החוף האינסופי // ג'ני קולגן

גם בתחילת האביב, די חשוך במיור.

לפלורה זה לא הפריע. היא אהבה להתעורר בבוקר, מכורבלת היטב, יחד בחושך. שנתו של ג'ואל היתה קלה מאוד (פלורה לא ידעה שלפני שהכירו, הוא בקושי ישן בכלל) ובדרך כלל הוא היה ער עוד לפני ששפשפה עיניים. פניו הערניות והמתוחות בדרך כלל התרככו כשראה אותה, והיא היתה מחייכת ושוב מופתעת ונדהמת ומבוהלת מעומק רגשותיה כלפיו, מהאופן שבו רעדה לקצב פעימות לבו.

היא אהבה אפילו את הבקרים הכי קרים, כשהיתה חייבת לעקור את עצמה מהמיטה כדי להתחיל את היום. זה היה אחרת כשהיא לא היתה צריכה לנסוע שעה לעבודה, לחוצה וצפופה בין מיליוני אנשים אחרים שנושמים עליה חיידקים ודוחפים אותה וגורמים לחיים שלה להיות נוחים פחות מכפי שיכלו להיות.

במקום כל זה, פלורה אספה מדי בוקר את הכבול הלח בקמין העצים בבקתה היפהפייה שג'ואל התגורר בה בזמן שעבד בשביל קולטון רוג'רס, המיליארדר שקנה מחצית מהאי. היא היתה מדליקה את האש, והחדר נעשה מיד חמים יותר ואור הלהבות המהבהב הטיל צללים על הקירות הלבנים.

הדבר היחיד שג'ואל התעקש שיהיה בחדר היה מכונת קפה חדשנית ויקרה במיוחד, והיא נתנה לו להתעסק בה בזמן שהתחבר למחשב לראות מה מצפה לו באותו יום והתלונן כרגיל על כשליה הרבים והמגוונים של תשתית האינטרנט באי.

פלורה היתה לוקחת את הקפה שלה, לובשת סוודר ישן ונודדת אל החלון בבקתה, שם ישבה על הרדיאטור הישן, כמו אלה שהיו פעם בבתי ספר, שבטח עלה לקולטון הון תועפות להתקין כאן, ולטשה עיניים בים האפל. לפעמים הוא היה מנוקד בכיפות לבנות, והיה אפשר לדעת שהיום תנשב רוח. לפעמים הוא היה צלול להפליא, ואז אפילו בבוקר, אם הביטה למעלה, ראתה כוכבים זוהרים בשמים. במיור לא היה זיהום אור. הכוכבים היו גדולים מכפי שפלורה זכרה מילדותה.

היא חיבקה את הספל שלה בידיה וחייכה. המים במקלחת התחילו לזרום. "לאן אתה נוסע היום?" צעקה.

ג'ואל שרבב את ראשו מבעד לדלת. "קודם כול להרטפורד," הוא אמר. "דרך רייקיאוויק."

"אני יכולה לבוא גם?"

ג'ואל נעץ בה מבט. לא מתבדחים על עבודה.

"נו… נוכל להתמזמז במטוס."

"אני לא יודע…"

לקולטון היה מטוס שהשתמש בו כדי לטוס למיור וממנה, ופלורה התעצבנה נורא על כך שהוא נועד רק לנסיעות עסקים והיא מעולם לא הורשתה לעלות עליו. מטוס פרטי! זה היה מעבר לכל דמיון. לג'ואל לא היתה טיפה של חוש הומור בכל הנוגע לעבודה. למעשה, לא היתה לו טיפה של חוש הומור בנוגע להרבה דברים. ולפעמים זה הטריד את פלורה.

"אני מתערבת איתך שאין שום דבר שהדיילות לא ראו," אמרה פלורה. זה ללא ספק היה נכון, אבל ג'ואל כבר גלש באתר של "וול סטריט ג'ורנל" ולא ממש הקשיב.

"אני חוזר ביום שישי בעוד שבועיים. קולטון ממזג ורוכש ממש… טוב…"

פלורה הצטערה שהוא לא יכול לדבר יותר על העבודה שלו, כמו שעשה כשעוד עבדה בתחום המשפטי. אבל זה לא היה רק בגלל חיסיון. הוא היה מסוגר בכל התחומים.

פלורה שרבבה שפתיים. "אתה תפספס את הארגילס."

"את המה?"

"זאת להקה. הם בסיבוב הופעות והם מגיעים להרבור'ס רסט. הם מעולים."

ג'ואל משך בכתפיו. "אני לא ממש אוהב מוזיקה."

פלורה ניגשה אליו. המוזיקה זרמה בעורקיהם של כל תושבי מיור. לפני המעבורות והמטוסים, הם היו צריכים לבדר את עצמם, וכולם – כולל חסרי הכישרון – נרתמו למשימה בהתלהבות. פלורה רקדה יפה וידעה לנגן בבּוֹרַאן, אם לא היה מישהו טוב יותר ממנה בסביבה. אחיה איניס היה כנר מצוין, אפילו שניסה להסתיר את זה. היחיד שלא ידע לנגן בשום כלי היה היימיש המגודל. אמא שלהם בדרך כלל נתנה לו שתי כפות והרשתה לו להכות בהן כרצונו.

היא חיבקה אותו. "איך אתה יכול לא לאהוב מוזיקה?" אמרה.

ג'ואל מצמץ והסתכל מעבר לכתפה. האמת שזה היה טיפשי, עוד דבר קטן בסחרחרת האינסופית של הילדות הקשה שלו, אבל כל בית ספר חדש שהגיע אליו היה הזדמנות חדשה לעשות טעות: ללבוש את הדבר הלא נכון, לאהוב את הלהקה הלא נכונה. הפחד לבחור לא נכון. חוסר היכולת שלו, לפחות על פניו, ללמוד את הכללים. היו כל כך הרבה להקות מגניבות, שהיה פשוט בלתי אפשרי לעמוד בקצב.

היה לו קל יותר לוותר מראש. והוא מעולם לא הצליח להשלים עם המוזיקה. מעולם לא העז לגלות מה הוא אוהב באמת. לא היו לו אחים גדולים ללמוד מהם.

אותו הדבר היה נכון בבגדים. הוא לבש תמיד שני צבעים בלבד – כחול ואפור, מהבדים האיכותיים ביותר, לא כי זה היה הטעם שלו, אלא כדי להימנע מסיבוכים. הוא אף פעם לא היה צריך לחשוב על מה שהוא לובש. אם כי הוא יצא בחייו עם לא מעט דוגמניות שלימדו אותו על בגדים, אז לפחות מהבחינה הזאת הן הביאו תועלת.

הוא הציץ בפלורה. היא שוב בהתה בים. לפעמים הוא לא הצליח להבחין בינה לבין סביבתה במיור. שערה היה קווצות-קווצות של אצות שנפרשו על הדיונות הלבנות החיוורות של כתפיה. דמעותיה היו רסס של מי מלח בסערה. פיה היה קונכייה מושלמת. היא לא היתה דוגמנית – להפך. היא היתה מקורקעת, יציבה כמו האדמה שתחת רגליה. היא היתה אי, כפר, עיירה, בית. הוא נגע בה בעדינות וכמעט לא האמין שהיא שלו.

פלורה הכירה את המגע המרפרף שלו ולא יכלה להתנגד לו. הדאיג אותה האופן שבו הביט בה לפעמים: כאילו היא יצור שברירי ויקר ערך. היא לא היתה לא זה ולא זה. היא היתה בחורה רגילה לגמרי, עם דאגות ופגמים כמו כל אחד אחר. ובסוף הוא יבין את זה, והיא פחדה עד מאוד ממה שיקרה כשיבין שהיא לא סֵלקִית. שהיא לא יצור קסום שהופיע בחייו כדי לפתור לו את כל הבעיות… היא פחדה עד מאוד ממה שיקרה כשיבין שהיא רק עוד בחורה רגילה שמוטרדת מהמשקל שלה ואוהבת להישאר בפיג'מה בימי ראשון… מה יקרה כשיצטרכו לריב על שטיפת כלים? היא נישקה בעדינות את כף ידו.

"תפסיק להסתכל עלי כאילו אני שדונית ים."

הוא חייך. "זה בדיוק מה שאת בשבילי."

"באיזו שעה ה…? אה."

היא תמיד שכחה שהמטוס של קולטון ממריא לפי לוח הזמנים שלהם, ולא של חברת תעופה כלשהי.

ג'ואל הציץ בשעון. "עכשיו. לקולטון יש קוצים בתחת… כלומר… יש לנו הרבה דברים לעשות."

"אתה לא רוצה לאכול?"

ג'ואל הניד את ראשו. "זה מצחיק, אבל בטיסה מגישים לחם וסקונס מבית הקפה ליד הים."

פלורה חייכה. "איזה פינוק!" היא נישקה אותו. "תחזור מהר."

"למה, לאן את הולכת?"

"לשום מקום," אמרה פלורה ומשכה אותו אליה. "לשום מקום."

היא הסתכלה עליו הולך בלי להעיף מבט לאחור ונאנחה.

מוזר, אבל רק כשהם עשו סקס היא ידעה במאה אחוז שהוא שם איתה. כל כולו איתה, עם כל נשימה, עם כל תנועה. זה לא היה דומה לשום דבר שהכירה בעבר. היו לה מאהבים אנוכיים ומאהבים רברבנים, ומאהבים ממש גרועים שהפוטנציאל שלהם נהרס מצפייה בפורנו בגיל צעיר מדי.

אבל אף פעם לא היה לה משהו דומה לזה – עוצמה כזאת, על סף ייאוש – כאילו הוא מנסה להיכנס כל כולו מתחת לעורה, גוף ונפש. היא הרגישה שהוא מכיר את כולה ושהיא מכירה את כולו. היא חשבה על זה בלי הפסקה. אבל הוא כמעט אף פעם לא היה כאן. ובשאר הזמן לא היה לה מושג לאן נודדות המחשבות שלו, בדיוק כפי שהיה כשרק הכירו.

*

עכשיו, כעבור חודש, כבר לא היה חשוך כל כך, אבל ג'ואל עדיין היה בנסיעות, מעבודה לעבודה. גם פלורה תיסע היום, אבל לא למקום מעניין כל כך, ולמרבה הצער היא חזרה לבית החווה.

כשפלורה היתה כלואה בחדר השינה שלה – במיטת היחיד של ילדותה, עם כל הגביעים הישנים מתחרויות הריקודים של ההיילנדס הסקוטים המסודרים לאורך הקיר וצוברים אבק – היא נעשתה נרגזת. וחוץ מזה היא ידעה שלא משנה כמה מוקדם תקום – ולתחושתה זה היה מוקדם מאוד – שלושת האחים שלה שעבדו בחווה ואביה ערים כבר שעה כי קמו לחלוב את הפרות.

טוב, כולם חוץ מפינטן. הוא היה הגאון הקולינרי במשפחה והקדיש את רוב זמנו לייצור גבינות וחמאה בשביל בית הקפה שלה, ובקרוב, כך קיוו, גם בשביל המלון החדש של קולטון, שייקרא "הצוק". אבל הבנים האחרים – היימיש החזק והלא מבריק ואיניס הבכור – היו בחוץ, בחושך או באור, בגשם או בשמש, ולא משנה כמה ניסתה לשכנע את אביה אֵק להאט קצת את הקצב, גם הוא יצא בדרך כלל לעבודה. כשעבדה בלונדון כעוזרת משפטית, אחיה צחקו עליה שהיא עצלנית. עכשיו כשניהלה בית קפה לגמרי לבדה, היא קיוותה להעמיד אותם על טעותם, אבל הם המשיכו לחשוב שהיא לא רצינית, כי היא קמה רק בחמש לפנות בוקר.

היא צריכה לעזוב את הבית – היו כמה בתים להשכרה במיור, אבל בית הקפה לא היה רווחי מספיק כדי לאפשר מהלך ראוותני כל כך. היא פשוט לא הצליחה לרסן את עצמה. התוצרת של מיור היתה טובה כל כך – חמאה אורגנית טרייה מהמחלבה המשפחתית, הגבינה המדהימה של פינטן, הדגים ופירות הים הכי טובים מהים הצלול שלהם, והגשם שהצמיח את העשב המתוק שפיטם את עדרי הבקר של ההיילנדס. אבל הכול עלה כסף.

היא מיהרה לחשב בראשה מה השעה בניו יורק, שם נמצא כעת ג'ואל, החבר שלה. כמה מגוחך לקרוא לו כך.

פעם הוא היה הבוס שלה, והוא נשלח לכאן כדי לעבוד איתה על כמה עניינים משפטיים בשביל קולטון רוג'רס. אבל הוא לא היה רק הבוס שלה. היא היתה דלוקה עליו במשך שנים, מהרגע שראתה אותו. הוא, לעומת זאת, יצא אז עם דוגמניות ולא שם לב לקיומה. היא לא חשבה לרגע שתוכל ללכוד את תשומת לבו. ואז, סוף-סוף, כשעבדו יחד בקיץ שעבר, הוא הפשיר מעט והבחין בה, והמעט הזה הספיק כדי שיעתיק את העבודה שלו עם קולטון לאי מיור.

אבל מן הסתם זה לא התנהל כמתוכנן. קולטון הקצה לו את בקתת האורחים, בקתת ציד משוחזרת יפהפייה, וההכנות לפתיחת מלון "הצוק" היו בעיצומן ונמשכו זמן רב מן המשוער. ואז קולטון התחיל להסתובב בכל העולם ולטפל במגוון עסקיו, כיאה למיליארדר, והתברר שנסיעותיו מחייבות את נוכחותו הצמודה של ג'ואל. היא בקושי ראתה אותו כל החורף. עכשיו הוא היה בניו יורק. נדמה שלמצוא בית ולגור בו – ואפילו למצוא כיסא ולהתיישב עליו – היו מעל ליכולתו.

פלורה ידעה באופן תיאורטי שהוא מכור לעבודה, היא הרי עבדה אצלו כמה שנים. אבל היא לא הבינה איזו השפעה תהיה לעניין על היחסים ביניהם. היא קיבלה רק את השאריות. והן היו מעטות. היא לא קיבלה ממנו אפילו הודעה שמכירה בכך שהיא נוסעת היום ללונדון כדי לחתום באופן רשמי על מסמכי העזיבה שלה.

*

פלורה לא היתה בטוחה אם בית הקפה ליד הים יצליח להחזיק מעמד בחורף, כשהתיירים עוזבים והלילות מתארכים עד שהאור בכלל לא עולה, ויש פיתוי עצום להישאר כל היום במיטה, מתחת לשמיכה.

אבל להפתעתה, התנועה בבית הקפה היתה ערה מדי יום ביומו. אמהות עם תינוקות, קשישים שעצרו לפטפט עם חבריהם על סקון גבינה. אפילו נשות מועדון הסריגה, שעמלו קשה על הזמנות לסוודרים ונפגשו בדרך כלל בבתיהן, החליטו להפוך את בית הקפה למשכנן הקבוע. פלורה מעולם לא התעייפה מלהביט במהירות ובחן המדהימים של אצבעותיהן המיובלות, שיצרו דוגמאות יפהפיות מכל סוגי הצמר.

המקום היה עמוס כל כך עד שהיא הבינה שזאת העבודה שלה עכשיו. לכאן היא שייכת. החברה שלה בלונדון הוציאה אותה בזמנו לחופשה ללא תשלום כדי לעבוד עם קולטון, אבל כל זה נגמר והיא היתה צריכה להתפטר באופן רשמי. גם ג'ואל: הוא עבד עכשיו בשביל קולטון במשרה מלאה. פלורה דחתה את הנסיעה ללונדון שוב ושוב בתקווה שיוכלו לנסוע יחד כדי לחתום על המסמכים, אבל נדמה שאין הרבה סיכוי שזה יקרה.

הבוקר היא עזרה לאַיילה, אחת משתי הצעירות שעבדו איתה, לפתוח את בית הקפה. הקירות נצבעו מחדש באותו גוון ורוד בהיר שהיה שם קודם לכן וכבר התחיל להתקלף. עכשיו החנות השתלבה היטב עם העיצוב בשחור ולבן של מלון הרבור'ס רסט, עם התכלת של חנות הדיג ועם צבע הקרם של חנויות התיירים הרבות לאורך החוף, שמכרו סוודרים גדולים מצמר, קונכיות ואבנים חרוטות למזכרת, טרטן (כמובן), מודלים קטנים של פרות סקוטיות, ממתקים מסורתיים וטופי. רובן נסגרו בחורף.

הרוח עלתה מכיוון הים והתיזה בפניה רסס וגשם. היא חייכה ורצה במורד הגבעה מבית החווה, בדרכה הקבועה מהבית לעבודה בימים אלה. ההליכה אולי היתה קפואה – אף על פי שהיא לבשה מעיל נפוח עצום שבוֹדד אותה מהכול – אבל פלורה בשום אופן לא היתה מחליפה אותה בנסיעה מחניקה וחמה מדי ברכבת התחתית, בזרם בלתי פוסק של בני אדם שנדחפים במעלה המדרגות, בחום-קור-חום-קור ובהידחקות בין עוד ועוד אנשים, במריבות ובוויכוחים ובמכוניות שמתנגשות זו בזו וצופרות וברוכבי אופניים שצורחים על נהגי מוניות וברכבות החולפות ברעם, בלכלוך המתעופף ברוח לאורך הרחוב, ניירות ואריזות של מזון מהיר ובדלי סיגריות… לא, חשבה פלורה, אפילו בבוקר כזה היא מעדיפה לוותר על הנסיעה לעבודה בעיר. היא לא התגעגעה לזה.

בית הקפה ליד הים היה מואר וזהוב. המקום עוצב בפשטות. עשרה שולחנות לא תואמים פוזרו באקראיות מכוונת בחלל הגדול. הדלפק, שכרגע היה ריק, יתמלא בקרוב סקונס, עוגות, קישים, סלטים ומרקים ביתיים בשעה שאָיוֹנה ואיילה יעמלו מאחור. גברת ליירד, האופה המקומית, סיפקה להם מדי יום עשרים וחמש כיכרות לחם שנמכרו במקום ונגמרו די מהר, ומכונת הקפה לא הפסיקה לעבוד מהנץ החמה ועד הדמדומים. פלורה עדיין לא האמינה שהמקום הזה קיים – ושזה בזכותה. מבחינתה, החזרה אל כור מחצבתה ומציאת ספר המתכונים הישן של אנני, אמה המנוחה, היו החלטה שנבעה משמחה, ולא מייאוש או מעצב.

כשזה קרה, היא הרגישה שקפצה קפיצה ענקית ומטורפת בזמן. אבל עכשיו, במבט לאחור, הכול נראה כל כך מובן מאליו, כאילו לא היתה לה ברירה. כאילו הבית הזה והאנשים שזכרה מילדותה – שכולם התבגרו, אבל פניהם נותרו כשהיו, פנים שעברו מדור לדור – היו חלק מעולמה מאז ומעולם. כאילו הדברים המרכזיים בחייה – ג'ואל, בית הקפה, תחזית מזג האוויר, החווה, התוצרת הטרייה – היו חשובים יותר מהברקזיט, מההתחממות הגלובלית, מעתיד העולם והאנושות. היא לא לקחה חופשה קצרה מהחיים. היא בנתה לעצמה חיים חדשים.

עם כל המחשבות האלה בראשה היתה פלורה במצב רוח טוב במיוחד כשהוציאה מהמקרר את החמאה של משק מקנזי – קרמית ומלוחה ומייתרת כל סוג אחר של ממרח – והציצה בכל כלי הקרמיקה המקומיים שניצבו מוכנים בשורה. תושב חדש מאנגליה, שהתגורר בבקתה קטנה מעבר לחוות, הכין את הכלים בתנור מאחורי הבית. הספלים היו עבים ובצבעי אדמה פשוטים – חול, אפור ואוף-וייט – והם שמרו באופן מושלם על חומו של קפה הפוך. שפת הספלים היתה דקה ומגולגלת מעט פנימה והבסיס עבה וכבד. הם נאלצו לתלות שלט מנומס שעליו נכתב שהספלים למכירה, כי אנשים כל הזמן גנבו אותם, והמכירות נהפכו להכנסה צדדית שימושית למדי ולתפנית מפתיעה ביותר בחייו של ג'פרי, שהתגורר בקצה דרך החווה של מקבת.

ברגע שהפכה את השלט בכניסה מ"סגור" ל"פתוח", נפוצו מעט העננים בשמים וסיפקו תקווה לראות כמה קרני שמש לצד הרוחות החזקות שינשבו היום, וגם זה העלה חיוך על פניה. ג'ואל היה בנסיעה, וזה היה עצוב. אבל אחרי שתחזור מהנסיעה המטופשת שלה ללונדון, אולי תוכל להזמין את לורנה לצפות ב"אין כמו אסקס" ולחלוק איתה בקבוק פרוסקו ולדבר. היא לא הרוויחה הרבה, אבל יכלה להרשות לעצמה להתחלק בבקבוק פרוסקו, ובסופו של דבר, מה עוד אפשר לבקש בחיים?

ברדיו ניגנו שיר אהוב עליה, פלורה היתה מרוצה ככל שאפשר להיות באמצע פברואר, ופתאום חלף צל מול בית הקפה. פלורה פתחה את הדלת לקראת הלקוחה הראשונה של הבוקר, שחמקה לרגע קצר מהרוח הארקטית ומצמצה בשעה שחסמה את האור מאחוריה. מצב רוחה הטוב של פלורה התפוגג מעט. זאת היתה ג'ן.

כשפלורה רק הגיעה למיור, היא פגשה גבר נחמד – נחמד מאוד – בשם צ'רלי, או צֵ'רלַח. הוא היה מדריך חופשות בטבע, שעבד עם קבוצות של אנשי עסקים ועורכי דין וארגונים כדי לשלם את החשבונות, ועם חבורות של ילדים בסיכון שהגיעו מהיבשת, בהתנדבות.

פלורה מצאה חן בעיני צ'רלי, ומאחר שהיא לא חשבה שיש סיכוי שהיא וג'ואל יוכלו להיות יחד, היא פלרטטה איתו קצת – טוב, יותר מקצת. היא חשה מבוכה בכל פעם שנזכרה בזה: באיזו מהירות עברה מגבר לגבר. אבל צ'רלי היה ג'נטלמן והוא הבין. הבעיה היתה שהוא בדיוק נפרד מהחברה שלו ג'ן, שגם עבדה איתו. ג'ן החליטה שפלורה היא זנזונת שפלה ושהכול היה באשמתה ושהיא גרמה להם להיפרד. היא מעולם לא סלחה לפלורה וניצלה כל הזדמנות להכניס לה בקולי קולות ובפומבי.

במצב רגיל פלורה לא היתה מתרגשת ממנה במיוחד. אבל מיור הוא אי קטנטן, ודי קשה להתחמק בו ממפגשים תכופים עם אדם מסוים, ואם אותו אדם לא מחבב אתכם, זה יכול להיות די שוחק.

אבל היום ג'ן – שהיתה גבוהה, עם תספורת פרקטית קצרה, לסת מרובעת מאוד ותחושה פנימית קבועה שהיא מצילה את העולם (היא עבדה עם צ'רלי בהדרכת חופשות בטבע) ושכל שאר האנשים הם עלוקות חסרות ערך – נכנסה לבית הקפה בחיוך.

"בוקר!" אמרה בקולי קולות. פלורה הסתכלה על איילה ואיונה, ושתיהן נראו מופתעות לא פחות ממנה ממצב רוחה העליז של ג'ן. הן משכו בכתפיים.

"אממ… היי, ג'ן," אמרה פלורה. בדרך כלל ג'ן היתה פשוט מתעלמת ממנה, מזמינה ישר מהבנות ומדברת כל העת בקולי קולות כאילו פלורה היא אוויר. פלורה יכלה לאסור עליה להיכנס לבית הקפה, אבל היא לא היתה טיפוס כזה וגם לא היה לה מושג איך לעשות דבר כזה. בכל מקרה, לאסור על כניסתו של אדם שעובד עם תוכנית ההרפתקאות בטבע ובד בבד לספק אוכל שתוקפו עומד לפוג לילדים שבאו לבקר, באמצעות צ'רלי, נראה קצת משונה.

"שלום!" ג'ן נופפה בידה השמאלית במחווה ראוותנית. פלורה חשבה שהיא מנופפת לשלום למישהו מעברו האחר של הכביש. למרבה המזל, איילה היתה קצת יותר בעניינים.

"ג'ן! זאת טבעת אירוסים?"

ג'ן הסמיקה וניסתה ללא הצלחה להעמיד פני ביישנית, ואז הציגה את ידה בענווה מעושה.

"את וצ'רלי קופצים למים?" אמרה איילה. "איזה יופי!"

"מזל טוב!" אמרה פלורה בשמחה אמיתית. היא קצת ריחמה על צ'רלי, אבל אם הוא מספיק מאושר בחייו כדי להציע לג'ן נישואים, אלה חדשות נפלאות. "איזה יופי! אני כל כך שמחה!"

ג'ן נראתה מבולבלת מהתגובה, כאילו בסתר לבה קיוותה שפלורה תשליך את עצמה על הקרקע ותתחיל לקרוע את בגדיה בייאוש.

"אז מתי אתם עושים את זה?" שאלה איונה.

"טוב, זה יהיה ב'צוק', כמובן."

"אם הוא יהיה מוכן," אמרה פלורה. היא לא ידעה למה קולטון מתמהמה.

ג'ן זקפה גבות. "אני בטוחה שיש אנשים שיודעים לקדם עניינים במקום הזה… יש לחמניות צימוקים הבוקר?"

פלורה נאלצה להודות בכעס שלא.

"טוב, אלה חדשות נפלאות," היא אמרה שוב. היא השתדלה לא להגזים כדי לא לשדר מסר מוטעה שהיא חפצה בהזמנה. היא ממש לא רצתה הזמנה. לא מעט אנשים ראו אותה מסתובבת עם צ'רלי בקיץ שעבר וזכרו איך ג'ן השתוללה כשראתה אותם מתנשקים. הדבר האחרון שחסר לה הוא להצית מחדש את הרכילות, דווקא עכשיו כשהכול נרגע סוף-סוף.

היא ניגשה אל מאחורי הדלפק. "את רוצה משהו אחר?"

"ארבע פרוסות של קיש. אז… אני יודעת שבדרך כלל הדברים שלך מלאים בסוכר ואת מבזבזת המון…?"

אפילו אושר עילאי לא פגע באהבתה של ג'ן לנסח כל דבר בדרך הכי פוגענית שיש, הבחינה פלורה.

"סליחה, מה אמרת?"

"טוב," אמרה ג'ן והחיוך ריקד על שפתיה. "חשבנו שאולי תרצי לעשות לנו את הקייטרינג."

פלורה מצמצה. היא רצתה נואשות להיכנס לתחום הקייטרינג. ב"צוק" לא היתה שום התקדמות, והיא ממש רצתה להגדיל את הרווחים שלה. היא תוכל לשלם לבנות קצת יותר. היא היתה מעדיפה לא לצפות בכולם צופים בה צופה בצ'רלי מתחתן. אבל מצד שני, מה אכפת לה? היא צריכה את הכסף. והיא תהיה מאחורי הקלעים כל הזמן ותדאג לעניינים במטבח. האמת היא שאולי זה הפתרון הכי טוב.

"בטח!" היא אמרה. "אנחנו נשמח!"

ג'ן הזעיפה שוב פנים. פלורה הבינה פתאום שג'ן דמיינה איך כל הסיטואציה הזאת תהיה משפילה בשבילה. היא לא בדיוק הבינה למה, אבל לפלורה לא היתה לה שום כוונה לתת לג'ן את הסיפוק שבמחשבה שבתוך תוכה היא לא מרוצה.

ג'ן התקרבה אליה. "זאת תהיה מתנת חתונה מקסימה," היא אמרה.

פלורה מצמצה.

הדממה שהשתררה בחדר הופרה רק כשהפעמון מעל לדלת צלצל והלקוחות הקבועים של הבוקר התחילו להיכנס. איילה ואיונה התפרשו לאורך הדלפק כדי לשרת אותם ושמרו על מרחק בטוח מהשיחה הקשה, אבל לא התרחקו יותר מדי כי עדיין רצו לשמוע כל מילה.

"אה," אמרה פלורה לבסוף. "לא, אני… אני חושבת שנצטרך תשלום. מצטערת."

ג'ן הנהנה באהדה מזויפת.

"אני מבינה שזה בטח קשה בשבילך," אמרה לבסוף. פלורה לא יכלה לעשות דבר מלבד להיישיר אליה מבט בעליזות. "היה אפשר לצפות שעם החבר העשיר שלך תרצי להחזיר קצת לקהילה כאן…"

פלורה התאפקה ולא אמרה שזה לא עובד ככה, ממש לא, ושהיא לא היתה חולמת אפילו לקחת פני אחד מג'ואל, לעולם לא. למעשה, עצם המחשבה לבקש ממנו כסף זעזעה אותה. הם אף פעם לא דיברו על כסף. כשחשבה על זה, הכתה בה ההכרה שהם לא מדברים כמעט על שום דבר, אבל היא סילקה את המחשבה במהירות.

בשביל ג'ואל, שלא הבין כל כך בדברים האלה, זאת היתה הקלה עצומה מהנשים שיצא איתן בעבר, שתמיד היו משרבבות שפתיים ומבקשות ממנו כסף לשופינג. אבל הוא גם הניח שפלורה לא צריכה או לא רוצה שום דבר, וזה לא היה נכון.

יתרה מזאת, היא לא יכלה לסבול את המחשבה על ג'ן והמשפחה העשירה והמפוטמת שלה מסתערים על אחת הארוחות המפורסמות של בית הקפה – לובסטר, וצדפות על קרח, והלחם והחמאה המשובחים ביותר, ובירה מקומית, והגבינות הכי טובות בסביבה, ותבניות של פאי מבריק ושמנת טרייה. המחשבה שהם ייקחו את כל זה ויצחקו בינם לבין עצמם על כך שלא שילמו על שום דבר…

פלורה ארזה את פרוסות הקיש וסיכמה את המחיר בקופה בלי לומר מילה. ג'ן ספרה את הכסף מאוד-מאוד לאט, בחיוך מתנשא, ואז יצאה, ופלורה נותרה המומה וזועמת מאחוריה.

איונה הסתכלה עליה כשהתרחקה. "חבל," היא אמרה.

"האישה הזאת היא מפלצת," נהמה פלורה ומצב רוחה הטוב התפוגג כמעט לחלוטין.

"לא, התכוונתי שממש-ממש רציתי ללכת לחתונה," אמרה איונה. "בטח יהיו שם מלא חתיכים."

"רק על זה את חושבת – איפה לפגוש בחורים?" אמרה פלורה.

"לא," אמרה איונה. "אני חושבת רק על איפה לפגוש בחורים שהם לא דייגים."

"היי!" אמרו כמה דייגים, שחיממו את כפות ידיהם הקפואות סביב ספלי קרמיקה גדולים מלאים בתה ובצעו בידיים לחם סודה חמים וטרי.

"בלי להעליב," אמרה איונה. "אבל יש לכם תמיד ריח של דגים וחסרות לכם אצבעות כי הן נתפסו ברשתות, לא?"

הדייגים הסתכלו זה על זה, הנהנו והסכימו שהתיאור מדויק למדי, כי העסק הזה די מסוכן, שתדעו.

"טוב," אמרה פלורה והרימה ידיים באוויר. "אני צריכה לתפוס טיסה."

ספרים נוספים