אוקיינוס בקצה המשעול // ניל גיימן

 88.00  50.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!

סאסקס, אנגליה. איש בגיל העמידה חוזר לעיר הולדתו להשתתף בלוויה. אף שהבית שבו גר נעלם כבר מזמן, הוא נמשך לחווה שבקצה המשעול, שם פגש בגיל שבע ילדה יוצאת דופן בשם לטי המפסטוק. הוא לא חשב על לטי כבר עשרות שנים, אך כשהוא מתיישב לצד הברכה (שכונתה בפיה אוקיינוס) מאחורי בית החווה המט לנפול, זיכרונות העבר מציפים אותו. זהו עבר מוזר למדי, מפחיד מדי ומסוכן מכדי שיקרה למישהו, לא כל שכן לילד קטן.

ארבעים שנה קודם לכן התאבד גבר במכונית גנובה ליד החווה הזאת. כמו להבת מצת הנוגעת בזיקוק, הניע מותו של האיש שורה של התרחשויות מדהימות. דבר-מה אפל שוחרר, דבר-מה מפחיד וכלל לא מובן לילד קטן. ולטי – קסומה, מנחמת וחכמה בהרבה מכפי גילה – הבטיחה להגן עליו בכל מחיר.

אוקיינוס בקצה המשעול הוא יצירה פורצת דרך של אמן ידוע ומוכשר. הוא מסופר מתוך הבנה עמוקה של כל מה שהופך אותנו לבני אנוש, וחושף את כוחם של סיפורים לגונן עלינו מפני האפלה השוכנת בחוץ ובפנים. זוהי אגדה לירית מרגשת ומבעיתה – עדינה ככנף פרפר ומאיימת כסכין בחשכה.

סופר הפנטסיה, ניל גיימן, לא באמת זקוק להצגה, ובכל זאת נספר לכם כי גיימן הוא מחברם של למעלה מ-30 ספרים ורומנים גרפיים, ביניהם: "סנדמן", "לעולם-לא עולם", "אלים אמריקאים", "קורליין" ו"אבק כוכבים". ספריו מככבים באופן תדיר ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס והוא זכה בפרסים ספרותיים רבים מספור, ביניהם פרס הפנטסיה העולמי, הוגו, בראם סטוקר, מדליית ניוברי ועוד. הוא יליד אנגליה וכיום, כשהוא לא טס ברחבי העולם, הוא חי בניו אינגלנד, עם אשתו – אמנדה פאקינג פאלמר.

"יש ספרים שאתה קורא. יש ספרים שמהם אתה נהנה. אבל ספרים מסוימים פשוט בולעים אותך כולך – לב ונשמה גם יחד." – ג'ואן האריס, מחברת 'שוקולד'

"נוגע ללב, קורע לב, רהוט, מפחיד וכתוב ללא דופי." – קירקוס רוויוז

"גיימן מוכשר במיוחד בניווט בנוף החלום האכזרי וחסר הוודאות של הילדות… מוחו הוא אוקיינוס אפל ללא תחתית, ובכל פעם שאני צולל לתוכו העולם נעלם ובמקומו נולד עולם נורא ויפה הרבה יותר שבתוכו אני טובע בשמחה."  – ניו-יורק טיימס

"תערובת נפלאה של זיכרון וקסם. מגיע לו להפוך לקלאסיקה." – סאנדיי מירור

לינקים
ראיון: ניל גיימן בשיחה על הספר "אוקיינוס בקצה המשעול", 2.4.14 [אנגלית]
ביקורת: רן בן נון, ידיעות אחרונות, 23.2.14
ביקורת: מאיה מרמרי, הספריה הפנטסטית, 2.6.2014

מבצע!

THE OCEAN AT THE END OF THE LANE

Neil Gaiman

לקריאת פרק ראשון
תרגום: דידי חנוך
תאריך הוצאה: ינואר 2014
קטגוריה: ילדים ונוער, מבצעים, פרוזה
מספר עמודים: 199
עריכת תרגום: אסנת יקירה
סדר: יהודית שטרנברג
עיצוב עטיפה: מירב רוט

אוקיינוס בקצה המשעול // ניל גיימן

מבצע!

