הצמה של סבתא // אלינה ברונסקי

אני זוכר במדויק את הרגע שבו סבא שלי התאהב. בעיני הוא היה קשיש מופלג – אדם מעל גיל חמישים – וסודו החדש, המתוק, הִכה אותי בגל של תדהמה מהולה בשמחה לאיד. עד אז חשבתי שהבעיה היחידה של סבי וסבתי היא אני.

הנחתי שאסור שסבתא תגלה משהו. גם הדברים הכי קטנים, למשל כשסבא היה מפורר את הלחם בארוחת הערב, הביאו אותה לאיומי רצח עליו.

הייתי כמעט בן שש וכבר הייתי בקי מאוד באהבה. עוד בגן הילדים ברוסיה התאהבתי בשלוש גננות בזו אחר זו, ולפעמים אפילו בכמה גננות במקביל. בבניין הדירות בן תשע הקומות שגרנו בו לפני שהיגרנו לא היתה ילדה אחת מתחת לגיל שמונה שלא הייתי כרוך אחריה, ולו רק לזמן קצר. כשסבתא הבחינה במבטים הממושכים שנתתי בחצאיות ובזנבות הסוס המתנפנפים ברחוב, היא סוככה על עינַי בכף ידה. "אם תמשיך לבהות ככה, ייפלו לך העיניים מהראש. ואז בחיים לא תמצא אישה."

במחאה שקטה על נבואה זו התאהבתי מיד באישה שמעולם לא ראיתי. מצא חן בעיני שם שהופיע על שלט: רוזה זילברשטיין. כשחזרתי הביתה שרתי לעצמי שוב ושוב את חמש ההברות של שמה, עד שסבתא שמעה מה אני מזמר ופקדה עלי להפסיק עם השטויות תכף ומיד כי גם ככה אנחנו חיים בזמנים קשים.

כעבור זמן קצר הגענו לגרמניה כפליטי מִכְסָה, וסבא פגש את אהבת חייו.

בשיכוני הפליטים, כפי שציינה סבתא בזעף, היינו מוקפים ביהודים. האנטישמיות שלה מעולם לא היתה סוד: "זה לא בגלל ישו או משהו כזה. יש לי סיבות אמיתיות, סיבות אישיות." היא ממש נקרעה מבפנים כשנאלצה להימנע ממילות גנאי מסוימות בעת חיכוכים עם השכנים, ומיד אחר כך שבה לחגוג את העובדה שהצליחה להעניק לנו גישה לפריבילגיות של המערב הנכסף תוך ניצול לרעה של עובדות לא מדויקות. "שלא תחשוב שאנחנו באמת יהודים," הזהירה אותי, ובינתיים מיששה לי את המצח כדי לבדוק אם יש לי חום. "לסבא שלך יש דוד, ולדוד יש גיס. הגיס הזה נשוי לאישה יהודייה. זאת הסיבה שאנחנו פה. ככה זה. אל תשאל!"

הנהנתי במרץ, כאילו האמנתי במשהו מדבריה או לפחות הצלחתי להבינם. מעולם לא פגשתי שום דוד של סבא שלי, ובוודאי לא את אשתו של גיסו. באופן כללי השתדלתי לא לפנות לסבתא שלא לצורך, שכן אף פעם לא יכולתי לדעת מראש אילו מהשאלות שאשאל ירגיזו אותה. אני כבר בקושי זוכר את המעבר שלנו בגבול, אבל עדיין זכורה לי היטב האכזבה המיידית של סבתי.

שיכוני הפליטים היו מלון לשעבר עם טיח מתקלף, ומעל הכניסה עדיין התנשא שלט שכתוב בו "פונדק השמש". בימי שישי בערב מיהרו רוב הדיירים לבית הכנסת, שאחרי התפילה הוגש בו כיבוד בשפע וגם בחינם. בכל יום שישי היתה סבתא מגהצת את מכנסי הכחולים וגוזזת את ציפורני כדי שלא תצטרך להתבייש בי. היא הרגישה מאוימת מהילדים היהודים באמת.

למרות סלידתה מהרעיון, סבתא מעולם לא העלתה בדעתה לדלג על השבת. היא כיבדה אותה בעל כורחה בכך שהתייפתה לקראתה: את צמתה הצבועה באדום כרכה סביב ראשה כמו נחש, ושמלתה המנוקדת נהפכה לבגד חגיגי הודות לפרח מלאכותי שהצמידה לצווארון. מאחורי הביטחון העצמי שהציגה לראווה הרגשתי בה פחד עמוק להיחשף כמתחזה ולהישלח בחזרה אל ברית המועצות המתפוררת.

לעומת שיכוני הפליטים שכה אכזבו את סבתא בעליבותם, בית הכנסת החדש והנוצץ הצליח לחלץ ממנה מילה או שתיים של יראת כבוד. היא הביעה הערכה מפורשת כלפי העובדה שהנשים ישבו בנפרד מהגברים בזמן התפילה: "אני שמחה לא לראות את הפרצוף החמוץ שלו לרגע." היא ניסתה לקשור קשרים עם השכנות שהכירה בשיכונים וגררה אותן לשיחות ארוכות ליד המזנון הקר. אחר כך היתה לוקחת לעצמה מנה זו או אחרת בלי שאיש ישים לב – כך לפחות היה לה נדמה.

למחרת בבוקר היתה מוציאה מהמפיות חביתיות מגולגלות או כיסוני בצק ממולאים ומגישה אותם לסבא. לי היה מותר רק להסתכל: אנשים זרים עם טלפיים מטונפים נגעו באוכל, ולכן הוא לא היה ראוי למאכל בשבילי. בזמן שסבא אכל, היא היתה משחזרת את השיחות מליל אמש. מרבית המכרים החדשים של סבתא זכו למבט ביקורתי: אנשים שעזבו את מולדתם היו חשודים בעיניה, כל עוד לא היה מדובר בה עצמה.

"אבל יש גם אנשים הגונים," היא אמרה פעם אחת, וסבא ואני זקפנו אוזניים. "הכרתי אישה מקסימה. קוראים לה נינה והיא מורה לפורטה-פיאנו. גרה פה עם הבת שלה. הבת בגיל של מקסי, אבל נורמלית. אין לה בעל, לבת המזל, היא מגדלת את הממזרה לבד. אתה מכיר אותה, צ'ינגיס, פעם סחבת לה במדרגות שקית עם תפוחי אדמה. בשביל מה היא צריכה כל כך הרבה תפוחי אדמה אם הן רק שתיים? אני שוברת פה את הגב, אבל בשביל אחרות אתה תמיד מוכן לשחק את הג'נטלמן."

ידו של סבא רעדה קלות, ומילוי הבשר הטחון והעירית טפטף על הצלחת.

ספרים נוספים