הבת מפריז // קריסטין הרמל

ספטמבר 1939

הקיץ הלך והתארך, אבל בבוקר ההוא היה האוויר מעט קריר, והסתיו כבר התדפק בפתח כשאֵליס לֶקלֵייר מיהרה לעֵבר פאתיה המערביות של פריז. בדרך כלל היא אהבה את הקיץ, רצתה שיימשך לָנצח, אבל השנה הזאת היתה יוצאת דופן, כי בעוד ארבעה חודשים בלבד יהיה לה תינוק ואז הרי הכול ישתנה – זה ברור, לא? היא חפנה בידיה את בטנה וחמקה אל בין הצללים ביער בּוּלוֹן.

עצי ערמון, אלון וארז יצרו חופה מעל ראשה והסתירו בהדרגה את אור השמש. היא פנתה אל שביל מתפתל אחד ואחריו אל עוד שביל, העמיקה אל תוך הפארק. אותם שמים פרושׂים מעל פריז כולה, אבל פה היתה רק היא עצמה, לא אישה שמוגדרת על ידי השכונה שלה, מַעמדה או בעלה.

כשנישאה לאוליבייה ארבע שנים קודם לכן, לא הבינה שככל שתוסיף לעמוד לצדו, כך תיהפך בלתי נראית. הם נפגשו בניו יורק בתחילת 1935 והיא התפעלה מכישרונו הטבעי – הוא יצר במכחוליו דברים שרוב האמנים רק חולמים עליהם. הוא היה בן עשרים ותשע והיא היתה בת עשרים ושלוש, ובשנה ההיא כוכבו דרך והוא זכה לראשונה לכתבות בכל כתבי העת העוסקים באמנות. ב"ארט דייג'סט" כינו אותו "האמן הגדול הבא שמגיע אלינו מאירופה". ב"קוֹלִייר'ס מגזין" הוא תואר כמי שניחן ב"מכחול של פיקאסו ובמראה של קלארק גייבל". אפילו ב"ניו יורק טיימס" הכריזו עליו כעל "מוֹנֵה העכשווי" – אמירה בהחלט לא מדויקת, כי הסגנון שלו לא דמה כלל לזה של הצייר הצרפתי הנודע, אבל הכַּוונה היתה ברורה. עולם האמנות העריץ אותו, וכשהפנה את מבטו אל אליס, היא לא יכלה להתיק ממנו את עיניה.

גם היא היתה אמנית, או לפחות רצתה להיות. היא אהבה לרשום, אהבה לצייר, אבל המדיום האמיתי שלה היה פיסול. הוריה מתו כשהיתה בת תשע-עשרה והיא נותרה אבודה ומנותקת. אוליבייה הציע לה גשר לחיים אחרים. הוא היה בעצם הראשון שערך לה היכרות עם עץ כאלטרנטיבה לחימר. הוא אמר לה שבעזרת פטיש עץ ומִפסלת תוכל לעבד את האֵבל שלה – והוא צדק. כעבור חודשיים, כשהציע לה נישואים, היא הגיבה בתערובת של הכרת תודה ופקפוק – אוליבייה לקלייר רוצה להתחתן איתה?

בשנים שחלפו מאז היא הבינה שנישואים אמורים להיות שותפות ולא תרגיל בהערצה. כשהתוודעה לאוליבייה שהעולם לא הכיר – זה שנוחר בשנתו, ששותה יותר מדי ויסקי, שמשסף קנבסים בחמת זעם כשהתמונה שבראשו אינה תואמת את מה שצייר – הוא החל להיראות בעיניה כאחד האדם. אבל עם הזמן היא למדה לאהוב את צדו האפל לא פחות מאשר את האור שלעתים בקע ממנו והאפיל כל דבר אחר בסביבתו.

הבעיה היתה שאוליבייה לא נראָה מעוניין בשותפה. קודם חשבה שהוא רואה בה כישרון בוסרי, עין אמנותית. אבל עכשיו, בדיעבד, הבינה בבירור שהוא רצה רק שוליה מיומנת. וכך החיים בדירתם הלכו ונעשו מתוחים יותר, הביקורות שלו על עבודות העץ שלה הלכו ותכפו ואי-שביעות רצונו מעבודתה נעשתה גלויה לעין. אפילו עכשיו, כשהתינוק שלו גדֵל בבטנה, משנה אותה מבפנים, היא הרגישה שהנישואים שלהם הם כמו מחוך לגופה ושהיא נחנקת מחוסר חמצן בדירתם הגדולה שבקומה השישית, ברובע השישה-עשר האופנתי של פריז.

לכן היתה חייבת להגיע תכופות אל הפארק הנרחב המשתרע עד לפרווריה המערביים של פריז. כאן, היכן שאיש לא הכיר אותה בתור אשתו של אוליבייה לקלייר, הרגישה ששרוכי המחוך משתחררים לאט-לאט. היא הרגישה בקצות אצבעותיה את הגירוי לגלף שוב. אלא שברגע שחזרה ונכנסה מבעד לדלת דירתם היה העקצוץ הזה נעלם ורוח היצירה שלה התפוגגה.

אבל התינוק. התינוק ישנה הכול. ההיריון לא היה מתוכנן, אבל אוליבייה שמח בבשורה בהתלהבות שאליס לא ציפתה לה. "הו, אליס, הוא יהיה מושלם," אמר כשסיפרה לו ועיניו הבריקו מדמעות. "המיטב שלך ושלי. הוא ימשיך את המורשת שלנו."

היא התיישבה בכבדות על ספסל לצד אחד משבילי ההליכה. מִפרקיה כאבו היום יותר מהרגיל. התינוק זז והתמקם נמוך, לחץ לה על עצם האגן. היא רכנה כדי לשלוף מהתיק בלוק ציור ועפרונות פחם וכשהזדקפה שוב, חשה דקירה חדה של כאב בצד גופה, מתחת לבית החזה בצד ימין. היא נשמה עמוק והחלה לרשום את אדום החזה שהיה טרוד בבניית קן על ענף מעליה בלי לשים לב אליה.

הרישומים שלה נראו תמיד משוגעים משהו, אפילו בעיניה, כי היא לא ניסתה להעביר את מה שראתה במדויק אל הנייר. בִּמקום זה הביעו רישומיה את מורכבות הזוויות, את עיקולי הזרימה, כדי שאחר כך תוכל למצוא את הצורות האלה בעץ. היא שרטטה בזריזות את הכנף הימנית של אדום החזה בקווים כלליים וכבר דמיינה לעצמה את רצועות העץ הדקות נקלפות תחת אצבעותיה. הציפור הסתובבה, הניחה כמה זרדים בזווית שונה, וידה של אליס עקבה מיד אחר צווארה שהתקצר והתארך בתנועות חדות, קופצניות.

היום הלך והתבהר והיא איבדה את תחושת הזמן. היא ציירה את המקור של הציפור ואת עיניה החקרניות. וכשזו התעופפה לה כצפוי בסופו של דבר, מצאה אדום חזה נוסף והפכה דף, ושוב התמודדה עם מנח הכנפיים העדינות המקופלות לצד גופו הרזה. אחר כך המריא לו פתאום גם הוא – לא לפני שהעיף בה מבט, והיא בהתה בבלוק שלה בתקווה שיש לה כבר מספיק עם מה לעבוד.

אבל בִּמקום רישומים נקיים של ציפור שציפתה לראות, היה הדף מלא בסבך זועם של קווים ועיקולים. היא בהתה בו לרגע בהשתאות, ואז תלשה את הדף ומעכה אותו בקריאה קטנה של תסכול. היא רכנה לפנים והצמידה את מצחה אל כפות ידיה המאוגרפות. איך זה שכל מה שהיא עושה משתבש בימים אלה?

היא קמה ממקומה בבת אחת, לבה הלם במהירות. אסור לה להמשיך עם זה: לצאת להליכות ארוכות שמובילות אותה לשום מקום ולחזור הביתה עם אותו סבך של מחשבות ובידיים ריקות. היא החלה להתרחק מהספסל, אבל הכאב בגופה חזר פתאום, חריף יותר הפעם, חד כל כך שהיא התנשפה ומעדה והצטנפה כולה. היא שלחה יד אל הספסל כדי לייצב את עצמה, אבל החטיאה. ידה חתכה ללא הועיל את האוויר והיא נפלה על ברכיה.

"מדאם?" ממקום כלשהו לידה בקע קול נשי, אבל אליס בקושי שמעה אותו בגלל הרעש המצלצל באוזניה.

"התינוק," אליס הצליחה לומר, ואז עמדה לצדה אישה, אחזה בה במרפקה, עזרה לה להתרומם והעולם הצף סביבה חזר והתמקד.

"מדאם?" האישה שאלה בדאגה. "את בסדר?"

אליס מצמצה שוב ושוב וניסתה לחייך בנימוס. היא נתקפה מבוכה. "כן, אני בסדר, בסדר גמור," השיבה. "זאת סתם סחרחורת קלה."

האישה עדיין אחזה בזרועה, ואליס התמקדה בה עכשיו לראשונה. הן היו בערך בנות אותו גיל ופניה של האישה היו יפות למרות קמטי הדאגה – תווים חדים וצרים, כאלה שאוליבייה אוהב לצייר, שפתיים קטנות ומקושתות, עיניים בגוון אפור-צפחה כשל נהר הסֵן לפני סערה.

"אמא?" בקע קול מאחורי האישה, ואליס הציצה סביבה וראתה ילד קטן, בן ארבע בערך, עם תלתלים ערמוניים, עומד שם במכנסיים כחולים קצרים וחולצת כותנה בהירה, אוחז בידית של עגלת ילדים ובה ילד קטן יותר בבגדים דומים ועטור תלתלים זהים.

"אוי ואבוי," אליס אמרה בצחוק ונחלצה מאחיזתה של האישה, אף שעדיין לא הרגישה יציבה. "הפחדתי את הילדים שלך. אני ממש מצטערת."

"אין צורך להתנצל, מדאם," האישה אמרה בחיוך ופנתה אל בניה. "הכול בסדר, חמודים שלי."

"אבל מי הגברת?" הבן הבוגר יותר שאל והביט באליס בדאגה.

"שמי מדאם לקלייר," אליס השיבה בחיוך בתקווה להרגיע את הילד. אחר כך בהתה באישה והוסיפה, "אליס לקלייר. ואני באמת בסדר גמור."

"ג'וּלייט פוּלוֹ," האישה ענתה, אבל לא נראתה משוכנעת. "מה דעתך שנלך, מדאם לקלייר?"

"נלך?"

"לרופא כמובן, מדאם לקלייר."

"אה." אוליבייה ידאג אם היא לא תחזור לדירה בקרוב. היא כבר נשארה בחוץ יותר זמן ממה שהתכוונה. "יפה מצדך, אבל לא, תודה. אני צריכה לחזור הביתה, את מבינה?"

מדאם פולו התרחקה מעט לאחור ורק אז הבחינה אליס בבטנה התפוחה של האישה, שהיתה גדולה מעט משלה. גם היא בהיריון. "נוכל לשלוח אותך הביתה במכונית אחרי הביקור אצל הרופא," היא אמרה בשלווה. "אבל…" משהו הבליח בעיני האישה. "לא, אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם אניח למשהו לקרות לך. מתי את אמורה ללדת?"

אליס היססה. "בינואר, הרופא אמר. ואת?"

עיניה של מדאם פולו אורוּ. "גם כן בינואר! אני חושבת שזאת תהיה בת הפעם. אני מרגישה את זה. מי יודע, אולי הם עוד יהיו חברים, הילדים שלנו. עכשיו בואי, החנות שלי קרובה מאוד לפארק. את יכולה להישען על העגלה אם תצטרכי תמיכה." והיא כבר הוליכה מהספסל את אליס, שלהפתעתה חשה הקלה להיות מובלת.

"אם את בטוחה שזה בסדר," אליס אמרה. "אני לא רוצה להטריח."

"שום טרחה. אני אפילו עומדת על זה. טוב, בואו, ילדים," אמרה מדאם פולו. הבן הגדול השתרך אחרי אמו והקטן יותר שרבב את צווארו כדי להתבונן באליס מהעגלה שלו במבט קורא תיגר.

"אנחנו לוקחים איתנו את מדאם לקלייר הביתה."

ספרים נוספים