THE OCEAN AT THE END OF THE LANE

Neil Gaiman

 88.00  50.00

סאסקס, אנגליה. איש בגיל העמידה חוזר לעיר הולדתו להשתתף בלוויה. אף שהבית שבו גר נעלם כבר מזמן, הוא נמשך לחווה שבקצה המשעול, שם פגש בגיל שבע ילדה יוצאת דופן בשם לטי המפסטוק. הוא לא חשב על לטי כבר עשרות שנים, אך כשהוא מתיישב לצד הברכה (שכונתה בפיה אוקיינוס) מאחורי בית החווה המט לנפול, זיכרונות העבר מציפים אותו. זהו עבר מוזר למדי, מפחיד מדי ומסוכן מכדי שיקרה למישהו, לא כל שכן לילד קטן.

ארבעים שנה קודם לכן התאבד גבר במכונית גנובה ליד החווה הזאת. כמו להבת מצת הנוגעת בזיקוק, הניע מותו של האיש שורה של התרחשויות מדהימות. דבר-מה אפל שוחרר, דבר-מה מפחיד וכלל לא מובן לילד קטן. ולטי – קסומה, מנחמת וחכמה בהרבה מכפי גילה – הבטיחה להגן עליו בכל מחיר.

אוקיינוס בקצה המשעול הוא יצירה פורצת דרך של אמן ידוע ומוכשר. הוא מסופר מתוך הבנה עמוקה של כל מה שהופך אותנו לבני אנוש, וחושף את כוחם של סיפורים לגונן עלינו מפני האפלה השוכנת בחוץ ובפנים. זוהי אגדה לירית מרגשת ומבעיתה – עדינה ככנף פרפר ומאיימת כסכין בחשכה.

סופר הפנטסיה, ניל גיימן, לא באמת זקוק להצגה, ובכל זאת נספר לכם כי גיימן הוא מחברם של למעלה מ-30 ספרים ורומנים גרפיים, ביניהם: "סנדמן", "לעולם-לא עולם", "אלים אמריקאים", "קורליין" ו"אבק כוכבים". ספריו מככבים באופן תדיר ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס והוא זכה בפרסים ספרותיים רבים מספור, ביניהם פרס הפנטסיה העולמי, הוגו, בראם סטוקר, מדליית ניוברי ועוד. הוא יליד אנגליה וכיום, כשהוא לא טס ברחבי העולם, הוא חי בניו אינגלנד, עם אשתו – אמנדה פאקינג פאלמר.

"יש ספרים שאתה קורא. יש ספרים שמהם אתה נהנה. אבל ספרים מסוימים פשוט בולעים אותך כולך – לב ונשמה גם יחד." – ג'ואן האריס, מחברת 'שוקולד'

"נוגע ללב, קורע לב, רהוט, מפחיד וכתוב ללא דופי." – קירקוס רוויוז

"גיימן מוכשר במיוחד בניווט בנוף החלום האכזרי וחסר הוודאות של הילדות… מוחו הוא אוקיינוס אפל ללא תחתית, ובכל פעם שאני צולל לתוכו העולם נעלם ובמקומו נולד עולם נורא ויפה הרבה יותר שבתוכו אני טובע בשמחה."  – ניו-יורק טיימס

"תערובת נפלאה של זיכרון וקסם. מגיע לו להפוך לקלאסיקה." – סאנדיי מירור

לינקים
ראיון: ניל גיימן בשיחה על הספר "אוקיינוס בקצה המשעול", 2.4.14 [אנגלית]
ביקורת: רן בן נון, ידיעות אחרונות, 23.2.14
ביקורת: מאיה מרמרי, הספריה הפנטסטית, 2.6.2014

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: דידי חנוך
תאריך הוצאה: ינואר 2014
קטגוריה: ילדים ונוער, מבצעים, פרוזה
מספר עמודים: 199
עריכת תרגום: אסנת יקירה
סדר: יהודית שטרנברג
עיצוב עטיפה: מירב רוט

אוקיינוס בקצה המשעול // ניל גיימן

/ פרק 1 /

אף אחד לא בא למסיבת יום הולדתי השביעי.

היה שולחן ערוך ועליו רפרפות וקעריות מוס, כובע יום הולדת לצד כל צלחת ועוגת יום הולדת עם שבעה נרות במרכז. על העוגה צויר ספֶר בעזרת זיגוג. אמא שלי, שארגנה את המסיבה, אמרה לי שהאישה במאפייה אמרה שהם אף פעם לא קישטו עוגת יום הולדת בציור של ספֶר, ושבנים בדרך כלל רוצים כדורגל או ספינת חלל. אני הייתי הספֶר הראשון שלהם.

כשהיה ברור שאף אחד לא יגיע, אמא שלי הדליקה את שבעת הנרות על העוגה ואני כיביתי אותם בנשיפה. אכלתי פרוסת עוגה, וגם אחותי הקטנה ואחת החברות שלה (שתיהן הוזמנו על תקן משקיפות, לא על תקן משתתפות במסיבה) אכלו עוגה לפני שנמלטו אל הגן בצחקוקים.

אמא שלי הכינה משחקים, אבל מכיוון שאיש לא היה שם, אפילו לא אחותי, לא שיחקנו באף אחד מהם, ואני ישבתי והסרתי בעצמי את נייר העיתון ממתנת החבילה־עוברת וחשפתי דמות באטמן כחולה מפלסטיק. הייתי עצוב שאף אחד לא בא למסיבה שלי, אבל שמחתי שיש לי בובת באטמן, וגם היתה מתנת יום הולדת שהמתינה שאקרא אותה, מארז של כל דברי ימי נרניה, שלקחתי למעלה. נשכבתי על המיטה ונעלמתי בתוך הסיפורים.

היה עדיף ככה. ממילא ספרים תמיד היו בטוחים יותר מאנשים.

ההורים שלי גם נתנו לי את תקליט האוסף של גילברט וסאליבן, נוסף לשניים שכבר היו לי. אהבתי את גילברט וסאליבן מגיל שלוש, לאחר שדודתי, אחותו הצעירה של אבי, לקחה אותי לראות את יולנתה, מחזה מלא באצילים ובפיות. הרגשתי שקל לי יותר להאמין בממשותן ולהבין את טבען של הפיות מאשר את אלה של האצילים. זמן קצר לאחר מכן דודתי מתה מדלקת ריאות בבית החולים.

בערב ההוא חזר אבי הביתה מהעבודה, והביא איתו קופסת קרטון. בתוך הקופסה היה חתלתול עם פרווה שחורה ורכה, שמינו לא ברור, ושמיד כיניתי "פלאפי" וגם אהבתי באופן מוחלט ובכל לבי.

פלאפי ישן בלילות במיטה שלי. לפעמים, כשאחותי לא היתה בסביבה, דיברתי איתו, ודי ציפיתי שהוא יענה לי בשפת בני אדם. הוא אף פעם לא ענה. זה לא הפריע לי. החתלתול היה מלא חיבה וסקרן ובן לוויה נאמן למי שיום הולדתו השביעי כלל שולחן עם עוגיות קרם ורפרפת ועוגה, וחמישה־עשר כיסאות ריקים.

אני לא זוכר ששאלתי מישהו מהילדים בכיתה שלי מדוע הם לא הגיעו למסיבה. לא היה צורך לשאול אותם. אחרי הכול, הם לא היו חברים שלי. הם היו רק האנשים שלמדתי איתם בבית הספר.

יצרתי חברויות לאט, אם בכלל.

היו לי ספרים, ועכשיו היה לי חתלתול. ידעתי שנהיה כמו דיק ויטינגטון והחתול שלו.* או, אם פלאפי יתגלה כפיקח במיוחד, נוכל להיות בן הטוחן והחתול במגפיים. החתלתול נהג לישון על הכרית שלי, ואפילו המתין שאחזור הביתה מבית הספר, ישב על השביל מול הבית שלי, ליד הגדר, עד שחודש לאחר מכן נדרס על ידי המונית שהביאה את כּוֹרֶה אבני האופאל להתגורר בבית שלי.

[* סיפור אנגלי ידוע על נער עני שזכה בעושר גדול בגלל חתולו שלכד עכברים בארמון המלך. (כל ההערות הן הערות המתרגם/העורכת.)]

לא הייתי שם כשזה קרה.

באותו יום חזרתי הביתה מבית הספר, והחתלתול שלי לא בא לקדם את פני. במטבח עמד גבר גבוה ושזוף, לבוש בחולצה משובצת. הוא שתה קפה ליד שולחן המטבח, ואפשר היה להריח את זה. בזמנים ההם שתו רק קפה נמס, אבקה חומה ומרה מתוך צנצנת.

"אני חושש שהייתי מעורב בתאונה קטנה כשהגעתי לכאן," אמר לי בעליצות. "אבל אל דאגה." המבטא שלו היה כבד, לא מוכר: זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי מבטא דרום־אפריקני.

גם לו היתה קופסת קרטון שעמדה על השולחן.

"החתלתול השחור, הוא היה שלך?" שאל.

"קוראים לו פלאפי," עניתי.

"כן. כמו שאמרתי. קרתה תאונה כשהגעתי לכאן. אל דאגה. נפטרתי מהגופה. אתה לא צריך להטריח את עצמך. טיפלתי בעניין. פתח את הקופסה."

"מה?"

הוא הצביע על הקופסה. "פתח אותה," אמר.

כורה האופאל היה איש גבוה. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצה משובצת בכל פעם שראיתי אותו, פרט לפעם האחרונה. הוא ענד שרשרת עבה מזהב לבן לצווארו. גם היא נעלמה בפעם האחרונה שראיתי אותו.

לא רציתי לפתוח את הקופסה שלו. רציתי ללכת משם ולהתבודד. רציתי לבכות על החתלתול שלי, אבל לא יכולתי לעשות את זה כשישבו וצפו בי. רציתי להתאבל. רציתי לקבור את החבר שלי בקצה הגן, מעבר לטבעת הפיות ירוקת העשב, בתוך מערת שיחי האזליאה, מאחורי ערמת הדשא המכוסח, מקום שאף אחד לא ביקר בו חוץ ממני.

הקופסה זזה.

"הבאתי אותו בשבילך," אמר האיש. "אני תמיד משלם את החובות שלי."

הושטתי יד, הרמתי את מכסה הקופסה ותהיתי אם זאת בדיחה, אם החתלתול שלי יהיה שם בפנים. אך מה שהציץ כלפי מעלה היה פרצוף ג'ינג'י שלטש בי מבט תוקפני.

כורה האופאל הוציא את החתול מהקופסה.

זה היה חתול רחוב ג'ינג'י מפוספס, עצום בגודלו, שחצי מאוזנו חסרה. הוא הביט בי בזעם. החתול הזה לא אהב להיות בקופסה. הוא לא היה רגיל לקופסאות. הושטתי יד ללטף את ראשו והרגשתי שאני בוגד בזכרו של החתלתול שלי, אבל הוא התרחק כך שלא אוכל לגעת בו, ונשף לעברי ואז הלך לפינה רחוקה של החדר, שם ישב והתבונן ושנא.

"אז הנה לך. חתול תמורת חתול," אמר כורה האופאל ופרע את שערותי בידו המחוספסת. אחר כך הוא יצא אל המסדרון, והותיר אותי במטבח עם חתול שלא היה החתלתול שלי.

ראשו של האיש הציץ שוב בדלת. "קוראים לו תִפלץ," אמר.

זה נשמע כמו בדיחה גרועה.

פתחתי את דלת המטבח כדי שהחתול יוכל לצאת. עליתי לחדר השינה שלי ונשכבתי על המיטה ובכיתי על פלאפי המת. נדמה לי שהחתלתול שלי אפילו לא הוזכר כשההורים שלי שבו הביתה בערב.

תפלץ חי איתנו במשך שבוע או יותר. מילאתי את הקערה שלו במזון לחתולים, בבוקר ושוב בערב, כפי שעשיתי בשביל החתלתול שלי. הוא נהג לשבת ליד הדלת האחורית, עד שפתחו לו את הדלת ונתנו לו לצאת. ראינו אותו מסתובב בגן, מזנק משיח לשיח, או מטפס על העצים ועל הגדרות. יכולנו לדעת היכן היה על פי הקיכלים והירגזים הכחולים המתים שמצאנו בגן, אבל אותו ראינו לעתים רחוקות.

התגעגעתי לפלאפי. ידעתי שדברים חיים אינם ניתנים להמרה, אבל לא העזתי להתלונן באוזני הורי. הכעס שלי היה מבלבל אותם. אחרי הכול, החתלתול שלי אמנם נהרג אבל הוא הומר באחר. הנזק תוקן.

הכול חזר אלי עכשיו, ובעודי נזכר ידעתי שזה לא יישאר זמן רב: כל הדברים שחזרו אלי כשישבתי על הספסל הירוק על יד הברכה הקטנה שלֵטי המפסטוק שכנעה אותי פעם שהיא אוקיינוס.

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן