החתונה של אמנדה // ג'ני קולגן

לרוב התסבוכות הגדולות בחיים אין נקודת התחלה מוגדרת – הן הולכות ומכבידות עליך בהדרגה לאורך שנים, כמו כל מה שקורה אם לא מנקים את חדר האמבטיה (רצפה דביקה, כולרה וכן הלאה).

אבל התסבוכת הזאת היתה שונה. לתסבוכת הזאת בהחלט היתה נקודת התחלה מוגדרת, ואני זוכרת אותה בצלילות רבה. או יותר נכון, בצלילות מעורפלת משהו.

תודה לאל – הייתי במיטה שלי. אז: א' – שכבתי במיטה. ב' – היא היתה שלי. שתיים מתוך שתיים.

במאמץ רב פקחתי עין אחת דביקה מאוד וניסיתי למקד אותה כדי להבין מאיפה מגיע הריח. גיליתי שאני תקועה בין הקיר לבין גוש בשר גדול מאוד ובלתי מזוהה.

גוש הבשר היה מחובר לכל מיני גושים אחרים, וכולם היו מאורגנים בסדר הנכון, אבל הבנתי את זה רק אחרי שהתיישבתי בבת אחת בבעתה כי חשבתי שיש לי במיטה סיטואציה בסגנון "הסנדק".

היה נדמה לי ששום דבר לא בפרופורציות הנכונות. אולי עדיין הייתי שיכורה. שפשפתי את ההפרשה הדביקה בזוויות העיניים. לא, משהו באמת היה ממש לא בסדר.

יד בלתי מזוהה היתה מונחת עלי. היא היתה בערך בגודל של הבטן שלי, והבטן שלי לא ידועה בזכות קוטנה… איזושהי מחשבה התחילה לפלס לעצמה דרך בתוך הראש שלי.

הכרתי את המחשבה הזאת וניסיתי להתחמק ממנה ככל שיכולתי, אבל מבעד להנגאובר שלי, שצעק עלי, "נוזלים! נוזלים!" המחשבה לחשה, "אוי, אלוהים… זה ניקולס… שוב!"

העוויתי את פני כאילו בלעתי משהו דוחה – ואם לומר את האמת, זה גם כנראה קרה.

הזדחלתי לאט אל קצה המיטה, הרגשתי רע יותר מרגע לרגע וגררתי את עצמי אל המטבח לחפש אספירין ודיאט קולה. פראן כבר ארבה לי שם, כמובן. היא לא גרה כאן, אבל היא הרגישה יותר בבית ממני. היא גרה בדירת סטודיו בגודל מטר על מטר שכל מי שנכנס אליה מרגיש מיד כמו אסיר במחנה שבויים, כך שכבר התרגלתי לעובדה שהיא באה והולכת כאוות נפשה.

"בוקר טוב!" היא צייצה, קלילה ועליזה. היא בטח העמידה פנים. מבעד לערפל המשונה – שהיה ככל הנראה רמת האלכוהול בדם שלי, שהגיעה עד גובה העיניים – היא נראתה לא רע בכלל. לא הצלחתי למקד את המבט ברעמת השיער המתולתל שלה, אבל ראיתי שהיא לובשת טישרט שלי, שהגיעה לה בקושי עד הירכיים, שאפילו לא נפגשו. שנאתי את זה אצלה.

גייסתי את כל האנרגיה שנותרה בי ואמרתי, "שלום!"

"הנגאובר?"

"לא, לא, אני בסדר גמור. פשוט פתאום התחשק לי חצי בקבוק קולה חמה בלי גזים, טוב?"

"כן, בטח." היתה שתיקה. ואז היא אמרה, "אני מנחשת שאת צריכה שתי כוסות."

"גררררר!" השענתי את הראש על ארון המטבח.

"מֵל. מל מל מל מל מל!"

"גרררר?"

"ניקולס…!"

"אה-הא…"

"עוד פעם…!"

"גררררר!"

פראן נסוגה לאחור.

"אני יודעת, אני יודעת, אני יודעת," הודיתי. "אוי לא. שיט. שיט! אולי אני פשוט אעבור דירה, עכשיו."

"במגבת?"

"את צודקת – כל הבגדים שלי בחדר שלי, ואין שום סיכוי שאני נכנסת לשם אי-פעם! אולי כדאי לי לשרוף את הבית?"

"זה נשמע לי די מסוכן, ולא נראה לי שיצליחו לדחוס את ניקולס לכבאית."

"זה בסדר! הוא יכול למות! האמת שזה יהיה מצוין!"

פראן מזגה לשתינו תה והסתכלה עלי בעצב. "די נו, אל תדאגי. תסתכלי על הצד החיובי."

"יש לי במיטה רואה חשבון בגובה שני מטרים וחצי עם ריח של בואש, שעד היום התעוררתי לידו כבר פעמיים ובזה הרסתי לעצמי כל תירוץ פוטנציאלי – ואת אומרת לי להסתכל על הצד החיובי?"

"אממ, נגיד… אם יישפך לך תה על המגבת, זה לא יהיה נורא, כי יש לך מגבת בהישג יד? או אולי… גילית שאת לא בחורה של סטוצים?"

"אוי לא, מה אני אעשה? לינדה בבית?" לינדה היתה השותפה הגוצה שלי לדירה. ראיתי אותה רק פעם בשבועיים בערך. יש סיכוי שהיא מתחבאת ממני.

"היא חלפה פה לפני איזה עשרים דקות. היא נראתה די עייפה. נראה לי שהיה הרבה רעש אתמול בלילה. מה ניקולס עשה? העמיד פנים שהוא יודע לנגן בחצוצרה?"

העוויתי את פני. "זאת לא היתה חצוצרה."

הזיכרון גרם גם לפראן לעשות פרצוף. "אמנדה המנוולת!" היא אמרה. הנהנתי בלהט. בכל פעם שמשהו ממש רע קרה, אמנדה תמיד היתה מעורבת בזה איכשהו.

פראן, אמנדה ואני למדנו יחד בבית הספר בווקינג, אחד הפרברים העגמומיים והבלתי נגמרים של לונדון, לא עיר ולא כפר, סתם המון אנשים שמצטופפים בתחנות אוטובוס ושואלים את עצמם אם הם מפספסים משהו. פגשתי את פראן בגיל ארבע, כשהיא עברה בריצה מול הבית שלנו עם מחבט קריקט ביד ורדפה אחרי אחי הגדול.

אמנדה גרה לידנו ובמשך שנים הלכנו שלושתנו יחד לבית הספר ברגל. בדרך כלל לאמנדה היו את בגדי הברביות הכי חדשים והרבה ממתקים שקיבלה מהאיש בחנות הפינתית, ההוא עם הנטיות המפוקפקות. למרות עיניה הכחולות, תלתלי הזהב וההילה הוורודה שאפפה אותה, היא היתה הרוע הטהור בהתגלמותו ונהגה לסכסך ביני ובין פראן במיומנות שלא היתה מביישת את בית בּוֹרג'ה הידוע לשמצה.

כשהיינו קטנות, חלמנו להיות מפורסמות ולהשתתף בשעשועון "כוכבים בריבוע". עשרים שנה עברו מאז, וכולנו עדיין רודפות אחרי אותו חלום: פראן בשיטה המסורתית של לימודי משחק, ואחריהם המתנה של שנים על גבי שנים, רובן בדירה שלי. אני החלטתי לעשות את זה בדרך אחרת: להתחתן עם מישהו חתיך ומפורסם. קראתי באדיקות את מגזין "הלו!" וחיפשתי מפורסמים שהתגרשו לאחרונה. אמנדה, לעומת זאת, עקפה את שתינו עוד כשהיינו בבית ספר, כי אבא שלה המציא איזה פטנט לפתיחת קרטוני חלב או משהו כזה, ופתאום היא שחתה בכסף.

בהתחלה לא ממש שמנו לב לזה, אבל בשנה האחרונה שלנו בתיכון היא כל הזמן נאנחה ואמרה כמה שהכול משעמם. מצד שני, היינו מתבגרות. רק כשראינו את הבית החדש, עם הברכה והבר, הבנו שמשהו קורה. בשלב הזה אבא שלה כבר עזב את אמא שלה, והוא היה כל כך עסוק במרדף אחרי צעירות בגילנו שלא היה לו אכפת מה אנחנו עושות, לכן ערכנו מסיבות גדולות, עשינו שופינג והשתכרנו בג'קוזי החדש עם הברזים המוזהבים: זאת היתה שנה נהדרת.

בסוף פראן נסעה לה לבית הספר למשחק והעמידה פנים שהיא לטאה במשך שלוש שנים. אמנדה היתה רשומה לאוניברסיטת דרהאם, ומכיוון שלי מעולם לא היה הרבה מעוף, וגם לא הרבה שכל, גם אני נרשמתי לשם.

כשנסענו יחד ליום הראשון של שבוע ההסתגלות בקושי זיהיתי את אמנדה – בעיקר כי השיער שלה שינה צבע והיא דיברה אחרת. היא אספה אותי במכונית הספורט עם הגג הנפתח, שאבא שלה נתן לה כמתנת קבלה לאוניברסיטה, ודהרה ברחובות כאילו גם הם של אבא שלה.

כשהיא הורידה אותי בתא הפצפון שלי במעונות הסטודנטים המגעילים עם כתמי הלחות על הקירות וצעקה, "זהו, דרלינג! נתראה, טוב?" הבנתי שמשהו השתנה. ומשהו באמת השתנה. היא לא דיברה איתי שוב ורק פעם בחצי שנה הואילה בטובה לצאת איתי לדרינק כדי להזכיר לי כמה החיים שלה נפלאים. אני חושבת שההצלחה המסחררת שלה לא היתה מלהיבה אותה כל כך אם לא היה לה מישהו פחות ערך להשוות את עצמה אליו. זה היה התפקיד שלי. נפלתי בזה בכל פעם מחדש. למחרת היא שוב היתה מתעלמת ממני במסדרונות.

אם יש צדק בעולם, חשבתי, יום אחד הכול יתרסק עליה. בינתיים היה לה תואר אקדמי שהיא סיימה בציונים טובים, ובזכות הבלונדיניות שלה היא התאימה לעבודה ביחסי ציבור והזמינו אותה להמון מסיבות של השואו ביזנס. אני הוצאתי תואר עם ציונים נוראים ואיומים, מה שכנראה היה קשור לכתמים של מיצי המרה על דפי המבחן שלי, ומצאתי עבודה משעממת כמגיהה בחברה לכלי כתיבה בהולבורן.

אבל עדיין שמרנו על קשר. מדי פעם היא היתה מתקשרת, פראן ואני היינו נפגשות איתה, היא היתה שמחה לאידנו, ואנחנו נתנו לה לשלם על כל המשקאות. ככה זה התחיל גם אתמול בלילה, כשהטלפון צלצל בדירה שלי.

"מלאני, דרלינג."

לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שבשפת אנשי היח"צ, "דרלינג" פירושו "מכָּרה נחותה".

"הַיי, מנדי."

היא שנאה את השם הזה.

"מה דעתך שאת ופרנצ'סקה ואני ניפגש הערב לאיזה דרינק…?"

הערב? כאילו אין לנו משהו יותר טוב לעשות.

"יש לי חדשות!" היא צייצה.

"באמת? מה?"

"לא, לא, אלה חדשות שאפשר לספר רק על דרינק."

"טוב," אמרתי ופניתי לפראן, ששכבה על הספה וציירה לעצמה שפם. "רוצה לצאת לשתות עם אמנדה הערב?"

פראן השמיעה נחרה, נדה בראשה בלהט לשלילה והעוותה את פניה כמו פומה שחושפת שיניים, משהו שככל הנראה למדה בלימודי המשחק.

"מצוין," אמרתי בטלפון. "נשמח. איפה?"

"בָּאטלנטיק?" היא אמרה במתקתקות.

אין סיכוי. ידוע שיש שם רק קוקטיילים ושמוקים. חוץ מזה, היא גרה לה בצפון לונדון המפונפנת, ואנחנו גרנו בקנינגטון, אחד הזנבות הנחמדים אך המחוספסים יותר של דרום לונדון, ככה שזה היה קצת כמו לנסות לכרות ברית בין-גלקטית. נתתי הצעה נגדית – שיפּ אנד שאבל, מקום מלוכלך וגם קצת מסוכן.

"נו, באמת, מלאני. טוב, בסדר, אז נלך לָאוֹזוֹן."

"אני מוכנה לעלות עד לפּיצ'ר אנד פיאנו, הצעה סופית."

שמעתי אנחה מעברו האחר של הקו. "אוקיי, אם את מתעקשת…" היה אפשר לשמוע אותה משרבבת שפתיים, אבל זה לא השפיע עלי, כי אני לא גבר.

"למה עשית את זה?" רטנה פראן כשניתקתי את השיחה. "היא בטח קיבלה קידום או שהיא יוצאת עם איזה אפס ממחזמר בווסט אנד או משהו כזה."

"אי-אפשר לדעת," אמרתי. "אולי משהו נורא קרה? אולי היא נכנסה להיריון מכמה מלחים, ורק אנחנו, חברותיה משכבר הימים, יכולות באמת לנחם אותה? חה-חה-חה."

"היא נשמעה בהיריון? או שהיה לה בקול ניצוץ של שמחה לאיד?"

חשבתי על זה לרגע. "אהממ… ניצוץ של שמחה לאיד."

"אמרתי לך! הבן של שון קונרי הזמין אותה לארוחת צהריים. ועכשיו נצטרך לשבת במשך שעתיים ולשמוע כמה הכול נפלא בחיים שלה, ויהיה לנו כל כך משעמם שבטעות נשתכר, ואז היא תיסע למקום הרבה יותר מרגש, בראש צלול כמובן, ואנחנו נישאר ונדפוק את הראש לגמרי מרוב מרירות ותיעוב עצמי, ואחר כך נשנא את עצמנו שבוע."

"בול. אז מה נלבש?"

אמנדה ריחפה אל תוך הפאב בדיוק בזמן. היא היתה כל מה שבחורה חולמת להיות – יפה, חטובה ורזה.

"דרלינגז, הַיי!" היא קרקרה מעברו האחר של הבר. שכחתי: כשהיא נעשתה אריסטוקרטית, היא גם נעשתה קולנית.

"יין לבן הולך?"

"בשבילנו בירה מחוזקת, אמנדה," צעקה פראן. "אבל בכוס."

סוף כל סוף אמנדה הגיעה עם המשקאות, רק אחרי שבדקה אם היא מכירה מישהו במקום, ואז התיישבה על התחת הקטן והמושלם שלה והסתובבה אלינו בחיוך של חזאית בתוכנית בוקר.

"נו, מה החדשות שלך?" שאלתי.

"בנות, בחיים לא תנחשו!"

"נגיד, זכית בלוטו כי העולם הוא מקום הגיוני? את בעצם גבר? את בהיריון מארבעים מלחים?" את החלק האחרון פראן לחשה בינה לבינה.

"אני מאורסת!!!"

"וואו! למי?" שתינו צעקנו יחד.

"את מכירה אותו, מל. את בטח זוכרת – פרייז'ר מק'קונלד, מדרהאם."

"פרייז'ר מי?" שאלה פראן.

אבל אני לא הייתי צריכה שום תזכורת. פרייז'ר הגדול העדין והמתוק, עם השיער הפרוע והבגדים הישנים. הייתי מאוהבת בו בטירוף, אבל הוא התעלם מזה, אז הסתובבתי איתו והעמדתי פנים שאנחנו החברים הכי טובים. לא בדיוק אחת מתקופות השיא של חיי. אלוהים אדירים, הבחורה הזאת תמיד חייבת לנצח?

"את ופרייז'ר! בני זונות!" אמרתי. "וחוץ מזה, כאילו, וואו, את מתחתנת! מזל טוב, איזה יופי! וגם כל כך מהר!"

זכרתי שפרייז'ר לא עושה שום דבר מהר. פתאום ראיתי אותו לנגד עיני מסתובב לו בקולג', מנסה למצוא מקום לשבת וליישר את הרגליים הארוכות מאוד שלו.

"כן, אני יודעת." היא הציגה לראווה את הטבעת שעיטרה את אצבעה המטופחת. "הוא אומר שפשוט סחררתי אותו! חי-חי-חי!"

היא סחררה אותו? או דרסה אותו עם מכבש? פרייז'ר בכלל לא אוהב להסתחרר, התרעמתי. פרייז'ר אוהב לטייל על הגבעות ולקרוא את מגזין הקומיקס "ויז" ולהיכשל בבחינות בהנדסה.

"אני זוכרת אותו," אמרה פראן, "מהכמה פעמים שביקרתי שם. בחור גבוה ורזה כזה. גבוה ורזה. הוא לא נראה לי הטיפוס שלך…"

"כן, טוב," אמרה אמנדה במתיקות.

"איך נפגשתם? במועדון השחמט?"

"לא, האמת שזה נורא מצחיק… אני ייחצנתי…"

"מה?" אמרתי.

"את יודעת, דרלינג, בעבודה שלי."

גררר.

"עבדתי עם לקוחות מאדינבורו שהשיקו איזה מדריך על טירות עתיקות. בכל אופן, את מי אני רואה בעלון, אם לא את ידידי הוותיק מהאוניברסיטה, פרייז'ר."

לא ציינתי שהיא מעולם לא החליפה איתו מילה, כי היתה לו נטייה להסמקה וגם כי הוא נעל את אותן נעלי אולסטאר כל יום במשך שלוש שנים.

"בכל אופן, אז חשבתי לצאת איתו לדרינק –"

"רגע, רגע," קטעה אותה פראן, "מה הוא עשה בעלון? זה היה עלון פרסומי של נעלי אולסטאר?"

אמנדה צחקקה בצחקוק הגבוה שלה. "לא, לא. בעצם – ואתן תחשבו שזה משוגע לגמרי: אני, אמנדה פיליפס הקטנה ממקיף פורטמונט…"

אוי לא.

"מה?" התעניינה פראן.

"טוב, האמת היא שהוא… הוא ליירד!"

"הוא מה?!"

אבל אני כבר ידעתי.

"אוי, אני יודעת, נכון שזה חמוד? ליירד זה כמו לורד – רק סקוטי!"

"זה נכון?" פראן הסתכלה עלי.

"סוג של… ידעתי שדוד שלו היה ליירד. אולי אם אבא שלו מת, אז כנראה…"

אמנדה הסתכלה עלי בתדהמה. "מלאני, כל הזמן הזה ידעת ולא סיפרת לי?"

"אמנדה, פגשת אותו פעם אחת במסיבה ואמרת שיש לו ריח מוזר."

"לא, לא, זאת בטוח לא הייתי אני." היא צחקה שוב. "בכל אופן –"

"היה לו ריח מוזר?" שאלה פראן.

"רק כשירד גשם."

"דרלינגז!" אמרה אמנדה בחספוס מסוים. "אני מנסה לספר לכן את החדשות הגדולות שלי!"

נרגענו, והחיוך המדושן שלה חזר.

"בכל אופן, בצירוף מקרים מדהים דיברתי עם אנשי הטירות האלה והם נתנו לי את מספר הטלפון של אמא שלו, והיא נתנה לי את מספר הטלפון שלו בבית, וזה היה בלונדון, אז פשוט נפגשנו והיה לנו כל כך הרבה במשותף. צחקנו וצחקנו… ואחר כך הלכנו לראות את שטרי הקניין שלו, ומפה לשם דבר הוביל לדבר ומצאנו את עצמנו בנשף קלדוניה המלכותי…"

"איזה צירוף מקרים!" אמרה פראן.

"…ועכשיו אני הולכת להיות ליירדית אמנדה פיליפס מק'קונלד!" סיימה אמנדה בלי לעצור לשאוף אוויר.

השתררה שתיקה.

"מה, גם לו קוראים פיליפס?" שאלה פראן.

"לא, לא! אני שומרת את השם שלי וגם מוסיפה את שלו. זאת אמירה פמיניסטית. לא ראית שכתוב עלי ב'טאטלר'?"

אחר כך פראן אמרה לי שהעיניים שלי היו פעורות לרווחה ונראיתי המומה. היא שאלה, "הוא עשיר?"

"אל תדברי שטויות, דרלינג. מה כבר יש בסקוטלנד?"

"היסטוריה? טבע מרהיב? מל גיבסון?"

"כבשים ואלכוהוליסטים, דרלינג. לא, הוא מרושש… ויש גם 'טירה' שצריך לשפץ – הוא לא יכול לממן שיפוץ כזה מלעמוד כל היום ולהסתכל על גשרים."

ואז אמנדה התחילה לפרט את כל תוכניותיה לעיצוב הפנים של הטירה. הייתי שם פעם (פרייז'ר הזמין את כל החבורה, אבל אני ניסיתי להעמיד פנים שזה רק אני והוא). מבחוץ היא היתה מרשימה מאוד, אבל בפנים היו רק שני חדרים שמישים ותנור חימום על גז. היה ברור שאמנדה עדיין לא יודעת את זה, לנוכח התוכניות העיצוביות שלה.

"חשבתי שנלך על מראה חדשני, פוסט-תעשייתי כזה," היא אמרה.

בשלב הזה הייתי חייבת להגיד משהו – כל דבר. ולכן פעלתי על פי הכלל הישן והטוב שלי, להגיד את הדבר הראשון שעולה לי בראש:

"וואו, זה ממש סיפור של האריסטוקרטיה שמתחתנת עם כסף! כמו ב…"

התכוונתי לומר קריקטורה של ויליאם הוגארת, אבל פספסתי את ההזדמנות. חטפתי ממנה מבט שהיה יכול לקלף תפוח בשלמותו, מלווה בשתיקה ארוכה מאוד. בסוף היא אמרה:

"טוב, כמובן, אנחנו בני משפחת פיליפס מכירים היטב את שורשי השושלת שלנו."

"שמובילים לאן, לווקינג?" שאלה פראן.

"מצחיק מאוד." היא הסתובבה אליה. "גם את מתחתנת, פראן? אוי לא, שכחתי, את לא יוצאת עם אף אחד, נכון? כי אם יום אחד זה יקרה, אולי נוכל לצחוק גם עלייך לשם שינוי."

פראן גלגלה עיניים בדרמטיות והלכה להביא עוד משקאות מהבר.

עכשיו כשהתקף הזעם עבר, אמנדה רכנה אלי בחביבות. "אז את ופרייז'ר הייתם די קרובים, נכון?" היא חייכה, כמנסה לרמוז שהיא לא מתכוונת לומר, תקנאי בי! תקנאי בי!

"לא ממש," אמרתי, ובעצם התכוונתי: הייתי מאוהבת בו והוא התעלם ממני לגמרי.

"אוי, את מוכרחה לבוא לחתונה. זה יהיה פשוט נפלא. אבא פשוט מתעקש לעשות מזה סיפור גדול."

אבא של אמנדה התחתן בערך ארבע פעמים מאז שהיינו בנות שש-עשרה. בטח כבר היתה לו הנחה.

"אני אשמח." החלטתי להיות נדיבה כלפיה. היא היתה החברה הראשונה שלי שמתחתנת, והארוס שלה היה בחור נחמד. למה שלא אהיה מאושרת בשבילה? ללא כל אזהרה, מחשבה על אלכס קפצה לי לראש ונרתעתי.

"יופי! אוי, אני מצטערת שאת לא יכולה להיות שושבינה, אבל לריסה ופורשה הן חברות כל כך טובות מהאוניברסיטה, שהייתי פשוט חייבת לבקש מהן."

"אה, ברור…"

"את יודעת, מלאני, גם את תפגשי מישהו. מישהו נחמד. כל כך חבל שאלכס הסתלק ככה. הוא היה חתיכת טיפוס, נכון? ודווקא היו לו כאלה קשרים טובים."

מה זה אמור להביע? הנחתי את המשקה שלי, קצת יותר מדי בלהט.

"לא יודעת, לא אכפת לי מדברים כאלה ולא אכפת לי מאלכס."

"לא, ברור שלא," היא אמרה וטפחה לי על היד בצורה מרתיחה.

אני תמיד שוכחת עד כמה אמנדה יכולה להיות מרושעת. שיניתי את דעתי. קיוויתי שיהיו לה נישואים מקוללים ושהיא תתגרש עוד לפני שנסיים לאכול את העוגה.

פראן חזרה עם המשקאות, אבל אמנדה זינקה מיד על הרגליים ואמרה שהיא צריכה ללכת. היא הסיטה לאחור את רעמת שערה הבלונדיני – בלי סימן לשורשים – והצעידה את התחת הקטן וההדוק שלה, הארוז במכנסי עור, ישר אל הדלת. היא נכנסה למכונית החדשה עם הגג הנפתח כשהטלפון שלה כבר צמוד לאוזן, נופפה בעליזות לאחור ונסעה לה למקום הרבה יותר זוהר ומרגש מהפאב הזה ביום שישי בערב.

פראן ואני ישבנו כמה רגעים בשתיקה, עד שפראן אמרה לבסוף, "שתזדיין!" ושתינו את היין הלבן שלה וגם את שלנו. ואז שתינו עוד כוס כדי להתעודד, ואז עוד כמה כוסות, ובתוך זמן קצר כבר לא היה לנו אכפת שאמנדה פיליפס מצאה את הנסיך הנאה – והמרושל – שלה ועמדה לעבור לגור בטירה. כמעט לא היה לנו אכפת.

הרבה, הרבה יותר מאוחר קשקשנו בלי שום היגיון על הבחור האחרון שפראן תקעה לו בעיטה מטפורית בביצים וזרקה מהבית – בעצם, אם חושבים על זה, היא נתנה לו בעיטה מאוד מציאותית בביצים, והוא יצא מהבית בצליעה על דעת עצמו – ואז ראיתי בקצה האחר של הפאב הצפוף משהו שנראה לי כמו זוג ברכיים מוכרות. טיילתי מעלה עם המבט והסקתי שאכן מדובר בניקולס, רואה החשבון הגבוה בעולם (מאיפה אני מכירה אותו בכלל?). אלוהים אדירים, הוא היה כל כך גבוה. אני אוהבת אותם גבוהים.

משכתי לפראן בשרוול. "תראי – זה ניקולס."

פראן הציצה לעברו. "איזה עלוב," היא אמרה.

אם פראן לא היתה קוראת לכל בחור שדיברנו עליו בשעה וחצי האחרונות "עלוב", אולי הייתי מקשיבה לה וחוסכת לעצמי עוד טראומה. אבל לא הקשבתי לה ונופפתי לו בתנועות גדולות. "ניקולס!" והתפקעתי מצחוק. הוא טס אלי ונתן לי נשיקה גדולה. אולי אנחנו בעצם חברים ותיקים?

"מלאני, נפלא לראות אותך. אני בדיוק בעוד ערב משוגע עם כמה רואי חשבון."

צמצמתי את העיניים כדי לראות את האנשים שהיו בעברו האחר של הבר, אבל באופן מסתורי, כולם נעלמו כלא היו.

"וואו, אנחנו משוגעים לגמרי. אין סיכוי שנחזור היום הביתה בלי אזהרה מהמשטרה! ארר-ארר-ארר!"

"תזמין אותנו לדרינקים, ניקולס! אתה טחון!"

"בטח, מותק." וזה מה שהוא עשה, בלהט של אדם שיודע טוב מדי כמה אלכוהול הוא צריך בדרך כלל לתת לאישה לשתות כדי שהיא תסכים לשכב איתו.

במצב רגיל הייתי רצה עשרה קילומטרים כדי להתרחק מניקולס, שפעם שכבתי איתו בטעות באיזו מסיבה כי הוא היה… כל כך גבוה. מאז הוא התקשר אלי בלי הפסקה, אבל אני הבנתי שלמרות הגובה שלו, הוא הבן זונה הכי משעמם שנולד אי-פעם. למעשה הוא היה רואה החשבון הכי משעמם שנולד אי-פעם. אחרי החקירה הצולבת של פראן, כשהוא בא פעם לקחת אותי במכנסי ג'ינס משופשפים ובמגפי בוקרים ורודים, הכרחתי את לינדה לענות לטלפונים בבית במשך חודש. ועכשיו הוא שוב היה כאן, והוא היה נואש, ואני הייתי נואשת לתשומת לב – שילוב קטלני.

ניקולס התמקם לו בנוחות בפינה ליד פראן – שנראתה חצי ישנה, אבל מבטה הישנוני שידר שהיא יכולה בהחלט לנשוך אותו בפרצוף אם רק יחשוב לעשות משהו – והתחיל לספר לי על כל התעלולים שהוא וחבריו רואי החשבון הנהדרים עוללו בזמן האחרון. כשהוא הגיע לשלב בסיפור שבו הם עלו סוף כל סוף לאוטובוס ששכרו כדי לנסוע להופעה של בריאן אדמס, כבר עמדתי לכרסם לעצמי את כפות הידיים מרוב ייאוש. מתוך היגיון צרוף של שיכורים, החלטתי שכדאי שאנשק אותו רק כדי שהוא יסתום כבר את הפה. זאת לא היתה המשימה הכי קלה בעולם. זה היה קשה כמעט כמו לטפס על עץ. כשאני שיכורה מהתחת. ולכן, ברגע שהגעתי למעלה, החלטתי שכדאי שאשאר שם עד שהעץ יירדם. רק למחרת בבוקר זחלתי מתחת להריסות.

"אז מה אני עושה עכשיו?" התלוננתי באוזני פראן. "יש לי בחדר גבר גדול ומסריח, שאני שונאת, ואם אכנס עכשיו ואעיר אותו, הוא עוד פעם יתחיל לספר לי סיפורים קורעים מצחוק על חוקי המס."

"נו ו…?"

"אז… אממ… את יכולה ללכת ו… כאילו, לבקש ממנו לזוז מפה?"

"אני! למה אני? את זאת שמכוסה ברוק שלו! חוץ מזה, מה אם הוא עירום?"

"אה, נכון, ואף פעם לא ראית גבר עירום?"

"לא בגובה שני מטרים. זה יוציא לי את החשק לאכול נקניקייה בלחמנייה."

פתאום צלצל פעמון הדלת החזק במיוחד של הדירה, ושתינו קפצנו בבעתה. פראן ואני הסתכלנו אחת על השנייה, ואני צלעתי לאטי לעבר הדלת כדי לעצור את הרעש השטני.

בום! גבר בגובה שני מטרים, עירום כביום היוולדו ועם הנגאובר קשה, יצא מתוך החדר שלי, התנגש בי בבהלה, ונראה שאין לו שמץ של מושג באיזו גלקסיה הוא נמצא.

"יש שריפה?"

עמדנו במקום לרגע והסתכלנו אחד על השני כמו שני ארנבים שנלכדו באור של פנסי מכונית. ואז השכל שלי קיבל החלטה עצמאית להפוך להיות אמא שלי עד להודעה חדשה.

"לא, ניקולס, אין שום שריפה. לך להתלבש מיד! בזה הרגע! לפני שאני פותחת את הדלת."

הוא מצמץ ונסוג בלי לומר מילה, נכנס לחדר שלי ואז עשה פניית פרסה מהירה ורץ לשירותים, ובתוך שנייה היה אפשר לשמוע אותו משתין מגובה שני מטרים. או שזה היה סוס שעבר שם במקרה. בכל מקרה, פתרתי בעיה אחת – להוציא אותו מהחדר שלי – וגיליתי בעיה אחרת. אולי אוכל לנעול אותו בשירותים לנצח, והשכנים ירשו לנו להשתמש בחדר האמבטיה שלהם.

בסוף פתחתי את הדלת בחיוך חביב – לא שהדוור העגלגל שעמד בכניסה שם עלי קצוץ.

"חבילה."

חתמתי לו וניסיתי לא להתרגש יותר מדי, אבל החבילה הזאת היתה ענקית. אולי יש לי מעריץ סודי ששולח לי מתנות יקרות כי הוא ממש עשיר, ואולי אפילו ממש מפורסם!

פראן עברה שם כדי לנסות ללכת לשירותים. אליה הדוור דווקא שם לב – כל הגברים שמים לב אליה.

"שלום, דוור," היא אמרה, הצביעה על החבילה ושאלה: "הֵיי, זה בשבילך?"

סובבתי את החבילה בציפייה. "לא, זה בשביל לינדה. אוף, אוף, אוף."

"וואו, מה זה – צלחת האספנות החדשה של 'מלחמת הכוכבים' לבית וודלנד פארם מסדרת הנסיכה דיאנה?"

"לא, זה כבד מדי."

הדוור התרחק לו. כמו תמיד, הסתכלנו אחת על השנייה ותהינו איך גבר שצועד חמישה-עשר קילומטרים ביום יכול להיות כל כך עגלגל.

"ספרים?"

"לינדה לא קוראת ספרים. היא אוכלת אותם."

"באמת, או שאת פשוט לא אוהבת אותה?"

הסתכלתי על כפות הרגליים שלי.

"אני פשוט לא אוהבת אותה."

"אוקיי, אז אפשר לפתוח?"

"לא. מה פתאום."

"למה לא? לא יהיה לה אכפת."

"פראן, אני חושבת שדווקא כן יהיה לה אכפת."

למען האמת, לא היה לי מושג אם יהיה לה אכפת או לא. למעשה כל מה שידעתי על לינדה הוא שהיא עובדת בבנק – לא זכרתי באיזה בנק, שהיא בת יחידה ושהיא ירשה מסבתא שלה כסף כדי לקנות את הדירה החמודה הזאת ולמלא אותה בתחרה בגוֹני פסטל. את כל זה גיליתי בריאיון שהיא עשתה לי כשבאתי לראות את הדירה, שבו ניסיתי להיראות מעניינת להפליא, כך שבעצם עברתי לגור כאן בתואנות שווא – ובהקלה אדירה, כי באותה תקופה ברחתי מחבורת פיזיותרפיסטים שניסו לגרש אותי בהפחדות מדירת השותפים שלי באדמונטון – זאת תקופה בחיי שאני נזכרת בה בדרך כלל רק בארבע לפנות בוקר, כשאני מתעוררת מכוסה זיעה קרה.

וכאילו לינדה קראה את מחשבותי – או יותר נכון, הצמידה אוזן לדלת החדר שלה כדי לצותת לשיחה שלנו – היא יצאה מחדרה שבירכתי הבית אל המסדרון והצליחה לא להיישיר מבט אל אף אחת מאיתנו בזמן שחטפה לי את החבילה מהיד. היא היתה נמוכה ומלאה, עם הילת שפם מובחנת. בזמן שהיא צעדה בחזרה לחדרה, פראן ואני החלפנו את "מבט לינדה" המוכר שלנו.

"תגידו, חברות… חה-חה…" נשמע קול חנוק, "אני יכול… כאילו… לצאת מהשירותים עכשיו?"

פראן גלגלה עיניים. "מתי שתרצה, דרלינג. אנחנו נחכה ממש כאן."

התחלתי לצחקק.

"כן, אוקיי, כן…" אמר הקול. ואז השתררה שתיקה, שבמהלכה לא חזרנו למטבח.

בסוף הדלת התחילה להיפתח וניקולס הגיח מאחוריה, מכסה את איברי המין שלו בהר של ממחטות נייר. הר, פשוטו כמשמעו.

"הא-הא! ערב משגע, מה, בנות?" הוא צעק בהעמדת פנים משכנעת למדי, אני חייבת להגיד. "מה יש לארוחת בוקר?"

"בשבילך? קו 68," אמרה פראן. "הם עושים משלוחים."

"חה-חה-חה – אני רק לוקח את מכנסי הריקוד שלי וכבר חוזר. ומה שלומך, יקירתי?"

שתינו הסתכלנו סביב, עד שהבנתי שהוא מדבר אלי.

"אה, אתה יודע, אני בדרגה כלשהי בסולם הנפלאוּת," אמרתי וגחנתי לפנים. עוד הייתי עטופה במגבת. "דרגה שלילית." פתאום ראיתי על הרצפה משהו שלא ראיתי קודם. הרמתי את זה. זאת היתה גלויה, והיא היתה ממוענת אלי.

"פרא-אן!" הלכתי אחריה לסלון ואמרתי בקול רועד. "זאת גלויה."

"אני רואה. אה, וניקולס, תסתכל מה יש שם – זאת דלת!"

"חה-חה!" נשמע קול מהחדר האחר. "חכי שאספר על זה לבחורים במשרד."

נאנחתי. "תסתכלי," אמרתי בבהילות. "תראי ממי זה."

על הגלויה הופיע האמפייר סטייט בילדינג, מכוסה כמעט כולו בתצלום תקריב של שדיים. בצד השני נכתב רק: מותק, אני כל כך מצטער – טעות נוראית. אני חוזר הביתה. אלכס.

השתררה שתיקה דרמטית וארוכה. או יותר נכון, היתה משתררת שתיקה דרמטית וארוכה, אלמלא בחר ניקולס ברגע הזה בדיוק לזנק לתוך החדר במכנסיים סגולים (אתמול בלילה לא שמתי לב שהם סגולים. הוא נראה כמו תאונה איומה ונוראה במפעל לייצור שימורי שזיפים) ולצעוק, "הֵיי, אני יודע מה יכול להיות מדהים – בואו נכין פרנץ' טוסט!!"

פראן נעצה בו מבט מזוגג כמו של הדוב פדינגטון. "ניקולס, לך תביא שוקולד."

הייתי המומה ובקושי שמתי לב שניקולס נעלם ואז חזר בצייתנות עם עשרה מאפים ממולאים שוקולד. הייתי עסוקה מדי בבהייה לפנים בלי למצמץ ובניסיון להבין מה קורה: אלכס, אלכס, אלכס – שאם הייתם שואלים אותי, הייתי אומרת שהוא "אהבת האמת שלי". אלכס, אלכס, אלכס, "החלאה עלוב הנפש", אם הייתם שואלים את פראן, או כמעט כל בן אדם אחר בעולם.

בפעם הראשונה שראיתי את אלכס חשבתי, "וואו, איך בא לי להיכנס למכנסיים שלו!" וכשהוא הסתכל עלי, הוא חשב בדיוק את אותו הדבר: אפשר לומר שזאת היתה הבנה הדדית. אה! המסיבה המחורבנת הזאת במערב לונדון (טוב, הייתי צריכה לדעת שאין לי מה ללכת למסיבה במערב לונדון ולצפות שיהיה לי כיף, אבל בפעם האחת הזאת, זה דווקא השתלם לי).

חיפשתי את הבירה היקרה יותר שמארחים נוהגים להחביא בעומק המקרר, ואז:

"זה רק אני," נהם קול רם, "או שכולם כאן נראים כאילו תקוע להם משהו מאוד לא נוח בתחת?"

"זה טרנדי," עניתי בעוקצנות. "אתה אמור לקנא בהם. הם רק מעמידים פנים שהם לא נהנים."

"אהההה, עכשיו הבנתי. אוקיי. אז או שאנסה לצאת עכשיו ממערב לונדון…"

"בלתי אפשרי," ציינתי.

"נכון… או שאדפוק את הראש ואעשה משהו נורא ואיום שאחר כך אוכל להתנער ממנו בלי לקחת עליו שום אחריות."

האמירה הזאת היתה כל כך מדויקת, שהשתנקתי והסתכלתי קצת יותר מקרוב על הטיפוס שעמד מולי: מטר שמונים ושמונה, שיער כהה, פרוע למראה, עיניים חומות עצומות למחצה תחת עפעפיים כבדים והריסים הכי שפיציים שראיתי בחיים.

"זה נשמע כמו משהו שממש לא מתאים לך לעשות," אמרתי.

כעבור שמונה-עשרה שעות מדהימות שכבתי מיוזעת, דביקה ומורעבת בחדר שינה לא מוכר, ואלכס דגדג אותי בבטן עם תיון. אז כבר הבנתי שעליתי על משהו.

כעבור שנה הייתי בעננים והסתובבתי ללא מטרה עם אלכס, שניסה להצליח בתעשיית המוזיקה. הוא הכיר את כולם. הוא תמיד התגלגל לאיזו מסיבה, וכל החברים שלו היו קצת מפוקפקים אבל עם מבטאים נורא יפים. הייתי חלק מהפמליה, זה היה אדיר. הוא לא היה הטיפוס הכי רומנטי בעולם, אבל לא היה לי אכפת, כי אני, מלאני פפר, בת עשרים ושש, ראיתי כוכבי פופ צעירים מקיאים בפינות של מועדוני לילה מטונפים. החיים שלי היו מגניבים.

אבל חוץ מזה, אהבתי אותו כל כך. אהבתי את השיער הארוך המדובלל שלו ואת עיני הכלבלב העצובות, וכל הזמן ניסיתי לגרום לו לשים לב אלי. הייתי קופצת מעלה ומטה בניסיון להגיע אליו, והוא היה שולח אלי חיוך גדול ועצל ומסתכל מי עוד משתתף בשיחה. מדי פעם הוא היה מרעיף עלי קצת תשומת לב, ואני הייתי כמו אחד הכלבים הקטנים ומעוררי הרחמים האלה, שתמיד רואים איך מצילים אותם בתוכניות על עמותות למען זכויות בעלי חיים. אבל רוב הזמן הוא היה מפלרטט עם נשים בלי הפסקה ואני לא ידעתי את נפשי. בקיצור, הוא לא היה להיט בתור חבר, אין שום ספק. אבל במכנסי העור האלה… מה אני אגיד? בחורה נשארת בחורה, ומכנסי עור וחברים כוכבי פופ הם מכנסי עור וחברים כוכבי פופ, אז ברור שעשיתי את מה שלבחורות מגניבות אסור לעשות והתאהבתי בבחור מגניב. זה הרס הכול.

ואף על פי כן, היה לי נדמה שהוא התחיל להשתנות. מדי פעם ראיתי איזה מבט מלא רוך בפניו. ולפעמים הוא היה מתקשר אלי ככה סתם, בלי סיבה, או חוזר הביתה מוקדם מהופעה. הוא התחיל להשתנות, הרגשתי את זה. הוא אהב אותי. הוא אפילו עבר את מבחן ה"אתה יכול לעצור בדרך בחנות ולקנות לי טמפונים?" ובדיוק כשעמדתי להציע ש… אולי… נחשוב על האפשרות שנעבור לגור יחד – לא בקטע רציני או משהו, סתם כזה לגור יחד, כי זה פשוט לא כל כך משתלם להחזיק שתי מברשות שיניים, חה-חה-חה – הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

בסוף שבוע אחד חיכיתי לטלפון ממנו, אבל הוא לא התקשר. ובזה זה נגמר. הנחתי שקרה לו משהו בסגנון "תיקים באפלה" ושלא יכול להיות שזה קשור אלי, ולכן המתנתי עשרים וארבע שעות ורק אז התקשרתי סוף-סוף לשותף שלו לדירה, צ'רלי, שגר בפולהאם. צ'רלי לא שמח להתעסק עם החרא של אלכס והוא היה יותר מדי סנוב בשביל להיות נחמד. הוא הודיע לי בעייפות שאלכס נסע לארצות הברית למצוא את עצמו והוא מצטער שהוא לא אמר לי, אבל ככה זה נראה לו קל יותר.

הוא אפילו לא השאיר פתק עלוב! אלכס זרק אותי באמצעות מעבר ליבשת אחרת והשאיר לי הודעה לקונית עם השותף שלו!

במשך כמה שבועות הייתי שבורה כל כך שאפילו לא בכיתי. הרגשתי כאילו מישהו רוקן לי את הקרביים בכפית קרה.

פראן היתה חברה נהדרת. מעולם לא הכרתי בן אדם עם מנעד רחב יותר של כינויים ססגוניים ושמות גנאי. היא ירקה רעל בשבילי, ואני ישבתי בפינה והתנדנדתי קדימה ואחורה. התביישתי אפילו ללכת לחנות לקנות עוד חטיפי צ'יפס, כי הייתי בטוחה שאפשר לראות את ההשפלה על הפנים שלי. זה היה כאב שלא ידעתי כמוהו בעבר, יותר גרוע מהפעם ההיא שנתקעה לי עטיפה של המבורגר באף (הייתי בת ארבע, אני לא איזה יצור או משהו).

המצב נרגע בהדרגה, ואחרי כמה חודשים רק נתקפתי מדי פעם כאב עמום, שלאחרונה ניסיתי לשכך באמצעות האורח שלי, שזלל מאפי שוקולד וליקק את השפתיים כאילו זה קוויאר.

"טוב," אמרה פראן. "אני אקח את הדואר זבל הקטן הזה ואזרוק אותו לאן…"

חטפתי לה את הגלויה מהיד.

"בחייך, מל. זה הגיע מחלאה עלוב נפש. למעשה, אם את רוצה, אני אתן לך את הכבוד לשרוף את זה בעצמך."

"הֵיי, בנות, מה קורה?" שאל ניקולס חד ההבחנה בפה מלא בעיסת שוקולד. ככל הנראה, אם הוא לא צורך חמישה-עשרה אלף קלוריות ביום הוא עלול למות.

פערתי עיניים.

"תקשיב, אני לא רוצה להיות לא מנומסת, אבל אתה צריך פשוט ללכת!" התפרצתי, אבל לא הצלחתי לשמור על המומנטום. "כאילו, פשוט לי ולפראן יש פרויקט ממש חשוב שאנחנו מתכננות לעבוד עליו כבר המון זמן…"

"כן, קוראים לזה פרויקט להתרחק מניקולס," סיננה פראן, לא ממש בשקט.

"בטח, הֵיי, אין בעיה, בייב. אולי אני אאסוף אותך הערב בשבע ונלך לאכול ארוחת ערב יקרה בהגזמה על חשבון לקוח שלי? ארר-ארר-ארר!"

"למרבה הצער, הפרויקט שלי ושל מל יימשך המון זמן," אמרה פראן. "אני ממש מצטערת. אבל אתה צריך ללכת. עכשיו."

"הֵיי, תרגיעי. כולם יודעים שניקולס סנודלי מבין רמזים."

פתאום זינקתי לצד האחר של החדר והתחלתי לעשות בלגן בסדר האלפביתי של הדיסקים של לינדה, למקרה שהוא ינסה לנשק אותי לפני שילך. הדיסקים של לינדה: "שירי האהבה הגדולים של כל הזמנים 1", "שירי האהבה הגדולים של כל הזמנים 2" ולצורך הגיוון, "שירי האהבה הגדולים בעולם!" וגם כמה דיסקים עם קולות של דולפינים.

"מל, בייב, אני אתקשר אלייך בקרוב, טוב? בקשר למסיבה לכבוד בריאן מיי?"

"בטח," אמרתי. "ביי."

הוא ניסה לשחק אותה קוּל: "כן, טוב. תזכירי לי מה הטלפון שלך?"

התכוונתי לתת לו מספר שגוי, אבל במצבי הרגשי המבולבל התבלבלתי ובטעות נתתי לו את המספר הנכון.

"אז צ'או, ליידיז," הוא אמר בנֶאלחוּת, התכופף מתחת למשקוף ונעלם. נשבעת שיכולתי לשמוע אותו נוהם לעצמו "ארר-ארר-ארר" גם אחרי שהוא הלך.

מהפח אל הפחת, חשבתי לעצמי ולקחתי את הגלויה ליד שוב. צעדתי לאחור, התמוטטתי על הספה ליד פראן והשענתי את ראשי על כתפה.

"בבקשה אל תעשי שוב את הקטע הזה עם ניקולס," היא אמרה.

"אבל את כל כך נהנית מזה."

"מל, את יודעת שהייתי מעדיפה לגרר את עצמי בפומפייה מאשר לראות אותך מתקרבת לעמוד הסליים הזה."

הרמתי את הגלויה ביד חלושה. "כל כך התגעגעתי אליו."

"אני יודעת."

"ואני עדיין."

"אני יודעת. אבל איזה מין גבר עושה את מה שהוא עשה לך, אם לא בן זונה גמור?"

"אני לא יודעת. בנים הם מוזרים."

"כן, זה נכון. כולם. והם חושבים שאנחנו מוזרות. אבל חלקם מוזרים-נחמדים, וחלקם לא. תחשבי על אלכס בתור אמנדה של עולם הבנים. הוא גרם לך להרגיש בדיוק כמו הפרה הסנובית הזאת, כשהיא התחילה להסתובב עם השמוקים האלה וזרקה אותך לכלבים."

"ואני עדיין בקשר איתה."

פראן נאנחה. "והיא מאמללת אותך. בקיצור, את בטח לא תקשיבי לאף מילה שלי."

"כנראה."

"אוקיי, אז את יכולה פאקינג לשכוח מעצה ידידותית. נשארו מאפים?"

הסתכלנו על כל העטיפות הריקות שהיו פזורות על הרצפה.

"הבן הזה מפחיד אותי," מלמלה פראן.

נשכבתי לאחור על הספה וגנחתי. "אוי ואבוי. קודם פרייז'ר, ואז ניקולס ועכשיו זה. אני מקווה שקארמה זה לא דבר אמיתי."

פתאום חשבתי על משהו: "את לא חושבת שאמנדה מתחתנת עם פרייז'ר רק כדי לדפוק אותי, נכון?"

"יכול להיות," אמרה פראן, התמתחה בעצלות והדליקה את הטלוויזיה. "אל תדאגי. אם אלכס באמת חוזר, אולי היא תתחתן איתו במקום."

אף אחת משתי האפשרויות האלה לא שימחה אותי.

ספרים נוספים