לוקווד ושות' 2: הגולגולת הלוחשת // ג'ונתן סטראוד

 74.00  50.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!

רוחות ורפאים היזהרו, לוקווד ושות' שבים לפעולה…

החיים לא בדיוק רגועים בסוכנות הבילוש לוקווד ושות'. לוסי וג'ורג' מנסים לפתור את תעלומת הגולגולת הלוחשת הכלואה בצנצנת הרוחות שלהם, בעוד לוקווד מצפה נואשות למקרה חדש ומסעיר.
נדמה שהמצב מתחיל להשתפר כאשר הצוות נקרא לחקור את קברו של רופא ויקטוריאני מרושע. כרגיל, הכול משתבש – רוח איומה משתחררת, וחפץ מסוכן נגנב מארון הקבורה. על לוקווד ושות' למצוא את החפץ לפני שכוחו ינוצל לרעה, אך זהו מירוץ נגד הזמן. ואם זה לא מספיק, הגולגולת בצנצנת מתחילה שוב להתעורר…

הגולגולת הלוחשת מתרחש בארץ רדופת רוחות, והוא החלק השני בסדרה מצמררת, מלאת מתח, הומור ורוחות רפאים ממש מפחידות. הספר מועמד לפרסים רבים ואף זכה בפרס סיבילס. זכויות התרגום נמכרו ליותר מ-20 מדינות וכן זכויות ההפקה לקולנוע.

ג'ונתן סטראוד הוא המחבר של טרילוגיית "ברטימאוס" הנודעת, שכל ספריה נהפכו לרבי-מכר עולמיים. הוא הוכתר על ידי האינדיפנדנט כ"סופר שלעולם אינו מאכזב". סטראוד חי עם אשתו ושני ילדיו בהרטפורדשייר שבאנגליה.

מקווים שהשלמתם שעות שינה, כי הלילות שלכם שוב עומדים להפוך רדופים…

מבצע!

THE WHISPERING SKULL

Jonathan Stroud

לקריאת פרק ראשון
תרגום: איריס ברעם
תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
קטגוריה: ילדים ונוער, מבצעים
מספר עמודים: 440
עריכת תרגום: מורן שין
סדר: יהודית שטרנברג
עיצוב עטיפה: מירב רוט
מומלץ לגילים: 9-11

לוקווד ושות' 2: הגולגולת הלוחשת // ג'ונתן סטראוד

מבצע!

THE WHISPERING SKULL

Jonathan Stroud

 74.00  50.00

רוחות ורפאים היזהרו, לוקווד ושות' שבים לפעולה…

החיים לא בדיוק רגועים בסוכנות הבילוש לוקווד ושות'. לוסי וג'ורג' מנסים לפתור את תעלומת הגולגולת הלוחשת הכלואה בצנצנת הרוחות שלהם, בעוד לוקווד מצפה נואשות למקרה חדש ומסעיר.
נדמה שהמצב מתחיל להשתפר כאשר הצוות נקרא לחקור את קברו של רופא ויקטוריאני מרושע. כרגיל, הכול משתבש – רוח איומה משתחררת, וחפץ מסוכן נגנב מארון הקבורה. על לוקווד ושות' למצוא את החפץ לפני שכוחו ינוצל לרעה, אך זהו מירוץ נגד הזמן. ואם זה לא מספיק, הגולגולת בצנצנת מתחילה שוב להתעורר…

הגולגולת הלוחשת מתרחש בארץ רדופת רוחות, והוא החלק השני בסדרה מצמררת, מלאת מתח, הומור ורוחות רפאים ממש מפחידות. הספר מועמד לפרסים רבים ואף זכה בפרס סיבילס. זכויות התרגום נמכרו ליותר מ-20 מדינות וכן זכויות ההפקה לקולנוע.

ג'ונתן סטראוד הוא המחבר של טרילוגיית "ברטימאוס" הנודעת, שכל ספריה נהפכו לרבי-מכר עולמיים. הוא הוכתר על ידי האינדיפנדנט כ"סופר שלעולם אינו מאכזב". סטראוד חי עם אשתו ושני ילדיו בהרטפורדשייר שבאנגליה.

מקווים שהשלמתם שעות שינה, כי הלילות שלכם שוב עומדים להפוך רדופים…

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: איריס ברעם
תאריך הוצאה: ספטמבר 2016
קטגוריה: ילדים ונוער, מבצעים
מספר עמודים: 440
עריכת תרגום: מורן שין
סדר: יהודית שטרנברג
עיצוב עטיפה: מירב רוט
מומלץ לגילים: 9-11

לוקווד ושות' 2: הגולגולת הלוחשת // ג'ונתן סטראוד

/ פרק 1 /

״אל תסתכלי עכשיו,״ אמר לוקווד. ״הם שניים.״
הגנבתי מבט לאחור וראיתי שהוא צודק. לא רחוק, בקצה קרחת היער, עלתה מהאדמה רוח הרפאים השנייה. בדומה לרוח הרפאים הראשונה, גם זו היתה מסך ערפל חיוור, דמוי אדם, שריחף מעל לעשב הכהה, הרטוב. ראשה של הרוח נטה בצורה משונה, כאילו נשבר לה הצוואר.
נעצתי בה מבט ממושך, לא כל כך משום שנבהלתי, אלא יותר מפני שהתעצבנתי. עכשיו כבר היה לי ותק של שנים־עשר חודשים בחברת לוקווד ושות' כסוכנת שטח זוטרה, ובזמן הזה התמודדתי עם רוחות אורחות מכל צורה וגודל. צווארים שבורים כבר לא הפריעו לי כל כך. ״אה, נפלא,״ אמרתי. ״מאיפה הוא צץ?״
נשמע צליל חיכוך של רצועת סקוץ' נפתחת כאשר לוקווד שלף את הדקר שלו מחגורתו. ״לא חשוב. אני אשים עליו עין. את תשגיחי על שלך.״
חזרתי לעמדתי. הרוח הראשונה עדיין ריחפה שלושה מטרים מעל לשרשרת הברזל. היא ריחפה שם מולנו כבר חמש דקות, וכל אותו הזמן הלכה והתבהרה. ראיתי את עצמות הידיים והרגליים שלה, ואת הסחוסים המחברים. קווי המתאר הקלושים של הדמות התגבשו עד שהיה אפשר לראות משטחים של בגדים מרקיבים: חולצה לבנה רפויה, מכנסי רכיבה מרופטים שחורים באורך הברך.
גלי קור נשבו מרוח הרפאים. למרות אוויר הלילה החמים, טיפות הטל, שנקוו בקצות אצבעותיה של הדמות, קפאו והיו ללהבי קרח חדים.
״זה הגיוני,״ קרא לעברי לוקווד מעבר לכתפו. ״אם עומדים לתלות פושע ולקבור אותו ליד צומת דרכים, כבר אפשר באותה הזדמנות לתלות שניים. היינו צריכים לנחש שזה יקרה.״
״אז למה לא ניחשנו באמת?״
״תשאלי את ג'ורג'.״
אצבעותי היו מיוזעות וחלקלקות. הידקתי אותן סביב קת הדקר. ״ג'ורג'?״
״מה?״
״איך זה שלא צַפינו שיהיו שניים?״
שמעתי את רחש האת החופר בבוץ הרטוב. נתזי רפש מלוא האת עפו על מגפי. מעומק האדמה דיבר אלי קול זועף. ״כל מה שאני יכול לעשות זה לבדוק את התיעוד ההיסטורי, לוסי. ברשומות היה כתוב שרק אדם אחד הוצא להורג ונקבר כאן. מי הברנש השני — אין לי מושג. מי עוד רוצה לחפור?״
״לא אני,״ השיב לוקווד. ״אתה ממש טוב בזה, ג'ורג'. זה מתאים לך. איך מתקדמת החפירה?״
״אני עייף, אני מטונף, ומצאתי בדיוק כלום בריבוע. חוץ מזה הכול בסדר.״
״אין שם עצמות?״
״אפילו לא פיקת ברך עלובה.״
״תמשיך לחפור. המקור חייב להיות שם. עכשיו אתה מחפש שתי גוויות.״
מקור הוא חפץ שאליו קשורה רוח הרפאים. אם תמצאו את המקור, תצליחו בתוך זמן קצר להשתלט על הרוח הרודפת. הבעיה היא שלא תמיד קל למצוא אותו.
ג'ורג' סינן משהו בשקט וחזר לעבודתו. לאור העששיות שהנחנו ליד התרמילים, הוא נראה כמו חפרפרת ממושקפת ענקית. כעת היה שקוע עד לחזהו בתוך הבור, ותלולית הבוץ שהוא ערם כבר מילאה כמעט את כל השטח התחום בשלשלאות הברזל. האבן המרובעת מכוסת האזוב, שהיינו בטוחים כי סימנה את אתר הקבורה, כבר מזמן הורמה והוזזה.
״לוקווד,״ אמרתי פתאום. ״האורח שלי מתקרב.״
״אל תיבהלי. פשוט תהדפי אותו לאחור בעדינות. בתנועות פשוטות, כמו שאנחנו עושים בבית עם ג'ו הצף. הוא ירגיש את הברזל ויתרחק.״
״אתה בטוח?״
״כן, בטח. אין מה לדאוג בכלל.״
היה לו קל לדבר. אבל יש הבדל בין אימון במכות חרב על בובת קש ששמה ג'ו במשרד בשעת אחר צהריים שטופת שמש, לבין עמידה מול רפא באמצע יער רדוף רוחות. נפנפתי בדקר שלי, אבל לא ממש מתוך שכנוע אמיתי. הרוח המשיכה לרחף קדימה בעקביות.
כעת היא נראתה ברורה לחלוטין. שיער שחור ארוך התנפנף סביב הגולגולת. שרידי עין אחת נראו בארובת העין השמאלית, ואולם ארובת העין השנייה היתה ריקה לגמרי. תלתלים של עור מרקיב דבקו לעצם הלחי, והלסת התחתונה היתה תלויה בזווית משונה מעל צווארון החולצה. הגוף היה נוקשה, והזרועות היו צמודות אליו כאילו נקשרו לשם. אור־זר חיוור וערפילי בקע מהרוח והקיף אותה מכל עבר; מדי פעם הדמות רעדה, כאילו עדיין היתה תלויה על העמוד, חשופה לרוחות ולגשמים.
״הוא מתקרב למחסום,״ אמרתי.
״גם שלי.״
״זה באמת נורא.״
״טוב, שלי איבד את שתי כפות הידיים שלו. נראה אותך מתחרה בזה.״
לוקווד נשמע רגוע, אבל זה לא היה משהו חדש. לוקווד תמיד נשמע רגוע. ליתר דיוק, כמעט תמיד: כשפתחנו את קברה של הגברת בארט, הוא היה בהחלט מוטרד, אם כי זה היה בעיקר בגלל סימני הטפרים על המעיל החדש היפה שלו. הגנבתי מבט חפוז לעברו. הוא עמד שם בחרב שלופה: גבוה, רזה, קר רוח כמו תמיד, מביט בהתקדמותו האטית של האורח השני. אור העששית ריצד על פניו הצנומות, החיוורות, והדגיש את הקו האצילי של אפו ואת רעמת שערו הסתור. על פניו היה נסוך חצי־חיוך מרומז, שהיה שמור אצלו למצבים מסוכנים; אותו חיוך שהעיד על שליטה מוחלטת. מעילו התנופף קלות ברוח הלילה הקלילה. כמו תמיד, מבט אחד בלוקווד השיב לי את תחושת הביטחון שלי. לפתי בכוח את חרבי והפניתי את מבטי בחזרה אל רוח הרפאים שלי.
וראיתי שהיא עומדת ממש ליד השלשלאות. חרישית, מהירה כמחשבה, היא זינקה קדימה ברגע שהסטתי ממנה את מבטי.
הנפתי את החרב.
הפה נפער, חללי העיניים התלקחו באש ירוקה. במהירות מבעיתה זינקה הרוח קדימה. צרחתי וקפצתי לאחור. הרוח נתקלה במחסום, במרחק סנטימטרים ספורים מפרצופי. מכה, נתזי אקטופלזמה. חלקיקים בוערים נזלו על העשב הבוצי שמחוץ למעגל הברזל. הדמות החיוורת נסוגה למרחק של כשלושה מטרים, רועדת ומעלה אדים.
״תיזהרי, לוסי,״ אמר ג'ורג'. ״דרכת לי על הראש.״
קולו של לוקווד היה נוקשה ונרגז. ״מה קרה? מה קרה שם הרגע?״
״אני בסדר,״ אמרתי. ״הרוח תקפה, אבל הברזל הרחיק אותה. בפעם הבאה אני אשתמש בנפץ.״
״עוד לא. בינתיים החרבות והשלשלאות מספיקות בהחלט. ג'ורג' — תן לנו קצת חדשות טובות. לא ייתכן שעד עכשיו לא מצאת שום דבר.״
בתשובה נזרק האת הצדה. דמות מוכתמת בבוץ נאבקה להיחלץ מהבור. ״אין טעם,״ אמר ג'ורג'. ״זו לא הנקודה הנכונה. אני חופר כבר שעות. אין כאן קבר. איכשהו, עשינו טעות.״
״לא,״ אמרתי. ״זה בהחלט המקום. שמעתי קול ממש כאן.״
״מצטער, לוס. אין כאן אף אחד בבור.״
״נו, ומי אשם בזה? אתה אמרת שתהיה כאן גווייה!״
ג'ורג' שפשף את משקפיו בחתיכת הבד הנקייה האחרונה שנותרה בחולצת הטריקו שלו. הוא נתן מבט שלֵו ברוח הרפאים שלי. ״הו… איזו חתיכה הרוח שלך,״ העיר. ״מה קרה לעין שלה?״
״זה גבר,״ עניתי בכעס. ״בתקופה ההיא גברים גידלו שיער ארוך, כפי שכולם יודעים. ואל תשנה את הנושא! המחקר שלך הוביל אותנו לכאן.״
״המחקר שלי והכישרון שלך,״ השיב ג'ורג' קצרות. ״לא אני שמעתי את הקול. אז אני מציע שתשתקי כבר ונחליט יחד מה לעשות.״
טוב, אולי באמת הייתי קצת יותר מדי גועלית, אבל יש משהו שקצת מלחיץ אותי בגוויות מרקיבות שמזנקות לי מול הפרצוף. וחוץ מזה, גם צדקתי: ג'ורג' באמת הבטיח לנו שתהיה כאן גופה. הוא מצא תיעוד על רוצח וגנב כבשים, אחד בשם ג'ון מלורי, שנתלה ביריד האווזים של ווימבלדון ב־1744. הוצאתו להורג של מלורי תוארה בשמחה ובעליזות בחוברת מאוירת שיצאה לאור באותה התקופה. הוא נלקח בעגלה רתומה לסוס למקום סמוך לצומת הדרכים בארלספילד ונתלה על עמוד בגובה עשרה מטרים. לאחר מכן השאירו אותו לחסדי העורבים והעיטים, ולבסוף הורידו את השרידים המרוטים של גופתו וקברו אותם בקרבת מקום. כל הסיפור הזה השתלב יפה בפרטי המקרה הנוכחי, שבו הופעתו הפתאומית של רפא בשטח הפתוח קצת פגעה בפופולריות של גן השעשועים המקומי. אנשים ראו את רוח הרפאים בסמוך לחלקת שיחים; כאשר גילינו שהיער הזה נקרא פעם ״גבול מלורי״, הרגשנו שאנחנו בדרך הנכונה. כל מה שנותר לנו לעשות עכשיו היה לאתר במדויק את הקבר עצמו.
באותו הלילה שררה אווירה מוזרה ולא נעימה ביער. העצים, רובם עצי אלון ולבנה, היו מעוקמים ומעוותים, והגזעים שלהם נחנקו תחת מעטה של אזוב אפרפר־ירקרק. לא היה שם אפילו עץ אחד שצורתו נורמלית. כל אחד מאיתנו ניצל את כישרונו המיוחד — אותה יכולת על־חושית לזיהוי רוחות רפאים ולאיתורן; אני שמעתי לחישות מוזרות ועצים חורקים ממש קרוב אלינו וזינקתי בבהלה ממקומי, אבל לוקווד וג'ורג' לא שמעו כלום. לוקווד, שניחן ביכולת הראייה הטובה מכולם, אמר שהוא ראה בחטף צללית של מישהו בין העצים. אבל בכל פעם שפנה כדי להתבונן היישר בדמות, היא נעלמה.
בלב היער מצאנו אזור קטן נקי מעצים, וכאן היו הלחישות רמות במיוחד. סרקתי אותו ביסודיות בצעידה הלוך ושוב בעשב הגבוה והרטוב, עד שמצאתי אבן מכוסה אזוב, שהיתה קבורה למחצה במרכז קרחת היער. מעל האבן ריחפה נקודת קור, ועל האבן נמתחו קורי עכביש. תחושת אימה על־טבעית לחה ומעיקה אפפה את שלושתנו; מדי פעם שמעתי קול נטול גוף ממלמל בקרבת מקום.
הכול התאים. שיערנו שהאבן מציינת את מקום קבורתו של מלורי. לפיכך פרשנו את שלשלאות הברזל שלנו והתחלנו לעבוד בציפייה להשלים את הטיפול במקרה בתוך חצי שעה.
שעתיים לאחר מכן המצב היה כזה: שתי רוחות, אפס עצמות. העסק לא התקדם בדיוק לפי התוכנית.
״כולנו צריכים להירגע,״ אמר לוקווד, ובכך קטע את ההפוגה הקצרה, שבמהלכה ג'ורג' ואני נעצנו מבטים נזעמים זה בזה. ״איכשהו התקדמנו במסלול לא נכון, ואין שום טעם להמשיך. נארוז את כל הציוד ונחזור בפעם אחרת. עכשיו אנחנו צריכים רק לטפל ברפאים האלה. מה כדאי לעשות, לדעתכם? נפצים?״
הוא התקרב אלינו, בעודו עוקב בדריכות אחר הרוח השנייה מבין השתיים, שגם היא צפה וריחפה בסמוך למעגל הברזל. בדומה לרוח הרפאים שלי, גם זו הופיעה בצורת גווייה מרקיבה, אבל התהדרה במעיל ארוך ובמכנסי רכיבה ארגמניים מגונדרים. נראה שחלק מהגולגולת שלה נפל, ועצמות הזרוע החשופות שלה בלטו מתוך השרוולים המצויצים. כפי שלוקווד ציין, לא היו לה כפות ידיים.
״עדיף להשתמש בנפצים,״ אמרתי. ״פצצות מלח לא יועילו נגד טיפוס 2.״
״ממש חבל לבזבז שני נפצי מגנזיום טובים כשאפילו לא גילינו את המקור,״ העיר ג'ורג'. ״את יודעת כמה הם יקרים.״
״אפשר להרחיק אותן בעזרת הדקרים,״ אמר לוקווד.
״זה מסוכן כשיש שני רפאים.״
״אפשר להעיף עליהם שבבי ברזל.״
״אני עדיין חושבת שצריך נפצים.״
בזמן שדיברנו, הרוח נטולת הידיים הזדחלה לעבר שלשלאות הברזל, חצי הראש שלה נטה בסקרנות, כאילו האזינה לשיחתנו. עכשיו היא נצמדה בעדינות אל המחסום. זרם של אור־זר התפרץ כלפי מעלה; חלקיקי פלזמה לחששו והתפוצצו על האדמה. כולנו נסוגונו צעד אחד לאחור.
לא הרחק משם חזרה גם הרוח שלי להתקדם. וזה דבר שמאפיין את הרפאים: הם רעבים, הם מרושעים, והם פשוט לא מוותרים.
״נו, טוב, לוסי,״ נאנח לוקווד. ״נשתמש בנפצים. את תטפלי בשלך, אני בשלי, ונגמור להיום.״
הנהנתי בעוגמה. ״עכשיו אתה מדבר לעניין.״ יש משהו מספק מאוד בשימוש באש יוונית בשטח פתוח. אפשר לפוצץ דברים בלי לחשוש מתוצאות בלתי צפויות. ומאחר שרפאים הם אורחים דוחים במיוחד (אם כי פגרי דם וחסרי גפיים, חג״פים, מתחרים בהם בהצלחה), זו הנאה כפולה להיפטר מהם בעזרת נפצים. שלפתי פחית מתכת מחגורתי והשלכתי אותה על האדמה שמעליה ריחפה רוח הרפאים שלי. חותם הזכוכית נשבר; הבזק של ברזל, מלח ומגנזיום האיר את העצים שסבבו אותנו לרגע אחד קצר ולבן, ואז שבה והתחדשה האפלה. הרפא נעלם, ובמקומו ריחפו עננים של עשן בוהק, שהלך ושקע לעבר האדמה כפרחים משונים הגוועים בחשכת היער. פה ושם נראו סלילים קטנים של אש מגנזיום על פני העשב.
״יפה,״ העיר לוקווד. הוא הוציא מחגורתו נפץ. ״אחד טופל ונשאר אחד — מה קרה, ג'ורג'?״
רק אז הבחנתי שפיו של ג'ורג' פעור בצורה מגוחכת ומטופשת. בזה כשלעצמו לא היה כל חידוש, ובנסיבות רגילות זה לא היה מפריע לי. כמו כן עיניו יצאו מחוריהן מתחת למשקפיו כאילו מישהו דחף אותן מבפנים. אבל גם זו לא תופעה בלתי מוכרת. מה שכן הדאיג אותי היה האופן שבו הרים את ידו, ואצבעו השמנמנה שהצביעה ברעד על היער.
לוקווד ואני הפנינו את מבטינו לכיוון האצבע של ג'ורג' וראינו.
בעומק האפלה, בינות לגזעים ולענפים המעוקמים, ריחף אור רפאים. במרכזו היתה תלויה דמות אדם נוקשה. צווארה היה שבור וראשה התגלגל לצדדים. היא נעה לעברנו בעקביות מבעד לעצים.
״זה בלתי אפשרי,״ אמרתי. ״הרגע פוצצתי אותו. לא יכול להיות שהוא כבר חזר לצורתו הקודמת.״
״כנראה כן,״ השיב לוקווד. ״זאת אומרת, כמה רפאי גרדומים כבר יש?״
ג'ורג' השמיע קול חנוק, אצבעו זזה ועכשיו הצביעה על אזור אחר ביער. לבי זינק ומעי התהפכו. היה שם עוד זוהר ירקרק חיוור שנע לעברנו. ומאחוריו, כמעט מחוץ לטווח הראייה, היה עוד אחד. ומאחוריהם…
״יש חמישה,״ אמר לוקווד. ״עוד חמישה רפאים.״
״שישה,״ אמר ג'ורג'. ״יש שם אחד קטן.״
חשתי מחנק בגרון. ״מאיפה הם באים?״
קולו של לוקווד נשמע שלֵו גם עכשיו. ״זה יותר מדי בשבילנו. מה קורה מאחורינו?״
תלולית הבוץ שג'ורג' ערם היתה ממש מאחורי. טיפסתי עליה והסתובבתי שלוש מאות ושישים מעלות עצבניות.
מהמקום שבו עמדתי יכולתי לראות את שלולית האור הקטנה שהעששית הטילה, וסביבה שרשרת הברזל הנאמנה. מעבר לחוליות השרשרת הבוהקות המשיכה רוח הרפאים שנותרה להקיף את המחסום כחתול מחוץ ללול תרנגולות. וסביב־סביב השתרע הלילה לכל עבר, חלק ושחור ואינסופי מתחת לכוכבים, ומבעד לרכות של חצות הלילה החל לנוע קהל גדול של דמויות חרישיות. שישה, תשעה, תריסר, עוד… כל אחד מהם היה יצור שכולו עצמות וסמרטוטים ואור־זר קורן, וכולם ביחד התקדמו לעברנו.
״מכל עבר,״ אמרתי. ״הם מתקדמים אלינו מכל עבר…״
היתה שתיקה קצרה.
״למישהו נשאר קצת תה בתרמוס?״ שאל ג'ורג'. ״קצת יבש לי בפה.״

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן