המדריך לגבירה רודפת השערוריות // סופי אירווין

היירפילד הול, 1819

"קדימה, אלייזה. אני בטוחה שאת מסוגלת לחלץ מעצמך דמעה אחת או שתיים," לחשה גברת בלפור לבתה. "כך מצופה מאלמנה!"

אלייזה הנהנה, אבל עיניה נותרו יבשות כשהיו. גם אחרי הניסיון הרב שצברה בשנותיה הרבות כבת צייתנית להוריה וכרעיה צייתנית אף יותר לבעלה, בכי לפי דרישה עדיין היה מעבר ליכולותיה.

"אל תשכחי שאולי עוד צפוי לנו מאבק היום," לחשה ברוגז גברת בלפור בעודה מעיפה מבט רב-משמעות לעבר בני משפחתו של רוזן סאמרסט המנוח, שישבו בצד השני של הספרייה. תשעה חודשים אחרי הלווייתו של הרוזן כולם התכנסו שוב בהיירפילד הול לשם הקראת הצוואה, ולפי מבטי הכפור שנשבו מהצד הנגדי נדמה שגברת בלפור לא היתה היחידה שהתכוננה לקרב.

"נכסיה של אלייזה הובטחו לה בהסכם הנישואים, קצבת אלמנה בסך חמש מאות פאונד לשנה," מר בלפור לחש לרעייתו בעידוד. "לסאמרסט אין שום סיבה לערער על כך. זה סעיף מהותי בהסדר הרכוש."

הוא אמר זאת במרירות מאחר שגם הוא, כמו רעייתו, התקשה להשלים עם הירידה התלולה במעמדה של אלייזה. נישואיה של מיס אלייזה בלפור בהיותה עלמה ביישנית בת שבע-עשרה לרוזן סאמרסט המחמיר – שהיה מבוגר ממנה בעשרים וחמש שנה – נחשבו שידוך הָעונה לפני עשור, והבלפורים קצרו את פירותיו הרבים של הזיווג. פחות משנה אחרי חתונת בתם נשא בנם הבכור יורשת לאישה, בנם השני קודם לדרגת קפטן בגדוד העשירי של חיל הרגלי המלכותי, והם החליפו את כל השטיחים בבית בלפור לשטיחי קטיפה.

אבל איש לא ציפה שהרוזן, שמצבו הבריאותי היה מזהיר, ייכנע מהר כל כך לדלקת ריאות באביב שעבר. ועכשיו כשאלייזה נהפכה לאלמנה בגיל עשרים ושבע, בלי ילד שיוכרז כיורש, מעמדה כבר לא היה נחשק כשהיה. חמש מאות פאונד לשנה… אנשים יכולים לחיות על פחות מזה ורבים גם עושים זאת, אבל בנושא הזה אלייזה הסכימה עם אביה. עשר שנות נישואים לאדם שגילה יותר חיבה לסוסיו מאשר לאשתו, עשר שנים של בידוד כמעט מוחלט בהיירפילד הול הקר והמנוכר, עשר שנים של ערגה לחיים שיכלו להיות לה אילו רק היו הנסיבות שונות מעט… כשהיא יודעת בדיוק על מה – על מי – היא אולצה לוותר, חמש מאות פאונד לשנה היו פרוטות.

"אילו רק היתה יולדת לו בן…" קבל מר בלפור בפעם החמישית אולי.

"היא ניסתה!" התרגזה גברת בלפור.

אלייזה שמרה על שתיקה, אך לא בקלות. מיס מרגרט בלפור – בת דודהּ –לחצה על ידה בעידוד מתחת לשולחן. צלצול השעון הכריז על השעה שתים-עשרה וחצי. הם המתינו כבר חצי שעה לרוזן החדש, שרק בנוכחותו תתאפשר הקראת הצוואה. בטנה של אלייזה התכווצה בציפייה. הרי הוא חייב – חייב – להגיע בקרוב.

"בושה וחרפה," הפטירה גברת בלפור בלי שחיוכה השלו ימוש מפניה. "הוא כבר מאחר בתשעה חודשים, ומאחר גם היום. האין זאת חרפה גמורה, אלייזה?"

