הכורסה של קצין האס-אס: מסע בעקבות חיים חבויים // דניאל לי

 59.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!

ערב אחד בשנת 2011, במהלך ארוחה עם עמיתים בפירנצה, נחשף ההיסטוריון דניאל לי לתגלית יוצאת דופן: רפד באמסטרדם מצא צרור מסמכים חתומים בצלבי קרס בתוך מושב של כורסה שהגיעה אליו לתיקון. התברר שהם היו שייכים לד"ר רוברט גרייזינגר, עורך דין משטוטגרט שהיה חבר באס-אס ועבד במשרד הכלכלה והעבודה של הרייך השלישי בפראג הכבושה.

לי, היסטוריון של מלחמת העולם השנייה, להוט לגלות פרטים נוספים על האיש הזה ולהבין כיצד מסמכים אישיים כל כך הגיעו לתוך כורסה, במרחק מאות קילומטרים מפראג או משטוטגרט. הוא מחליט לצאת למסע בעקבות הביוגרפיה המפתיעה של גרייזינגר, שבו הוא לומד על חלקו של עורך הדין בפשעים הנאציים ואף נתקל בקשר בלתי צפוי בין גרייזינגר לרצח קרוביו שלו בשואה.

הכורסה של קצין האס-אס הוא סיפור בלשי מרתק ששופך אור חדש על חיי היומיום ברייך השלישי. בסגנונו הייחודי הוא פותח בפני הקוראים צוהר לחייהם של מיליוני חסידיו האלמוניים של היטלר ולמנגנונים שבאמצעותם ביצעו אנשים רגילים את הזוועות האיומות ביותר בהיסטוריה.

דניאל לי הוא היסטוריון של מלחמת העולם השנייה, המתמחה בהיסטוריה של יהודי צרפת וצפון אפריקה בתקופת השואה, ומרצה בכיר להיסטוריה צרפתית באוניברסיטת קווין מרי בלונדון. מחקרו הנוכחי עוסק ביהודי תוניסיה בזמן מלחמת העולם השנייה ובחקיקות אנטישמיות בצפון אפריקה, שהשפיעו לבסוף גם על יהודי צרפת.

 

"סיפור מרתק על חשיפת סודותיו של 'רוצח שולחן כתיבה'." – הגרדיאן

 

"עשיר בידע וכתוב לעילא… גם מי שמתמצא בהיסטוריה של השואה ילמד משהו חדש." – פאבלישר'ז ויקלי

 

לינקים

ראיון: אריאל בולשטיין, ישראל היום, 26.4.22

ראיון: גואל פינטו, גם כן תרבות, 20.3.22 (החל מ-1:04)

ראיון: רון נשיאל, מגזין שבת, כאן ב', 19.3.22

THE S.S OFFICER'S ARMCHAIR

Daniel Lee

לקריאת פרק ראשון
תרגום: תומר בן אהרון
תאריך הוצאה: מרץ 2022
קטגוריה: חדשים, עיון
מספר עמודים: 316
עריכת תרגום: יוסף כהן
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק

הכורסה של קצין האס-אס: מסע בעקבות חיים חבויים // דניאל לי

THE S.S OFFICER'S ARMCHAIR

Daniel Lee

 59.00

ערב אחד בשנת 2011, במהלך ארוחה עם עמיתים בפירנצה, נחשף ההיסטוריון דניאל לי לתגלית יוצאת דופן: רפד באמסטרדם מצא צרור מסמכים חתומים בצלבי קרס בתוך מושב של כורסה שהגיעה אליו לתיקון. התברר שהם היו שייכים לד"ר רוברט גרייזינגר, עורך דין משטוטגרט שהיה חבר באס-אס ועבד במשרד הכלכלה והעבודה של הרייך השלישי בפראג הכבושה.

לי, היסטוריון של מלחמת העולם השנייה, להוט לגלות פרטים נוספים על האיש הזה ולהבין כיצד מסמכים אישיים כל כך הגיעו לתוך כורסה, במרחק מאות קילומטרים מפראג או משטוטגרט. הוא מחליט לצאת למסע בעקבות הביוגרפיה המפתיעה של גרייזינגר, שבו הוא לומד על חלקו של עורך הדין בפשעים הנאציים ואף נתקל בקשר בלתי צפוי בין גרייזינגר לרצח קרוביו שלו בשואה.

הכורסה של קצין האס-אס הוא סיפור בלשי מרתק ששופך אור חדש על חיי היומיום ברייך השלישי. בסגנונו הייחודי הוא פותח בפני הקוראים צוהר לחייהם של מיליוני חסידיו האלמוניים של היטלר ולמנגנונים שבאמצעותם ביצעו אנשים רגילים את הזוועות האיומות ביותר בהיסטוריה.

דניאל לי הוא היסטוריון של מלחמת העולם השנייה, המתמחה בהיסטוריה של יהודי צרפת וצפון אפריקה בתקופת השואה, ומרצה בכיר להיסטוריה צרפתית באוניברסיטת קווין מרי בלונדון. מחקרו הנוכחי עוסק ביהודי תוניסיה בזמן מלחמת העולם השנייה ובחקיקות אנטישמיות בצפון אפריקה, שהשפיעו לבסוף גם על יהודי צרפת.

 

"סיפור מרתק על חשיפת סודותיו של 'רוצח שולחן כתיבה'." – הגרדיאן

 

"עשיר בידע וכתוב לעילא… גם מי שמתמצא בהיסטוריה של השואה ילמד משהו חדש." – פאבלישר'ז ויקלי

 

לינקים

ראיון: אריאל בולשטיין, ישראל היום, 26.4.22

ראיון: גואל פינטו, גם כן תרבות, 20.3.22 (החל מ-1:04)

ראיון: רון נשיאל, מגזין שבת, כאן ב', 19.3.22

  • סימניה חינם בכל קנייה!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: תומר בן אהרון
תאריך הוצאה: מרץ 2022
קטגוריה: חדשים, עיון
מספר עמודים: 316
עריכת תרגום: יוסף כהן
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק

הכורסה של קצין האס-אס: מסע בעקבות חיים חבויים // דניאל לי

/ פרק 1 /

הכול התחיל בכורסה. הבנתי שהיא, בניגוד למסמכים, יכולה להעניק לי גישה לחייו האישיים של גרייזינגר, לטעמיו, לקשריו ולהרגליו. שלחתי מפירנצה את תמונת הכורסה למומחים, בתקווה שיוכלו לשפוך אור על מקורותיה. כולם הסכימו שהיא מעוצבת בהשראת אמן השידות הגרמני מיכאל טוֹנֶט, שהמציא טכניקה לכיפוף עץ באמצעות אדים בשנות ה-40 של המאה ה-19. דגמים שונים של כורסאות טונט היו פופולריים בקרב לקוחות שמרנים בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, אבל עד שנות ה-60 כבר יצאו מהאופנה.[1]

ביקרתי בפראג כמה חודשים אחרי ששוחחתי עם יאנה, הבעלים הנוכחית של הכורסה. רציתי לברר היכן ייצרו אותה וללמוד כל מה שאוכל על הקונה המיועד שלה. אולי גרייזינגר הביא אותה מגרמניה לפראג, ואולי קנה אותה בעיר אחרי הגעתו. והיתה גם אפשרות שהכורסה הוחרמה מביתה של משפחה יהודית בפראג, או אפילו במדינות כבושות במערב אירופה, ונשלחה אחר כך מזרחה בגלל המחסור בריהוט אצל עובדי הרייך ומשפחותיהם שעברו לשטחים הכבושים החדשים.[2]

בספריית המוזיאון לאמנות דקורטיבית בפראג עלעלתי במאות מגזינים של אדריכלות ועיצוב פנים שראו אור בשנות ה-30 בצ'כוסלובקיה והציגו את החידושים הטריים בבתי המגורים המודרניים. במגזינים האלה, בתמונות של סלונים וחדרים אחרים, נתקלתי בכורסאות שנראו זהות לזו של יאנה.

<קטלוג אמיל גרסטל, פראג, עמ' 14>

הכורסאות הדומות ביותר הופיעו באוספים של המעצב הצ'כי היהודי אמיל גרסטל, בעליה של חברת רהיטים בפראג שהגרמנים השתלטו עליה ב־1940. העיצובים של גרסטל היו יקרים. החברה שלו התמחתה בריהוט היסטוריציסטי, מה שעלה בקנה אחד עם טעמיהם של לקוחותיו העשירים. כדי לרכוש פריט של גרסטל נדרשו לקוחותיו לבקר בחנות גרסטל בכיכר סֶנובז'נה השוקקת, אתר היסטורי בלב העיר החדשה של פראג ובו בניינים סימטריים גבוהים בסגנון ניאו־רנסנס עם גגות מתעקלים. ולמי שלא היה יכול להרשות לעצמו פריט מקורי, או שלא היה לו זמן להשקיע בכך, היה פתרון נוח: את כורסאות הניאו־רוקוקו של גרסטל היה קל לחקות, והחיקויים הללו הציפו את השוק בפראג.

ביום גשום במאי הגעתי לעיר העתיקה בפראג מצויד בתמונות רבות של הכורסה והתחלתי לערוך בירורים. רוב הארכיונים של חברת גרסטל הושמדו במלחמה, ואלה ששרדו אבדו כשעסקים פרטיים הולאמו בהמשך.

נכנסתי ליותר מעשרה חדרי תצוגה ובתי מלאכה.[3] בוני הכיסאות ומוכרי הרהיטים המקומיים היו חלוקים בדעתם בנוגע למקוריות: האם הכורסה היא גרסטל מקורית או חיקוי? "כל מפעל בפראג ייצר מאות כורסאות בדיוק כמו זאת," אמרה לי מוכרת עתיקות בזמן שעמדה בפתח החנות שלה ובחנה את התמונה.

כיום קל לרכוש פריט מקורי של גרסטל יותר מאשר ב־1943, כשגרייזינגר בא לפראג. חנויות העתיקות בעיר מלאות כעת ברהיטים שלו, והם אינם נדירים במיוחד או יקרים במיוחד. רסטורטור ששוחחתי עמו הסביר לי שהסגנון הזה פשוט נחשב עכשיו מיושן מדי. בחנותו של סוחר עתיקות מצאתי שתי כורסאות זהות לזו של גרייזינגר. הבעלים מכר אותן יחד ב־4,500 קרונות, כ־150 פאונד. אך טבעי שלחצתי בעדינות על המושב כדי להרגיש אם יש משהו בפנים. הושטתי לקארל, הבעלים, תמונה של הכורסה של גרייזינגר והסברתי שמסמכים מהתקופה הנאצית, ועליהם צלבי קרס, התגלו לאחרונה בתוך המושב שלה. דיברתי לאט, ואף הוספתי פאוזה דרמטית לפני שאמרתי את המילה "נאצית". קארל הביט בתמונה, ואחרי שאיפה מהסיגריה משך בכתפיו והושיט לי אותה בחזרה. התברר לי שזאת תגובה טיפוסית. בניגוד לרסטורטור באמסטרדם, אף לא אחד מהאנשים שדיברתי איתם בפראג הופתע במיוחד מכך שהכורסה שימשה להטמנת חפצים. "נו, מה לעשות, אנחנו מדברים על צ'כוסלובקיה הקומוניסטית," הסביר לי אחד מהם. "לאנשים היו סיבות להחביא את הדברים שלהם. כל יום אני מוצא משהו מוחבא בתוך רהיט." פרט לשטרות, הסוחרים והרסטורטורים שדיברתי איתם זורקים בדרך כלל את הפריטים שהם מוצאים. נגר אחד סיפר לי שהוא מוצא מכתבים ומסמכים רשמיים מהתקופה הקומוניסטית לפחות באחת מכל עשר ספות או כורסאות שמגיעות אליו לשיפוץ. הוא אמר לי שמעולם לא קרא אף אחד מהם. באותו רגע היה לי נדמה שמיליון נתיבים לחקירות היסטוריות עתידיות נעלמים מן העולם. אלפי אנשים קיוו להסתיר את המסמכים שלהם מהמשטר באופן זמני, וכעת קארל ואחרים כמוהו מוחקים אותם לנצח.

מ־1948 עד לנפילת הקומוניזם, תושבי צ'כוסלובקיה חיו תחת מעקב בלתי פוסק של המדינה הטוטליטרית. המשטרה החשאית הצ'כוסלובקית פיקחה על האוכלוסייה בקנאות. ב־1989, נוסף על הצוות הקבוע שלה, שמנה בין 15 אלף ל-17 אלף עובדים, היו למשטרה החשאית עוד 30 אלף מודיעים רשומים שתפקידם להלשין על כל מי שהם חושדים בו בפעילות נגד המשטר. זאת היתה תקופה שהתאפיינה במכשירי האזנה ובפחד מהלשנות, ולכן לא מפתיע שאזרחים רגילים רבים החליטו להחביא מסמכים שהיו עלולים להפליל אותם ואת בני משפחותיהם.

בזמן שהייתי בפראג התחלתי גם לבקר בארכיונים מקומיים כדי לחפש ראיות לנוכחותו של גרייזינגר בעיר. אחרי יום של צפייה אינסופית בסרטי מיקרופילם בארכיון הצ'כי הלאומי, מצאתי את גרייזינגר במסמך משטרתי. כל תושב חדש בפראג התבקש לרשום את כתובתו ואת פרטיו האישיים אצל הרשויות. מהטופס של גרייזינגר למדתי שהוא בא לפראג משטוטגרט בתחילת מרס 1943, שהוא היה פרוטסטנטי ושהוריו נקראו אדולף וּואלי. אבל הדוח המשטרתי של גרייזינגר לימד אותי דבר נוסף: במסמכים שהחביא בכורסה הוא הסתיר עובדה חשובה. דרכוניו מימי המלחמה אמרו שב־1944 הוא היה רווק ללא ילדים. אבל הוא דווקא היה נשוי. בדוח המשטרתי שלו בפראג הוא מאשר בכתב ידו הקשה לקריאה שהוא נשוי לאישה בשם גיזלה נוֹטֶנבּוֹהם. את מי ניסה להטעות בהסתרת המידע הזה? היו אשר היו סיבותיו, ניסיונותיו של גרייזינגר להטעות את בני תקופתו היו יעילים גם 70 שנה אחר כך: אף אותי הוא הצליח להוליך שולל בקלות רבה.

כיוון שלא הייתי מרוצה שמצאתי מסמך אחד בלבד, ניגשתי למחרת לארכיון שירותי הביטחון כי שמעתי שיש בו מידע על גרמנים שגרו בפראג בזמן הכיבוש הנאצי. קיוויתי למצוא את שמו של גרייזינגר במסמך כלשהו, אולי בעדות של עובד רייך לשעבר, כדי להצליח להבין כיצד העביר את ימיו. בארכיון, השוכן בבניין אר-דקו שחזיתו כהה ומלוכלכת, הגשתי לארכיונאית שבמשמרת את העמוד הראשון מהדוח המשטרתי של גרייזינגר שמצאתי בארכיון הלאומי. היא הסירה את משקפיה כדי לקרוא את המסמך והניחה אותם על ערימת ספרים ישנים שנחו על שולחן העץ שלה. היא ביקשה ממני לחכות בחדר גדוש בארונות מסמכים, אפוף ריח מושק עדין, והלכה לחפש את התיקייה.

הקירות הגבוהים מרובי המדפים הכילו אלפי תיקיות בצבעים שונים. כשהארכיונאית חזרה, היא הושיטה לי מסמך שבו הופיע שמו של גרייזינגר ברשימה של "עובדי מדינה גרמנים בפראג". פרטים מעטים בלבד הודפסו ליד שמו: תאריך ומקום לידה, כתובתו בפראג ותפקידו כעובד משרד ממשלתי גרמני בפראג – את רוב הדברים האלה כבר ידעתי מהביקור בארכיון הלאומי ומהמסמכים שבכורסה. אך הפרט האחרון היה חדש. לצד פרטי התעסוקה המעורפלים, קראתי שגרייזינגר היה באס-אס. דרגתו היתה אס-אס אוברשטורמפיהרר.[4]

השובל שהשאיר אחריו הרהיט הביתי הזה הוביל אותי אם כך לאדם שהיה חבר באחד הארגונים הזדוניים ביותר של המאה הקודמת: השוּצְשְטאפֶל, או האס-אס. ברגע שראיתי את שתי האותיות האלה, SS, ליד שמו, נקודת המבט שלי על גרייזינגר השתנתה אוטומטית וסדקים החלו להופיע בתמונה שציירתי במוחי. עד אותו רגע חשבתי שאני במרדף אחר עובד מדינה מן השורה. לרגעים אף השתעשעתי ברעיון שגרייזינגר היה אדם א־פוליטי. כעת הבנתי שאני עוקב אחר אדם בעל תפקיד משמעותי יותר. את חברי האס-אס – שגויסו לארגון רק לאחר שעמדו באמות מידה נוקשות של גזע, גובה ובריאות, ואחרי שנשבעו אמונים להיטלר – אנו מקשרים כיום להיבטים השפלים ביותר של הרייך השלישי. אם גרייזינגר החליט להצטרף לאס-אס, סביר להניח שקיבל את עמודי התווך של האידיאולוגיה הנאצית, ובהם, כמובן, הגזענות והאנטישמיות. גרייזינגר הפסיק להיות הביורוקרט המנומס והמחונך בחליפה הבהירה המהודרת. דמות שונה החלה להצטייר במוחי, אף שאני מודה כי בשלב זה היא היתה מבוססת על השערות בלבד: גרייזינגר במדי האס-אס המאיימים שלו, מכה יהודים מבוהלים ברחובות שטוטגרט ופראג. מה רבה האירוניה, אמרתי לעצמי, שהמסמכים היקרים ביותר לאיש האס-אס הזה התגלגלו לידיו של יהודי בריטי.

התחלתי במסע הזה כדי לעזור ליאנה ולבתה ורוניקה לגלות כיצד מסמכיו של גרייזינגר הגיעו לתוך הכורסה המשפחתית. אך ככל שליקטתי עוד ועוד מידע על גרייזינגר ממקורות צ'כיים, כך דעך העניין שלי בכורסה. אמנם עדיין קיוויתי לפצח את תעלומת מסמכיו החבויים של גרייזינגר, אבל רציתי גם להמשיך לחקור על אודות איש האס-אס הזה – לא רק את התקופה שבילה בפראג, אלא גם אותו עצמו, את אישיותו, ולהבין מה הוא עשה ומדוע.

לפני שוורוניקה פנתה אלי לראשונה עם הסיפור של גרייזינגר, מעולם לא חקרתי את האס-אס לעומק. תמיד הנחתי שהפעילות בארגון הזה היתה עבודה במשרה מלאה שהפכה למהות חייהם של החברים בו. חשבתי שקציני אס-אס לבשו את המדים השחורים בכל יום ויום ובילו כל רגע ורגע בהטלת אימה על האוכלוסייה המקומית. המקרה של גרייזינגר המחיש לי שאולי לא תמיד היה כך. כעורך דין במשרד ממשלתי, לגרייזינגר כבר היתה עבודה במשרה מלאה שלא היתה קשורה בכלל לחברותו באס-אס. וכשהעמקתי לחקור, גיליתי שאותו הדבר היה נכון לעשרות אלפי רופאים, עורכי דין ועובדי מדינה.

 

זמן קצר אחרי שגיליתי שגרייזינגר היה איש אס-אס, נסעתי לברלין כדי לראות מה נמצא בתיק האס-אס שלו. לא הייתי אופטימי: שני שלישים ממיליון התיקים של חברי האס-אס הושמדו בהפצצות בעלות הברית בזמן המלחמה. התיקים ששרדו נשמרו בארכיון הפדרלי (בּוּנְדֶסארכיב) בפרבר הברלינאי המנומנם ליכְטֶרפֶלדֶה. כשנכנסתי לבניין שאלתי את עצמי ברצינות גמורה אם העניין שפיתחתי בנאצי האלמוני הזה גוזל ממני יותר מדי זמן: הנה מצאתי את עצמי נוסע לעיר נוספת, אף שהסיכוי שאמצא בה מידע רלוונטי היה קטן מ-50 אחוז. ובכל זאת, המחשבה שאשים את ידי על תיק האס-אס של גרייזינגר היתה מלהיבה מדי. במקרה הלא סביר שאמצא משהו, אולי יהיה לי סיכוי לקרוא דברים שהוא עצמו כתב, וזה יהיה הדבר הקרוב ביותר לפגישה עם האיש עצמו, שאותו הכרתי רק מתמונה בדרכון וממסמכיו הרשמיים.

עם הגעתי לארכיון גיליתי, למרבה ההקלה, שלא זו בלבד שהתיק של גרייזינגר שרד, אלא שהוא זמין לעיון. הארכיונאים לא מיהרו במיוחד להביא את המסמכים ממקום אחסונם, אבל בסופו של דבר הגיש לי מישהו את התיק, שעליו היה כתוב: "ד"ר רוברט גרייזינגר, מס' אס-אס: 161,860". מספר האס-אס שלו היה מוטבע בדף בכתב יד גותי ישן. התיק העצום של גרייזינגר הכיל עשרות מכתבים שהוא שלח לברלין, ובשעה שהתחלתי לקרוא את תכתובותיו מאמצע שנות ה-30, שמעתי לראשונה את קולו עולה מכל שורה ושורה. זה היה קול שלֵו ואדיש, נטול כל רגש. תיארתי לעצמי שאני האדם השלישי בלבד שקורא את מילותיו של גרייזינגר, אחרי הצנזור ואיש האס-אס בברלין. לצערי, המכתבים והדוחות בתיק לא חשפו את מהות תפקידו באס-אס. הם לא גילו לי אם הוא היה "רוצח שולחן כתיבה" או שומר במחנה ריכוז. הם עסקו אך ורק בעניינים משפחתיים ובתפקידו כעובד מדינה.

רק כשראיתי את תיק האס-אס שלו התברר לי שהוא היה אב לילדים. מסמך מ־1941 חשף את שמות ילדיו. נוסף על בן חורג, יואכים, מנישואיה הראשונים של אשתו גיזלה, הוזכרו שתי בנות: יוטה, ילידת ינואר 1937, ובת נוספת שנולדה בדצמבר 1939. לא היה במסמך מידע נוסף על יוטה או על אחותה הצעירה, שבהמשך אגלה ששמה ברברה. חישבתי שאם בנותיו שרדו את המלחמה והן עדיין בחיים, הן בשנות ה-70 שלהן. אולי הן עדיין גרות בשטוטגרט. מהתיק עלה שכדי לקבל אישור מהאס-אס לנישואיהם, הן גיזלה והן גרייזינגר היו צריכים להגיש אילן יוחסין כדי להוכיח את מוצאם הארי.

אילן היוחסין של גרייזינגר לימד אותי שאף אחד מהוריו אינו יליד שטוטגרט. ואלי, אמו, נולדה ב־1884 בדיסבורג, עיר גרמנית השוכנת 40 קילומטרים מהגבול עם הולנד. משפחתה גרה שם זה מאות שנים. אביו של גרייזינגר, אדולף, בא ממקום מרוחק אף יותר: אדולף לא נולד בגרמניה. הוא אפילו לא נולד באירופה. אדולף נולד ב־1871 בניו אורלינס שבלואיזיאנה. כשאצבעי טיפסה במעלה אילן היוחסין, ראיתי שמשפחתו של גרייזינגר, המשופעת בשמות צרפתיים אציליים, חייתה בדרום ארצות הברית במשך דורות רבים. ציפיתי ששורשי המשפחה בגרמניה יהיו עמוקים יותר. גרייזינגר התקשה להשלים את כל הענפים האמריקאיים של אילן היוחסין שלו. על חלק גדול מאבותיו האמריקאים לא ידע דבר. חסרו לו גם כמה מסמכים חיוניים, כולל תעודת הלידה של אביו ותעודת הנישואים של סבו וסבתו מצד אביו. לאור היעדר מסמכים חיוניים אלה, התקבלותו לאס-אס חותרת תחת המוניטין של הארגון כמועדון גרמני אליטיסטי בעל תהליך קבלה מחמיר. מסתמן שהרשויות האמינו לגרייזינגר כשטען שאבותיו מניו אורלינס הם בעלי רקע גזעי הולם.

היטלר טען שכל הגרמנים הטובים יכולים להתחבר לעבר המפואר של ארצם דרך אבותיהם, שעבדו את האדמה הגרמנית. הנאצים השקיעו מאמצים רבים בפיתוח פילוסופיית דם ואדמה (Blut und Boden), ששמה את הדגש על הקשרים הגרמניים לקרקע ומדירה "גזעים נחותים" כמו יהודים, סלבים ובני רומה כיוון שאין להם, כביכול, קשרים היסטוריים למקום. הרקע האמריקאי של גרייזינגר מערער את התפיסות המקובלות של הזהות הגרמנית בימי הרייך השלישי. רק ענף אחד באילן היוחסין שלו היה יכול להתהדר בחיים החקלאיים האידיליים הללו. מעט מוזר, אם כך, שמצאתי את כל הפרטים האישיים האלה במידע שנאסף לשם התקבלותו של גרייזינגר לארגון חמוש אלים. אבל איסוף מידע רגשי, מיני ומשפחתי מסוג זה הפך לציווי בעבור האס-אס בדיוק בגלל האובססיה הנאצית לייחוס ולדם. אמנם הארגון הוקם לתכלית מתועבת, אך התיעוד שיצר כדי לאכוף את הטוהר הגזעי דומה באופן פרדוקסלי לצורות אחרות של מחקר גנאלוגי. וכך אפשר להשתמש בו כדי לעקוב אחר נתיבים של קרבה משפחתית דורות אחורה.

התגלית שלגרייזינגר יש מקורות אמריקאיים, ושהוא היה אב לילדים, פירושה היה שהארכיון בברלין הניב לי יותר שאלות מתשובות. הוא לא לימד אותי דבר על חוויית המלחמה של גרייזינגר, וגם לא שפך אור על חייו היומיומיים כנאצי רגיל בשטוטגרט בימי הרייך השלישי. כדי ללמוד על הדברים הללו הייתי צריך ללכת למקום אחר.

 

בין שטוטגרט שמצאתי 75 שנה אחרי סוף המלחמה לעיר שגרייזינגר חי בה בנעוריו היה דמיון חלקי בלבד. כמו ערים גרמניות רבות אחרות, שטוטגרט ספגה הפצצות כבדות של בעלות הברית. 53 תקיפות אוויריות השמידו קרוב ל-60 אחוז מהמבנים בשטוטגרט והרגו 4,562 בני אדם. בין התקיפות האלה היתה גם הפשיטה שערכה טייסת 101 של חיל האוויר הבריטי ב־12 בספטמבר 1944, שבה נהרגו 957 איש ו-1,600 בני אדם נפצעו. באותו ערב שימש סבי, סמל דיוויד בֶּרנֶט בן ה-18, איש צוות אוויר במפציץ מסוג לנקסטר. ברגע שחשפתי את המידע הזה במהלך שיטוט במרכז שטוטגרט, עצרה עוזרת המחקר המקומית שלי בו במקום והביטה בי לפתע במבט חשדני. "אז גם לך יש קרובים שהסבו כאב לאחרים," אמרה בחריפות. מבחינת סבי, התקיפה בשטוטגרט היתה נקודה שולית בלבד בחוויית המלחמה שלו – הכרחית אך שולית. אבל היא לא היתה שולית מבחינת תושבי העיר, שגם עשרות שנים אחרי המלחמה עדיין חשים בהשפעותיה של ההפצצה שבה השתתף, שנמשכה שבע שעות וחצי. עד אז, כיהודי בריטי, מעולם לא ציפיתי שמישהו יקשור ביני לבין טרגדיה מלחמתית.

כשהמשחררים הצרפתים הגיעו באפריל 1945, העיר היתה מכוסה ב־4.9 מיליון מ"ק של שברים והריסות. האחריות על בנייתה המחודשת של העיר נפלה על כתפיו של ראש העירייה, ארנולף קלֶט. העדיפות הראשונה שלו, ב-30 שנותיו בתפקיד, היתה שיקום מהיר ככל האפשר של מערכות העיר ההרוסות, ובהן הכלכלה, התעשייה, הדיור והתחבורה. הוא לא התעכב יותר מדי על פרטים אדריכליים והתעלם מהקריאות להשיב לשטוטגרט את הדרהּ הגותי ההיסטורי. במקום זאת החל לצוץ מן החורבות בליל של גושי בטון כעורים ומדרחובים.

את ימי הראשונים בשטוטגרט העברתי בארכיונים שונים המפוזרים באזור בניסיון להרכיב את תמונת חייו של גרייזינגר. מסמכים דהויים, שנחו ללא הפרעה במשך 70 שנה, שפכו אור על התפקידים ועל הקידומים השונים שלו במשרד הפנים של וירטמברג. מצאתי פרטים על תקופת לימודיו באוניברסיטה, על משכורתו ועל המשרות שמילא במשרד עד פרוץ המלחמה. מהמסמכים האלה הצטיירה תמונה של עובד מדינה חרוץ אך לא מרשים בעליל, שהיה נחוש לפתח קריירה במנגנון הטרי, הלא מוכר, של הרייך השלישי. מעל לכול, הארכיונים המקומיים לימדו אותי שהכשרתו המשפטית של גרייזינגר היתה הנכס הגדול ביותר שלו, והיא שהביאה אותו לזירות חברתיות שאחרת היו מחוץ להישג ידו.

חשיפת פרטים על עברו הנאצי היתה אתגר גדול יותר. בחיפושי אחר מידע ניסיתי לברר אם הרשויות חקרו את גרייזינגר אחרי המלחמה במסגרת תהליך הדה־נאציפיקציה – מבצע כושל, בסופו של דבר, שהושק על ידי בעלות הברית המנצחות כדי לטהר את גרמניה מכל בדל נאציזם. כשהלכתי לארכיון המחוז (שטאטסארכיב) בלודוויגסבורג, שם שמורים תיקי הדה־נאציפיקציה, סרקתי בעיני את רשימת האנשים באות ג' שהוטלו עליהם סנקציות אחרי המלחמה. אבל במקום רוברט, הופיעה מולי בעמוד האחרון ואלי גרייזינגר, אמו. באפריל 1946 האשימו את ואלי שהיתה נאצית בגלל מעורבותה בפראוּאֶנשאפט, ליגת הנשים של המפלגה הנאצית. את שמו של רוברט לא מצאתי בשום מקום. לאדם שהיה חבר רשמי במפלגה ואס-אס אוברשטורמפיהרר לא היה תיק בארכיון הדה־נאציפיקציה, אך אמו, שלא היתה חברת מפלגה, דווקא כן נחקרה. זאת היתה דוגמה נוספת לכך שלעתים ההיסטוריות המשפחתיות משתקפות בצורה עקומה בנרטיבים הארכיוניים הרשמיים.

היה מסובך גם למצוא פרטים על תפקידו של גרייזינגר באס-אס בשטוטגרט. אין ארכיון אס-אס מקומי המכיל מידע על חברי אס-אס בשטוטגרט או על אופי פעילותם של סניפי הארגון המקומיים. באפריל 1945, כשהיה נראה שהצבא האמריקאי ישחרר את שטוטגרט בתוך ימים ספורים, ראשי האס-אס המקומיים השמידו את ארכיון הארגון. מתוקף מעמדם היתה להם גישה נוחה לנפט ולחומרי הבעירה הנדרשים כדי לשרוף ניירת שהצטברה לאורך יותר מ-15 שנה. בשעה שווילהלם מור, הגַאוּלַייטֶר הנאצי הפנאטי של וירטמברג, הורה לאנשי שטוטגרט להילחם עד הסוף המר, הלהבות כילו את מסמכי האס-אס של רוברט גרייזינגר ושל חבריו הקרובים ביותר בארגון ומחקו לעד את סודותיהם. לא רק בווירטמברג ובדרום-מערב המדינה השמיד האס-אס את מסמכיו. ככל שהלך והתקרב ניצחון בעלות הברית, אנשי הארגון הבעירו את מסמכיהם בעיירות ובכפרים בכל גרמניה והשטחים הכבושים.

אבל מקורות כתובים לעולם אינם מספרים את הסיפור כולו. רמזים אחרים שרדו את המלחמה ולא עלו בלהבות. כשהייתי בעיר הולדתו, קיוויתי לאתר מישהו שגרייזינגר הכיר אישית.

כך פתחתי בגחמה את ספר הטלפונים והתחלתי להתקשר לכל הגרייזינגרים הרשומים בו. אחדים מהם פשפשו באדיבות בזיכרונם וניסו להיזכר אם היה רוברט במשפחה, אך רובם חשבו שאני איש מכירות וניתקו מיד. ואז הגעתי לאות י'. צלצלתי לשם הראשון. יוכן גרייזינגר.

"היה לי דוד רוברט," ענה קול מחוספס בעברו האחר של הקו. "אח של אבא שלי. אפשר לשאול למה אתה מתעניין?"

מה יכולתי לומר? "שלום, מצאתי את המסמכים של הדוד הנאצי שלך בתוך כורסה באמסטרדם – אתה פנוי לקפה?" זה היה נשמע מגוחך. "אני עורך מחקר על עורכי דין גרמנים בשנות ה-30," אמרתי. לא לגמרי שקר, אבל בהחלט לא כל האמת. "באתי לשטוטגרט בשביל המחקר והייתי שמח מאוד להיפגש איתך." זיעה כיסתה את כפות ידי בזמן שחיכיתי לתשובתו.

"בסדר גמור," אמר יוכן, שנשמע מעט מסוקרן. "בוא אלי מחר בצהריים."

רשמתי את הפרטים וניתקתי. זאת היתה הכתובת שגרייזינגר גר בה כרווק. עמדתי לפגוש את אחיינו.

 

בית גרייזינגר ניצב על גבעה בדרום שטוטגרט. מעט לפני 12 בצהריים התחלתי לעשות את דרכי לאורך הרחוב, שבו וילות ובתים גדולים משנות ה-20. הבתים האלה, שלכל אחד מהם חצר קדמית משלו, היו רחוקים למדי זה מזה. בית גרייזינגר בעל שלוש הקומות היה בין הבתים הגדולים ביותר בשכונה האמידה. הוא היה צבוע בגוון אפרסק עדין, ורבים מחלונותיו היו מעוטרים בתריסי עץ לבנים. דגל גרמניה התנופף ברוח ליד הדלת. שלא כמו בתים אחרים באזור, את הכניסה הראשית הקיפו ארבעה עמודים קלאסיים אפורים, שלא ממש התאימו לאופי השכונה. כדי להגיע אל הבית הייתי צריך לעבור דרך שער גדול ועליו האות G במתכת שחורה. צלצלתי בפעמון השער. הייתי לחוץ, כי לא ידעתי כיצד יגיב יוכן לעניין שלי במשפחתו. אולי בנותיו של גרייזינגר יהיו שם, יוכן הרי היה יכול לספר לבנות דודו על שיחת הטלפון איתי. השער נפתח, ומאחוריו התגלה גרם מדרגות שטיפס במעלה הגבעה וחצה את החצר הקדמית. בשעה שטיפסתי במדרגות, התחוור לי שהפעם אני מתחקה אחר צעדיו הפיזיים של גרייזינגר.

יוכן חיכה לי זקוף לפני אחד מעמודי הכניסה לביתו המרשים. היו לו שיער כסוף קצר ושפם לבן מטופח. הוא היה בשנות ה-70 לחייו, חסון ומרשים, ומשהו באופן שבו לבש את חולצת התכלת ואת הג'ינס שלו הקרין ביטחון. אחרי שלחצנו ידיים, יוכן הוביל אותי מסביב לבית אל הגינה שמאחור. אישה בלונדינית דקת גזרה ערכה שם את השולחן, וכשהבחינה בנו, פנתה אלי והציגה את עצמה כאירמֶלה. היא לבשה סקיני ג'ינס וחולצה שחורה צמודה ונראתה בשנות ה-50 לחייה. לא הייתי בטוח אם היא אשתו של יוכן או בתו.

ישבנו סביב שולחן העץ תחת שמשייה פרחונית. בקושי הספקתי להוציא את הפנקס והעט, וכבר יוכן ואירמלה אמרו לי שהופתעו לשמוע שאני מתעניין ברוברט. "הוא היה נאצי אמיתי," אמרה אירמלה בלי היסוס.

היא העלתה את זה, לא אני. "למה את אומרת את זה?" שאלתי. חשתי הקלה שהנושא מונח על השולחן.

"אלברט, אבא של בעלי, אמר לי," ענתה אירמלה והחוותה בידה אל יוכן.

"אני פשוט לא מבין למה אתה רוצה לשמוע על רוברט," קטע אותה יוכן. "הוא לא היה חשוב."

"אם להודות על האמת, אני לא בטוח שתאמינו לי," אמרתי והוצאתי מהתיק שלי עותקים של מסמכיו החבויים של גרייזינגר. הושטתי להם אותם, הנחתי מולם תמונה צבעונית מוגדלת של הכורסה וסיפרתי להם כיצד התגלו המסמכים. דיברתי לאט. רציתי לדייק במילים. בשלב זה כבר הפסקתי להעמיד פנים שאני עורך מחקר על עורכי דין גרמנים בשנות ה-30.

"זה מדהים, אני לא מאמינה," אמרה אירמלה שוב ושוב בזמן שהיא ויוכן עלעלו אט-אט במסמכיו של גרייזינגר.

יוכן שתק. "אף פעם לא ראיתי את הכורסה הזאת," אמר לבסוף וקירב את התמונה אליו כדי להיטיב לבחון אותה, "ובכל זאת היא נראית לי מוכרת."

"ירשנו כורסאות דומות שהיו בבית מהתקופה שרוברט גר פה," אמרה אירמלה בהתלהבות. היא קמה והזמינה אותי להיכנס פנימה.

כשנכנסתי אל הבית, הרגשתי כאילו נסעתי לעבר. על קירות החדר היו תלויים דיוקנאות משפחתיים במסגרות זהב מהודרות, חלקם של אנשי צבא. כמעט כל הריהוט היה עשוי עץ, כנראה בעבודת יד: שידה מעוטרת עם ידיות זהב, אוסף של פריטי נוי מנחושת ערוכים על גבי תיבת עץ בסגנון הבארוק. כאילו דבר לא השתנה מאז התקופה שבין מלחמות העולם. כך ודאי נראה הסלון גם בימיו של רוברט.

<גיזלה ורוברט בבית הוריו, בסביבות 1937>

אירמלה, שעדיין החזיקה את הצילום, הצביעה על שלוש כורסאות עשויות עץ מכופף עם משענות נצרים, שהיו דומות להפליא לכורסה שבצילום. רוב הרהיטים בסלון העצום של משפחת גרייזינגר היו גדולים למדי. כורסת עץ גדולה, שנראתה כמעט כמו כס מלכות, חלשה על אחת מפינות החדר. אירמלה ראתה שאני מתבונן בה. "זאת היתה הכורסה של לינה," אמרה והרימה ממנה כמה מגזינים כדי שאראה את המושב המרופד. "לינה היתה אמא של רוברט ואלברט והיתה אמריקאית. היא מתה בסוף מלחמת העולם הראשונה." התפעלתי מכך שהיא מכירה כל פרט בהיסטוריה המשפחתית של בעלה. "סבתא ואלי חיה יותר מ-90 שנה. לקראת סוף חייה ביליתי איתה הרבה זמן לבד בבית הזה. שמעתי הרבה סיפורים."

יצאנו בחזרה אל הגינה האחורית והתיישבנו. "מה קרה לרוברט?" שאלתי. "לא הצלחתי למצוא לו שום זכר אחרי 1945."

"אה, אתה לא יודע?" אמרה אירמלה כשהתיישבה. היא הביטה ביוכן, שהמשיך לשבת קפוא. "הוא מת בפראג בסוף המלחמה," המשיכה. "הוא היה בבית חולים בפראג כשחיילים – אני לא יודעת אם הם היו צ'כים או רוסים – באו וירו בו. זרקו את הגופה שלו לקבר אחים." בזמן שסיפרה זאת קירבה אירמלה את ידיה אל חזהּ ולחצה באצבעה על הדק דמיוני.

יוכן המשיך את הסיפור משם. "אחרי המלחמה סבתא ואלי שילמה לצ'כית שהיא מכירה, גברת הֶלְמיכוֹבָה, כדי שתיסע לפראג ותברר מה קרה לרוברט." יוכן סיפר לי שאף על פי שהלמיכובה חזרה לשטוטגרט ב־1946 עם תעודת פטירה שבה צוין כי סיבת המוות של דודו היתה "מחלה זיהומית", המשפחה לא קיבלה את הגרסה הרשמית וחשבה שמדובר בטיוח. הלמיכובה טענה ששמעה מה באמת קרה לרוברט מאנשים שפגשה בפראג. היא אפילו הביאה איתה לשטוטגרט צנצנת שהכילה לטענתה אדמה מהקבר של רוברט. "סבתא שלי מעולם לא התגברה על המוות שלו," אמר יוכן והניד בראשו.

שאלתי את יוכן אם גיזלה ובנות דודו, יוטה וברברה, נחלצו מפראג.

"הן שרדו."

חיכיתי שירחיב, אבל הוא ואירמלה המשיכו לשתוק.

"הן עדיין בחיים?" שאלתי. "אני מתאר לעצמי שגיזלה כבר מתה, כי היא היתה אמורה להיות בת יותר מ-100 עכשיו, אבל מה עם הבנות?" ביני לבין עצמי תהיתי אם הן גרות קרוב לכאן.

"אני חושב שהן בחיים, אבל כבר שנים שלא שמענו מהן," אמר יוכן בנוקשות.

אירמלה הסבירה שאחרי מותה של ואלי ב־1976 נוצר קרע במשפחה בעקבות מאבק על הירושה. מאז הם לא היו בקשר עם יוטה או עם ברברה.

"שתיהן התחתנו?" שאלתי, כי קיוויתי לקבל את שמותיהן לאחר הנישואים.

הן אכן התחתנו. ושתיהן ויתרו על השם גרייזינגר. אירמלה סיפרה שהן נקראות עכשיו יוטה מנגולד וברברה שלגל. "יוטה גרה בשווייץ בשנות ה-70. אולי היא עדיין שם," אמרה.

שאלתי את יוכן, שנולד ערב מלחמת העולם השנייה, אם הוא זוכר את דודו, והוא ענה שכל מה שידוע לו על רוברט בא מסיפורים ומאנקדוטות ששמע מאחרים בילדותו. אמרתי ליוכן שמעניין אותי לשמוע איך רוברט הפך לנאצי ואם זה משהו שירש מהוריו. יוכן הניד בראשו נחרצות. אביו של יוכן, אלברט, וסבו וסבתו – הוריו של רוברט – לא התעניינו כלל בנאציזם. הארכיונים לימדו אותי שלא נערכו חקירות דה־נאציפיקציה של אדולף ואלברט גרייזינגר. אבל תיק הדה־נאציפיקציה של ואלי המשיך להעסיק אותי. אף שלא היתה חברת מפלגה, היא הצטרפה לליגת הנשים של המפלגה. מכאן שלפחות היבטים מסוימים של הפרויקט הנאצי קסמו לה.

"אביו של רוברט שנא את הנאצים," אמרה אירמלה מעבר לשולחן. "הוא היה איש צבא ומונרכיסט מהסוג הישן, וגם מקורב למלך וירטמברג," סיפרה בגאווה. אחרי שבא מניו אורלינס לשטוטגרט פתח אדולף גרייזינגר בקריירה צבאית מצליחה. "סבא אדולף נשבע לשמור אמונים למלך כל חייו," המשיכה. "כשהנאצים עלו לשלטון, הם ביקשו ממנו לעבוד בצבא באיזושהי מתכונת, אבל הוא סירב." אירמלה נתנה דוגמאות נוספות לסלידה המשפחתית מהנאציזם, ובהן הידידות של אדולף וּואלי עם משפחת שטאופנברג הידועה בשטוטגרט. אדולף הכיר את הרוזן אלפרד פון שטאופנברג מחצר המלוכה בווירטמברג. הרוזן אלפרד והרוזנת קרולינה היו הוריו של קלאוס פון שטאופנברג, שניסה להרוג את היטלר במסגרת קשר 20 ביולי ב־1944 והוצא להורג כשהתוכנית נכשלה.

יוכן הקשיב לאירמלה כשדיברה, מדי פעם הנהן, מדי פעם הצטרף לשיחה כדי לחדד נקודה זו או אחרת. "לסבא לא היה זמן לנאצים," אמר בשלב כלשהו. הוא הסביר שאדולף ראה בנאציזם תנועה פופוליסטית וולגרית שבראשה עומד קורפורל אוסטרי בריון.

"כל עובדי הבית הזה התנגדו לנאצים, בגלל אדולף," אמרה אירמלה. שאלתי את עצמי אם היא מנפחת מעט את דמותו ההרואית של אדולף. ואולי היא חשה בספקנותי, כי היא קמה וחזרה אחרי כמה דקות עם אלבום תמונות כדי להוכיח את טענתה. "זה אלבום החתונה של אלברט וגרטראוט. תראה בעצמך." היא הושיטה לי את האלבום. "אף אחד לא העז להופיע בטקס עם מדים נאציים, בגלל אדולף." התחלתי להביט בתמונות. מדים נאציים אכן לא הופיעו באף אחת מהן. רק מדי צבא. אחת התמונות הציגה את הגעתו הרשמית של אדולף, שהיה אז באמצע שנות ה-60 לחייו, לבוש במדים הקיסריים הישנים שלו. הוא חבש קסדה קלאסית עם קוץ בראשה, ה"פּיקֶלהאוּבֶּה" המזוהה עם הקיסרות הגרמנית. מדליות עיטרו בגאון את חזהו, ובראשן צלב הברזל דרגה ראשונה. חרבו השתלשלה בנדן שהיה תלוי על חגורתו בצד שמאל. הוא הזכיר לי את ביסמרק.

<אדולף וואלי גרייזינגר מחוץ לכנסייה ביום חתונתם של אלברט וגרטראוט ב־1938>

באחת התמונות זיהיתי בקהל את רוברט. הוא עמד ליד וילהלמינה, סבתו בת ה-88 מצד אמו. הוא נראה מהודר מאוד, חבש מגבעת ולבש פְראק, וֶסט לבן ופפיון לבן. לדברי יוכן ואירמלה, אדולף אסר על רוברט ללבוש את מדי האס-אס בנוכחותו. "ובטח שהיה לו אסור ללבוש את הדבר הזה בתוך הבית," אמרה אירמלה בהחלטיות. ואז פלטה, "מדי האס-אס הלמו את היוהרה שלו."

"למה את חושבת ככה?" מיהרתי לשאול. "ואלי אמרה פעם משהו כזה על הבן שלה?"

"ברור שלא. בעיני אמא שלו הוא היה חף מפגמים. בובי – ככה היא קראה לו – היה מושלם." אירמלה הסבירה שכאשר עברה לגור בבית בשנות ה-60, הרבה מאנשי משק הבית עבדו אצל משפחת גרייזינגר כבר עשרות שנים. "הם זכרו היטב את רוברט," אמרה אירמלה. "אני זוכרת שהגנן והנהג סיפרו לי שאף אחד מהעובדים אף פעם לא אהב את בובי."

"הם חשבו שהוא סנוב," הכריז יוכן.

"ושהוא קר כקרח," הוסיפה אירמלה. "הם אמרו שלא היה אפשר להסתכל לו בעיניים."

אירמלה נזכרה בשיחה שניהלה אחרי המלחמה עם אחייניתה של ואלי, שלא הצליחה למצוא אפילו מילה אחת טובה לומר על בן דודה. היא הקפידה להוסיף שהאחיינית ההיא היתה נשואה לחבר בכיר ברזיסטנס.

רוברט התחיל להישמע כמו מפלצת גמורה. המסמכים הרשמיים שראיתי עד אז לא הסגירו דבר על אופיו ועל מזגו של האיש הזה, שהצטייר מהם כמו נאצי זניח לחלוטין. בשבילי, גרייזינגר היה דמות מופשטת מהעבר, שהופיעה רק במקורות היסטוריים מעורפלים. אבל הדימוי שלו בעיני קרוביו היה שונה בתכלית. הם גדלו עם סיפורים על רוברט ויכלו להעניק קול למישהו שמת זה מכבר.

הבטתי באחת התמונות של רוברט, מאלבום החתונה של אלברט וגרטראוט. מתחת לתמונה של אחיו כתב אלברט, "והנה בא מר רֶגיראוּנְגסראט" – עקיצה על חשיבותו העצמית של רוברט. שאלתי את יוכן אם אביו ורוברט היו קרובים.

"לא קרובים בכלל," אמר יוכן נחרצות. "הם היו שונים לגמרי." אלברט תמיד בילה באורוות. הוא אהב סוסים והפך אותם לקריירה – בסוף שנות ה-20 הוא עבר לדיסלדורף כדי לעבוד כמאלף סוסים. גם רוברט רכב, אבל הוא לא אהב סוסים במיוחד.

לדברי יוכן ואירמלה, תשוקתו הגדולה ביותר של רוברט היתה נשים. אירמלה סיפרה שהמשפחה אף נאלצה "לשחד" אישה כשהתברר שרוברט הכניס אותה להיריון. "התינוק היה ממזר," אמרה, "ולכן סבתא לא הכירה בו כגרייזינגר." היא לא ידעה אף פרט נוסף על התקרית הלא מתועדת הזאת בחייו של רוברט. אבל היא כן ידעה לא מעט על הסלידה העזה של ואלי מגיזלה. מבחינת ואלי, כלתה היתה פתיינית זדונית שהשחיתה את רוברט וחטפה אותו מידי הוריו האוהבים. על גב אחת מתמונותיה באלבום הופיעה המילה "המרשעת" בכתב ידה של ואלי. לפי אירמלה, רוברט התאהב בגישה העליזה של גיזלה לחיים. ואלי היתה משוכנעת שגיזלה מדרדרת את בנה במדרון חלקלק.

האמת היתה מורכבת יותר. הבוז הגלוי של יוכן ואירמלה נבע בין היתר מהתענוג הנצחי מרכילות במשפחה עם היסטוריה של ריבים ומאבקים, אבל ייתכן שהוא שירת גם תכלית עמוקה יותר, לא מודעת. אחרי המלחמה, משפחות גרמניות היו זקוקות לאסטרטגיות שיסייעו להן לרפא את הפצעים הרגשיים שגרם להן השלטון הנאצי. אחת האסטרטגיות האלה היתה לזהות קרוב מסוים בתור "הנאצי האמיתי" של המשפחה, קרוב עם "עבר חוּם", שאליו אפשר לנקז את תחושת האשמה הקולקטיבית על ההסכמה שבשתיקה עם מעשי המשטר. אולי היה נוח לסמן את רוברט בתור הכבשה השחורה: אחרי ככלות הכול, הגרייזינגר הקרוב ביותר לנאצים מת בפראג, ולכן הוא היה ועודו השעיר לעזאזל האידיאלי.

לקראת סוף הביקור שלי אמרתי ליוכן שמעניין אותי למה הבית לא דומה לבתים האחרים ברחוב. הוא אמר לי שהם מצאו לאחרונה את תוכניות הבנייה של הבית מאמצע שנות ה-20, והוא מסגר את התרשימים ההם, שכעת מוצגים במבואה. הוא הסביר לי שאדולף רצה שהבית החדש שלו יזכיר לו את בית ילדותו בלואיזיאנה אחרי מלחמת האזרחים. אדולף התעקש על עמודים קורינתיים נישאים בכניסה לבית, שעליהם תנוח מרפסת גדולה. התוצאה היתה בית שכאילו נלקח מ"חלף עם הרוח".

<בית גרייזינגר באאוּף דֶם הייגְסְט (התמונה צולמה בסביבות 1953)>

אף שהפך לימים לפטריוט גרמני, שורשיו של אדולף גרייזינגר בדרום ארצות הברית המשיכו להיות עבורו נדבך זהותי מרכזי, בין היתר הודות להשפעתה של אמו לינה. אדולף היה בן יחיד והיה לו קשר קרוב עם אמו, שהעבירה את שנותיה האחרונות תחת קורת הגג של בנה. אוקיינוס הפריד בין משפחת גרייזינגר בשטוטגרט לקרוביהם האמריקאים, ובכל זאת הם ידעו עליהם הכול, כי לינה המשיכה להתכתב איתם דרך קבע באנגלית. רציתי ללמוד עוד על ההשקפות והאופי הייחודיים ללואיזיאנה, כדי להבין אם עברו בירושה אל קצין האס-אס לעתיד. היה לי ברור שביקור בניו אורלינס הוא הצעד הבא.

ביליתי את כל אחר הצהריים בביתם של יוכן ואירמלה, וכבר נהיה מאוחר. קצת לפני שעזבתי, שאלתי אותם אם יש להם מסמכים שעוסקים ברוברט. "לא, אני מצטערת," אמרה אירמלה אחרי השתהות קלה. "היו לנו כמה דברים – מכתבים וכו' – אבל זרקנו אותם." היא אמרה שלא עלה בדעתם לשלוח את המסמכים ליוטה וברברה, כי הם כבר לא היו בקשר איתן.

לא הייתי בטוח אם אני מאמין לה. התרשמתי שדבר מעולם לא נזרק בבית הזה. לאורך הביקור שלי, בכל פעם שאירמלה לקחה אותי לחפש איזשהו אלבום תמונות, ראיתי ארונות ומגירות גדושים במכתבים ישנים, בגלויות ובגזירי עיתון. התפתיתי ללחוץ על יוכן ואירמלה עוד קצת, אבל הבנתי שלא כדאי. הם היו נחמדים אלי, אירחו אותי וענו על שאלותי. הם לא היו חייבים לי דבר.

"אני באמת לא חושבת שיש לנו משהו," אמרה אירמלה, לכאורה באכזבה, "אבל אני אודיע לך אם משהו יצוץ."

קמתי ללכת והשארתי להם את כתובתי, אף שחשדתי שלעולם לא אשמע מהם שוב. באותו ערב, בחדר המלון שלי, הקלדתי "יוטה מנגולד" בתיבת החיפוש של ספר הטלפונים השווייצרי המקוון. היתה רק תוצאה אחת בכל המדינה. כתובתה ומספר הטלפון שלה לא היו חסויים.

[1] אני מודה לאליזבת סנט ג'ורג', ג'רמי מוריסון ואאוג'ניו דונדוני, שלימדו אותי על רהיטי העץ המכופף של טונט.

[2] בדצמבר 1941 נתן היטלר רשות לפתוח ב"מבצע ריהוט" (Möbel Aktion), שבמסגרתו הפכו הרהיטים של יהודים שגורשו מצרפת, מבלגיה, מלוקסמבורג ומהולנד לרכוש הרייך. מינואר 1942 ועד השחרור החרימו הגרמנים שולחנות, כיסאות, מלתחות, מיטות ומאות רהיטים נוספים מבתי יהודים, ואלה נשלחו מזרחה כדי לרהט בתים ומשרדים שנרכשו זמן קצר לפני כן על ידי מנהלנים גרמנים שעבדו בשטחים הנאציים. בהמשך נשלחו גם רהיטים למשפחות גרמניות שנפגעו בהפצצות של בעלות הברית. עד סוף 1943, 24 אלף קרונות משא נשאו מזרחה קרוב למיליון מ"ק של ריהוט. מפריז לבדה לקחו הנאצים יותר מ־38 אלף פריטי ריהוט "נטושים". בפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה, ריהוט ורכוש יהודיים הוחרמו מרגע שבעליהם נשלחו לטרזיינשטט. לפני שנמסרו לעובדי מדינה גרמנים בשטחים הצ'כיים, פועלים יהודים מחקו כל סימן שהיה עשוי להעיד על בעליו הקודמים של הפריט. הם הסירו מונוגרמות מכסף, תלשו תוויות אקס ליבריס מספרים וסילקו כל סימן מזהה אחר. בינואר 1944 שימשו 54 מחסנים גדולים לאחסון הרהיטים והפריטים האחרים שהיו שייכים ליהודים שנרצחו במזרח או שנשלחו לגווע בטרזיינשטט.

[3] ביקרתי גם בכמה מחסנים של רהיטים עתיקים במקומות מרוחקים יותר, בקרבת בית הקברות אולשאני.

[4] מסמך זה מאשר גם שגרייזינגר היה באס-דה.

 

 

 

 

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן