אבק כוכבים // ניל גיימן

 49.00

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!

דמיינו עולם חצוי לשניים שבמרכזו חומה גבוהה. בצדה האחד נמצאת אנגליה הוויקטוריאנית, שבה כל דבר הוא בדיוק כפי שהוא נראה והכול צבוע בצבעי אפור וחום ובז׳. בצדה השני שוכנת ממלכת הפיות, ממלכה מלאה בצבעים עזים ומסחררים, המאוכלסת בידי נסיכות מקוללות, מכשפות ערמומיות, פיראטים ציידי ברקים, בעלי חיים מכושפים, קמעות וחפצים קסומים.

ועכשיו דמיינו פרצה בחומה שמפרידה בין העולמות ולקראתה פוסע בהחלטיות גבר צעיר ומאוהב, טריסטרן ת'ורן שמו. הוא עומד לעשות משהו שבן אנוש מעולם לא העז לעשות – לעבור מהעולם המוכר והבטוח של בני האדם אל העולם המפעים והמסוכן של הפיות. מטרתו היא למצוא כוכב נופל למען הנערה שהוא אוהב, אבל דבר לא מכין אותו להרפתקאות מסמרות השיער שנכונו לו, או לבעלי הברית המפתיעים שיתלוו אליו בדרכו אל עתיד לא ידוע.

באבק כוכבים מגולל ניל גיימן אגדה קסומה ומתעתעת למבוגרים, מלאה יופי והומור. עשרים ושתיים שנים לאחר שראה אור לראשונה, הוצאת הכורסא שמחה לפרסם תרגום עברי חדש ומעודכן ליצירה העל-זמנית הזאת.

ניל גיימן, יליד 1960, הוא סופר בריטי עטור שבחים, זוכה פרסי ניוברי, קרנגי, הוגו, ויל אייזנר, World Fantasy ונבולה, שפרסם עד היום יותר מעשרים ספרים, בהם אוקיינוס בקצה המשעול, מיתולוגיה נורדית ולמרבה המזל, החלב, שיצאו לאור בהוצאת הכורסא.

"מזור לימים סוערים אלה" – אייריש טיימס.

"מסעיר… אבק כוכבים הוא כמו שילוב בין ל' פרנק באום, האחים גרים ותסריט של טים ברטון" – דאלאס מורנינג ניוז.

"תוסס, חדש ומקסים. נפלא" – בוקליסט.

"עלילה נפתלת מופלאה ומלאה בקסם, כמו שרק ניל גיימן היה יכול לכתוב" – שיקגו טריביון.

"יפהפה, נצרב בזיכרון… ספר מלא פלאות" – מילווקי ג'ורנל סנטינל.

STARDUST

Neil Gaiman

לקריאת פרק ראשון
תרגום: תומר בן אהרון
תאריך הוצאה: מאי 2021
קטגוריה: בקליסט, חדשים, ילדים ונוער, פרוזה
מספר עמודים: 224
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק
איור עטיפה: אוריין שביט

אבק כוכבים // ניל גיימן

STARDUST

Neil Gaiman

 49.00

דמיינו עולם חצוי לשניים שבמרכזו חומה גבוהה. בצדה האחד נמצאת אנגליה הוויקטוריאנית, שבה כל דבר הוא בדיוק כפי שהוא נראה והכול צבוע בצבעי אפור וחום ובז׳. בצדה השני שוכנת ממלכת הפיות, ממלכה מלאה בצבעים עזים ומסחררים, המאוכלסת בידי נסיכות מקוללות, מכשפות ערמומיות, פיראטים ציידי ברקים, בעלי חיים מכושפים, קמעות וחפצים קסומים.

ועכשיו דמיינו פרצה בחומה שמפרידה בין העולמות ולקראתה פוסע בהחלטיות גבר צעיר ומאוהב, טריסטרן ת'ורן שמו. הוא עומד לעשות משהו שבן אנוש מעולם לא העז לעשות – לעבור מהעולם המוכר והבטוח של בני האדם אל העולם המפעים והמסוכן של הפיות. מטרתו היא למצוא כוכב נופל למען הנערה שהוא אוהב, אבל דבר לא מכין אותו להרפתקאות מסמרות השיער שנכונו לו, או לבעלי הברית המפתיעים שיתלוו אליו בדרכו אל עתיד לא ידוע.

באבק כוכבים מגולל ניל גיימן אגדה קסומה ומתעתעת למבוגרים, מלאה יופי והומור. עשרים ושתיים שנים לאחר שראה אור לראשונה, הוצאת הכורסא שמחה לפרסם תרגום עברי חדש ומעודכן ליצירה העל-זמנית הזאת.

ניל גיימן, יליד 1960, הוא סופר בריטי עטור שבחים, זוכה פרסי ניוברי, קרנגי, הוגו, ויל אייזנר, World Fantasy ונבולה, שפרסם עד היום יותר מעשרים ספרים, בהם אוקיינוס בקצה המשעול, מיתולוגיה נורדית ולמרבה המזל, החלב, שיצאו לאור בהוצאת הכורסא.

"מזור לימים סוערים אלה" – אייריש טיימס.

"מסעיר… אבק כוכבים הוא כמו שילוב בין ל' פרנק באום, האחים גרים ותסריט של טים ברטון" – דאלאס מורנינג ניוז.

"תוסס, חדש ומקסים. נפלא" – בוקליסט.

"עלילה נפתלת מופלאה ומלאה בקסם, כמו שרק ניל גיימן היה יכול לכתוב" – שיקגו טריביון.

"יפהפה, נצרב בזיכרון… ספר מלא פלאות" – מילווקי ג'ורנל סנטינל.

  • סימניה חינם בכל קנייה!
  • תיק בד מתנה בקנייה מעל 150 ש"ח!
לקריאת פרק ראשון
תרגום: תומר בן אהרון
תאריך הוצאה: מאי 2021
קטגוריה: בקליסט, חדשים, ילדים ונוער, פרוזה
מספר עמודים: 224
עריכת תרגום: חמוטל לוין
סדר: יעל מיכלסון
עיצוב עטיפה: סטודיו האיש הירוק
איור עטיפה: אוריין שביט

אבק כוכבים // ניל גיימן

/ פרק ראשון ובו אנו לומדים על הכפר שנקרא חוֹמה ועל הדבר המשונה שמתרחש שם מדי תשע שנים /

היה היה בחור צעיר שרצה להגשים את משאלת לבו.

ואף על פי שאין זאת פתיחה מקורית במיוחד (הלוא כל סיפור שנכתב או ייכתב אי-פעם על אודות בחור צעיר כזה או אחר עשוי להיפתח באופן זה), הרי הבחור הצעיר שלפנינו והאירועים שקרו לו היו בלתי רגילים בעליל, ואפילו הוא עצמו מעולם לא ידע עד כמה.

סיפורנו מתחיל, כמו שהתחילו סיפורים רבים אחרים, בעיירה חוֹמה.

חומה ניצבת כיום, כפי שניצבה בשש מאות השנים האחרונות, על תל גבוה של אבן שחם בעיבורו של יער קטן. הבתים בְּחומה מרובעים וישנים, עשויים מאבן אפורה, ועל גגותיהם רעפים כהים וארובות גבוהות; העיירה מנצלת כל סנטימטר פנוי על תל האבן, והבתים נשענים זה על זה, צמודים זה לזה, ופה ושם בוקע שיח או עץ מצדו של אחד המבנים.

דרך אחת בלבד יוצאת מחומה. זהו שביל פתלתל שמטפס בחדות מהיער ומשני צדדיו סלעים ואבנים קטנות. אם צועדים בו זמן מה דרומה ויוצאים מהיער, השביל הופך לדרך אמיתית סלולה באספלט; ואם ממשיכים בה הלאה היא הולכת ומתרחבת ונמלאת מכוניות ומשאיות הדוהרות מעיר לעיר. בסופו של דבר תביא אתכם הדרך הזאת ללונדון, אבל לונדון נמצאת במרחק נסיעה של לילה שלם מחומה.

תושבי חומה נוטים למעט בדיבור, ויש ביניהם שני טיפוסים מובחנים: תושבי חומה הילידים, שהם אפורים, גבוהים וחסונים כמו סלע השחם שעליו נבנתה העיירה שלהם; ואלה שקבעו את ביתם בחומה לאורך השנים וצאצאיהם.

מתחת לְחומה, ממערב, נמצא היער; מדרום נמצא אגם שלֵו אך בוגדני שאותו מזינים הפלגים היורדים מן הגבעות שמצפון לחומה. על הגבעות יש שדות, וכבשים רועות בהם. וממזרח נמצאת חורשה גדולה.

בקצה המזרחי של חומה ניצבת חומת אבן אפורה גבוהה, והיא שהעניקה לעיירה את שמה. זוהי חומה עתיקה שנבנתה מלבני שחם גסות, והיא מתחילה בחורשה בקצה אחד וחוזרת אל החורשה בקצה האחר.

בחומה יש פרצה אחת ויחידה; פתח שרוחבו פחות משני מטרים, מעט מצפון לכפר.

מבעד לפרצה שבחומה רואים אחו ירוק גדול; מעבר לאחו יש פלג; מעבר לפלג, עצים. מפעם לפעם אפשר לראות צורות ודמויות במרחק, בין העצים. צורות עצומות וצורות משונות וצורות קטנות, דברים נוצצים שמבזיקים וזוהרים ואז נעלמים. אף שזוהי אדמת מרעה טובה וראויה, איש מתושבי הכפר מעולם לא רעה את העדר שלו באחו שמעבר לחומה. ואף אחד מהם מעולם לא השתמש באדמה הזאת לגידול יבולים.

להפך. במשך מאות ואולי אלפי שנים הם הציבו שומרים משני צדי הפרצה וניסו כמיטב יכולתם לשכוח ממה שנמצא מעבר לה.

אפילו כיום העיירה ממשיכה להציב זוג שומרים מימין ומשמאל לפרצה, יומם ולילה, במשמרות של שמונה שעות. הם נושאים אלות עץ כבדות. הם מאגפים את הפרצה מהצד של העיירה.

תפקידם העיקרי הוא למנוע מילדי העיירה לעבור בפרצה, אל האחו ומעבר לו. מדי פעם הם נדרשים להניא טייל מזדמן, או אחד מן המבקרים המעטים בעיירה, מלעבור בפרצה.

את הילדים הם בולמים בקלות, בנפנוף אלה. אך כאשר הם ניצבים מול טיילים או מבקרים עליהם להפגין יותר תושייה, והם משתמשים בכוח רק כמוצא אחרון, כשאין די בבדיות על דשא טרי שנשתל זה לא כבר או על פר מסוכן שברח.

נדירים המקרים שבהם מגיע לעיירה אדם שיודע מה הוא מחפש, ולעתים מרשים לאנשים האלה לעבור. בעיניהם יש מבט, ובמבט זה אין לטעות.

ככל הידוע לתושבי העיירה, במהלך המאה העשרים לא התגנב אף אדם דרך החומה, ועל כך גאוותם.

המשמר נח פעם בתשע שנים, ב-1 במאי, כשבאחו נערך יריד.

 

האירועים הבאים התרחשו לפני שנים רבות. המלכה ויקטוריה ישבה על כס המלוכה באנגליה, אבל עדיין לא היתה האלמנה בשחור מווינדזור: לחייה היו ורודות ורגליה זריזות, וללורד מלבורן היו סיבות רבות להוכיח בעדינות את המלכה הצעירה על קלות דעתה. היא עדיין לא נישאה, אף שהיתה מאוהבת עד מעל הראש.

מר צ'רלס דיקנס פרסם אז בהמשכים את הרומן "אוליבר טוויסט"; מר דרייפר צילם זה עתה את הצילום הראשון של הלבנה והקפיא את פניה החיוורות על נייר קר; מר מורס הכריז לאחרונה כי מצא דרך לשדר מסרים לאורך כבלי מתכת.

אילו דיברתם עם אחד האנשים הללו על קסמים או על ארץ הפיות, הם היו מחייכים אליכם בבוז. אולי פרט למר דיקנס, שהיה אז בחור צעיר נטול זקָן. הוא היה מביט בכם בכמיהה.

רבים באו לאיים הבריטיים באותו אביב. הם באו כיחידים, והם באו בזוגות, והם ירדו מהאונייה בדוֹבֶר או בלונדון או בליברפול: גברים ונשים ולהם עור חיוור כנייר, עור כהה כסלע געשי, עור בגון הקינמון, והם דיברו בלשונות רבות. הם באו לחומה לאורך כל חודש אפריל ועשו את דרכם ברכבות קיטור, בסוסים, בקרונות ובעגלות. רבים מהם באו ברגל.

דאנְסְטֶן ת'וֹרְן היה בן שמונה-עשרה באותה שנה, והוא לא היה רומנטיקן.

היו לו שיער חום כאגוז ועיניים חומות כאגוז ונמשים חומים כאגוז. גובהו היה ממוצע ודיבורו אטי. הוא הרבה לחייך, וחיוכו האיר את פניו מבפנים. וכשחלם בהקיץ בכר המרעה של אביו, חלם לעזוב את הכפר חומה ואת קסמו המשונה ולנסוע ללונדון או לאדינבורו או לדבלין, או לעיר גדולה אחרת שבה דבר אינו תלוי בכיוון שבו נושבת הרוח. הוא עבד בחווה של אביו, ולא היה בבעלותו כלום פרט לבית קטן בשדה מרוחק שקיבל מהוריו.

באותו אפריל באו לְחומה מבקרים כדי להשתתף ביריד, ונוכחותם מילאה את דאנסטן בתרעומת. "העקעק השביעי", הפונדק דמוי המבוך של מר בְּרוֹמיוֹס, שחדריו היו ריקים בדרך כלל, התמלא בשבוע הקודם וכעת החלו הזרים לשכור חדרים בחוות ובבתים פרטיים ולשלם על הלינה במטבעות משונים, בעשבי תיבול ובתבלינים ואפילו באבני חן.

ככל שהתקרב יום היריד נמלא הכפר ציפייה דרוכה. אנשים קמו משנתם מוקדם מהרגיל, מנו את הימים, ספרו את הדקות. השומרים בפרצה היו עצבניים וחסרי מנוחה. דמויות וצללים נעו בין העצים שבקצה האחו.

בעקעק השביעי פרצה מהומה בעטיה של ברידג'ט קַמְפְרי, שעל פי הדעה הרווחת היתה נערת הפונדק היפה ביותר זה שנים רבות. טומי פורסטר, שבחברתו נצפתה במהלך השנה האחרונה, נקלע לעימות עם גבר עצום בעל עיניים כהות וקוף קטן וצפצפן. הגבר הזר לא שלט היטב באנגלית, אבל הוא חייך חיוך רב-הבעה בכל פעם שברידג'ט חלפה לידו.

הלקוחות הקבועים של הפאב בפונדק ישבו בקרבה לא נוחה למבקרים ואמרו דברים כגון:

"זה רק פעם בתשע שנים."

"אומרים שבימים עברו היה יריד בכל שנה, באמצע הקיץ."

"צריך לשאול את מר ברומיוס. הוא בטוח ידע."

מר ברומיוס היה גבוה, ועורו שחום; ראשו היה מכוסה בתלתלים שחורים צפופים; עיניו היו ירוקות. כשנערות הכפר גדלו והיו לנשים, הן החלו לשים את לבן למר ברומיוס, אבל הוא לא שם אליהן את לבו בחזרה. אמרו שהוא הגיע לכפר לפני זמן רב, כמבקר, אבל החליט להישאר; והיין שלו היה טוב, לכן המקומיים קיבלו אותו.

ויכוח קולני פרץ בחדר הציבורי של הפונדק בין טומי פורסטר לגבר בעל העיניים הכהות, ששמו היה כפי הנראה אָלוּם בֵּיי.

"תעצרו אותם! שמישהו יעצור אותם!" צעקה ברידג'ט. "הם רוצים לצאת החוצה ולהילחם עלי!" היא טלטלה את שערה ברוב חן מצד לצד כדי שאור העששיות ייטיב להאיר את תלתליה הזהובים המושלמים.

איש לא קם לעצור אותם, אף שכמה וכמה אנשים, מקומיים וזרים כאחד, יצאו לצפות במחזה.

טומי פורסטר הוריד את חולצתו והרים את אגרופיו לפניו. הזר צחק וירק על הדשא, ואז אחז בידו הימנית של טומי והשליך אותו ארצה. סנטרו של טומי נחבט בקרקע, אבל הוא התאמץ וקם על רגליו והסתער על הזר. הוא הנחית אגרוף לא מרשים במיוחד על לחיו של הזר, ואז מצא את עצמו שוב שרוע על האדמה. פניו נחבטו שוב בבוץ, והוא לא הצליח לנשום. אלום ביי התיישב עליו וצחק ואמר משהו בערבית.

כך הסתיימה הקטטה, במהירות ובקלות.

אלום ביי קם מעל טומי פורסטר וניגש בצעד בטוח לברידג'ט קמפרי, קד קידה עמוקה וחיוכו חשף שיניים נוצצות.

ברידג'ט התעלמה ממנו ורצה אל טומי. "אוי לי, מה הוא עשה לך, יקירי?" שאלה, מחתה את הבוץ מפניו בסינרהּ והעתירה עליו מילות חיבה.

אלום ביי חזר אל הפונדק והצופים אחריו, וכשטומי פורסטר נכנס לבסוף קנה לו יריבו ברוב אדיבותו בקבוק מהשאבְּלי של מר ברומיוס. אף אחד מהם לא היה בטוח לגמרי מי ניצח ומי הפסיד.

דאנסטן ת'ורן לא היה בעקעק השביעי באותו ערב: הוא היה בחור מעשי, ובמהלך חצי השנה האחרונה חיזר אחרי דייזי הֶמְפְּסטוֹק, נערה שאופייה מעשי כשלו. בערבים נאים הם נהגו לטייל בכפר ולדון בתורת מַחזור הזרעים ובמזג האוויר ובשאר עניינים ענייניים שכאלה; ובטיולים האלה, שבכולם בלי יוצא מן הכלל התלוו אליהם אמהּ של דייזי ואחותה הצעירה אשר צעדו במרחק סביר של שישה צעדים מאחוריהם, הם היו שולחים מעת לעת מבטים מלאי חיבה זה אל זה.

וכשהגיעו אל מפתן בית המפסטוק היה דאנסטן עוצר, קד קידה ונפרד ממנה.

ודייזי המפסטוק היתה נכנסת הביתה, מסירה את כובעה ואומרת, "אני מקווה כל כך שמר ת'ורן יחליט כבר לבקש את ידי. אני בטוחה שלאבא לא תהיה התנגדות."

"גם אני בטוחה בכך," אמרה אמא של דייזי בערב ההוא, כפי שאמרה בכל אחד מהערבים הללו, והסירה גם היא את כובעה ואת הכפפות שלה והובילה את בנותיה אל חדר האורחים שבו ישב אדון גבוה מאוד עם זקן שחור ארוך מאוד וחיטט בתרמילו. דייזי ואמהּ ואחותה קדו קלות לאדון (שדיבר רק מעט מאוד אנגלית והגיע לביתן ימים אחדים קודם לכן). הדייר הזמני הזה, בתורו, קם וקד להן ואז חזר להתרכז בפריטי העץ שבתרמילו, במיונם, סידורם והברקתם.

 

אפריל היה קריר באותה שנה והתאפיין בהפכפכות המעיקה של האביב האנגלי.

המבקרים באו מדרום, בדרך הצרה החולפת ביער; הם מילאו את החדרים הפנויים, לנו ברפתות ובאסמים. אחדים מהם הקימו אוהלים צבעוניים, אחרים באו בקרונות רתומים לסוסים אפורים גדולים להפליא או לסוסי פוני קטנים שפרוותם מדובללת.

ביער לבלב כר של פעמוניות כחולות.

בבוקר 29 באפריל היה זה תורו של דאנסטן ת'ורן לשמור בפרצה בחומה יחד עם טומי פורסטר. הם עמדו כל אחד מצד אחר של הפרצה וחיכו.

דאנסטן היה בתורנות שמירה פעמים רבות בעבר, אבל עד היום נדרש ממנו רק לעמוד שם, ומדי פעם לגרש ילדים.

היום הוא הרגיש חשוב: היתה לו אלת עץ, ובכל פעם שאחד הזרים המבקרים בכפר התקרב לפרצה, דאנסטן או טומי אמרו, "מחר, מחר. היום אף אחד לא עובר, רבותי."

והזרים נסוגו מעט והביטו מבעד לפרצה באחו התמים שמצדהּ האחר, בעצים הסתמיים שעמדו בו, בחורשה המשעממת למדי שמעבר לו. היו ביניהם כאלה שניסו לפצוח בשיחה עם דאנסטן או עם טומי, אבל הבחורים, שהתגאו בתפקידם כשומרים, סירבו לשוחח איתם ונהנו לזקוף את ראשם, לקפוץ שפתיים ולהיראות כמו אנשים חשובים.

בצהריים הביאה להם דייזי המפסטוק קדירה קטנה של פאי רועים, וברידג'ט קמפרי הביאה לכל אחד מהם ספל אֵייל מתובל.

ועם רדת הדמדומים שני בחורים חסונים אחרים מהכפר באו להחליף אותם ובידיהם עששיות. טומי ודאנסטן צעדו יחד לפונדק, ומר ברומיוס נתן לכל אחד מהם ספל של האייל הטוב ביותר שלו – ויש לומר שהאייל הטוב ביותר שלו היה טוב להפליא – כגמול על שביצעו את חובתם נאמנה. רחש של התרגשות מילא את הפונדק, שכעת היה דחוס מעל לכל דמיון. היו בו מבקרים מכל אומות העולם – כך לפחות נראה הדבר לדאנסטן, שלא ידע דבר על המרחקים שמעבר לחורשה המקיפה את הכפר ולכן הביט באדון הגבוה במגבעת השחורה שהגיע מלונדון הרחוקה באותה התפעלות שבה הביט באדון שחום העור והגבוה אף יותר שלבש גלימה לבנה וסעד עמו בשולחן הסמוך.

דאנסטן ידע שלא מנומס ללטוש מבטים ושכתושב חומה יש לו זכות מלאה לחוש נעלה על כל הזרים המוזרים האלה. אבל הוא הריח ניחוחות שלא הכיר ושמע גברים ונשים מדברים זה עם זה במאות לשונות, ולכן לטש גם לטש בלי שום בושה.

הגבר במגבעת המשי השחורה ראה שדאנסטן מביט בו וסימן לו לגשת. "אתה אוהב פודינג דִּבְשָׁה?" שאל ללא הקדמות ובלי להציג את עצמו. "מוּטַנאבּי היה צריך ללכת, ויש פה יותר פודינג ממה שבן אדם אחד יכול לגמור לבד."

דאנסטן הנהן. פודינג הדבשה המהביל נראה נפלא ומפתה.

"טוב מאוד," אמר חברו החדש. "אתה מוזמן." הוא הושיט לדאנסטן קערת חרסינה נקייה וכף. דאנסטן לא היה זקוק להזמנה בכתב, והוא החל לחסל את הפודינג לאלתר.

"עכשיו תקשיב לי, בחורון," אמר האדון הגבוה במגבעת המשי השחורה כשלא נותר עוד זכר לפודינג, "אמרו לי שבפונדק אין חדרים פנויים ושכל חדר אחר בכפר כבר הושכר."

"לא ייאמן," אמר דאנסטן, שלא היה מופתע.

"ייאמן גם ייאמן," אמר האדון במגבעת. "ומה שאני שאלתי את עצמי הוא אם שמעת על בית שיש בו חדר פנוי להשכרה?"

דאנסטן משך בכתפיו. "כל החדרים כבר תפוסים," אמר. "אני זוכר שכשהייתי בן תשע, אמא ואבא שלחו אותי לישון בעליית הגג ברפת והשכירו את החדר שלי לגברת מהמזרח עם המשפחה והמשרתים שלה. היא השאירה לי עפיפון במתנה, והטסתי אותו באחו עד שיום אחד החוט נקרע והוא עף לשמים."

"איפה אתה גר עכשיו?" שאל האדון במגבעת.

"יש לי בית קטן בקצה השטח של אבא שלי," ענה דאנסטן. "הוא היה הבית של הרועה שלנו עד שהוא מת לפני שנתיים בחג בקציר של אוגוסט, וההורים שלי נתנו לי אותו."

"קח אותי לשם," אמר האדון במגבעת, ועל דעתו של דאנסטן כלל לא עלתה האפשרות לסרב לו.

ירח האביב היה גבוה וזוהר בשמים, והלילה היה בהיר. הם צעדו בדרך היורדת מטה מהכפר אל היער, חלפו על פני החווה של משפחת ת'ורן (פרה שישנה באחו ונחרה בשנתה הבהילה את האדון במגבעת) ולבסוף הגיעו אל ביתו הקטן של דאנסטן.

היו בו חדר אחד ואח. הזר הנהן בעודו בוחן את הבית. "זה נראה בסדר גמור," אמר. "בסדר, דאנסטן ת'ורן, אני אשכור את ביתך לשלושת הימים הבאים."

"מה תיתן לי בתמורה?"

"סובריין זהב, מטבע כסף של שישה פני, פני נחושת ופרת'ינג נוצץ," אמר האיש.

סובריין זהב תמורת שני לילות היה תשלום הוגן ואף יותר מכך, שכן באותם ימים פועל בחווה היה צפוי להרוויח חמישה-עשר פאונד בשנה טובה. ואף על פי כן היסס דאנסטן. "אם באת לשוק," אמר לאיש הגבוה, "אתה בטח סוחר בנסים ונפלאות."

"אכן," אמר האיש הגבוה. "נסים ונפלאות הם מה שאתה מחפש?" הוא בחן שוב את ביתו הקטן של דאנסטן, על חדרו היחיד. הגשם החל לרדת וטפח חרש על גג הקש מעליהם.

"נו טוב, בסדר," אמר האדון הגבוה בעצבנות קלה. "נס, פלא. מחר תקבל את משאלת לבך. והנה הכסף שלך, "הוא הוציא את המטבעות מאחורי אוזנו של דאנסטן בתנועה חלקה. דאנסטן שפשף אותם במסמר הנעוץ בדלת הבית כדי לוודא שאין זה זהב פיות, ואז קד לאדון קידה עמוקה ויצא אל הגשם. הוא עטף את המטבעות בממחטתו.

דאנסטן הלך אל הרפת בגשם הניתך. הוא טיפס מעלה, אל האזור שבו מאוחסן החציר, ועד מהרה נרדם.

הוא היה מודע במהלך הלילה לרעמים ולברקים אף שלא התעורר; ואז, לפנות בוקר, העיר אותו מישהו שדרך בגמלוניות על כפות רגליו.

"מצטער," אמר הקול. "זאת אומרת, סלח לי."

"מה זה? מי שם?" שאל דאנסטן.

"רק אני פה," אמר הקול. "באתי לשוק. ישנתי בגזע עץ חלול, אבל הברק הפיל אותו. הוא פיצח אותו כמו ביצה ופצפץ אותו כמו זרד, והגשם הרטיב לי את הבגדים וכמעט הרטיב גם את התרמיל שלי, ויש בו דברים שחייבים להישאר יבשים כמו אבק, ואני שמרתי עליו מוגן כמו פרח בגן כל הדרך לכאן, אפילו שעכשיו הוא היה רטוב כמו…"

"מים?" הציע דאנסטן.

"בדיוק ככה," המשיך הקול באפלה. "אז שאלתי את עצמי," הוא המשיך, "אם יהיה אכפת לך שאני אשאר פה מתחת לגג שלך, כי אני לא גדול במיוחד, ואני לא אפריע לך ולא כלום."

"רק אל תדרוך עלי," נאנח דאנסטן.

באותו רגע הבזיק ברק והאיר את הרפת, ולרגע ראה דאנסטן משהו קטן ושעיר בפינה, ולראשו כובע גדול בעל שוליים שמוטים. ואז, אפלה.

"אני מקווה שאני לא מפריע לך," אמר הקול, שבהחלט נשמע שעיר למדי כפי שדאנסטן הבין פתאום.

"אתה לא מפריע," אמר דאנסטן, שהיה עייף מאוד.

"יופי," אמר הקול השעיר, "כי לא הייתי רוצה להפריע לך."

"בבקשה," התחנן דאנסטן, "תן לי לישון. בבקשה."

הוא שמע משיכת אף, שהתחלפה מיד בנחירות עדינות.

דאנסטן האזין לגשם היורד על גג הרפת וחשב על דייזי המפסטוק, ובמחשבותיו הם צעדו יחד, ושישה צעדים מאחוריהם הלך האדון הגבוה עם המגבעת ולצדו יצור פרוותי קטן שאת פניו לא היה יכול דאנסטן לראות. הם היו בדרכם אל משאלת לבו…

***

 

אור השמש הבהיר סנוור אותו, והרפת היתה ריקה. הוא רחץ את פניו והלך אל החווה.

דאנסטן לבש את מעילו היפה ביותר, את חולצתו היפה ביותר ואת מכנסיו היפים ביותר. הוא גירד את הבוץ ממגפיו באולר שלו. לאחר מכן הוא נכנס למטבח, נשק לאמו על לחייה ולקח לעצמו כיכר לחם וחתיכה נאה של חמאה טרייה.

ואז הוא יצא אל הכפר עם כספו הצרור בממחטת הכותנה הלבנה הטובה שלו ואיחל בוקר טוב לשומרים בפרצה.

מבעד לפרצה בחומה הוא ראה אנשים מקימים אוהלים צבעוניים, מעמידים דוכנים, מניפים דגלים ססגוניים ומתרוצצים אנה ואנה.

"אסור לנו לתת לאף אחד לעבור עד הצהריים," אמר השומר.

דאנסטן משך בכתפיו והלך לפאב, שם ישב וחשב מה יקנה בחסכונותיו (חצי הכתר הנוצץ שחסך, והמטבע הממוזל של שישה פני, עם החור הקדוח בו, שאותו תלה על שרוך עור סביב צווארו) ובמטבעות הנוספים הצרורים בממחטה שלו. לעת עתה הוא שכח לגמרי שדבר נוסף הובטח לו אמש. בשעה שתים-עשרה בצהריים בדיוק צעד דאנסטן אל החומה ועבר בפרצה בעצבנות רבה, כאילו הוא מפר את הטאבו הנורא מכול. הוא חצה את הפרצה, כך התברר לו, לצדו של האדון עם מגבעת המשי השחורה, שהחווה לו בראשו.

"אה. בעל הבית שלי. מה שלומך היום, אדוני?"

"שלומי מצוין," אמר דאנסטן.

"צעד איתי," אמרה האיש הגבוה. "בוא נצעד יחד."

הם חצו את האחו לכיוון האוהלים.

"היית כאן בעבר?" שאל האיש הגבוה.

"הלכתי לשוק הקודם, לפני תשע שנים. הייתי אז ילד," הודה דאנסטן.

"אם כך," אמר הדייר שלו, "זְכור להיות מנומס ולא לקבל מתנות. זכור שאתה אורח. ועכשיו אתן לך את החלק האחרון בתשלום שאני חייב לך. שכן נשבעתי שבועה. והמתנות שלי מאריכות ימים. אתה ובנך או בתך הבכורים, ובנם או בתם הבכורים… תיהנו ממתנתי כל עוד אני חי."

"ומה המתנה, אדוני?"

"משאלת לבך, זוכר?" אמר האדון במגבעת. "משאלת לבך."

דאנסטן השתחווה, והם צעדו יחד אל היריד.

"עיניים, עיניים! עיניים צעירות תמורת זקנות!" צעקה אישה קטנטנה שעמדה לפני שולחן עמוס בבקבוקים ובצנצנות ובהם עיניים מכל סוג וצבע.

"כלי נגינה ממאות ארצות!"

"משרוקית בזול! פיזומית ביוקר! מקהלנית למביני עניין בלבד!"

"קדימה, קדימה! נסו את מזלכם! ענו על חידה פשוטה וזכו בחידנית מצויה!"

"אזוביון שלא מתפוגג! בד פעמוניות!"

"חלומות מבוקבקים, שילינג לבקבוק!"

"שמלות ערב! שמלות שחר! שמלות דמדומים!"

"חרבות גורל! מטות כוח! טבעות נצח! קלפי חסד! רק היום, רק פה, רק אצלי!"

"משחות ותמריחים, שיקויי אהבה ותרופות אליל!"

דאנסטן עצר מול הדוכן הראשון, שעליו קישוטי בדולח זעירים; הוא בחן מיניאטורות של בעלי חיים ושקל לקנות אחת לדייזי המפסטוק. הוא הרים חתול בדולח שהיה קטן יותר מאגודלו. החתול מצמץ אליו בתבונה ודאנסטן שמט אותו בבהלה; החתול התיישר תוך כדי נפילה, כמו חתול אמיתי, ונחת על ארבע כפותיו. לאחר מכן הוא צעד מעדנות אל פינת הדוכן והתחיל להתלקק.

דאנסטן המשיך לשוטט בשוק ההומה.

המקום היה עמוס להפליא; כל הזרים שהגיעו לחומה בשבועות האחרונים היו שם, וכך גם רבים מתושבי העיירה. מר ברומיוס פתח אוהל יין ומכר בו יינות ומאפים ממולאים למקומיים, שלא אחת חמדו את המאכלים שמכרו האנשים שמעבר לחומה, אך שמעו מסביהם, ששמעו מהסבים שלהם, שזו תהיה טעות מרה ונוראה לאכול מאכלי פיות ולשתות יין פיות, או לטעום מפירות ארץ הפיות ולשתות ממימיה.

שכן מדי תשע שנים הקימו האנשים שמעבר לחומה ומאחורי הגבעה את דוכניהם, ובמשך יום אחד ולילה אחד אירח האחו את שוק ארץ הפיות; ובמשך יום אחד ולילה אחד בכל תשע שנים התקיים מסחר בין האומות.

היו שם פלאות למכירה, ומופתים, ונִסים; היו שם דברים העולים על כל דמיון וחפצים החורגים מכל חלום (איזה צורך, שאל דאנסטן את עצמו, יש למישהו בקליפות ביצים מלאות בסערה?). הוא צלצל במטבעות הצרורים בממחטה שבכיסו וחיפש משהו קטן וזול לשמח בו את דייזי.

הוא שמע צלצול עדין נישא באוויר, מעל שאון השוק; ולכיוונו של הצלצול הזה הוא צעד.

הוא חלף על פני דוכן שבו רקדו חמישה גברים עצומים לצליליו הנוגים של הארדי גארדי שדוב שחור עגמומי מנגן בו; הוא חלף על פני דוכן שבו גבר מקריח בקימונו ססגוני ריסק צלחות חרסינה והשליך אותן לתוך קערה בוערת שהפיצה עשן צבעוני לכל עבר, וכל אותו הזמן קרא לעוברים ושבים לגשת.

הצלצולים הצלולים גברו.

כשהגיע לדוכן שממנו בקע הצליל, ראה שהוא נטוש. הוא היה עמוס בפרחים: פעמוניות כחולות ופעמוניות סגולות ונרקיסים ואצבעוניות, אבל גם שושנים וסיגליות, ופרחי ורד הכלב ארגמניים קטנטנים, פרחי טיפת שלג חיוורים, פרחי זִכְריני כחלחלים ושפע של פרחים אחרים שדאנסטן לא ידע את שמם. כל הפרחים היו עשויים מזכוכית או מבדולח, ודאנסטן לא ידע אם הוכנו בחריטה או בדרך אחרת: הם חיקו בשלמות את הפרחים החיים. והם צלצלו ודנדנו כמו פעמוני זכוכית רחוקים.

"שלום?" קרא דאנסטן.

"בוקר אור לך וברוך הבא ליום השוק," אמרה בעלת הדוכן. היא ירדה בזהירות מקרון צבעוני שחנה מאחורי הדוכן וחייכה אליו חיוך רחב שחשף שיניים לבנות בפניה השחומות. היא היתה מהאנשים שמעבר לחומה, הוא ראה זאת מיד בעיניה ובאוזניה שבצבצו מבין תלתליה השחורים. עיניה היו בצבע סגול עמוק ואוזניה נראו כאוזני חתול: מעוקלות ומעודנות ופרווה כהה דקה מכסה אותן. היא היתה יפה מאוד.

דאנסטן הרים פרח מהדוכן. "הוא נפלא," אמר. זאת היתה סיגלית, והיא צלצלה ושרה כשאחז בה. הצליל שהשמיעה דמה לזה שמופק כשמלחלחים אצבע ומעבירים אותה בעדינות על שפתה של כוס יין. "כמה הוא עולה?"

היא משכה בכתפיה, והיתה זו משיכת כתפיים מלבבת.

"לעולם לא דנים במחיר כבר בהתחלה," אמרה לו. "הוא עלול להיות גבוה מכפי שאתה מוכן לשלם; ואז אתה תעזוב, ושנינו נפסיד. מוטב שנדון בסחורה במונחים כלליים יותר."

דאנסטן נאלם דום. האדון עם מגבעת המשי השחורה חלף לפתע על פני הדוכן. "הנה," מלמל הדייר של דאנסטן. "פרעתי את חובי לך ושילמתי את דמי הלינה במלואם."

דאנסטן טלטל את ראשו כאילו כדי לסלק קורי חלום ופנה בחזרה אל הגברת הצעירה. "אז מאין באים הפרחים האלה?" שאל.

היא חייכה חיוך צופן סוד. "על צלע ההר קָלאמוֹן צמח כר של פרחי זכוכית. המסע לשם מסוכן, והדרך חזרה מסוכנת אף יותר."

"ומה מטרתם?" שאל דאנסטן.

"הפרחים הללו משמשים בראש ובראשונה לנוי ולבידור; הם מסבים עונג; אפשר להעניק אותם לאדם אהוב כמתת של הערצה וחיבה, והצליל שהם מפיקים נעים ועדין. חוץ מזה, ריצוד האור על העלים נפלא." היא הרימה פעמונית אל האור, ודאנסטן לא היה יכול שלא להבחין כי צבעו של אור השמש המנצנץ על הבדולח הסגול נופל הן בגונו והן בעומקו מצבע עיניה.

"אני רואה," אמר דאנסטן.

"הם משמשים לפעמים גם ללחשים ולכשפים. אם אדוני קוסם…?" דאנסטן הניד בראשו. כעת הבחין שיש דבר-מה יוצא דופן בצעירה שלפניו.

"אה. לא נורא. הם בכל זאת נפלאים," אמרה וחייכה שוב.

הדבר יוצא הדופן שהבחין בו היה שרשרת כסף דקה שקשרה את מפרק כף ידה של הגברת הצעירה לקרסול שלה, ואת הקרסול לקרון הצבעוני שמאחוריה.

דאנסטן שאל עליה.

"השרשרת? היא קושרת אותי לדוכן. אני שפחתה של המכשפה שהדוכן הזה שייך לה. היא לכדה אותי לפני שנים רבות, כששיחקתי ליד מפל באדמותיו של אבי, גבוה בהרים. היא פיתתה אותי לרדוף אחריה בדמות צפרדע חמודה שנשארה תמיד רק מעט מחוץ להישג ידי. וכשיצאתי בהיסח הדעת משטחו של אבי, היא חזרה לצורתה המקורית והכניסה אותי לשק."

"ואת שפחתה לנצח?"

"לא לנצח," אמרה הנערה מארץ הפיות וחייכה. "אני אזכה שוב בחירותי ביום שבו הלבנה תאבד את בתה, אם זה יקרה בשבוע שבו שני ימי שני מתאחדים. אני מחכה לכך בסבלנות. ובינתיים אני עושה כפי שמצוּוה עלי, ואני חולמת. האם עכשיו תקנה ממני פרח, אדון צעיר?"

"קוראים לי דאנסטן."

"כמו דאנסטן הקדוש," אמרה בחיוך שובב. "האם גם לך יש מצבטים לתפוס בהם את השטן באפו?"

"ואיך קוראים לך?" שאל דאנסטן, ולחייו הסמיקו עד מאוד.

"כבר אין לי שם. אני שפחה, והשם שהיה לי נלקח ממני. אני עונה לקריאות 'היי, את!' או 'ילדה!' או 'מטונפת אחת!' וכל מיני גידופים אחרים."

דאנסטן שם לב לאופן שבו שמלת המשי שלה נצמדת לגופה; הוא נמלא מוּדעות לחמוקיה החינניים ולעיניה הסגולות הנחות עליו והתאמץ לנשום.

דאנסטן הכניס יד לכיסו והוציא את הממחטה. הוא לא היה מסוגל להמשיך להביט בנערה. הוא שפך את כספו על הדוכן. "קחי כמה שצריך תמורת הפרח," אמר והרים מהדוכן פרח טיפת שלג צחור.

"איננו מקבלות כסף בדוכן הזה." היא דחפה את המטבעות לכיוונו.

"לא? אז מה כן תקבלו?" כי הוא כבר היה עצבני מאוד, ומשימתו היחידה היתה לקנות פרח עבור… עבור דייזי, דייזי המפסטוק… לקנות לה פרח וללכת, כי אם להודות על האמת, הבחורה בדוכן עוררה בו אי-נוחות, ותחושה זו גברה מרגע לרגע.

"אני יכולה לקחת את צבע שערך," היא אמרה, "או את כל זיכרונותיך משלוש שנותיך הראשונות. אני יכולה לקחת את השמיעה מהאוזן השמאלית שלך – לא את כולה, רק מספיק כדי שלא תוכל ליהנות עוד ממוזיקה או מפכפוך המים במעיין, או מלחישת הרוח."

דאנסטן הניד בראשו.

"או נשיקה ממך. נשיקה אחת, על הלחי."

"את זה אשלם לך ברצון!" אמר דאנסטן. הוא רכן מעל הדוכן, בין הצלצולים המנצנצים של פרחי הבדולח, ונשק נשיקה תמה ללחייה הרכה. ריחה המשכר, הקסום, עלה מיד באפו; הוא מילא את מחשבותיו ואת חזהו ואת כל תודעתו.

"בבקשה," היא אמרה והושיטה לו את פרח טיפת השלג. הוא נטל אותו בידיים שפתאום נראו לו עצומות ומגושמות, לא קטנות ומושלמות כמו ידיה של הנערה מארץ הפיות. "ואני אראה אותך שוב כאן הערב, דאנסטן ת'ורן, כשהלבנה תשקע. בוא לכאן וקרא לי כמו ינשוף קטן. אתה יכול לעשות את זה?"

הוא הנהן והחל להתרחק ממנה בצעדים כושלים; לא היה כל צורך לשאול כיצד ידעה את שם משפחתו; היא לקחה אותו ממנו כשנישק אותה, לצד דברים נוספים, כמו לבו.

פרח טיפת השלג דנדן בידו.

 

"אוי לי, דאנסטן ת'ורן," קראה דייזי המפסטוק כשפגש אותה ליד האוהל של מר ברומיוס. היא ובני משפחתה והוריו של דאנסטן ישבו שם, אכלו נקניקיות חומות גדולות ולגמו כוסות של פורטר. "מה קרה?"

"הבאתי לך מתנה," מלמל דאנסטן והרים לעיניה את פרח טיפת השלג המדנדן; הפרח בהק באור אחר הצהריים. היא נטלה אותו במבט תמה ובאצבעות מבריקות משומן נקניקיות. בהחלטה של רגע הוא רכן אליה לעיני אמה ואביה ואחותה, לעיני ברידג'ט קמפרי ומר ברומיוס וכל מי שהיה שם, ונשק לה על לחייה הלבנה.

כצפוי, דייזי הזדעקה; אבל מר המפסטוק, שלא לחינם התגורר בסמוך לארץ הפיות והמחוזות-שֶמֵעבֶר במשך חמישים ושבע שנה, קרא, "שקט! הביטו בעיניו. אתם לא רואים שהמסכן איבד את עשתונותיו? שהוא מבולבל לגמרי? אני מתערב איתכם שהוא מכושף. היי! טומי פורסטר! בוא הנה; קח את דאנסטן ת'ורן הצעיר בחזרה אל הכפר ושים עליו עין; תן לו לישון אם הוא רוצה, או דבר איתו אם זה מה שיעזור לו…"

טומי ליווה את דאנסטן בחזרה אל הכפר חומה.

"זה שום דבר, דייזי," אמרה לה אמה וליטפה את שערה. "איזה לחש-נחש בלבל אותו, זה הכול. לא צריך להתרגש." והיא שלפה ממחטת תחרה מתוך חזית שמלתה השופעת והצמידה אותה ללחייה של בתה, שלפתע פתאום התכסו בדמעות.

דייזי נשאה את מבטה ולקחה ממנה את הממחטה, קינחה את אפה והתייפחה לתוכה. אך גברת המפסטוק שמה לב, בפליאת מה, שדייזי מחייכת מבעד לדמעות.

"אבל אמא, דאנסטן נישק אותי," אמרה דייזי המפסטוק והביטה בפליאה בפרח הבדולח התחוב בכובעה. הפרח צלצל ונצנץ.

אחרי שחיפשו במשך זמן מה, מצאו מר המפסטוק ואביו של דאנסטן את הדוכן המוכר פרחי בדולח; אבל מאחורי הדוכן ניצבה קשישה ולצדה ציפור אקזוטית יפהפייה, הקשורה בשרשרת כסף דקיקה לענף שעמדה עליו. הם לא הצליחו לקבל שום תשובה הגיונית מהקשישה: כשניסו לשאול אותה מה קרה לדאנסטן, היא רק קשקשה על כך שאחד מן הפריטים המובחרים שלה נמסר בטיפשות מטופשת, ועל כפיות טובה, ועל הזמנים המודרניים העלובים שאנו חיים בהם, ועל המשרתים העלובים של ימינו.

 

בכפר הריק (הרי מי יהיה בכפר ביום שבו מתקיים שוק ארץ הפיות?) נלקח דאנסטן אל העקעק השביעי והוּצע לו ספסל עץ לשבת עליו. הוא השעין את מצחו על ידיו ובהה אלוהים-יודע-במה, ומפעם לפעם נאנח אנחות אדירות כמו הרוח.

טומי פורסטר ניסה לדבר איתו. הוא אמר לו דברים כמו, "קדימה, בחור, קח את עצמך בידיים, הנה, בוא נראה חיוך, מה? אולי משהו לאכול? או לשתות? לא? שמע, אתה באמת נראה מוזר, דאנסטן ידידי…" אך מכיוון שלא קיבל שום תשובה חזר טומי להשתוקק אל השוק, כי אין ספק שברגעים אלה ממש (הוא חיכך את לסתו הדואבת) איזה אדון מאיים גדול ממדים, עם בגדים אקזוטיים וקוף קטן וצפצפן, צועד לצדה של ברידג'ט היפה. וכשנחה דעתו שחברו בטוח כאן בפונדק הריק, צעד טומי בחזרה אל הפרצה בחומה.

עם חזרתו אל השוק התפעל טומי מההמולה הרבה ששררה במקום: שדה פרא של תיאטרוני בובות, להטוטנים וחיות מרקדות, סוסים העומדים למכירה פומבית ומיני פריטים אחרים שאפשר לקנות או להחליף.

מאוחר יותר, כשירדו הדמדומים, הופיעו שם אנשים מסוג אחר. היה שם כרוז שצעק ידיעות בנוסח כותרות העיתונים המודרניים – "הלורד של סטוֹרְמהוֹלְד סובל ממחלה מסתורית!" "גבעת האש עברה למעוז דין!" "יורשו היחיד של האציל מגָראמוֹנד הופך לשדון נחירון!" – ותמורת מטבע היה מרחיב על אודות הידיעות הללו.

השמש שקעה ובמקומה עלה ירח אביב עצום גבוה ברקיע. רוח קרירה נשבה. הסוחרים נסוגו אל אוהליהם והמבקרים בשוק החלו לשמוע קולות לוחשים להם ומזמינים אותם לחוות פלאות אינספור תמורת מחיר הולם.

ובשעה שהירח ירד ונשק לקו האופק, הלך דאנסטן ת'ורן בשקט ברחובות הכפר המרוצפים באבנים עגלגלות. הוא חלף על פני הוללים רבים – מבקרים או זרים – אף שרק מעטים הבחינו בו.

הוא חמק מבעד לפרצה בחומה – היא היתה עבה, החומה – ותהה בלבו, כמו אביו לפניו, מה יקרה אם יטפס עליה ויצעד לאורכה.

ובאותו לילה, כשעבר בפרצה ונכנס לאחו, השתעשע דאנסטן לראשונה בחייו באפשרות להמשיך ולחצות את האחו, לצלוח את הפלג ולהיעלם בין העצים שמעבר לו. הוא השתעשע במחשבות האלה במבוכה, כמו אדם המנסה לשעשע אורחים לא צפויים. ואז, כשהגיע ליעדו, סילק את המחשבות האלה ממוחו כאדם המתנצל בפני אורחיו, ממלמל שיש לו מחויבות קודמת ומסתלק.

הירח החל לשקוע.

דאנסטן סוכך בידיו על פיו וקרא כינשוף. לא נשמעה כל תשובה; השמים מעליו היו בצבע עמוק – אולי כחול, אולי סגול, לא שחור – וזרועים כוכבים רבים מספור.

הוא קרא שוב.

"כך לא נשמע ינשוף קטן," היא לחשה באוזנו בקול נוזף. "ינשוף לבן אולי, או אפילו תנשמת. אם אוזני היו פקוקות בזרדים הייתי מדמיינת אוח. אבל לא ינשוף קטן."

דאנסטן משך בכתפיו וחייך, חיוך מעט מטופש. הנערה מארץ הפיות התיישבה לצדו. היא סחררה את ראשו: הוא נשם אותה, ספג אותה מבעד לנקבוביות עורו. היא רכנה אליו.

"אתה חושב שאתה נתון תחת כישוף, דאנסטן היפה?"

"אני לא יודע."

היא צחקה, וצחוקה היה כמים צלולים המפכים בין סלעים ואבנים.

"אינך תחת כישוף, ילד יפה, ילד יפה." היא השתרעה בדשא והביטה אל השמים. "תאר לי את הכוכבים שלך," ביקשה. דאנסטן נשכב לצדה על הדשא הקריר והביט מעלה. אין ספק שהיה משהו מוזר בכוכבים: אולי היה בהם יותר צבע מהרגיל, כי הם נצנצו כמו אבני חן זעירות; אולי היה משהו שונה במספר הכוכבים הזעירים, בקבוצות הכוכבים; היה דבר-מה משונה ומופלא בכוכבים האלה. ומצד שני…

הם שכבו זה לצד זה והתבוננו בשמים.

"מה אתה רוצה בחייך?" שאלה הנערה מארץ הפיות.

"אני לא בטוח," הודה. "נראה לי שאותך."

"אני רוצה את חירותי," אמרה.

דאנסטן הושיט את ידו אל שרשרת הכסף שקשרה את כף ידה לקרסול שלה, ומהקרסול נמשכה בין העשבים. הוא משך בה. היא היתה חזקה מכפי שנראתה.

"היא עשויה מנשימת חתול ומקשקשי דגים ומאור ירח שעורבבו בכסף," היא אמרה לו. "אי-אפשר להסיר אותה עד שיושלמו תנאי הכישוף."

"אה." הוא השתרע שוב על הדשא.

"היא לא אמורה להפריע לי בכלל, הרי היא ארוכה כל כך; אבל עצם קיומה מפריע לי, ואני מתגעגעת לאדמותיו של אבי. והמכשפה אינה האדונית הטובה ביותר שאפשר לייחל לה…"

היא השתתקה. דאנסטן רכן אליה, הושיט את ידו אל פניה והרגיש משהו רטוב וחם.

"את בוכה."

היא לא אמרה דבר. דאנסטן קירב אותה אליו וניסה ללא הצלחה למחות את הדמעות בידו הגדולה; ואז הוא התכופף בהיסוס אל פניה שטופות הדמעות, כי לא היה בטוח אם הוא עושה את המעשה הנכון לאור הנסיבות, ונישק את שפתיה הבוערות.

היה רגע של חוסר ודאות ואז פיה נפתח אליו, ולשונה החליקה לתוך פיו, והוא איבד את עצמו כליל, עד תום, תחת הכוכבים המשונים.

הוא התנשק בעבר, עם נערות מהכפר, אבל מעולם לא הרחיק לכת מעבר לזה.

ידו ליטפה את שדיה הקטנים מעל שמלת המשי ונגעה בבליטות הקשות שיצרו פטמותיה. היא נצמדה אליו חזק, כאילו היא טובעת, והחלה לפשוט מעליו את חולצתו, את מכנסיו.

היא היתה קטנה; הוא חשש שיפגע בה וישבור אותה. אך זה היה חשש שווא. היא נעה והתפתלה תחתיו, התנשמה ובעטה והנחתה אותו בידה.

היא הדביקה אלף נשיקות בוערות לפניו ולחזהו, ולאחר מכן הפכה אותו בבת אחת, התיישבה עליו, התנשמה וצחקה, וגופה מיוזע וחלקלק כדגיגון, והוא הקשית את גבו ודחף והתענג. מחשבותיו היו נתונות לה, ולה בלבד, ואילו ידע את שמה היה צועק אותו בקול.

בסוף הוא התכוון לצאת מתוכה, אך היא החזיקה אותו בפנים, כרכה סביבו את רגליה, נצמדה אליו עד כדי כך שהיה נדמה לו שהם תופסים אותו מקום ביקום. כאילו ברגע אחד הם נבלעו זה בזה והיו לאדם אחד, נתנו וקיבלו גם יחד בשעה שהכוכבים נמוגו בשמים טרם השחר.

הם שכבו יחד, זה לצד זה.

הנערה סידרה את שמלת המשי שלה ושוב היתה מכוסה. דאנסטן משך בצער את מכנסיו על רגליו. הוא לחץ את כף ידה הקטנה בידו.

הזיעה יבשה על עורו וכעת חש קור ובדידות. הוא ראה אותה עתה, כי השמים התבהרו והיו לשחר אפור. סביבם החלו לנוע בעלי חיים: סוסים רקעו, ציפורים התעוררו והחלו לקדם בשירה את פני הבוקר, ופה ושם ברחבי האחו החלו האנשים באוהלי השוק לקום ולנוע. "קום עכשיו ולך," היא אמרה לו חרש ודוק של חרטה בעיניה, הסגולות כענני הנוצות הגבוהים בשמים. והיא נשקה לו בעדינות, על הפה, בשפתיים שטעמן כעסיס הפטל השחור, ואז קמה וצעדה בחזרה אל הקרון הצועני שמאחורי הדוכן.

דאנסטן חצה את השוק, מבולבל ובודד, וחש מבוגר בהרבה מכפי שמונה-עשרה שנותיו.

הוא חזר אל הרפת, חלץ נעליים וישן עד שהתעורר, כשהשמש עמדה גבוה בשמים.

למחרת היום תם השוק, ודאנסטן לא חזר אליו. הזרים עזבו את הכפר והחיים בְחומה שבו לשגרה, שאולי היתה מעט פחות שגרתית מהחיים ברוב הכפרים (בייחוד כשהרוח נשבה בכיוון הלא-נכון) אבל בסך הכול היתה שגרתית למדי.

 

שבועיים לאחר יום השוק ביקש טומי פורסטר את ידה של ברידג'ט קמפרי, והיא הסכימה להינשא לו. ובשבוע שלאחר מכן באה גברת המפסטוק בוקר אחד לבקר את גברת ת'ורן. הן שתו תה בחדר ההסבה.

"זאת ברכה, מה שקרה עם הילד של פורסטר," אמרה גברת המפסטוק.

"אכן כן," אמר גברת ת'ורן. "קחי לך עוד לחמנייה מתוקה, יקירתי. אני מתארת לעצמי שדייזי שלך תהיה אחת השושבינות."

"אכן כן," אמרה גברת המפסטוק, "אם עוד תהיה בחיים ביום החתונה."

גברת ת'ורן הזדקפה בבהלה. "אוי לי, היא חולה, גברת המפסטוק? אני מקווה שלא!"

"היא לא אוכלת, גברת ת'ורן. היא גוועת. רק שותה קצת מים מפעם לפעם."

"זה נורא!"

גברת המפסטוק המשיכה בדבריה, "אתמול בלילה גיליתי סוף-סוף את הסיבה לכך. דאנסטן שלך."

"דאנסטן? הוא לא…" גברת ת'ורן כיסתה את פיה בידה.

"לא, לא," אמרה גברת המפסטוק ומיהרה להניד בראשה ולקפוץ את שפתיה, "זה לא זה, תודה לאל. הוא מתעלם ממנה. היא לא ראתה אותו כבר ימים רבים. היא הכניסה לעצמה לראש שכבר לא אכפת לו ממנה, וכעת היא רק מחזיקה את פרח טיפת השלג שהוא נתן לה ומתייפחת."

גברת ת'ורן הוציאה כמות מדודה של תה מהצנצנת, הכניסה אותו לקומקום והוסיפה מים חמים. "למען האמת," אמרה, "אנחנו מודאגים מעט באשר לדאנסטן, ת'ורני ואני. הוא מתנהג כמו סהרורי. אין לי מילה אחרת לתאר את זה. הוא לא עושה את העבודה שלו. ת'ורני אומר שהילד בסך הכול צריך להשתקע. ת'ורני אמר שאם הילד ישתקע, הוא ישקיע וייתן לו את כל כרי המרעה המערביים."

גברת המפסטוק הנהנה לאטה. "המפסטוק לא יתנגד בכלל לראות את דייזי שלנו מאושרת. אין לי ספק שהוא ישקיע וייתן לה עדר כבשים." הכבשים של משפחת המפסטוק היו ידועות כטובות ביותר באזור: הצמר שלהן היה סמיך ומדובלל, הן לא היו טיפשות (יחסית לכבשים) והיו להן קרניים מסולסלות ופרסות חדות. גברת המפסטוק וגברת ת'ורן לגמו מהתה. וכך סוכם הדבר.

ביוני נשא דאנסטן ת'ורן לאישה את דייזי המפסטוק. ואם דעתו של החתן נראתה מעט מוסחת, מה זה כבר משנה, הרי הכלה זרחה וקרנה ככל כלה לפניה.

מאחוריהם דנו האבות בתוכניות לבית החווה שיבנו באחו המערבי עבור הזוג הצעיר. אמותיהם הסכימו שדייזי נראית נהדר, וכמה חבל שדאנסטן לא הסכים שתענוד על שמלת כלולותיה את הפרח שקנה לה בשוק בסוף אפריל.

וכאן נעזוב אותם, תחת מטר של עלי כותרת אדומים וצהובים וורודים ולבנים.

עוד רגע אחד, בעצם.

בשעה שבית החווה שלהם הלך ונבנה, הם התגוררו בביתו הקטן של דאנסטן והיו מאושרים דיים; ענייני היומיום, לרבות גידול הכבשים, רעיית הכבשים, גזיזת הכבשים והטיפול בכבשים סילקו אט-אט את המבט החולמני מעיניו של דאנסטן.

תחילה בא הסתיו. אחריו בא החורף. ויום אחד בסוף פברואר, בעונת המלטת הטלאים, כשהעולם היה קר ורוח חסרת רחמים ייללה מעל הביצות וחלפה דרך היער העירום, כשגשם דק ומקפיא עצמות ירד מהשמים הקודרים בממטרים בלתי פוסקים, בשש בערב, אחרי שהשמש שקעה והשמים האפילו, דחף מישהו סל נצרים מבעד לפרצה בחומה. השומרים, אחד בכל צד, לא הבחינו מיד בסל. הרי הם עמדו בפניהם אל הכיוון הלא-נכון, והערב היה חשוך ולח, והם היו עסוקים ברקיעת רגליים ובנעיצת מבטים עגומים באורות הכפר הנכספים.

ואז נשמעה יללה צורמנית גבוהה.

הם הביטו מטה וראו סל מונח לרגליהם. בסל היתה חבילה: חבילה עטופה במשי משוח בשמן ובשמיכות צמר שמתוכן בצבצו פנים אדמדמות צרחניות, עם עיניים קטנות עצומות בחוזקה ופה קולני, פעור לרווחה ורעב.

ולשמיכת התינוק היה נעוץ בסיכת כסף פתק, ובו נכתב בכתב יד מסוגנן ומעט מיושן:

טריסטרן ת'ורן

ספרים נוספים

0
דילוג לתוכן