"כן, אמא," ענתה אלייזה אוטומטית. תמיד היה קל יותר להסכים, אם כי למען האמת, האיחור המוגזם היה באשמתו של הרוזן הקודם, לא החדש. כי הרוזן הקודם הוא שקבע כי הצוואה לא תיפתח עד שכל המוזכרים בה יהיו נוכחים. מאחר שרוזן סאמרסט החדש – אחיינו של בעלה של אלייזה, לשעבר היורש הצפוי קפטן קורטני – שירת באיי הודו המערבית בזמן מותו של דודו באפריל והיות שקצב ההפלגה ב-1818 היה אטי באופן חסר תקדים, העיכוב בחזרתו היה מובן. זה היה עינוי, אבל מובן.

כל האנשים שהתקבצו בספרייה היו כבר אחרי חודשים רבים של המתנה, והשעה המאוחרת החלה לגבות מהם את מחירה. עיניה של גברת קורטני האצילה הנכבדה (גיסתו של הרוזן הקודם, אמו של החדש) היו נעוצות בדלת, בתה ליידי סֶלווין תופפה באצבעותיה בקוצר רוח, ואילו לורד סלווין הפליג בסיפורים שונים שרוממו אותו עצמו בניסיון להרגיע את עצביו.

"ואמרתי לו: ביירון ידידי, אתה פשוט מוכרח לכתוב את זה!"

לידו, במרכז החדר, עורך הדין של סאמרסט, מר וולקוט, הזיז את ניירותיו מצד לצד ובחזרה בחיוך מיוסר. כולם איבדו את סבלנותם, אבל אף אחד, יש להניח, לא היה קצר רוח יותר מאלייזה עצמה, שהרגישה את המתח בנפשה עולה לשיאים חדשים ומסוכנים עם כל תקתוק של שעון האורלוגין. אחרי עשר שנים – עשר שנים ארוכות – היום היא תראה אותו שוב. זה לא נראה לה אמיתי אפילו.

עדיין לא בטוח שהוא יבוא. חיים שלמים של אכזבות לימדו אותה את החשיבות שבציפייה לגרוע מכול. אולי הוא טעה בתאריך, או שאולי הכרכרה שלו עברה תאונה נוראית, או שאולי הוא החליט לשוב לאיי הודו המערבית במקום לראות אותה שוב. האיחור היה זר לאופיו. הוא תמיד היה דייקן כל כך. הג'נטלמן שאלייזה הכירה פעם היה דייקן, בכל אופן. אולי הוא השתנה מאז.

אבל לבסוף, עם צלצול רבע השעה של השעון, הדלת נפתחה.

"האדון הנכבד, רוזן סאמרסט," הכריז רב-המשרתים פרקינס.

"אנא קבלו את התנצלותי הכנה על השעה המאוחרת," אמר לורד סאמרסט החדש כשנכנס לחדר. "הגשם הפך את הדרכים למסוכנות…"

תגובתה של אלייזה היתה מיידית. לבה האיץ את פעימותיו, נשימותיה נעשו כבדות, בטנה התכווצה והיא קמה על רגליה, לא מפאת הנימוס אלא משום כוחם המטלטל של הרגשות המוכרים שחזרו ופשוט אילצו אותה לעמוד. אחרי כל החודשים שבהם דמיינה את הרגע הזה היא עדיין לא הרגישה מוכנה אליו בשום אופן.

"אוליבר, דרלינג!" גברת קורטני מיהרה אל בנה בעיניים נוצצות עם ליידי סלווין מאחוריה, וסאמרסט חיבק את אמו ואת אחותו, בסדר הזה. גברת בלפור צקצקה במורת רוח לנוכח הפרת כללי הנימוס – הוא היה אמור לפנות לאלייזה קודם – אבל אלייזה לא התייחסה לכך. במובנים רבים הוא נראה כמו פעם. הוא עדיין היה גבוה מאוד, שערו עדיין היה בהיר מאוד, עיניו נותרו באותו גוון אפור קריר שהיה גם לשאר בני משפחתו, וגופו נשא את אותה הילה של ביטחון מרגיע שאפיינה אותו תמיד. אבל בהשפעת קריירה בת עשור בצי המלכותי נוסף לכתפיו רוחב שלא היה קיים בימיו כעלם צעיר, ועורו החיוור כָּהָה מהשמש. המראה החדש הלם אותו. הלם אותו מאוד.

סאמרסט שחרר את ידיה של אחותו ופנה אל אלייזה. לחרדתה היא הבינה פתאום שהשנים לא היטיבו עמה באותו אופן. עם קומתה הנמוכה, שערה החום ועיניה, שהיו גדולות וכהות במידה יוצאת דופן, היא תמיד חשבה שהיא נראית כמו בעל חיים לילי מבוהל, אבל עכשיו – במלבושי האלמנה השחורים מכף רגל ועד ראש ובקומה שחוחה מעייפות אחרי חודשים של חוסר ודאות – היתה בטוחה שהיא נראית כמו עכברה.

"ליידי סאמרסט," הוא אמר בקידה מנומסת.

גם קולו לא השתנה.

"אדוני," אמרה אלייזה. היא הרגישה את הרעד באצבעותיה וקיפלה אותן לאגרופים קטנים שאותם טמנה בין קפלי שמלתה. היא הצליחה להשיב לו קידה רועדת ואזרה עוז לפגוש את מבטו. מה היא תראה בעיניו – כעס, אולי? האשמה? היא לא העזה לקוות לחמימות. היא לא היתה ראויה לחום ממנו. שניהם הזדקפו מקידותיהם בעת ובעונה אחת וסוף-סוף, אחרי זמן כה רב, עיניהם נפגשו. וכשהיא הביטה לתוך עיניו… היא לא ראתה דבר.

"תנחומי הכנים," הוא אמר. המילים היו אדיבות, הקול נטול כל רגש. הבעת פניו היתה מנומסת ותו לא.

"ת-תודה," אמרה אלייזה. "אני מקווה שהדרך היתה נעימה."

מילות הנימוס המתבקשות נשרו מלשונה בלי מחשבה, וטוב שכך, כי באותו רגע היכולת לחשוב היתה ממנה והלאה.

"ככל האפשר לנוכח מזג האוויר שהיה לנו," הוא אמר. בשפת הגוף שלו, בהתנהגותו ובנימת קולו לא היתה כל ראיה לכך שהוא שותף למערבולת שסחררה את נפשה. היה נדמה אפילו שהמפגש עמה לא השפיע עליו כלל. כאילו מעולם לא נפגשו.

כאילו לא ביקש פעם לשאת אותה לאישה.

"כן…" אלייזה שמעה את עצמה אומרת כמו ממרחק רב. "הגשם… היה חסר רחמים."

"אכן," הוא הסכים בחיוך – רק שזה היה חיוך שמעולם לא כּוּון אליה בעבר. מנומס. רשמי. צבוע.

"טוב לראות אותך, ידידי, כמה טוב לראותך." סלווין התקדם ביד מושטת וסאמרסט לחץ את ידו בחיוך שפתאום היה שוב חם. הוא נע אל מרכז החדר – בכיוון ההפוך למשפחת בלפור – ואלייזה נותרה לעמוד במקומה כשהיא ממצמצת בהשתאות.

זהו? אחרי כל השנים שהפרידו ביניהם, אחרי כל הזמן שבו תהתה היכן הוא ואם הוא מאושר ושִחזרה בראשה את כל הזיכרונות המשותפים שלהם, אחרי כל שעות החרטה על כל אחד מהאירועים שנועדו להפריד ביניהם – זה האיחוד ביניהם? שניות ספורות וכמה מילים רשמיות?

רעד עבר בה. צינת ינואר משלה באוויר כל הבוקר – בעלה המנוח אסר על הסקת הבית לפני רדת הערב ופקודתו האריכה ימים גם אחרי מותו – אבל עכשיו אלייזה הרגישה ממש קרח באוויר. עשור שלם הם התקיימו כשאוקיינוסים מפרידים ביניהם, אבל אוליבר מעולם לא היה רחוק ממנה כמו עכשיו.

"הבה נתחיל," סלווין זירז את העניינים. גם טרם נישואיו לאחייניתו של הרוזן המנוח היו שני הגברים חברים טובים, כי גבול משותף הפריד בין אדמותיהם, אבל מאותה סיבה היו היחסים ביניהם גם סוערים. ואכן, פגישתם העסקית האחרונה לפני מותו של הרוזן הזקן הסלימה לכדי ריב קולני ומחריש אוזניים שכל דיירי הבית שמעו – ובכל זאת, לפי הציפייה הנרגשת על פניו, סלווין חיכה היום לנתח נאה בירושה.

מר וולקוט הנהן ופרש את הניירות לפניו, ומשפחות בלפור, סלווין וקורטני צפו בו ממעוזיהן בפינות החדר השונות, לוטשים עיניים כמו זאבים רעבים. האנשים נראו כמו לוח תפאורה מצויר בהצגת תיאטרון. בצבעי שמן, אולי. צבעים עזים. אלייזה הרגישה באצבעותיה דגדוג שכמו ביקש מכחול.

"זוהי צוואתו האחרונה של ג'וליוס אדוארד קורטני, רוזן סאמרסט העשירי…"

תשומת לִבה של אלייזה נדדה כשמר וולקוט התחיל למנות את הדרכים הרבות שבהן עמד הרוזן החדש להפוך לאדם עשיר מאוד. גברת קורטני נראתה על סף בכי מרוב אושר, ליידי סלווין ניסתה בכל כוחה לא לחייך, אבל סאמרסט הקשיב בפנים זעופות. האם נרתע מגודלו העצום של האוצר שנפל בידיו, אולי אפילו הופתע? לא היתה סיבה להפתעה. למרות צניעותו המחמירה של הרוזן המנוח, היירפילד הול עדיין היה מקדש אמיתי לשפע שממנו נהנתה המשפחה. מספלי הפורצלן שבהם הוגש התה ועד לכורסאות הסיסם ההודי, מהקירות המעוטרים בשלל קרניים, עורות ופוחלצים ועד לתמונות הנוף שבהן צוירו בצבעי שמן מטעי קנה סוכר שפעם היו בבעלות המשפחה – בית היירפילד ענד את שללו בגאווה. ובכמה משפטים קצרים הכול עבר לבעלותו של סאמרסט החדש הזה. הוא היה החל מאותו רגע לאחד מעשירי אנגליה וגם לאחד מרווקיה המבוקשים ביותר. מעתה והלאה כל אישה פנויה באנגליה תשליך את עצמה לרגליו.

ואילו אלייזה… אחרי היום הזה היא תוכל להישאר בהיירפילד, לשמש כמארחת הבית לצד הרוזן החדש עד נישואיו, לעבור לבית האלמנה שבקצה האחוזה, או לחזור אל בית ילדותה. אף אחת מהאפשרויות לא היתה מלהיבה במיוחד. חזרה לבלפור כדי לחיות שוב תחת עינם הפקוחה של הוריה היתה אפשרות מבעיתה, אבל להישאר כאן, קרוב כל כך לגבר שכעת היה ברור שאינו מרגיש כלפיה דבר בזמן שהיא ערגה אליו עשר שנים? זה היה עינוי מסוג אחר.

"לאלייזה יוניס קורטני, רוזנת סאמרסט הנכבדת…"

אלייזה לא חידדה את תשומת לבה אפילו כששמעה את שמה, אבל לפי האופן שבו מר בלפור שקע סוף-סוף בכורסתו והָרגיעה בשפמו העבות, היה ברור שכל מה שמר וולקוט קרא מן הכתב עלה בקנה אחד עם הסכם הנישואים. עתידה – ככל שהיה לה עתיד – הובטח. בעיני רוחה השנים שחיכו לה היו ארוכות, אפורות ומשעממות.

"נוסף על כך, וכמחווה של כבוד לנאמנותה ולצייתנותה…"

כמה מדכא להיות מתוארת במונחים כאלה, כמו כלבת ציד נאמנה, אבל אמה זקפה את ראשה ועיניה נצצו בתאוות בצע, כולה תקווה שהלורד המנוח העניק לאלייזה דבר-מה נוסף – אולי תכשיט יקר מהאוסף שלו.

"ובתנאי שלא תמיט קלון על שמו הטוב של סאמרסט…"

כל כך התאים לו להוסיף סעיף של מוסר אפילו לקצבה הקטנה שהוא חשב שראוי להקציב לה – קמצן עד הרגע האחרון.

"כל רכושי בצ'פסטאו, בצ'ולי ובהייברידג' נתון לשימושה הבלעדי."

תשומת לבה ניעורה בבת אחת. מה אמר מר וולקוט?

החדר השקט נהפך באחת לרועש.

"חזור על הסעיף האחרון בבקשה, מר וולקוט. לא שמעתי טוב!" סלווין הרעים בקולו ואף פסע צעד אחד קדימה.

"כן, מר וולקוט, אני לא בטוחה שיכול להיות שזה נכון!" גברת קורטני אמרה בקול גבוה וצווחני וקמה מהכורסה. גם מר בלפור קם וידו הושטה קדימה, כמו בדרישה לקרוא את המסמך בעצמו.

"לאלייזה יוניס קורטני," חזר מר וולקוט בצייתנות, "כמחווה של כבוד לנאמנותה ולצייתנותה – ובתנאי שלא תמיט קלון על שמו הטוב של סאמרסט – כל רכושי בצ'פסטאו, בצ'ולי ובהייברידג' נתון לשימושה הבלעדי."

"זה אבסורד!" סלווין לא הסכין עם מה ששמע. "ג'וליוס היה אמור להוריש את האדמות האלה לבננו הצעיר, טרקווין."

"גם לי הוא אמר את זה!" התעקשה ליידי סלווין. "הוא הבטיח לי."

"קצבת האלמנה של ליידי סאמרסט נקבעה בהסכם הנישואים, לא כך?" הוסיפה גברת קורטני. "לא הוזכר שום דבר כזה באותה ההזדמנות!"

"האדמות של סאמרסט לא כלולות בתואר?" שאלה מרגרט המבולבלת, שהושתקה מיד על ידי גברת בלפור.

"אם זאת בקשתו האחרונה של הרוזן המנוח, אם כך כתוב בצוואה, אין לכם שום עילה לערער על הדברים!" גברת בלפור התעקשה וכיוונה את דבריה לחדר באופן כללי.

נראה שכולם שכחו שאלייזה שם.

"האחוזות בצ'פסטאו, בצ'ולי ובהייברידג' עברו לרוזן בירושה מצד אמו ולפיכך היה רשאי לעשות בהן כרצונו," השיב מר וולקוט ברוגע.

"זה אבסורד!" סלווין אמר שוב. "לא ייתכן שזה המסמך הנכון!"

"אני מבטיח לך שזה המסמך הנכון," אמר מר וולקוט.

"ואני אומר לך שהוא לא נכון, בנאדם!" סלווין הרים את קולו, וכבר לא נותר זכר לעליצות המעושה שעטה קודם לכן. "ראיתי את הצוואה – והשם הנקוב שם היה טרקווין, אני ראיתי!"

"כך היה בעבר," הסכים מר וולקוט. "אבל הרוזן המנוח הורה לי לתקן את הסעיף הזה שבועיים בלבד לפני מותו."

פניו של סלווין שינו את צבען מסגול זועם ללבן.

"הריב שלכם," לחשה ליידי סלווין.

"דיברנו על הלוואה – זאת היתה סתם שיחה על עסקים," סלווין התנשף. "הוא לא יכול, הוא לא היה – "

אהה… אז על זה הם התווכחו. סלווין ביקש הלוואה. אלייזה היתה יכולה להזהיר אותו מפני מעשה איוולת שכזה. סלווין כנראה היה נואש, אחרת היה יודע שהרוזן המנוח, שהיה חסכן חסר תקנה וגאה בהגזמה, החשיב בקשות הלוואה לחוצפה בלתי רגילה.

"אני נותן לך את מילתי שבעניין הזה – ובכל עניין אחר – הרוזן המנוח היה ברור לחלוטין," ענה מר וולקוט בנועם. "האדמות עוברות לידי ליידי סאמרסט."

סלווין הפנה לו את גבו והסתובב בחדות אל אלייזה.

"איזה רעל לחשת באוזנו?" הוא שאל בכעס.

"איך אתה מעז – " גברת בלפור התנפחה במחאה.

"סלווין!" קולו של סאמרסט הדהד במחאה קרה, וסלווין נסוג ממתקפתו על אלייזה.

"אני מתנצל – לא התכוונתי… מעידה מצערת בכללי הנימוס…"

ליידי סלווין לא נרתעה. "מה עם סעיף המוסר? האם דודי פירט לאיזה סוג של התנהגות הוא התכוון?"

"אני לא רואה את הרלוונטיות של השאלה," אמרה גברת בלפור, "לנוכח העובדה שבשמה של בתי לא דבק רבב."

"לנוכח העובדה שהדוד שלי מצא לנכון לכלול את הסעיף בצוואתו, אני רואה רלוונטיות רבה מאוד, גברת בלפור," ענתה ליידי סלווין בחריפות.

"אין לנו שום כוונה לפגוע בכבודה של ליידי סאמרסט," התערבה גברת קורטני. "היא יודעת שאנחנו רוחשים לה חיבה רבה."

ליידי סאמרסט מאוד לא ידעה את זה.

"הפירוט היחיד שהרוזן המנוח צירף הוא שהפרשנות לסעיף זה תהיה נתונה לשיקול דעתו של רוזן סאמרסט האחד-עשר – ולא של אף אחד אחר," אמר מר וולקוט.

לורד סלווין, ליידי סלווין וגברת קורטני פתחו את פיותיהם כדי לענות, אבל סאמרסט קטע אותם לפני שהספיקו.

"אם כך רצה דודי להוריש את רכושו, בוודאי אין בלבי דבר על כך," אמר בתקיפות.

"ודאי, ודאי," סלווין מיהר למתן את תגובתו. "אבל יקירי, אני סבור שיאה לנו לדון בסוגי ההתנהגויות שעלולות להיחשב ל – "

"אני חולק על דעתך," אמר סאמרסט בביטחון שקט וכלל לא נראה מוטרד ממבטי האיבה של משפחתו. "ובהנחה שליידי סאמרסט לא השתנתה מקצה לקצה מאז הפעם האחרונה שהייתי על קרקע בריטית, היא לא מסוגלת אפילו להתנהגות שתביא להרמת גבה."

אלייזה השפילה את מבטה ולחייה האדימו. בעבר, בתקופה שבה התפעלה מאמונו של סאמרסט בה, הוא התלונן על ההפך.

"בדיוק," הסכימה גברת בלפור ושביעות רצון ניכרה בקולה.

"אבל לנוכח טבעו הייחודי של הסעיף," המשיך סאמרסט, "אני חושב שצריך להשאיר את דבר קיומו בינינו. הרי לא נרצה לעורר רכילות."

ראשים הנהנו בחדר כולו – בצד של בלפור בהתלהבות, בצד של סלווין באי-רצון, ואילו גברת קורטני נראתה שוב על סף בכי.

שתיקה ממושכת השתררה.

"מה גובה ההכנסה השנתית שמניבות האחוזות?" שאל סלווין.

מר וולקוט חיפש בניירות שלפניו.

"בממוצע," הוא אמר, "הן מניבות הכנסה של קצת יותר מתשעת אלפים פאונד בשנה. יחד עם קצבת האלמנה שלה, תהיה לה הכנסה שנתית בסך עשרת אלפים פאונד."

עשרת אלפים פאונד לשנה.

עשרת אלפים פאונד. כל שנה.

היא עשירה.

היא עשירה מאוד.

עשירה יותר מליידי אוקספורד ומליידי פלהאם, היורשות המהוללות, שהיו כל אחת היהלום של הָעונה שלה. עשירה יותר מרבים מהלורדים בווייטהול. הייתכן? התנהגותו של בעלה הצביעה תמיד, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, על כך שאלייזה אינה אלא אכזבה גמורה מבחינתו. נחותה מאשתו הראשונה בכל מובן, ויתר על כן, כמוה גם היא לא הצליחה להעניק לו בן. ואילו עכשיו, דווקא ברצונו לעצבן את סלווין כנקמה על התנהגותו, הוא גילה נדיבות שאלייזה לא זכתה לה ממנו בחייו. עשרת אלפים פאונד בשנה. הוא הפך אותה לאישה אמידה מאוד.

אלייזה הרגישה שהחוט שקשר אותה אל הנורמליות נחתך והיא הסתחררה לה הרחק-הרחק. היא לא זכרה דבר מהמשך הקראת הצוואה ושמה לב לסיומה רק כשכולם התחילו לקום וכך עשתה גם היא, בתנועות אוטומטיות. המילים "עשרת אלפים פאונד" הדהדו בראשה חזק כמו פזמון חוזר ומנעו ממנה לחשוב על כל דבר אחר.

"עשרת אלפים פאונד!" מרגרט לחשה בהתרגשות באוזנה כשהן יצאו עם כולם מהחדר. "את מבינה מה זה אומר?"

אלייזה הניעה את ראשה, אבל לא ידעה אם לחיוב או לשלילה.

"זה ישנה הכול, אלייזה!"

ספרים נוספים