמשך אותו היום וביום המחרת הדפו את הקארגים מטה אל החופים שמעל הנמל המזרחי. כשהגיעו לשם הלוחמים הם גילו שספינותיהם שרופות, וכך לחמו בגבם אל הים, עד שלבסוף חוסל כל אחד ואחד מהם, והחולות של אַרְמוּת היו חומים מדם עד בוא הגאות.

אבל באותו בוקר בעשרת האלמונים ובצוק הנפילה, הערפל האפור הלח המשיך לעמוד עוד זמן מה, ואז בבת אחת התפזר ברוח והתפוגג. אנשי הכפר עמדו בבוקר הבהיר וסחוף הרוחות והביטו סביבם בפנים תמהות. הנה שרוע קארג מת, שערו הצהוב הארוך סתור ומכוסה בדם. ושם שוכב מעבד העורות של הכפר, שנהרג בקרב כמלך.

במורד הכפר עוד בער הבית שהוצת. הם מיהרו לכבות את האש, כי בקרב כבר ניצחו. ברחוב, ליד הטקסוס הגדול, מצאו את דוני, בנו של חרש הארד, עומד לבדו ללא פגע אבל אילם ואטום לסביבתו כמי שהוכה בהלם. הם ידעו היטב מה עשה, ולכן לקחו אותו לבית אביו והלכו לקרוא למכשפה שתרד ממערתה ותרפא את הבחור שהציל את חייהם ואת רכושם. ארבעה מהם בלבד נהרגו בידי הקארגים, וביתו של מעבד העורות היה היחיד שנשרף.

שום כלי נשק לא פצע את הנער, אבל הוא לא דיבר ולא אכל ולא ישן, ונדמה שאינו שומע מה נאמר לו ואינו רואה את מי שבא לראותו. באזורים ההם לא היה קוסם שבכוחו לרפא את דוני. דודתו אמרה, "הוא הפעיל כוח שמעבר לגבולות יכולתו," וגם היא עצמה לא יכלה לעזור לו.

בעודו שוכב קהה חושים ואילם, נפוץ הסיפור על הנער שטווה ערפל והבריח את הלוחמים הקארגים במפגן של צללים וסוּפּר בכל העמק הצפוני, וביער המזרחי, וגבוה על ההר ומעבר להר ואף בנמל הגדול של גונט. כך קרה שביום החמישי אחרי הטבח בארמות בא זר אל עשרת האלמונים, אדם שאינו צעיר ואינו זקן, עטוי גלימה וחשוף ראש, שנשא בקלילות מטה גדול, גבוה לא פחות ממנו, שהיה עשוי עץ אלון. הוא לא בא לאורך נתיבו של נהר אַר כמו רוב האנשים, אלא ירד למטה מן היערות המכסים את המדרונות העליונים. נשות הכפר הבינו שהוא קוסם, וכשאמר להן שהוא מרפא־כול, לקחו אותו אל בית חרש הארד. הזר סילק החוצה את כולם פרט לאביו של הנער ולדודתו, רכן מעל המיטה שדוני שכב בה בחשיכה ורק הניח את ידו על מצחו של הנער ונגע בשפתיו פעם אחת.

דוני התיישב לאט והביט סביבו. מעט אחר כך חזר לדבר, והכוח והרעב החלו לשוב אליו גם כן. נתנו לו שתייה ומזון, והוא השתרע שוב במיטה בלי להסיר מהזר את עיניו הכהות, התוהות.

חרש הארד אמר לזר, "אתה לא איש פשוט."

"וגם הנער הזה לא יהיה איש פשוט," ענה הזר. "הסיפורים על מעלליו עם הערפל הגיעו עד לביתי, רֶה אַלבּי. באתי לכאן כדי לתת לו את שמו אם אכן, כפי שאומרים, עדיין לא עשה את המעבר אל הבגרות."

המכשפה לחשה לחרש, "אחי, אין ספק שזה המג מרֶה אלבי, אוגיוֹן השקט, האיש שריסן את רעידת האדמה –"

"אדוני," אמר החרש, שלא הניח לשם הדגול לעצור אותו, "דוני יהיה בן שלוש־עשרה בחודש הבא, אבל חשבנו לערוך את טקס המעבר שלו בחורף, בסעודת היפוך השמש."

"מוטב שיקבל את שמו מוקדם ככל האפשר," אמר המג, "כי הוא זקוק לשם. יש לי עיסוקים אחרים עכשיו, אבל אני אשוב לפה ביום שתבחר. אם תמצא לנכון, אקח אותו עמי כשאלך. ואם הוא יוכיח את התאמתו, אני אחזיק אותו כשוליה או אדאג לכך שהוא יתחנך באופן שהולם את המתת שלו. כי מסוכן עד מאוד להשאיר בחשיכה את מוחו של מי אשר רוח מג שוכנת בקרבו."

אוגיון דיבר ברוגע אך בביטחון, ואפילו החרש קשה העורף הסכים לכל דבריו.

ביום שבו מלאו לילד שלוש־עשרה, באחד הימים הראשונים שבהם היה הסתיו בכל תפארתו, כשהעלים עזי הצבע עוד היו על העצים, חזר אוגיון אל הכפר משיטוטיו מעבר להר גונט, וטקס המעבר התקיים. המכשפה לקחה מהילד את שמו דוּני, השם שאמו נתנה לו כתינוק. חסר שם ועירום הוא צעד לתוך המעיינות הקרים של הנהר אַר, השוצף שם בין הסלעים שמתחת לצוקים הגבוהים. כשנכנס למים חלפו העננים על פני השמש, וצללים גדולים גלשו והתערבבו במי המעיין שסביבו. הוא חצה אל הגדה הרחוקה רועד מקור, אך צעד לאט וזקוף כפי שיש לעשות במים חיים וקפואים שכאלה. כשהגיע לגדה חיכה לו שם אוגיון, הושיט יד לתפוס בזרועו ולחש לו את שמו האמיתי: גֶד.

כך קיבל את שמו מאדם היודע רבות על אודות כוח ושימושיו.

הסעודה היתה רחוקה מסיומה, וכל אנשי הכפר עוד חגגו כשלפניהם שפע מאכלים לאכול ובירה לשתות ופייטן שהגיע ממורדות העמק ושר את "מעשה שליטי הדרקונים", אבל אז דיבר פתאום המג אל גד בקולו השקט: "בוא, נער. היפרד מאנשיך והשאר אותם ליהנות מהסעודה."

גד אסף את מיטלטליו, שכללו את סכין הארד הטובה שאביו חישל בעבורו, מעיל עור שאלמנת מעבד העורות התאימה למידתו ומקל מעץ אלמון שדודתו כישפה עבורו. פרט לחולצתו ולמכנסיו, זה היה כל רכושו. הוא נפרד מכל האנשים שהכיר בעולם וסקר במבטו עוד פעם אחת את הכפר שבתיו הפזורים השתוחחו תחת הצוקים, מעל המעיינות. ואז טיפס בעקבות מורו החדש דרך היערות הצומחים בשיפוע על מתלוליו של האי ההררי, בין עליו וצלליו של יום סתיו בהיר.

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן